Monthly Archives: מאי 2006

אלק (אליהו) זהבי איננו

אלק (ראשון משמאל) התחיל ללמוד טאי-צ'י בקבוצת באר-שבע לפני יותר מעשר שנים.

שלשום נפטר אחרי מחלה קשה.

בן שמונים  ואחד היה במותו.

השאיר אישה, ילדים ונכדים, וחברים שיתגעגעו.

יהי זכרו ברוך.

מודעות פרסומת

סיום הגשקו

ביום האחרון של הגשקו, במה שכבר הפך למסורת, עושים עם המאסטר קאטה של שעה, ואחריה מופע הסיום של הגשקו, בו מופיעים תלמידי ומדריכי המרכז, וכן מאטסר יחיאל-ניר והמורים האורחים, בקטעים מתוך השיטה.

העליתי לרשת כמה קליפים קצרים מהמופע, שאחד מהם לפניכם והאחרים כאן, וצילמתי קצת (רוב התמונות יצאו גרועות), אבל במיוחד רציתי לספר על הקאטה של השעה.

רציתי, אבל מאוד קשה. מי שלא ניסה יתקשה להבין את הקושי בשמירה על תנועה כל-כך איטית שתהיה גם רצופה, גם בקצב קבוע, גם ללא מתח… למרות שכולנו יודעים שרצוי לעשות את הקאטה בקצב אחיד, לכל אחד יש שינויי-קצב באימון, גם כשעושים קאטה בקצב רגיל, של חצי-שעה. כשהקצב הוא של שעה, יש כל הזמן נטיה להאיץ; וכשיודעים שיש נטיה להאיץ, מנסים כל הזמן להאיט. המתח הזה מפריע לביצוע הרגיל של הקאטה. במקום פשוט להתאמן, אנחנו עסוקים בשמירה על הקצב האיטי… ואולי זה אחד הדברים שהופכים את הקאטה הזו לכל-כך מיוחדת. זה לא רק שהאיטיות מאפשרת לשים-לב לפרטים שאחרת לא היינו רואים; זה נכון גם בקצב הרגיל של הקאטה. המיוחד בקאטה הזו הוא לוותר על הדחף להאיץ, ויחד איתו לוותר על הרצון להאיט עוד יותר, ופשוט לעשות את הקאטה יחד עם המוביל, המאסטר. לוותר על הקצב שלי, לקבל את הקצב שלו.

זה קשה. לאורך הקאטה, כל פעם מחדש, אנחנו מגלים שאיבדנו ריכוז וחזרנו לתנועה מהירה, או שמתוך נסיון "להצליח יותר" האטנו יותר מדי, בעוד שכל מה שצריך הוא לוותר. לוותר על הקצב שלי, ולקבל את הקצב שלו. כל כך פשוט, כל כך קשה.

בסוף הקאטה, למרות העייפות של סוף היום ולמרות הקושי, הרגליים העייפות והגב הכואב, הרגשתי כמו אחרי טיפול שיאצו. וכמו בהרבה דברים אחרים שקשורים לטאי-צ'י, גם את זה קשה מאוד להסביר במילים.

דבר אחד אחרון, על האיש שבסרטון למעלה, המורה שלי, מאסטר יחיאל ניר מלחי. ה"יחיאל" הוסף לפני כמה שנים, כשהתגלה שניר, כמו עוד בוגרי שייטת 13 שצללו בקישון, חולה בסרטן. אצלו זה במוח, גידול של כשישה ס"מ, ולפי כל הרופאים הוא נס רפואי. ניר עצמו לא מגדיר זאת כנס, אלא כתוצאה של עבודה – פשוט צריך לעשות כל מה שצריך לעשות. לחיות, להתפלל, להתאמן, לקבל טיפולים – מערביים ואלטרנטיביים, לעזור לאחרים ובעיקר, בעיקר בעיקר להמשיך, כל פעם שרוצים להפסיק.

ללמוד אצלו אמנות לחימה, זה לקבל דוגמא אישית, כל שיעור מחדש, לכך שכל היכולות החשובות – באמת כולן – באות מכח הנפש, לא מכח הגוף.

אני מאחל לו בריאות שלמה ואריכות ימים, והרבה מלים טובות.

ישראלים בני יהודים – בעקבות א"ב יהושוע

ישראלים בני יהודים
מרדכי כפרי

הויכוח על נאומו של א"ב יהושוע בארה"ב, המבדיל ומתנשא מעל ליהודי הגולה, מתנהל כולו בשפת נימוקים אידיאולוגיים. יש לזה מקום כמובן, אבל כדי להבין את ההבדל צריך לבחון אותו בשפה אובייקטיבית יותר של מדעי חברה. ראשית, כמחצית היהודים הישראלים הם עולים מהגולה שחלקם למדו אבל לא התחנכו בתרבות הישראלית; א"ב יהושוע  מדבר רק בשם אלה שנולדו או התחנכו מילדותם בארץ. 

