Monthly Archives: אפריל 2012

זוכר, 2012

משונה איך הזיכרון שלנו עובד. מכל אחד מהם אני זוכר משהו אופייני. אצל רובם זה החיוך, אבל אצל יובל גם ההליכה המיוחדת שלו, את אורן אני זוכר מהפעמים שהיה בא למודיעין לשמוע אות מנגן בגיטרה. יובל השאיר אותי שבת אחרי שניקרתי בתרגיל ברמת הגולן (ציפיתי לריתוק של חודש, הוא היה רחמן…). גל בעט בי בראש, באימון, בעיטה שלימדה אותי המון. את אמיר אני זוכר מהצגת סיום י"ב של השכבה שלו; הוא שיחק את הליצן בקומדיה דל'ארטה. ליהודה היתה הליכה של מא"גיסט (חי"ר ניקים יבינו). אלי היה תמיד מעודד במסעות. צחי טיפל לי בברכיים באיזה גשקו, כשקפאתי מקור בזמן שלא היה קר, קור בעצמות שמכיר מי שסובל הרבה מהברכיים. הידיים שלו היו מאוד חמות. ליוסי היה חיוך של אחד שיכול בשניה לשלוף בדיחה של ליצן או שאגה של מפקד, מה שצריך.

מכל אחד משהו אחר.

כשאני חושב עליהם עולים עוד פרטים, אבל זה תמיד הדבר הראשון. אולי מי שהכיר אותם טוב ממני יכול לספר עליהם יותר, אולי התרשם מהם אחרת לגמרי. אבל זה הזיכרון שלי.

יובל הולצמן

אורן מלצר

יוסי גוילי

יהודה קורקוס

יובל וינשטיין

אלי שריקי

גל גרוסמן

אמיר זוהר

צחי בנטוב

יהי זכרם ברוך.

מודעות פרסומת

"תן לי!" "לא."

– אבא, אני רוצה גלידה (סוכריה/שוקולד/קולה/מהשלאיהיה)!
– עכשיו חורף, לא אוכלים גלידה בחורף.
– אבל אני רוצה!
– אי-אפשר.
– אבל אני רוצה!
יש לנו בבית,  אני אתן לך כשנגיע.
-אני רוצה עכשיו!
-תבקש יפה!
– אני רוצה גלידה בבקשה.
-בבית.
– אבל אני רוצה גלידה עכשיו!  אבא אני רוצה גלידה עכשיו!!!

אם אין לכם משלכם, בטח ראיתם משהו כזה  (סליחה על הפרסומת, הם לא משלמים לי) אצל אחרים. כל הורה נתקל מתישהו בצורך ללמד את הילדים איך "לבקש יפה".  הבעיה היא שלפעמים, גם כשהוא מבקש יפה, אי אפשר לתת מה שהוא רוצה. הגלידה יכולה להתחלף במפתחות המכונית למסיבת אלכוהול, או בכסף לסמים. גם ה"תן לי! " וגם ה"לא" יכולים להתבטא בצעקות, התפרצויות זעם, סחיטה רגשית ("אתה אבא גרוע!" – "איזה מין ילד אתה?!") ואלימות פיזית ממש.

אבל אני לא רוצה לדבר כאן על חינוך, אלא על אלימות. כי ברוב המקרים, אלימות היא דרך בוטה – אולי הדרך הכי בוטה –  להגיד "תן לי",  והיא גם הדרך הכי בוטה להגיד "לא". ולפעמים אין ברירה אלא לדרוש "תן לי", ולפעמים אין ברירה אלא להשיב "לא".

קלאוזביץ כתב שמלחמה היא המשכה של הפוליטיקה באמצעים אחרים – כלומר, באמצעים אלימים. היטלר רצה "מרחב מחיה",  קורטז רצה זהב, שלוש-עשרה המושבות רצו להפסיק לשלם מסים, קנדי רצה לסלק את הקומוניסטים מקובה, ישראל רצתה תמיכה מצרפת ובריטניה, הארגנטינים רצו גאווה לאומית מהבריטים, ועוד ועוד.  הצורך בחומר, ביטחון או גאווה מוביל ל"תן לי".  והוא גם שמוביל ל"לא".

