Monthly Archives: אוגוסט 2006

ארבע שנים

וכאילו אתמול.

בית הקברות של גל און תמיד כל-כך ירוק, כל כך מלא חיים אפילו באמצע החמסין, שהניגוד בין הצמיחה לבין היותו מקום של אנשים מתים תמיד מצמרר אותי מצד אחד, ומזכיר לי שהחיים תמיד נמשכים, מצד שני.

ארבע שנים עברו מאז מתה אמא, וכל כך הרבה קרה מאז.

כל כך הרבה השתנה, והיא עדין כל-כך חסרה…

ואין איך לספר לה.

והיא לא תהיה שם כשיקרו עוד דברים.

החור השחור שנפער בנשמה לא קטן מאז, רק נעשה יותר מוכר; יותר קל להתרחק ממנו, ויותר קל לצאת ממנו – אבל עדין כואב ליפול לתוכו, בדיוק כשהיה אז.

אבל, כמו הירוק בבית-הקברות, החיים נמשכים.

זכרך ברוך אמא, היום ולתמיד.

מודעות פרסומת

הבליץ והצומוד

(לא כתבתי כאן כמעט כלום על המלחמה, מתוך הרגשה שרבים וטובים ממני עושים זאת, מן הסתם, יותר טוב. החלטתי בכל זאת להעלות משהו, שבטח כבר נכתב ע"י אחרים לפני אבל אני, אישית, עוד לא נתקלתי בו בשיטוטי ברשת.)

הבליץ והצומוד

"תוצאות הבליץ

המטרה העיקרית של גרמניה הנאצית אותה ניסתה להשיג באמצעות הבליץ נכשלה – המורל של הציבור הבריטי נותר גבוה, הבליץ לא הצליח לפגוע ברוחה של בריטניה ושל צבאה ולא פתח את שערי בריטניה לפלישה; נכזבה תקוותם של הגרמנים שהפצצותיהם יביאו לנפילת ממשלת צ'רצ'יל ולעליית ממשלה נוחה יותר מבחינתם; והתבדתה תחזיתו של היטלר כי "המעמדות העניים ימרדו נגד מעמד האצילים השולט לאחר שההפצצה האווירית תעורר אותם". יתרה מכך, רוח הלחימה אך גברה בקרב הבריטים. לאחר שאף ארמון בקינגהאם נפגע בהפצצות, אמנם פגיעה מינורית, אמרה המלכה: "עכשיו אני יכולה להביט בעיני תושבי האיסט אינד".

הנזק שגרמו ההפצצות לבריטניה הקשה על מאמציה במלחמה. החורבן שנגרם למבנים בערים שנפגעו היה בהקפים חסרי תקדים, ורק בשנות ה-80, למעלה מ- 40 שנה לאחר ההפצצות, הסתיימו עבודות פינוי ההריסות והבנייה. ההפצצות אילצו את הצבא הבריטי להקצות משאבים להגנה על שמי המדינה, במקום להפנותם למלחמה ביבשת, והכרח הקצאת משאבים זה הקל על גרמניה הנאצית במתקפתה על ברית המועצות. למעלה מ- 43,000 אזרחים נהרגו בהפצצות ו- 139,000 נפצעו. למעלה ממיליון בתים נהרסו.

בריטניה לא נערכה להפצצות אוויריות, והמחסור במקלטים אילץ את הרשויות להפוך את 80 תחנות הרכבת התחתית של לונדון למקלטים, ולשכן בהם כ- 177,000 תושבים.

גם אבידות הגרמנים היו כבדות. במהלך הבליץ כולו איבדו הגרמנים כ-600 מפציצים (כשליש מסך כל האבדות במהלך הקרב על בריטניה)."
(ההדגשות שלי – ד.כ.)

מסתבר שהבריטים, שאיש לא הבטיח להם ניצחון מהיר, שמרו על מוראל גבוה ועל רוח לחימה, גם כשעשרות-אלפים מתושבי לונדון נהרגו. גם אחרי הפיצוצים בלונדון, בשנה שעברה, המוראל נשאר גבוה; פיגועים או לא, אנשים הלכו לעבודה, המשיכו לחיות. זה האופי הלאומי הבריטי.

אני תוהה, אם יספיק שאולמרט יבטיח לנו "דם יזע ודמעות" מאה פעם כדי שנפתח אופי כזה, או שתספיק פעם אחת שאולמרט יבטיח לנו "דם יזע ודמעות" כדי שנעיף אותו מתפקידו, ונציב שם את מופז כרוה"מ וחלוץ כשר ביטחון…  או שנלך ישר על אפי איתם.