עולים כמוני – הייתי בן 21 כשהגעתי ארצה – התחנכו בהשפעת תרבויות ארצות גלותם. אנו הוספנו את תרבות ישראל על גבי מטען ערכים ומושגים שהבאנו איתנו. יש לנו מבטא, ערכים ומנהגים שאינם מקובלים בארץ ושלעתים אנו מנהלים עליהם מאבק נסוג. דוגמה : בני גלויות שבהם "כבוד" הוא ערך יסוד, ובארץ "לא נותנים להם כבוד". במסורת היהודית כבוד ניתן רק לאלוהים וגם דורשי הכבוד שבין היהודים נוהגים לזלזל בכבוד הזולת. אנו דנים בעניינים רבים אחרת מבני גלויות אחרות ואחרת מילידי הארץ. כשיהודי אמריקאי, שחי בארץ רוב ימיו, חוזר לביקור בארה"ב הוא "בבית" בקהילתו. יליד הארץ שיורד לארה"ב מקים שם קהילה של ישראלים יורדים. 

יכולתי להרבות בדוגמאות, אבל כולנו יודעים במה מדובר. השאלה הרלבנטית היא מאיפה בא ההבדל בין ילידי וחניכי הארץ ויתר היהודים בארץ ובגולה? התשובה פשוטה וברורה: הצברים לא התחנכו בהשפעת תרבות זרה ולא בידי מורים זרים. התרבות שלהם, הערכים שלהם, המנהגים שלהם, דרך המחשבה שלהם – כל זה התקבל מיהודים שונים ומהווה מעין תמצית של תרבות והוואי יהודי בימינו. מנהגים וערכים של הגלויות השונות נהרסים במאבק הדדי בארצנו ומה שנשאר לדור הבא איננו הדייקנות של היקה, העמידה על הכבוד של עדות המזרח, העמידה "על קוצו של היוד" של האשכנזים, אלא מה שמשותף לכל היהודים – מעין שביל הזהב ביניהם. כדברי הפרסומת של "סוני", הצברים הם "יותר יהודים מן היהודים!"

יהודים המציאו את החוצפה, הצברים חצופים אף יותר. יהודים בגולה נאלצים ללמוד כללי אדיבות מן הגויים, הצברים – כדברי בדיחה על חסרונות לשון של עמים שונים – עדיין לא למדו להביו מה זה "בבקשה".  כששואלים ישראלי אם הוא יכול לנגן על כינור הוא אומר : בטח שאני יכול! אבל עוד לא ניסיתי". ביטחון עצמי מופרז, נטייה לאילתור, קיצור תהליכים, כישרון למניפולציה, הרבה יזמה ואמביציה, אלה הם רק חלק מן התכונות שיצרו לישראלים מוניטין מיוחד. תכונות כאלה קיימות גם אצל יהודי הגולה, אבל שם היהודים למדו שיש להסתיר תופעות שצורמות בעיני העמים, ולרוב לא מצליחים בכך. הישראלים מפגינים קבל עם ועולם כל מה שיש להם – הם אפילו לא מעלים על הדעת שיש כאן בעיה. הדוגמה בולטת ביותר: איש תרבות גדול כא"ב יהושוע בא לכנס בין יהודים, נושא נאום בנוסח של "אני ואפסי עוד"  ופוגע קשה ברגשות מי שהזמינו אותו. ויש ישראלים שמוחאים לו כף. 

מרדכי כפרי
ק. גל און

כל הזכויות שמורות למרדכי כפרי

ישראלים בני יהודים – בעקבות א"ב יהושוע

ישראלים בני יהודים
מרדכי כפרי

הויכוח על נאומו של א"ב יהושוע בארה"ב, המבדיל ומתנשא מעל ליהודי הגולה, מתנהל כולו בשפת נימוקים אידיאולוגיים. יש לזה מקום כמובן, אבל כדי להבין את ההבדל צריך לבחון אותו בשפה אובייקטיבית יותר של מדעי חברה. ראשית, כמחצית היהודים הישראלים הם עולים מהגולה שחלקם למדו אבל לא התחנכו בתרבות הישראלית; א"ב יהושוע  מדבר רק בשם אלה שנולדו או התחנכו מילדותם בארץ. 

עולים כמוני – הייתי בן 21 כשהגעתי ארצה – התחנכו בהשפעת תרבויות ארצות גלותם. אנו הוספנו את תרבות ישראל על גבי מטען ערכים ומושגים שהבאנו איתנו. יש לנו מבטא, ערכים ומנהגים שאינם מקובלים בארץ ושלעתים אנו מנהלים עליהם מאבק נסוג. דוגמה : בני גלויות שבהם "כבוד" הוא ערך יסוד, ובארץ "לא נותנים להם כבוד". במסורת היהודית כבוד ניתן רק לאלוהים וגם דורשי הכבוד שבין היהודים נוהגים לזלזל בכבוד הזולת. אנו דנים בעניינים רבים אחרת מבני גלויות אחרות ואחרת מילידי הארץ. כשיהודי אמריקאי, שחי בארץ רוב ימיו, חוזר לביקור בארה"ב הוא "בבית" בקהילתו. יליד הארץ שיורד לארה"ב מקים שם קהילה של ישראלים יורדים. 

