אחת-עשרה וחצי בלילה. מחשבות על ה-"12 חסימות" – איך אני נראה בסרטון, איך הרגשתי כשעשיתי אותו, אותה, איך שינג-אי שונה מפה-קואה, עוד – הוציאו אותי מהבית.
החתול הערס של השכנים מסתכל עלי. מאז אקסלראנדו ((אחד, שניים)), אני לא מרגיש לגמרי נוח ליד חתולים ג'ינג'יים, אבל זה (עד כמה שאני יודע) רק מסתכל. ליד הפנס שמתחתיו אני נוהג להתאמן, מישהו העמיד ממטרה. אני עושה צאן-צ'ואן על חתיכת דשא(-לשעבר) יבש, חושב מה הלאה; אמצע הלילה, כבר התחלתי להזיע, אם אעשה עוד קצת לא אוכל לישון שעה… מסתכל על השטח היבש, השטח הרטוב, המהמורות בשטח… יש מקום לטאי-צ'י, אבל לשינג-אי לא. יש לי כוח לשינג-אי? יש לי כוח להזיע עכשיו, אמצע הלילה? אשתי כבר ישנה… מתחת לפנס אחר אני עושה את הקאטה של חמשת האלמנטים. בלי רקיעה הלוך, חזור, צד שני, עם רקיעה… הקאטות בשינג-אי מושכות קדימה; במקום הזה, אני מגיע לדשא שלא כיסחו כבר הרבה זמן. דשא גבוה הוא מסתור טוב לנחשים… אני מקווה שהם לא כאן, ושאם כן – הרקיעות יזהירו אותם. 43 שנה אני בקיבוץ, ראיתי והרגתי לא מעט צפעים אבל מעולם לא הוכשתי. לא רוצה להתחיל הלילה.
לאט, נשימה עמוקה שלמה בין צעד לצעד. לא צריך להזיע. רק את הקאטה של חמשת האלמנטים, אני אומר לעצמי, ומתחיל את הקאטה השניה. להפתעתי, אני זוכר את התנועות. וכמו שתמיד היה, אז כשעוד התאמנתי, כמו שאת הקאטה הראשונה עשיתי לאט, כך השניה יוצאת הרבה יותר מהירה. אני מאיט את עצמי, הרגליים לא מה שהיו ואפילו שאני על דשא צריך לרקוע בזהירות. מסיים, אפשר להפסיק עכשיו. רק חמש דקות ביום, לא? אפי ויוסי לימדו אותי את השלישית, מתישהו, באחד הגשקואים בבית מאיר, אחרי שהפסדתי חודש בגלל מילואים. איך הלכו התנועות? אני מתחיל את השלישית, מופתע שהגוף זוכר. אם זה הגוף שזוכר ולא המחשבה המודעת, איפה הכוונה בתנועה? אולי צריך את הראשון כדי שהשניה תוכל לעבוד? אולי להיפך, אני זוכר היום כי פעם היתה גם כוונה?
את הרביעית אני מסיים, ומזהה בדרך טעויות; יש שני מעברים שאני לא זוכר. איכשהו הגוף "מחליק" אותם, אבל ברור לי שאלה החלקות ולא התנועה הנכונה.
הנשימה מלאה, כבר מזיע למרות שקריר. כשהגוף לא רגיל לתנועה הוא מתאמץ יותר, מזיע יותר. פי-צ'ואן. כשלמדתי אמרו לי לעשות לפחות מאה צעדים ביום. עכשיו אני עושה עשר. לאט, נשימה שלמה בין צעד לצעד, כמה שיותר כוונה. משהו בפי-צ'ואן עושה את הכוונה יותר קלה למיקוד, או שאולי זה ההרגל?
עכשיו איך אפשר ללכת לישון?
מחר מתחיל לעבוד בשש…
ידיים טובות- הבלוג של דוד כפרי 
תגובות
למה, בעצם, קשה לישון אחרי התרגול?
האם הוא עד כדי כך מעורר?
אהבתיאהבתי
לא יודע אם ככה לכולם. ככה לי.
אני מגיע לאימון מאוד עייף, במצב של להתאמן או לישון. במקום לישון, אני ממריץ את הדופק, מפעיל שרירים גדולים (הארבע-ראשי, בעיקר, אבל לא רק), נושם עמוק, ממלא את הדם בחמצן, מתרכז בפעילות פיזית; בטח קורים עוד דברים ברמה הפיזיולוגית שאני לא מתמצא בה. אולי גם אדרנלין, למרות שאין STRESS רגשי והאימון לא מאוד מאומץ מבחינה פיזית (הדופק עולה ב-30% מקסימום; באימון מלא, כמו שהייתי עושה פעם, עולה ב-50%, מקסימום. לא הרבה במונחים של סטרס, והעליה יחסית איטית. לא יודע מספיק להגיד אם זה גורר הפרשת אדרנלין ברמה שתשפיע על ערנות או לא).
אני נוטה לחשוב שחלק גדול מזה הוא ההרגשה הטובה שהאימון מייצר: תחושה של חיות vitality, ריכוז, ערנות (נפשית).