בדרך כלל אלימות היא לא משהו שמתפרץ בלי שום אזהרה או רמז מקדים, רק שלא תמיד אנחנו יודעים להבין את מה שעומד מול העיניים שלנו  (אפשר לכבות רמקולים). האיש עם התיק לא קורא את הסיטואציה, רואה אבל לא מבין סימנים שגלויים לעיני כל. אילו היה מבין, ומתנהג אחרת, סביר שהתוקף היה מחפש טרף קל יותר. לא לחינם קצינים מנוסים אומרים תמיד לחיילים בתחילת המילואים "לגלות ערנות" ולהקפיד על "הופעה צבאית נאותה". כמו בבדיחה על זה שבאמצע בריחה מאריה טורף עצר לנעול נעלי ספורט כדי להשיג את חברו,  הרבה פעמים לא צריך להיות מסוכן יותר מהתוקף כדי להרתיע – מספיק לגרום לו להבין שאתה לא טרף קל, ועדיף לו לחפש טרף קל ממך.

הרבה פעמים, לא תמיד. כי לפני אלימות יש שלבים מקדימים, וצריך לדעת לקרוא את הסיטואציה כדי להתנהג נכון (כלומר, למנוע התקפה). אם מול טורף המחפש חומר (כסף, במקרה הזה) הגברת הערנות היא הצעד הנכון, הרי שמול גבר קנאי החושב שהסתכלת יותר מדי על "האישה שלו" (כלומר פגעת בכבודו), הגברת הערנות, שמירה על קשר-עין וכו' הם קריאת תיגר המזמינה הסלמה – אחרת "כבודו" ייפגע עוד יותר. כאן צריך לעשות דווקא ההפך – להימנע מקשר-עין,  לעמוד "קטן", לחייך, לפייס, לא להיראות כאיום.

 הבנת המצב חיונית כדי למנוע הסלמה. מה שירגיע מצב אחד, עלול לפוצץ מצב אחר.

 יש גם הבדלים בין גברים לנשים. נדיר שגבר ינסה, מול קהל, להראות דומיננטיות על אישה דרך אלימות. "גבר אמיתי" לא יכה אישה בפומבי (לא לחינם קוראים להכאת נשים "אלימות משפחתית/ביתית", נדיר שזה קורה בפומבי) – הוא יכה את הגבר שאיתה, זה ש(לכאורה) "אחראי עליה". זו אלימות שמטרתה חברתית – הפגנת עליונות, "גבריות" – וגם זו סיטואציה שצריך לדעת לקרוא, כדי להימנע מאלימות פיזית. מצבים של הטרדה מינית ונסיונות לאונס מתרחשים לרוב בפרטיות, וגם שם הרבה פעמים יש סימנים מקדימים.

ישראל היא חברת מהגרים. הקודים החברתיים של העולים מאוקראינה שונים מאלה של העולים מצ'צ'ניה, ששונים מאלה של העולים מאתיופיה, ששונים מאלה של העולים מצרפת, ששונים מאלה של החרדים, ששונים מאלה של המתנחלים, ששונים מאלה של הבדואים בנגב, ששונים מאלה של צפון תל אביב, ששונים מאלה של יפו.

שוטר, מאבטח, מג"בניק, חייל מילואים, סתם אזרח – כולם יכולים להיתקל בכולם והקושי להבין את הצד השני בסכסוך יכול להביא להסלמה מהירה שהכרת ה"אויב" היתה יכולה למנוע.

בדרך כלל.

לא תמיד.

כי כשאתה עולה על מארב, ורק אחרי שכבר חטפת אתה מתחיל להבין שמתקיפים אותך, זה מאוחר מדי להבין סיטואציה, להסתכל, לחשוב. הביטו שוב בסרטון על האיש שלא הבין מה עומד מולו. הוא עלה על מארב, בדיוק כמו בחורה שחוזרת הביתה עם הדייט ובמקום נשיקה רומנטית הוא קורע לה את החולצה, בדיוק כמו חייל/שוטר/מאבטח שעומד בעמדת ביקורת ופתאום שולפים עליו סכין. במבט לאחור, תמיד יהיה מי שיראה סימנים מחשידים להתקפה. אבל אנחנו חיים במבט קדימה, וכשעולים על מארב זה כבר מאוחר מדי להגיד "אילו עשיתי XYZ, לא הייתי צריך להילחם עכשיו". לא עשית. לא ראית. עכשיו תחליט אם "לתת לו" (רכוש, כבוד, חיים), או לא.