יכולתי להרבות בדוגמאות, אבל כולנו יודעים במה מדובר. השאלה הרלבנטית היא מאיפה בא ההבדל בין ילידי וחניכי הארץ ויתר היהודים בארץ ובגולה? התשובה פשוטה וברורה: הצברים לא התחנכו בהשפעת תרבות זרה ולא בידי מורים זרים. התרבות שלהם, הערכים שלהם, המנהגים שלהם, דרך המחשבה שלהם – כל זה התקבל מיהודים שונים ומהווה מעין תמצית של תרבות והוואי יהודי בימינו. מנהגים וערכים של הגלויות השונות נהרסים במאבק הדדי בארצנו ומה שנשאר לדור הבא איננו הדייקנות של היקה, העמידה על הכבוד של עדות המזרח, העמידה "על קוצו של היוד" של האשכנזים, אלא מה שמשותף לכל היהודים – מעין שביל הזהב ביניהם. כדברי הפרסומת של "סוני", הצברים הם "יותר יהודים מן היהודים!"

יהודים המציאו את החוצפה, הצברים חצופים אף יותר. יהודים בגולה נאלצים ללמוד כללי אדיבות מן הגויים, הצברים – כדברי בדיחה על חסרונות לשון של עמים שונים – עדיין לא למדו להביו מה זה "בבקשה".  כששואלים ישראלי אם הוא יכול לנגן על כינור הוא אומר : בטח שאני יכול! אבל עוד לא ניסיתי". ביטחון עצמי מופרז, נטייה לאילתור, קיצור תהליכים, כישרון למניפולציה, הרבה יזמה ואמביציה, אלה הם רק חלק מן התכונות שיצרו לישראלים מוניטין מיוחד. תכונות כאלה קיימות גם אצל יהודי הגולה, אבל שם היהודים למדו שיש להסתיר תופעות שצורמות בעיני העמים, ולרוב לא מצליחים בכך. הישראלים מפגינים קבל עם ועולם כל מה שיש להם – הם אפילו לא מעלים על הדעת שיש כאן בעיה. הדוגמה בולטת ביותר: איש תרבות גדול כא"ב יהושוע בא לכנס בין יהודים, נושא נאום בנוסח של "אני ואפסי עוד"  ופוגע קשה ברגשות מי שהזמינו אותו. ויש ישראלים שמוחאים לו כף. 

מרדכי כפרי
ק. גל און

כל הזכויות שמורות למרדכי כפרי

גשקו 2006, יום חמישי

גשקו 2006, יום ראשון

גשקו 2006, יום שני

גשקו 2006, יום שלישי

גשקו 2006, יום רביעי

יום חמישי 11 מאי 2006

במהלך אחד השיעורים, אחד התלמידים, שישב ממש מול המאסטר, נרדם. לא יודע למה ציפיתי כשהמאסטר ראה זאת, אבל, כנראה כמו רוב הישראלים, אני רגיל לדרך בה מטפלים במקרים כאלה אנשי צבא ("שעתיים שמירה!") או מרצים אזרחיים (|לך מכאן", התעלמות או "תעירו אותו", עם איזו הערה צינית או נעלבת). המאסטר ראה, השמיע איזו קריאה שכנראה העירה את הנרדם, שאמר מיד שהוא לא מתכוון להרדם, פשוט יש לו סכרת – הוא לא שולט בזה. המאסטר פשוט ביקש ממנו להשתדל להתאמן עם כולם בכל מה שהוא יכול. לא גערה ולא ציניות, לא צחוק בריא ולא לעג – פשוט בקשה להשתדל.

זה הזכיר לי מקרים שבהם ראיתי את המורה שלי, מאסטר יחיאל-ניר מלחי, מפגין סבלנות ממש מדהימה עם תלמידים שהעיקו, הציקו, המשיכו לשאול שאלות למרות שהיה ברור לכל אחד אחר שהמורה כרגע עסוק, או ממהר, או עייף, או פשוט מדבר כרגע עם מישהו אחר. לפני כמה שנים התייעצתי עם יחיאל-ניר מה לעשות עם תלמיד שגרם לי בעיה בקבוצה עם הערות ובדיחות בלתי-פוסקות. יחיאל-ניר ענה ש"אם הוא עושה לך בעיות אתה לא חייב ללמד אותו."