סאן-צה ומוסאשי מדברים שניהם על הדרך לניצחון בקרב ומלחמה ושניהם מדברים על הצורך לשבור את רוח הלחימה של האויב. מוסאשי, שכתב את ספר חמשת חמשת הטבעות מתוך הסתכלות של לוחם רגלי בשטח, מדבר על "לדרוך על חרבו של האויב"; החרב, במסורת היפנית, מייצגת את רוחו של הסמוראי: 

"To Tread Down the Sword
" In single combat, we cannot get a decisive victory by cutting, with a "tee-dum tee-dum" feeling, in the wake of the enemy's attacking long sword. We must defeat him at the start of his attack, in the spirit of treading him down with the feet, so that he cannot rise again to the attack. 

"Treading" does not simply mean treading with the feet. Tread with the body, tread with the spirit, and, of course, tread and cut with the long sword. You must achieve the spirit of not allowing the enemy to attack a second time. This is the spirit of forestalling in every sense. Once at the enemy, you should not aspire just to strike him, but to cling after the attack. You must study this deeply." 
(ההדגשה שלי. הבעיות ביישור לשמאל בגלל באג במערכת)

סאן-צה, שדיבר מנקודת מבטו של מצביא על ההכנות למלחמה כאמצעי להבטחת הניצחון, מדבר לא רק על הצורך לבלבל ולהפחיד את צבאו של האויב, אלא מוסיף ומזכיר שיטות של תעמולה, דיסיאנפורמציה ולוחמה פסיכולוגית כגורמים שיכולים להטות את הכף, ומזהיר

"מצב נוסף בו הניצחון אינו שלם הוא כאשר צבא מנצח, אולם אינו מבסס את ניצחונו, טעות העלולה להוביל לתבוסה. מקרה אחר בו ניצחון במלחמה אינו שלם, ואולי אפילו אינו ניצחון כלל, הוא כאשר המלחמה אורכת זמן רב והנזק ממנה גדול יותר מן התועלת שהיא מביאה."

(הבעיות ביישור לימין בגלל באג במערכת)

 אם רוחו של האויב לא נשברה, הוא יחזור להילחם שוב, כשתופיע הזדמנות. העובדה שמדי יום משוגרות מאות קטיושות לישראל וידו של צה"ל קצרה מלמנוע זאת, מעידה שרוחו של חיזבאללה, נכון לעכשיו, לא נשברה.

ורוחנו?

בכל שנה נהרגים בכבישי הארץ מעל 400 איש; אלפים נפצעים, ונזקקים לטיפול רפואי ארוך-טווח ושיקום; מליארדי שקלים מתבזבזים, החל מכספי ביטוח לאומי וכלה באבדן שעות עבודה. ואנחנו שומעים תשדיר ברדיו וממשיכים לחיות. ולנהוג. אבל מדברים על פינוי קרית שמונה, אוסרים על טיולים בצפון ומנחים את תושבי הגליל לא ללכת לעבודה. למה?

"זה לא אותו הדבר!" – למה? הפלסטינים וחיזבאללה ביחד לא הורגים ישראלים כמו תאונות הדרכים; מאז קום המדינה נהרגו יותר ישראלים בתאונות דרכים מאשר בכל המלחמות יחד. מדוע שתאונות יתקבלו במשיכת כתף וקטיושות בפאניקה לאומית ופינוי ישובים? האם מישהו היה מעלה על הדעת לחסום לגישה כביש מסוכן? להורות לאנשים לא להגיע לעבודה בגלל הסכנה שייפגעו בתאונה בדרך?

הבריטים חיו תחת הבליץ, הלכו לעבודה, חפרו שוחות ליד הבתים והמקומות הציבוריים, האפילו את בתיהם בלילה, והמשיכו לחיות. המשיכו לחיות. נכון, הם פינו ילדים ונשים שלא עבדו בתפקידים חיוניים, אבל הם המשיכו לחיות בלונדון המופצצת. הפלסטינים עושים זאת כבר ארבעים שנה כמעט; הם קוראים לזה "צומוד". פלסטיני שהורסים את ביתו לא הולך למקום אחר, הוא מקים אוהל ליד ההריסות ונשאר שם – ממשיך בחייו מתוך האוהל. עוקרים את מטע הזיתים שלו והוא נשאר. מחרימים את הצאן שלו והוא נשאר. מחסומים, אבטלה, מלחמה – והוא נשאר. אצלנו מדברים על פינוי קרית שמונה.

