Monthly Archives: דצמבר 2006

חתול וטכניקה

איש אחד גילה שבביתו מסתובבים המון עכברים, וכדי להיפטר מהם פנה לדוג'ו לחתולים.

המורה שמע מה הסיפור, קרא לחתול עם חגורה שחורה, ואמר לו ללכת עם האיש לביתו ולתפוס את העכברים.
משהגיעו לבית החתול עם החגורה השחורה ניסה טכניקה אחת, ניסה טכניקה שניה, ניסה קיהון, וכלום – העכברים ברחו לו בין הציפרניים והוציאו לו לשון מתוך החור שלהם.
חזר החתול לדוג'ו, אמר למורה "נכשלתי" והלך לעשות ספוקו.

שלח המורה לבית האיש חתול עם חגורה שחורה דאן-4, ואמר לו לתפוס את העכברים.
החתול עם דאן-4 הגיע, ניסה טכניקה אחת, ניסה טכניקה שניה, ניסה קיהון, וכלום – העכברים ברחו לו בין הציפרניים והוציאו לו לשון מתוך החור שלהם.
חזר החתול עם דאן-4 לדוג'ו, אמר למורה "נכשלתי" והלך לעשות ספוקו.

אמר המורה "טוב, אז אני…" ופנה לבית האיש בעצמו; כל חתולי הדוג'ו רצו מייד אחריו והציצו מהחלונות לראות מה יעשה המאסטר.

המורה נכנס לביתו של האיש, הסתכל ימינה, הסתכל שמאלה, ותוך עשר שניות תפס את כל העכברים.
כל החתולים תלמידיו נאספו סביבו בהתרגשות: "מאסטר, איזו זריזות, איזו טכניקה!"

אמר המורה: "מה הקשר לטכניקה? אני חתול, חתול תופס עכברים."

(שמעתי מפי בני דותן)

מודעות פרסומת

יש אחריות, מי יתן סמכות?

שוב מדברים על בעיות משמעת ואלימות בבתי הספר, שוב מדברים על קיצוצים בתקציב, שוב יש תכניות של המורים מול תכניות של האוצר… לבית הספר יש אחריות מוחלטת על המתרחש בין כתליו, אבל המתרחש בין כתלי בית הספר לא תמיד תלוי במורים ובתלמידים בלבד; יש עוד גורם במשוואה.

בית ספר בישוב עשיר במרכז הארץ, כיתה ו'. אחת התלמידות מפריעה, עד כדי פיצוץ השיעור.
מורה: אם לא תפסיקי להפריע אני אתקשר לאבא שלך!
תלמידה: תנסי, הוא בחופשה בצרפת לשבועיים. (ממשיכה להפריע)
מורה: אז לאמא שלך!
תלמידה: תנסי, היא איתו בצרפת. (ממשיכה להפריע)
מורה: אז מי אחראי עליכם עכשיו? מי נמצא איתכם בבית?!
תלמידה: הפיליפינית.
(סופר לי ע"י תלמידה (אחרת) שנכחה בארוע)

בית ספר בישוב עשיר בדרום הארץ, כיתה ג'. תלמיד מרביץ הרבה, עד שהמנהלת מזמינה את אביו לשיחה יחד עם הילד.
מנהלת לתלמיד: אולי תסביר לי למה אתה מרביץ כל כך הרבה?
תלמיד: כי אבא אמר לי שאני צריך להראות לכולם שאסור להתעסק איתי. שיפחדו ממני.
האבא קורן מאושר.
(סופר לי ע"י המנהלת)

במקרה הראשון אין הורים שיקבעו גבולות של מותר ואסור (כלומר יש הורים, אבל הם פשוט אינם), במקרה השני יש אבא שמחנך את הילד להיות בריון. בשני המקרים מדובר בהורים שכסף לא חסר להם, ובילדים שלא חסר להם שום דבר חומרי (במקום שיש חסר חומרי, הבעיה לא פחות חריפה). אלה רק דוגמאות בודדות, קיצוניות, לחינוך לקוי או היעדר חינוך מצד ההורים; כשהתוצאות מתפרצות בבתי-הספר, נוטים לשכוח ששום דבר שתעשה "המערכת" לא יחזיר את הילדים להתנהגות תקינה, כל עוד אין דרך לאכוף על ההורים לשנות את הדרך בה הם מחנכים את ילדיהם.

לא שלא צריך להגדיל תקציבים, להקטין כיתות, לשפר משכורות למורים, להכניס כוח אדם איכותי ולהוציא לפנסיה מורים שחוקים וכו' – אבל כל עוד למערכת החינוך אין דרך להתמודד עם מקרים כמו אלה, הבעיות יישארו.
במצב הקיים, לא יפנו למשטרה על אלימות של ילד בכיתה ג' (שיגדל ויגיע לט' ולא יבין איך מה שהיה בסדר עד עכשיו פתאום עושה צרות), ומהסיפור ברור שעם האבא אין מה לדבר; ואת הילדה שמפריעה לא ירחיקו מבית הספר עד שיחזרו ההורים. שניהם יישארו בבית הספר ושניהם ימשיכו ליצור בעיות. 