תגובתי: אבל אתה, ניר, לא גירשת אף תלמיד שעשה לך בעיות. גם כשאני עשיתי בעיות, לא רק שלא גירשת אותי, אפילו לא הערת לי על זה. נתת לי את הזמן להבין דברים לבד.
יחיאל-ניר לא ענה, ואולי רמז לי ש"אתה לא אני", כלומר אני צריך ללמד בדרכי ולא בדרכו.
בסופו של דבר לא הערתי ולא גירשתי, ואותו תלמיד הפך עם הזמן לא רק לאחד התלמידים הטובים בקבוצה אלא גם לחבר טוב, שצר לי שהיום כמעט אינו מגיע לבקר בקבוצה.

יחיאל-ניר מספר שביפן, בדוג'ו או בכל מקום אחר, הכללים ברורים מאוד ומי שעובר אותם במילימטר נבעט מיד בחזרה למקום; פתגם יפני ידוע אומר "אם מסמר בולט, מכים על ראשו עד שהוא מפסיק לבלוט". זו הדרך ברוב המקומות בהם מלמדים אמנויות לחימה, אולי בגלל שמשהו מהרוח היפנית (או מהצבאיות הישראלית) נכנס ללימודים. אני שמח שאצל המורה שלי זה אחרת.

יחיאל-ניר מלחי מספר שמאסטר וונג פו-לאי היה מורה קשה; מאסטר וונג עצמו אמר פעם שכאשר הוא מגיע לגשקו ביפן או במקומות אחרים הוא מתנהג "כמו מאסטר", כלומר כמו שמצפים באותם מקומות שיתנהג מאסטר: שומר מרחק, בלתי-נגיש, מי שרוצה לשאול שאלה צריך לעבור דרך המדריכים המקומיים לפני שהוא מגיע למאסטר עצמו. בגשקו הזה משתתפים אנשים שראו את המאסטר מלמד בחו"ל, ומאשרים את הדברים. אנחנו בישראל רואים פנים אחרות לגמרי שלו, ועל כך מעידים גם אלה שראו אותו מלמד ביפן, אוסטרליה וארה"ב. הרווחנו… (אבל זה לא אומר שמותר "לנקר" למורה מול העיניים…)

במהלך היום הרביעי לגשקו, אני שם לב לכך שבפעם הראשונה מזה מעל עשר שנים אני לא מחמיץ אף קאטה. תמיד הייתי מוותר לכאבי הברכיים ונח כל קאטה שניה, כדי שאוכל להמשיך להתאמן עד היום האחרון; הפעם, אולי בגלל ה"תגליות" של הימים האחרונים ואולי בגלל ש"גדלתי" בשיטה, אין לי צורך במנוחות האלה. אני מתאמן רצוף, כולל החזרות למופע הסיום, והברכיים בסדר. קשה להסביר למי שגופו לא בגד בו, איזו הרגשה זו.

על הקאטה של השעה ומופע הסיום, אכתוב מחר.

טאו כתב חוויות על הגשקו, מנקודת מבט של תלמיד מתחיל. לא להתייחס יותר מדי ל"מחמאות" שחלק לי, אבל שווה לקרוא.

גשקו 2006, יום רביעי

גשקו 2006, יום ראשון

גשקו 2006, יום שני

גשקו 2006, יום שלישי

יום רביעי 10 מאי 2006

היום גיליתי שריר חדש לשחרר, בכתף.
אולי בגלל התיקון שקיבלתי מהמאסטר אתמול, אולי בגלל העייפות ואולי בגלל שחשבתי על משהו אחר, פתאום השתחרר שריר קטן בכתף, ויד ימין "צנחה" למקום, כאילו תמיד רצתה להגיע רק לשם, ואני לא נתתי. כמה עוד שרירים כאלה יש לי לשחרר?

ש' בא אלי באחת ההפסקות וביקש לראות מה בדיוק תיקן לי המאסטר; הראיתי לו, עליו, את ה"לפני" וה"אחרי", ואת החיוך המופתע שעלה על פניו יבין רק מי שעבר דבר דומה; סוג של תגלית, אולי מין סאטורי…

בחוץ עדין התערוכה החקלאית, ובזמן אחת הקאטות נכנסת חבורה של נציגים הודיים(?), לבושים חליפות לבנות, ומישהו אומר: "הנה באו לאשפז אותנו…" זה באמת מראה מוזר – מאות ישראלים במקום אחד, ושקט. פשוט שקט. חוץ מהמזגנים לא שומעים כלום. לא יודע מה חשבו ההודים, אבל לישראלים שנכנסו בלי לדעת למה לצפות זה בטח נראה מוזר. אולי אפילו בלתי-אפשרי…

בזמן אחת הקאטות עלתה לי מחשבה, שהנה אני כאן בין מאות מתאמנים, עושה בדיוק את אותן התנועות ואותו האימון כמו כולם, ובאותו זמן אני משחק מין תופסת עם מוביל הקאטה בנסיון להיצמד לקצב התנועה שלו, לזוז בדיוק איתו – מה שהופך, למרות נוכחות עוד מאות אנשים, את כל הענין למין שיעור פרטי שלי עם מוביל הקאטה; ובאותו זמן אני לגמרי לבד עם הגוף שלי והמחשבות שלי, באימון שהוא אישי לגמרי ואין איש שותף לו.