התחלתי לחשוב על הנושא הזה ("תן לי" <-> "לא") בעקבות שיחה עם קרובת משפחה שאני מאוד מעריך, בה ניסיתי להסביר למה אני לא פציפיסט. התשובה שלי, בסופו של דבר, היא שיש מצבים בהם אי אפשר לתת מה שהתוקף רוצה, וגם אי אפשר למנוע את ההתקפה, וגם אי אפשר לברוח. לא משנה אם מדובר על שוטר שמנסים לדקור אותו או עיר שחוטפת רקטות גראד – לפעמים אי-התנגדות = התאבדות. אני לא מקבל את הדרישה הבודהיסטית או הקווייקרית להימנע מאלימות בכל מחיר. כשהמחיר הוא החיים שלי או של אהוביי, אני לא משלם.

לא משנה כמה חזק הצד השני דורש "תן לי!", יש דברים שאני לא מוכן לתת.

רורי מילר בישראל

את רורי מילר "פגשתי" לראשונה לפני כעשר שנים, בסייברקוון.קום (שמאז נסגר). האתר היה פורום באנגלית לאמנויות לחימה; כתבו שם מאות אנשים, ברמות שונות של ידע, נסיון ויכולת התבטאות. מילר בלט מהקריאה הראשונה, גם כאחד ש"היה שם ועשה זאת" (כלומר בעל נסיון אמיתי בלחימה, בידיים ריקות ועם נשק), וגם כאדם בעל יכולת התבטאות מרשימה בכתב. בסייברקוון הוא פרסם את "חוקי המשחק", שהבאתי לפורום אמנויות לחימה בתפוז, שם עורר לא מעט דיונים, תורגם לעברית, והביטוי "ריקוד הקוף" השאוב ממנו הפך למטבע-לשון בפורום. מילר, איש ג'וג'יטסו כאמן לחימה וסוהר במקצועו (מכאן הנסיון הרב – הוא ספר 300 היתקלויות אלימות, כולל לא מעט נסיונות לרצח [שלו] בתוך הכלא), הסביר שם על כמה דברים בסיסיים בעימות אלים, שלא מעט מורים לאמנויות לחימה לא מכירים – כי מעולם לא נתקלו באלימות מחוץ לאימונים.

סייברקוון נסגר מזמן, אבל  מילר כותב בלוג, ומחזיק אתר, דרכם "מצאתי" אותו שוב אחרי כמה שנים. מאז אני ממשיך לקרוא את הרשימות שלו, וקניתי שניים מספריו – האחד סמינר לסופרים על אלימות – איך היא באמת, מה היא לאנשים שעוסקים בה כמקצוע (גם הרעים וגם הטובים), איך היא משפיעה באמת על אנשים אחרים ועוד. המטרה: שסופרים יוכלו "לכתוב אלימות" בצורה ריאליסטית, ולתאר אנשים אלימים בצורה ריאליסטית. השני, מחשבות על אלימות, עוסק בהבדלים שבין האימון באמנות לחימה לבין האלימות ש"בעולם  האמיתי", זה שמחוץ לאימון. על שניהם אני ממליץ בחום. יש לו כישרון לא רק להסביר דברים עמוקים בצורה פשוטה, אלא לעשות זאת בצורה מעניינת.

לי לביא, מורה לאייקידו בקליפורניה, החליטה להביא את מילר אליה לדוג'ו, לתת לתלמידיה טעימה. הטעימה היתה כנראה טעימה מאוד, ולי החליטה להביא את מילר גם לישראל. למי שמתענין בהגנה עצמית, ב"עולם האמיתי", ובהבדלים בין אמנות לחימה לאלימות, זו הזדמנות שחבל להחמיץ.

הנה מושג ראשוני על מה מדובר: https://www.youtube.com/watch?v=XvlqicOBSjQ

הפרטים להרשמה, כאן.

כשיהיה פלייר בעברית, אעלה.

בינתיים, ספרו גם לחבריכם.