השתתפות בצער

אביו של מאסטר יחיאל ניר מלחי וסבו של גל מלחי, נפטר היום.
הלוויה מחר, יום שלישי, בשעה 14:00, בקיבוץ חצרים.

יהי זכרו ברוך.

 

סיפור מספר על אדם שביקש מנזיר זן שיכתוב לו ברכה לבית החדש.
הנזיר כתב:
"סבא מת
אבא מת
ילד מת"
האיש שנדהם מהברכה המוזרה, סירב לקבלה.
הנזיר שאל אותו:
"האם עדיף שהסדר יהיה הפוך?"

הסדר הטבעי הוא שבנים קוברים את הוריהם, נכדים את סביהם.
הסדר הטבעי לא מקל על הכאב.
מאסטר יחיאל-ניר, גל, לבי עמכם. שלא תדעו עוד צער.

לבעוט במלאך

במקרה היינו אצל חברים כששודרה אתמול תכניתה של אשרת קוטלר, הגבול האינטימי. אני שותף לביקורת של מאי עגנון על התכנית, אבל הסיפורים האישיים שהועלו מדגישים את הנקודה ממנה מתעלמת שולמית אלוני; אלוני, שזכות רבה לה בחקיקה בתחום, רוצה שנשים ילמדו להגיד "לא".

החיוך המתנצל של אישה אסרטיבית וחזקה כמו כרמלה מנשה, באמרה שמעולם לא התלוננה על הטרדה מינית; הדרך בה לימור לבנת אמרה "לא בדיוק אונס, אבל כמעט…"; הדרך בה רבקה מיכאלי תיארה את האיש שתקף אותה "הוא הסתובב עם אריה לידו, אז מה הבעיה בשבילו לדרוך על איזו חיילת…" (הציטוט מהזיכרון, כל טעות – שלי) – אלה היו רגעים מצמררים.

לפני כשנתיים העליתי לכאן את בגידת המלאך; אולי הייתי צריך לשלוח אותו לשולמית אלוני. התגובה הראשונה שם מעידה כמה אנחנו רחוקים מהאידיאל אליו אלוני מטיפה. הסיפורים שהועלו אתמול בתכנית מעידים כמה הזכות המובנת מאליה להגיד "לא", היא בעצם מובנת מאליה רק לגברים. החברה שלנו לא מלמדת נשים להגיד "לא". העובדה שעד היום, אף לא אחת מהנשים שרואיינו – חזקות, אסרטיביות, מובילות ומוערכות בתחומן – אף לא אחת מהן לא מעיזה לנקוב בשמו של התוקף, אפילו לאחר שנים רבות ואפילו לאחר שהאיש אינו בין החיים – מעידה כמה קשה – אפילו היום – לאישה להגיד "לא" לגבר שפולש לתחומן הפיזי.

אני מכיר אישה שנתנה סטירה מאוד מצלצלת לקצין שנישק אותה ללא רשותה בהיותה חיילת, ואחר-כך הוסיפה ודיווחה על כך למפקדה (שנתן לאותו קצין מכות, פיזיות, אבל לא פנה למצ"ח; בהתחשב באוירה באותם ימים, כנראה שזו היתה התגובה היותר יעילה), אבל אני יודע שרוב החיילות לא מעיזות לעשות זאת.

לפני כחמישה חודשים נולדה בתי, ואני נשבע כל פעם מחדש שאלמד אותה לבעוט בביצים בלי בושה ובלי אשמה בכל מקרה שזה יידרש, אבל אני גם יודע שהחיים – סליחה, החברה – תלמד אותה את ההיפך. החברה שלנו – הרחוב, הטלויזיה, הפרסומות, האינטרנט, הסרטים, הכיתה, המסורת… החברה שלנו לא אוהבת נשים חזקות.
מי ינצח? החינוך שלי או החברה?

אני מאחל לבתי שלעולם לא תצטרך לבדוק, לפחות לא בתחום הזה.
אבל להקדים תרופה למכה, אני אלמד אותה לבעוט. ישר לביצים, בכל הכוח, בלי בושה ובלי רגשות אשמה.
רק שלא יהיה לה מלאך על הכתף, שיילחש לה "ילדות טובות לא מרביצות". זה מלאך שהחברה שלנו יצרה, וגם למלאך הזה מגיעה בעיטה בביצים.

פרסומת לקונסטרוקטה

אני מאלה ש(כמעט) לא שומעים ולא רואים פרסומות; באינטרנט הפיירוול חוסם חלק וה-Ad blocker של הדפדפן חוסם את השאר, טלוויזיה אני לא רואה ורדיו אני מכבה או מעביר ערוץ כשהפרסומות מתחילות. פרסומות מרגיזות אותי במניפולציות שלהן על תשומת הלב, ב"עבודה בעיניים" על השכל הישר ("כל ניחוש נכון זוכה", 69…) ובנסיון להוציא ממני כסף, אבל בעיקר בכך שהן יוצרות ומטפחות את האשליה שאם רק אקנה XYZ, כל חיי ייראו אחרת, יהיו אחרת, אהיה אחר.
חברות הפרסום מנצלות כל אמצעי אפשרי כדי לגרום לנו לחשוב כך, כי בזה תלויה פרנסתם. פרנסה זה דבר לגיטימי, אבל את זה יגידו גם גנבים, שודדים, סוחרי סמים וסרסורי זונות… יש גבול ללגיטימיות של אמצעי הפרנסה.