שיעור קבוצתי, פרטי ואימון אישי, שלושתם בו-זמנית. ובין לבין אני מגלה, שכדי לעקוב אחרי התזמון של מוביל הקאטה צריך להסתכל לא על הידיים שלו, אלא על הרגליים; אני מנסה זאת בחזרות להופעת הסיום, כשאנחנו עושים קאטה עם חרב, וזה עובד.

כשמגיע המאסטר חוזרים על החיות של אתמול (שינג-אי), ואז עובדים על הקאטה של הקוף; תנועה אחת לא מובנת לי, ואני זוכה להדגמה מהירה וממצה של המאסטר. זו לא דחיפה, זו משיכה! לא הבנתי לאן הולך הכוח… מסביבי כולם צוחקים, ואני תוהה אם המשיכה שהרגשתי בגב התחתון ברגע ההדגמה של המאסטר, היא שאחראית על זה שפתאום השתחרר לי משהו בגב התחתון… די בטוח שזה לא היה מכוון מצד המאסטר, אבל מה אכפת לי? 🙂

כשהמאסטר עוצר לענות לשאלות, מתרוצץ באולם ילדו של אחד המתאמנים, רודף אחרי כדור, ואני מסתכל עליו ועל האנשים מסביב ונזכר בשיחה שניהלתי אתמול, בדרך הביתה, עם מ', מקבוצת באר-שבע, שאמר שיש כאן כל מיני אנשים, מכל מיני קבוצות שלא היית מצפה לראות יחד: חרדים, כיפה סגורה, חילונים-סתם, אנשי שאנטי יוצאי הודו, אקדמאים לצד פועלי בנין, אנשי עסקים לצד עובדי מדינה, אנשי היי-טק ליד תלמידי ישיבה, רופאים MD לצד מטפלים אלטרנטיביים, נשים וגברים, חיילים וגמלאים… וכולם מתאמנים יחד.

המאסטר עוצר את סבב השאלות להדגיש דבר שנראה לו חשוב: שאלו אותו מספר פעמים על צ'ן פאן-לינג, שיש אומרים שהיה מורו של וואנג שו-צ'ין, המורה של מאסטר וונג פו-לאי. מאסטר וונג אומר שצ'ן ו-וואנג הכירו, אבל לא היה ביניהם קשר של מורה ותלמיד; כשהוא-עצמו פגש את צ'ן, הוא קרא לו "מר צ'ן", כפי שפונים לאדם מכובד, ולא "מאסטר צ'ן" כפי שפונים למורה, או למורה של המורה. כשצ'ן פאן-לינג מת, וואנג שו-צ'ין ו-וונג פו-לאי הגיעו ללוויה אבל לא לבשו בגדי אבל כמצופה מתלמידיו של המת. בנוסף, יש הרבה הבדלים בין הקונג-פו של וואנג שו-צ'ין לזה של צ'ן פאן-לינג; הטאי-צ'י אולי נראה דומה במבט שטחי, אבל מי שמסתכל לעומק יראה את ההבדלים והם עמוקים מאוד.

מאסטר וונג פו-לאי הוסיף שיש היום לא מעט אנשים שאומרים שהם למדו אצל צ'ן פאן-לינג, אבל כנראה שחלקם לא יודעים שצ'ן מת לפני יותר מארבעים שנה; אין היום כמעט אנשים חיים שבאמת למדו אצל צ'ן, אבל נראה שזה לא מפריע לאנשים שונים לטעון לשייכות לשושלת שלו.

במסורת הסינית, שייכות לשושלת מאוד חשובה; מי שטוען שוואנג שו-צ'ין למד אצל X ולא אצל Y, מנתק אותו משושלת מורים אחת ומחבר אותו לשניה. למאסטר וונג היה חשוב להדגיש את אותנטיות השושלת שממנה מגיע הידע המרכיב את השיטה שאנחנו לומדים: שושלת של מורים שהולכת אחורה אל מייסדי השינג-אי והפה-קואה, ומעבירה הלאה את הידע המצטבר של מאסטר אחרי מאסטר.

בין לבין, קיבלנו הודעה חשובה: מחר אמורה להתקיים הופעה כלשהי בגני התערוכה, והכניסות לגני התערוכה ייסגרו – גרסא אחת אמרה ב-19:00, גרסא אחרת ב-18:30. מי שרוצה לצפות בהופעת הסיום של הגשקו צריך להגיע לפני סגירת השערים.