ככה זה אצלי, לא יודע אם ככה אצל כולם. אולי מישהו יעשה על זה פעם דוקטוראט…
אהבתיאהבתי
תודה על התשובה. התהייה נובעת מכך ששמעתי על השפעה דומה (=עוררות) יותר מפעם אחת, בעוד שאצלי הקאטה של הטאי צ'י אכן מרגיעה אבל לא בהכרח מעוררת; אולי הדבר זה בפשטות משום שאני עושה את זה ברמה הבסיסית ביותר, ואולי מסיבות אחרות. זה פשוט מתקשר למה שכבר שמעתי בעבר ממתאמנים ותיקים, היישי ואחרים, שמעתי שהם זקוקים לפחות שעות שינה. לא מדבר על שמועות ואגדות עם נופך מיסטי, אלא מחברים שמתאמנים וסיפרו לי על כך, ואני נוטה להאמין להם. אבל אף פעם לא הצלחתי להבין באמת למה זה משפיע באופן כזה.
אולי אם אתאמן מספיק זמן – אגלה כבר בעצמי…
ואולי בכל מקרה זה אכן שווה דוקטוראט (:
אהבתיאהבתי
במצבי, נראה לי שעדיף לישון מלעשות דוקטוראט…
לילה טוב 🙂
אהבתיאהבתי
לילה טוב, מאסטר…
ד"ש בבית 🙂
אהבתיאהבתי
אני לא מאסטר. המאסטר שלי מתאמן, גם בתנאים הרבה יותר קשים ממה שאני מתמודד איתם.
ממי למסור?
אהבתיאהבתי
המאסטר שלך אולי מתאמן בתנאים קשים, אבל אני בספק אם אפילו הוא הצליח אי פעם לעשות מה שאתה הצלחת ללא מאמץ – לגרום למישהו להתחבא שלושה ימים בתעלת אוורור רק על ידי אזכור של כלב וירטואלי והשמעה של "ארבע העונות"…
ולגבי ממי למסור – ממוקי, כמובן, אלא מי.
😛
אהבתיאהבתי
אה, מוקי ***הזה***…
הוא לא וירטואלי!
הוא היה אמיתי!
התמונה היתה אמיתית!
לא שלי, אבל אמיתית לגמרי…
😉
אהבתיאהבתי
טוב, תמיד היתה לך היכולת לדייק בפרטים הקטנים…
אצל אחרים זו פשוט קטנוניות, אבל אצלך – זו מעלה 😉
אהבתיאהבתי
מהניסיון שלי, אני מנסה להתאמן בבקרים – האישה מתחילה להאכיל את הילדה וזזה לעבודה, אני ממשיך להאכיל וגם מכניס בערך 45 דקות אימון ואח"כ זז לעבודה תוך השמת הילדה בגן.
גיליתי שזה עובד לי – אני מתאמן לי די בכיף ומצליח להתמיד. אני מתאמן מאוחר יותר על דברים כמו עמידות, טנאן וטאיצ'י אבל מה שלא הצלחתי בבוקר אני כבר לא אעשה באותו היום.
גיליתי גם שלאורך השנים צורת, משך ומועדי האימון משתנים. כנראה שזה טבעי.
אהבתיאהבתי
אני מתחיל לעבוד בשש בבוקר. במצב החלודה שלי, רק החימום ייקח חצי שעה. מתי לקום בשביל להספיק אימון? ארבע? צריך גם לישון לפעמים…
אהבתיאהבתי
למה חצי שעה חימום ? עשה 5 דקות ואת שאר ה 25 דקות תתאמן בהתאם לכושר העכשווי שלך
ובנוסף, עשה את כל האימון כמו חימום …
אהבתיאהבתי
כי פחות מזה לא מספיק בשביל לגרז את החלודה. גם אם אני מתחיל קטה במצב כזה, התחושה היא שאני מוכן להתחיל קטה, בדיוק מתי שסיימתי אותה…
אהבתיאהבתי
אני לא בטוח כמה אפשר לסמוך על התחושות, במיוחד אם מתאמנים מעט לאורך הרבה חודשים / שנים.
אני חושב שיש שתי אופציות טובות:
1. להתאמן כפי שאמרתי, ולנסות ב 25 דקות שיש לנו לחזור על כל החומר – כך שבשבוע גומרים את כל החומר. כך משמרים את מה שאנו יודעים וכאשר יהיה זמן להגדיל זמן אימונים הרי כבר יהיה לנו חומר להתאמן עליו.
2. להתרכז ביסודות. ב 25 דקות שיש לנו לעשות 25 דקות סאן צואן וביום שלמחרת 25 דקות טאי צ'י וחוזר חלילה. ובכל אימון להתרכז בעקרונות – לשקוע נמוך, גב, שחרור וכו וכו. כמובן שכאן, אם חלודים צריך לשמור היטב על הגב / ברכיים או כל דבר כואב אחר.
אני חושב שאופציה 1 טובה יותר לאורך זמן ואולי כדאי לשלב – 3 שבועות אופציה 1 ושבוע אופציה 2 וחוזר חלילה.
אהבתיאהבתי
ודבר אחרון בהחלט ואני אפסיק לחפור, באימון קצר כנראה שהדבר החשוב ביותר זו הכוונה. זה גם יותר קל (כי יותר קל להתרכז רק באימון כשעושים אותו קצר) וזה גם הדבר הכי תורם לנו – שגם אימון קצר יפיק הרבה תועלת.
אהבתיאהבתי