הגיע הזמן שגם לנו יהיה "צומוד" ישראלי, נחישות להמשיך את החיים האזרחיים – לא רק הצבאיים – גם תחת אש, גם במלחמה. אנחנו מתעלמים בלי לחשוב פעמיים ממעל 400 הרוגים בשנה, כל שנה, בתאונות דרכים, אבל מפנים חבלי-ארץ שלמים מתיירים ותושבים בגלל הסיכון לפגיעות בנפש מקטיושות. מה יקרה כשיגיעו קסאמים לגדה, ומשם יירו על ירושלים ותל-אביב? האם נפנה את בירת המדינה מחשש לפגיעה באזרחים? לאן?

חלילה, אני לא מזלזל בחיי אדם – אבל הבריטים איבדו 43,000 איש בבליץ ולא הפסיקו לחיות בלונדון, והפלסטינים איבדו מעל 10,000 איש מאז האינתיפאדה הראשונה, ולא ניכרת שום תנועת הגירה של פלסטינים אל מחוץ לגבולות הארץ; משניהם אנחנו יכולים ללמוד צומוד, ויש לנו מה ללמוד.

אם צריך לחפור שוחות כל מאה מטרים לאורך הרחובות בצפון, כדי שלאנשים יהיה איפה להסתתר במקרה אזעקה – כמו בלונדון בבליץ – אז זה מה שצריך לעשות. אם צריך לחפור שוחות במקומות עבודה, כנ"ל. אבל החיים צריכים להימשך. בלונדון הלכו לתיאטרון גם בזמן ההפצצות, רעדו מפחד וראו בזה חלק מהעמידה מול הנאצים: "הם לא ישברו אותנו!" זה המסר שהייתי רוצה לשמוע מאולמרט ומשרי הממשלה, כמו ששמענו פעם בצורה ברורה מהנשיא לשעבר עזר וייצמן ז"ל, שנסע עם אשתו ראומה לקרית שמונה דוקא בלילה של הפגזות מדרום לבנון.

כשתיפסק הלחימה בצפון, בעוד שבוע או חודשיים, יתחילו ההכנות למלחמה הבאה; מי שלא הצליח להפחיד אותנו בקטיושות, ינסה בפעם הבאה משהו אחר. הצומוד שלנו, הנחישות שלנו, יקבעו אם יצליח או ייכשל.

וגם האויב, זה שרוחו לא נשברה, יסתכל עלינו ויחשוב אם יש טעם להמשיך במערכה נגד הנצמדים לאדמתם, עבודתם, חייהם – או שכדאי לו לחפש דרך אחרת.

 

 

סדנת קשתות תתקיים ביום ג', 22.8.06. פרטים כאן.

אצבעותיו המאורכות של הקשת המערבי

בעקבות הסדנא האחרונה קיבלתי מייל ובו שאלה:

חיפשתי סרטוני קיודו כדי לראות במה מדובר, ובשניים טובים שמצאתי ראיתי שהם דווקא מותחים מקדימה ולא מלמעלה. אז מאיפה הגיע הרעיון של למתוח מלמעלה? יכול להיות שיש כמה גישות של קיודו? או שזה בכלל רעיון מערבי?

הקשת היתה הארטילריה של ימי הביניים; למרות שאנחנו רגילים לראות בסרטים צבאות מתנגשים בקרב-חרבות, נראה שרוב ההרוגים במלחמות עד להופעת התותח היו תוצאה של ירי קשת מרחוק. כבר לפני 3000 שנה אמר דוד המלך, בקינה על מות שאול ויהונתן, "ללמד בני יהודה קשת" – קשת, לא חרב. אפילו לא קלע. באנגליה של ימי הביניים יצאה פקודה של המלך האנגלי, שכל גבר מגיל 7 ומעלה חייב להתאמן בקשת לפחות שעה בשבוע, מה שמעיד על החשיבות שיוחסה לשליטה בקשת. אבל כשילד בן 7 מתאמן בפעילות לא-סימטרית, זה משפיע על התפתחות עצמותיו.