גשקו 2006, יום שלישי

גשקו 2006, יום ראשון

גשקו 2006, יום שני

יום שלישי 09 מאי 2006

מחוץ לבנין 14 מתקיימת תערוכת ציוד חקלאי, המוני מכונות חקלאיות וטרקטורים גדולים וקטנים בכל פינה, המוני נציגים של חברות, חוות, קיבוצים ומושבים ומדינות זרות – ואצלנו עושים קאטה, בשקט, לאט, בריכוז, בלי להתייחס לבאלאגאן שבחוץ. מדי  פעם טועה מישהו מהחקלאים ונכנס אלינו, ונעצר בהבעת הפתעה כשהוא רואה אותנו. אי של שפיות בבלאגאן שבחוץ… 

הבאלאגאן מפריע. קשה להתאמן כשיש רעש והמולה מסביב. אבל איכשהו, אולי בגלל הקבוצה הגדולה, אולי בגלל ההרגל שברגע שמתחילים להתאמן לא מפסיקים, האימונים מתנהלים כסדרם וההמולה בחוץ עוברת לידנו, לא חודרת פנימה. הלוגיסטיקה עובדת למופת: בכל הפסקה יש על שולחנות בפינות מים, מיץ, מים חמים לקפה או תה, כוסות, סוכר, כפיות… איך זה קורה לא ברור, אבל נדמה לי שצריך להודות לדדי על חלק גדול מזה, ולעוד רבים על עבודה לא קלה, בהתנדבות, לעזרת כולנו.

יש הרבה יתרונות לקיום גשקו במקום מסודר, מאובטח, עם שרותים נקיים וקרובים וחנויות לממכר מזון במרחק מטרים ספורים ממקום האימון; יש לזה גם חסרונות, אבל עליהם אפשר להתגבר ובסך-הכל ראו עוד אנשים שיש טאי-צ'י בארץ…

כשמגיע המאסטר, הוא עובד עם ההיישי על עוד 4 מהחיות של שינג-אי, ואני שם לב שוב לדרך בה הרגל שלו נוחתת ברקיעות – היא נתקעת באדמה כאילו היתה שם תמיד. אין רעידה בברכים או העברת משקל, ברגע שהרגל נוגעת באדמה המשקל עליה כאילו לא זזה כלל. ייקח לי שנים להגיע לזה, אם בכלל…

מאסטר יחיאל-ניר נשאל פעם על הפגישה הראשונה שלו עם מאסטר וונג פו-לאי, והוא ענה שהמאסטר "בלט בחוסר-ההתבלטות שלו". זו הגדרה טובה; במבט ראשון, מאסטר וונג הוא אחד האנשים הכי לא-מרשימים שראיתי; הוא לא האיש שכולם יסתכלו עליו ברגע שייכנס בדלת. הוא איש קטן, לא נראה חזק או שרירי, לא הולך בצורה מיוחדת או בולט בשום צורה אחרת… עד שהוא עושה קונג-פו.

יהודה כתב, בתגובות לרשימה מיום שני: "… אישית, איני יודע אם הייתי מגיע אי פעם להבנה בהקשר לפשטות התנועה של המאסטר ללא אימונים של שנים על שנים בטאי צ'י. קליפות על קליפות של תחפושות ומחשבות יש להוריד כדי להגיע לגרעין הפנימי, ובכל פעם שמשהו "מסתדר" אנחנו מגלים בעצם שהוא הופך לפשוט יותר, נוח יותר, טבעי יותר ("תעשה את זה טבעי …", נשמע מוכר?)
כנראה שהמאסטר הוריד הרבה יותר קליפות מכולנו (אולי ביחד) ולכן נע בצורה מושלמת, כזו מושלמת שרק הוא יכול לשפר אותה עוד."

אני לא יודע אם מישהו שלא עשה טאי-צ'י הרבה שנים יראה כמה מיוחדת התנועה של המאסטר; די בטוח שמי שאין לו סבלנות פשוט ישתעמם וילך, אבל מי שיעמוד ויסתכל עליו כשהוא מוביל קבוצה, אפילו של ניושיצו והיישי שעוסקים באמנויות לחימה קרוב לעשרים שנה, יראה את ההבדל.

כשעוברים משינג-אי לטאי-צ'י, אני מנסה להיצמד לקצב של המאסטר. לא קל, במיוחד בתנועה הראשונה בקאטה, אותה הוא עושה לאט במיוחד. מזמן אני יודע "סוד", שאם את התנועה הראשונה בקאטה עשית טוב – כל הקאטה תלך לך טוב, ואם לא – יהיה לך קשה "לחזור לתלם" במהלך הקאטה. הפעם אני מנסה לשמור שהמשקל יהיה על נקודה טיפה לפני העקב לאורך כל התנועה הראשונה; הרבה יותר קשה ממה שזה נשמע, כי דוקא בתנועה הזו יש נטיה להעביר משקל קדימה, לאצבעות, אבל כשזה מצליח נדמה שהידיים עולות בעצמן, "צפות" כלפי מעלה בלי טיפה של מאמץ, והמשך הקאטה נראה פשוט… אחר.