הגיע הזמן לקנוס הורים על הונדליזם והאלימות של ילדיהם; הגיע הזמן לחייב הורים לילדים מתפרעים לשבת איתם בכיתה ולהשגיח על התנהגותם (אשתי, רונית אזרזר כפרי, עושה זאת כבר שנים בעבודתה כמורה בתיכון; מאוד יעיל); הגיע הזמן שהמערכת תוכל לקבוע סטנדרטים של התנהגות שמי שלא עומד בהם הולך הביתה, נקודה. הגיע הזמן להכריח את אלה מהורי ישראל ששכחו את תפקידם, לחנך.

כל עוד לבתי הספר אין אפשרות להעניש הורים על חוסר-חינוך, או חינוך לקוי, הבעיה הזו תישאר בעינה.
מי יתן למערכת החינוך מנדט לחנך את הורי ישראל?

הדלקת נרות

ביום רביעי שעבר הגענו לביתה של אחת התלמידות בקבוצה, שהזמינה אותנו להדלקת נרות, שיעור ו"כיבוד קל". המארחת ביקשה בפירוש ש"אף אחד לא יביא כלום". ציפיתי לסופגניות ואולי לביבות, או לביבות ואולי סופגניות, ולידן כוס קפה/תה ושיחה בכיף.
 
הגענו, בעל הבית הדליק נרות,

והלכנו להתאמן במקלט שפונה לצורך זה. השיעור היה על סביבונים – סליחה, סיבובים – בטאי-צ'י, איך לייצר סיבוב בגוף ואיך להשתמש בו להוצאת כוח, החל מהתנועה הראשונה בחימום, דרך הסיבובים בקאטה ועד לטכניקות מסובכות של לחימה.
 
בסוף השיעור הגיע הזמן ללביבות ו/או סופגניות להן ציפיתי.
אני לא בטוח למה ציפו שאר התלמידים, אבל מה שקיבלנו היה זה:

 

זה לא הגיע בבת-אחת; בהתחלה (עוד לפני הדלקת הנרות) היו "רק" עוגיות ושאר מתוקים טעימים, אבל כשהתיישבנו התחילה רכבת אווירית מהתנור לשולחן, בלי הפסקה; המארחת ואחיה, שבעצמם כמעט לא אכלו, דאגו שאיש לא יישאר רעב או צמא, אפילו לרגע. צלחת ריקה?! לא ליותר משלוש-ארבע שניות, ברגע שסיימת מנה אחת הציעו לך שלוש אחרות, כל אחת יותר טעימה מהשניה – וזה הזמן להזכיר שעוד לא קיבלתי את המתכון לעוגת השוקולד-חרובים המדהימה…
 
לא פחות מענגת מהארוחה, היתה השיחה. שמים מסביב לשולחן חבורת אנשים אינטליגנטיים במצב רוח טוב, ואין כמעט אפשרות שלא תתפתח שיחה מעניינת – החל מההסבר של י' על הסיבה האמיתית לחגוג בחנוכה (לא פח השמן, כי אילו לא היו מוצאים אותו היו משתמשים גם בשמן טמא והיה כשר לצורך הענין, אלא הניצחון של מעטים מאוד מול רבים מאוד), דרך דיון על האסטרטגיה של החשמונאים ועד מעמד הסמוראים שביטל את עצמו בעצמו, דבר שלא היה לו אח ורע בהיסטוריה האנושית (למרות שהאנשים שניהלו את יפן לפני הרסטורציה של מייג'י דאגו להמשיך לנהל את יפן ולמלא את כיסיהם גם אחריה…), ועל הקשר – או היעדרו, או הסתירה – בין יהדות ל טאי-צ'י.
 
בקיצור, היה תענוג, שהשאיר אותי עם שאלה אחת פשוטה:


מתי הפעם הבאה?

אל הלב: סמינר אמנויות לחימה לנשים בלבד

אתמול שמעתי שמישהו אומר ש"בתל-אביב הנשים כבר לא דואגות מבני סלע", כאילו לא היו אנסים לפניו ולא יהיו אחריו…

אין לי שום קשר לקבוצת "אל הלב", אבל אני מסכים ומזדהה עם מטרותיה והסמינר הזה (לו"ז בקובץ וורד, לא סופי) נראה לי מבורך. עצם העובדה שמתארגן סמינר אמנויות לחימה בו כל המדריכות נשים, הוא דבר נדיר וראוי לתמיכה.
בהצלחה!

יראו אותי בטלויזיה

לפני כחודש ריאיינו כמה מהמדריכים במרכז, ואני בכללם, לצורך כתבה על טאי-צ'י עבור התכנית "רק בריאות" המשודרת בערוץ 2 בימי ב', בין 17:30-18:00. הודיעו לי שהכתבה תשודר ביום ב' הקרוב, 11.12, כמובן אם לא יהיו שינויים…

ריאיינו אותי כעשר דקות, מתוך זה אמרו שישדרו כשלוש דקות; אני מקוה שלא אצא אדיוט בעריכה…

תקציר התוכן? הברכיים נפגעו בצבא, בזכות הטאי-צ'י היום אני בריא. אבל מה שאמרו המרואיינים האחרים, האחד כירורג והשני איש עסקים, נראה לי יותר מענין.

 

==================

הפוסט נערך לתיקון שעות הקרנת התכנית.