ארכיאולוגים אירופים שמוצאים גופות באתרי קרבות מימי הביניים, יכולים לזהות ולהבדיל בין הקשתים לשאר הלוחמים, לפי כמה סימני היכר מובהקים: היד השמאלית (האוחזת בקשת) קצרה מהימנית, הכתף השמאלית דחוסה לתוך המפרק, הסחוס בה שחוק בהרבה מזו שבכתף הימנית, הגב העליון מכופף ימינה, ושתי אצבעות ביד ימין (האוחזת במיתר) – ארוכות בצורה בולטת מאלה של יד שמאל. מספרים שלפני קרב אז'ינקור איימו הצרפתים שיקצצו את אצבעותיהם של הקשתים האנגלים, ובכך ימנעו מהם לירות בקשת; אחרי הקרב, בו ניצחו הקשתים האנגלים ניצחון מוחץ, הם הראו לצרפתים את שתי האצבעות הלא-קצוצות בתנועת "V" הפוכה (כשהאצבעות הכפופות אחורה, לא קדימה) ומאז זו תנועה גסה מאוד – אצל האנגלים דוקא…

בעזרת מצלמה דיגיטלית ועוזרת, צילמתי את עצמי יורה בשלושה סגנונות: מערבי-אולימפי, יפני (מותאם לקשת מערבית) ואינסטינקטיבי (בהצבעה). בהדגמה ניתן לראות שבדריכה המערבית (שתי היריות הראשונות) היד האוחזת בקשת נייחת והשניה עובדת; לאורך זמן, דבר זה יוצר עיוות במבנה עמוד השדרה וחגורת הכתפיים. בשתי הצורות הבאות, שתי הידיים נעות יחד, כשהמרפקים (ולכן גם הכתפיים) מבצעים תנועה כמעט זהה, דבר השומר על עמוד השדרה וחגורת הכתפיים.

ברוב השיטות של קשתות יפנית, המתיחה היא מלמעלה – הידיים מחזיקות את הקשת והמיתר מעל לראש, ותנועת הכתפיים סימטרית. דוקא בקשתות המערבית התנועה שונה – או שהיד נייחת (כמו בסרטון למעלה) או שמחזיקים את הקשת ביד ישרה בזוית של כ-45 מעלות, תופסים את המיתר והחץ ביד השניה ומותחים ע"י הורדת הקשת ומתיחה עם היד.

אבל, כמו בכל דבר, גם בקיודו התפתחו גישות שונות, ויש שמחזיקים את הקשת אחרת ועושים תנועה פחות סימטרית. מצד שני, גם הם מקפידים על יציבה זקופה (עמוד-שדרה ישר) וכתפיים משוחררות (לא לתת לכתף ימין להידחס פנימה), שמונעים את העיוות ממנו סבלו קשתים אירופים.

רציתי להסביר על זה בסדנא האחרונה, אבל הזמן ברח…

לא נורא. הסדנא הבאה ב-22.8.06.

קצרים לפיצוי

בזמן האחרון אני מעט מאוד על המחשב, אז כפיצוי אספתי לכאן חומר שיכול לספק הרבה זמן לקריאה ומחשבה. אולי לא הכל יענין את כולם, אבל שווה לעבור עליו…

1. סדנת הקשתות הבאה תתקיים ביום ג', 22 באוגוסט, 15:30 – 19:00, ביער המלאכים; כל שאר הפרטים, כאן. תמונות מהסדנא האחרונה, למטה.

2. ספיח לפרשת החוסרפתן

לא כתבתי על זה כי לא ידעתי אז, אבל מסתבר שכאשר ניתחו אותי חדרי הניתוח הרגילים היו תפוסים. מכיוון שהיה מדובר בניתוח דחוף ואי-אפשר היה לחכות, שלחו אותי לחדרי הניתוח של מחלקת היולדות – איפה שעושים ניתוחים קיסריים. אז אשתי מחכה בחדר ההמתנה יחד עם עוד ארבעה-חמישה בעלים + קרובים אחרים, שנשותיהם בניתוח והם מתוחים כמיתר קשת, והם מסתכלים עליה ולא מבינים: מה את עושה כאן?!
בסוף אחד מהם אזר אומץ ושאל אותה, והיא ענתה: "אני מחכה לבעלי, הוא בניתוח".
והיא ראתה איך העיניים פתאום מתרחבות כשהם חושבים על זה (ניתוחים קיסריים, כן?), והוסיפה: "אפנדיציט". ואז כולם צוחקים…

3. טאו מספר חוויות מיום טיפולים בתושבי הצפון.

4. בפורומים לאמנויות לחימה עלו דיונים על אסטרטגיה, בעקבות המלחמה ומה אפשר ללמוד ממנה. על המלחמה כמו בשכונה, על קוים אדומים והצהרת כוונות.

5. אוהד סמט כתב על חמש אבנים (לקרוא רק בסדר הזה!): מתחיל, מתקדם, ותיק, שחורה, אחרונה.

6. דיון נוסף על מורה שהפך שיטה לכת.

7. תמונות מסדנת הקשתות האחרונה (אם החסרתי מישהו/י, עמכם הסליחה):