בתשובות לשאלות, המאסטר מדגיש שוב ושוב את החיבור בין רפואה ללחימה בקאטה: התנועה הנכונה מבחינה "רפואית" היא גם החזקה יותר מבחינה לחימתית. ההדגמות שלו, כמו התנועה שלו, פשוטות בצורה מטעה. בתשובה לשאלה על הקושי ליישם טכניקות בלחימה, הוא עונה, כצפוי: "תמשיך להתאמן!"

גשקו 2006, יום שני

גשקו 2006, יום ראשון

יום שני 08 מאי 2006

היום מתחיל רע, עם איחור לרכבת מקרית גת (קניתי כרטיסיה ולא השתמשתי בכל הנסיעות, אבל זה היה לפני הרבה זמן ועכשיו המערכת האלקטרונית לא נותנת לי להיכנס. עד שהענין מוסדר, הרכבת לת"א כבר יצאה… והבאה בעוד שעה) ותלמיד מקבוצת באר-שבע שמודיע שלמרות שתכנן להגיע לכל הגשקו, השתבשו תכניותיו והוא יצליח להגיע רק ליום האחרון. מוטב מאוחר מלא-כלום, אבל בכל זאת חבל…

מגיע לגני התערוכה ממש לסוף קאטה, מצטרף לצאן-צ'ואן ומגלה שוב, כמו בכל גשקו, שהגוף "מעביר הילוך" ברגע שמתחילים להתאמן: טרדות היומיום נשכחות, המתח בכתפיים ובגב יורד, הנשימה מעמיקה ומשתחררת… כמעט בלי להרגיש נכנסים ל"קצב גשקו" של קאטה, צאן-צ'ואן, חמש דקות לשתיה וחוזר חלילה, עד להופעות הצהריים שאחריהן אימון תחנות: מי שרוצה הולך לעמוד 45 דקות, מי שרוצה הולך להרביץ 45 דקות, ומי שרוצה הולך אלי – אני מדריך שיאצו בסיסי למעוניינים.

אחרי התחנות הפסקה לרוב האנשים, ואלה שצריכים להופיע ביום האחרון – עושים חזרות. כל אחד חושב שתנועה מסויימת בחרב צריכה להיות כך ולא אחרת, והתוצאה היא ויכוח בין שמונה אנשים על מיקומה של יד שמאל בתנועה של 10 ס"מ… שמסתיים בכך שפונים אל אחד הניושיצו, שמראה איך בדיוק התנועה צריכה להיות. אחרים נחים, אנחנו עובדים; קשים חייו של היישי…

בהפסקה, בין שיחה על תוכנות למשחק ולימוד גו להערה או שתים על שיאצו וטלפונים לכל מיני אנשים, פתאום נותנים לרגליים להרגיש את העייפות. עוד מעט יגיע מאסטר וונג ונתחיל את אימון הערב.

אימון הערב כולל שינג-אי למתקדמים והיישי, ואחריו טאי-צ'י לכולם. בשינג-אי המאסטר מתחיל לעבור על 12 החיות. מתאמן רק מי שכבר למד את התנועות; מטרת הגשקו בשלבים האלה היא להעמיק, לא להרחיב. עושים טיגריס, אחריו הדגמה+הסברים של המאסטר ושאלות, אחריו סוס, בז, ונשר-דוב. יהודה עומד לידי בהדגמות וכל הזמן אומר "איך הוא זז! תראה איך הוא זז!" ובאמת, למאסטר תנועה מאוד מיוחדת. איכשהו, הוא מצליח לעשות תנועות מדוייקות עד המילימטר, ובאותו זמן נראה כאילו הוא משקיע בהן אותו מאמץ מחשבתי שהיה משקיע בצחצוח שיניים. לא רואים שום כוח בתנועה עד שהוא מדגים יישום כלשהו; וגם אז, רואים רק את התוצאה, על האיש המודגם. המאסטר נראה כאילו אין טיפת מאמץ בתנועתו.

אחרי השינג-אי מתחילים לעבוד על הקאטה, עם כולם. עושים את הקאטה עד ה"עגור" הראשון שלוש פעמים, אחר-כך המאסטר מדגים, מדגיש נקודות חשובות ועונה לשאלות. אחרי השאלות ממשיכים לסוף ה"רבע" הראשון, ושוב הדגמה, הסברים ושאלות, ואז ממשיכים עד ה"עננים". אחרי כל קטע חדש, מתחילים מהתחלה. המאסטר זז לאט – לאט אפילו בשביל טאי-צ'י; גם למי שלא מכיר את התנועות קל לעקוב אחריו, אבל קשה להעתיק את התנועה שלו. יותר מדי אנשים מנסים, וזו טעות. צריך לעקוב אחרי הקצב ולעשות את התנועות לפי העקרונות – קודם כל משוחרר, אחר-כך מדוייק. השחרור הוא החלק החשוב ביותר בדיוק.