לכן, כשפרסומת כלשהי מוגזמת, ראוי למחות עליה.

ידידה שלחה אלי את המייל הבא, ואני מביא לעיונכם:

לכ' משרד הפרסום גי' פי אס פקס 03-6083442 הנידון: תלונה על פרסומת לקונסטרוקטה לחברת הפרסום שלום,  בפרסומת נשמעים גבר או אשה דוברי עברית משובשת במבטא זר, פיליפיני או גנאי. הם מועסקים בעבודות משק בית, הכוללות טיפול בילדים, שטיפת כלים וכביסה. העובדים מספרים על העבודה הרבה שהם נדרשים לה. הם פונים למעסיקיהם בכינויים "לֵידי", "סניור", "מדאם". בפרט, כאשר הם מספרים על כמויות הכביסה שיש להם לעשות, הם מבקשים-שואלים את המעביד/ה – "יש קונסטרוקטה – אני מבסוטָה", גם כשהדובר הוא גבר. לסיום הפואנטה – "קונסטרוקטה – באה לעבוד". מה הבעיה ? 1. העסקת עובדים זרים מהמדינות המופיעות בפרסומת, בכל עבודות משק בית המוזכרות, היא עבירה על חוקי המדינה. העובד יגורש והמעסיק ייקנס. 2. העברית המשובשת מלעיגה את העובדים הזרים. 3. אופי העבודה המצוין בפרסומת הוא של שפחה או עבד- בית: טיפול בילדים, נקיון, כביסה, רחיצת כלים, בלי סוף. 4. הפניה למעסיק בכינויי הכבוד המופרזים, "אדון" בשפה זרה מדגישים את יחסי העבד-אדון. 5. "יש קונסטרוקטה- אני מבסוטה" – האמנם ? האמנם נפתרו כל בעיותיהם של העובדים הזרים, מהגרי העבודה ? אינם תחת סכנת גירוש, כאשר מעסיקם אינו חפץ בהם עוד, גם אם רשיונם תקף ? האם אינם חוששים יותר מפריצה לדירותיהם על ידי המשטרה באישון לילה, כליאת שוא ללא צו מעצר, העסקה ללא דמי ביטוח לאומי, הסתה נגדם מצד הרשויות כ"גורמים לאבטלה" ולפשיעה, למרות שיעורם הנמוך מאד בה ביחס לשאר האוכלוסיה, ועוד ? 6. ולסיום הפואנטה "באה לעבוד" – האם זו בדיחה על חשבון אותם אנשים שעוזבים את משפחתם למשך שנים, כדי לעבוד בכל עבודה קשה שהיא כדי להבטיח להם עתיד פחות נואש, או קריצה שבעצם אותם עובדים זרים הם בעצם עצלנים? פרסומת זו גורמת לנו רגשות קשים כאשר אנו שומעים אותה. היא מבזה ציבור חלש שאין לו כל יכולת להתגונן, מאחר שאינו מאזין לרדיו ואין לו פוליטיקאים שיתקוממו על ההשפלה ועל ההצגה הסטראוטיפית והרדודה. אופי יחסי עבד-אדון והפרסומת בכללה על כל תכניה היו מתאימים אולי לדרום אפריקה בשיא האפרטהייד, או לדרום הגזעני של ארצות הברית לפני עשרות שנים, אך אין לה כל מקום כאן. העובדים הזרים אינם בדיחה, והם לא הגיעו לעבוד כאן כדי לשעשע ולפרנס את מחלקת ה"קריאטיב" שלכם. אנו בטוחים שלא הייתם מעזים ללעוג כך לעולים מאתיופיה, מתימן, מולדובה, הודו או מכל מדינת עולם שלישי אחרת, שעושים מאמצים כבירים להגיע לישראל כדי לזכות באיכות חיים ברמה מינימלית, גם אם יש להם מבטא קצת משונה והם עובדים במקצועות שאינם נאים לנו הישראלים הצברים. להזכירכם, פרודיה או סטירה עושים על חזקים. לעשות צחוק ממישהו חלש ממך, שאינו יכול להתגונן או אפילו אינו מודע לכך שהוא הופך למושא ללעג, זוהי השפלה. אנו דורשים את הסרת הפרסומת לאלתר. בכבוד רב, ****

קפקא לא היה כותב את זה יותר טוב

http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/Viewmsg.asp?forum=384&msgid=94719857

מזכיר לי סיפור על אחד ממנהיגי תנועת חופש שנכלא בשל דעותיו, ואחד מחבריו פגש בו כשהלך לאורך גדר הכלא.
החבר מבחוץ שאל: "מה אתה עושה שם בפנים?!"
ולוחם החופש שאל: "מה אתה עושה שם בחוץ?!"

השופט היה צריך לזכות מחמת הספק.

מה שבטוח, המדינה (שזה אנחנו) הוציאה על הסיפור הרבה יותר ממאה השקלים שלכאורה היתה אמורה "להרוויח"; ומכיוון שזה הכסף שלנו, כולנו הפסדנו.

גם ברמה העקרונית, האומרת לדון לכף זכות, והאומרת עוד, שעדיף שאשם ילך חופשי ובלבד שלא ייענש חף מפשע, כולנו הפסדנו.

 

הערה: כן, הסיפור הזה אמיתי.

 

איזון – לא מה שחשבת

אנחנו נוטים לחשוב על "איזון" כעל משהו מושלם; לפעמים, איזון הוא רק המצב הכי טוב אליו ניתן לשאוף כרגע…