במקרה היינו אצל חברים כששודרה אתמול תכניתה של אשרת קוטלר, הגבול האינטימי. אני שותף לביקורת של מאי עגנון על התכנית, אבל הסיפורים האישיים שהועלו מדגישים את הנקודה ממנה מתעלמת שולמית אלוני; אלוני, שזכות רבה לה בחקיקה בתחום, רוצה שנשים ילמדו להגיד "לא".
החיוך המתנצל של אישה אסרטיבית וחזקה כמו כרמלה מנשה, באמרה שמעולם לא התלוננה על הטרדה מינית; הדרך בה לימור לבנת אמרה "לא בדיוק אונס, אבל כמעט…"; הדרך בה רבקה מיכאלי תיארה את האיש שתקף אותה "הוא הסתובב עם אריה לידו, אז מה הבעיה בשבילו לדרוך על איזו חיילת…" (הציטוט מהזיכרון, כל טעות – שלי) – אלה היו רגעים מצמררים.
לפני כשנתיים העליתי לכאן את בגידת המלאך; אולי הייתי צריך לשלוח אותו לשולמית אלוני. התגובה הראשונה שם מעידה כמה אנחנו רחוקים מהאידיאל אליו אלוני מטיפה. הסיפורים שהועלו אתמול בתכנית מעידים כמה הזכות המובנת מאליה להגיד "לא", היא בעצם מובנת מאליה רק לגברים. החברה שלנו לא מלמדת נשים להגיד "לא". העובדה שעד היום, אף לא אחת מהנשים שרואיינו – חזקות, אסרטיביות, מובילות ומוערכות בתחומן – אף לא אחת מהן לא מעיזה לנקוב בשמו של התוקף, אפילו לאחר שנים רבות ואפילו לאחר שהאיש אינו בין החיים – מעידה כמה קשה – אפילו היום – לאישה להגיד "לא" לגבר שפולש לתחומן הפיזי.
אני מכיר אישה שנתנה סטירה מאוד מצלצלת לקצין שנישק אותה ללא רשותה בהיותה חיילת, ואחר-כך הוסיפה ודיווחה על כך למפקדה (שנתן לאותו קצין מכות, פיזיות, אבל לא פנה למצ"ח; בהתחשב באוירה באותם ימים, כנראה שזו היתה התגובה היותר יעילה), אבל אני יודע שרוב החיילות לא מעיזות לעשות זאת.
לפני כחמישה חודשים נולדה בתי, ואני נשבע כל פעם מחדש שאלמד אותה לבעוט בביצים בלי בושה ובלי אשמה בכל מקרה שזה יידרש, אבל אני גם יודע שהחיים – סליחה, החברה – תלמד אותה את ההיפך. החברה שלנו – הרחוב, הטלויזיה, הפרסומות, האינטרנט, הסרטים, הכיתה, המסורת… החברה שלנו לא אוהבת נשים חזקות.
מי ינצח? החינוך שלי או החברה?
אני מאחל לבתי שלעולם לא תצטרך לבדוק, לפחות לא בתחום הזה.
אבל להקדים תרופה למכה, אני אלמד אותה לבעוט. ישר לביצים, בכל הכוח, בלי בושה ובלי רגשות אשמה.
רק שלא יהיה לה מלאך על הכתף, שיילחש לה "ילדות טובות לא מרביצות". זה מלאך שהחברה שלנו יצרה, וגם למלאך הזה מגיעה בעיטה בביצים.