לעשות את הקאטה בקצב של המאסטר, קשה. אבל זה חלק חשוב באימון – כמו סוג של עבודה בזוגות, כל הזמן להתאים את עצמך לקצב של מישהו אחר. סוג של אימון בזרימה, שאחר-כך מאוד עוזר כשצריך לתזמן את התנועה שלנו עם תנועתו של תוקף.

"הוא זז פשוט", אומר לי יהודה, בהפסקה. יהודה מרצה להנדסה באוניברסיטת בן-גוריון, הוא כנראה לא רגיל לדברים פשוטים, אבל הוא נתן הגדרה טובה למשהו שמאוד קשה להסביר: איך מאסטר וונג פו-לאי זז. אין אצלו שום "קישוטים" לתנועה, הוא לא מכניס כוח מיותר ולא מתח, הוא פשוט זז. אם הוא יורד מאוד נמוך או עולה מאוד גבוה או נשאר בגובה הרגיל שאל הקאטה, לא רואים אצלו שום טיפה של מאמץ מצד אחד, וגם לא ריכוז מצד שני; הוא לא מתרכז, הוא לא מאבד ריכוז. הוא לא מתאמץ ולא מחפף. הוא פשוט זז.

בשאלות, שאלתי על התנועה "צ'י" (PRESS), והמאסטר הדהים אותי כשהסתכל עלי פחות משניה, תיקן לי סנטימטר בזוית המרפק, והראה לי איך התנועה יכולה להיות הרבה יותר חזקה משהיתה קודם. 17 שנים אני מתאמן על התנועה הזו, והאסימון הזה לא נפל… כשחוזרים להתאמן, אני שם-לב לתיקון החדש, וכנראה שתשומת הלב זו משכיחה ממני משהו לגבי היציבה – כי פתאום, בלי שאשים לב, הסתדר לי משהו בחיבור בין הגב לצוואר שעליו אני מנסה להתגבר כבר חודשים. בלי מאמץ, בלי מתח, פתאום הצוואר "צומח" מתוך הגב, והכתפיים משוחררות והראש כאילו נמשך למעלה. כל אלה היו שם קודם, אבל יחד איתם היה גם איזה שהוא מתח, תוצאה של נפילה לא מוצלחת; פתאום המתח פשוט נעלם.

היה שווה לבוא לגשקו…

אחרי האימונים שיחה עם מאסטר יחיאל ניר, אבל אני תופס טרמפ מוקדם עם חברים מהדרום ומספיק להתנצל בפני המורה שלא אהיה בשיחה. זו הפעם הראשונה בהרבה גשקואים שאני מפסיד שיחה איתו, אבל צריך עוד לעשות קניות לבית…

טאי-צ'י צריך להשתלב בחיים, לא החיים בטאי-צ'י.

גשקו 2006, יום ראשון

יום ראשון 07 מאי 2006
אתמול הגעתי מאוחר ליום הראשון של הגשקו, אחרי שהעברתי שיעור הדגמה לתלמידי שנה שישית בביה"ס לרפואה של אוניברסיטת בן גוריון. החמצתי את שיעורי הפה-קואה עם המאסטר, והגעתי ישר לשיעורי השינג-אי.

הגעתי עייף, אחרי שעתיים של נהיגה בחמסין ובצהריים, במהלכן נאלצתי לעצור פעמיים לקנות שתיה קרה פשוט כדי לא להירדם על ההגה; שינג-אי הוא אימון קשה פיזית; ציפיתי לקריעה, אבל איכשהו זה לא קרה. ברגע שהתחלנו הרגשתי את הגוף "מחליף הילוך", מוריד מתח, משחרר את הכתפיים ומוריד לחץ מהגב, ופתאום – למרות העייפות, למרות הצהריים, למרות החום – הגוף גמיש, הרגליים גמישות, הראש עולה למעלה והנשימה מעמיקה, ויש כוח להמשיך ככה שעות…

מאסטר וונג, במרץ של ילד וסבלנות של שייח בדואי, סופר צעדים, וכולם – מאה, מאה וחמישים איש? – נעים איתו, תנועה-תנועה. למאסטר יש כנראה רמקול בגרון: כולם שומעים כל ספירה שלו, למרות שהמזגנים עובדים, למרות שבחוץ עובדים אנשים ועוברות רכבות, ואיכשהו הוא לא נעשה צרוד גם אחרי מעל חמש-מאות צעדים; כשעוברת רכבת, ולא שומעים כלום, הוא איכשהו מגביר את הווליום, בלי כל מאמץ נראה לעין, וכולם שומעים אותו מעל לרעש הרכבת. אחרי מאה צעדים המאסטר עוצר, מדגים שוב, מדגיש נקודות חשובות, עונה לשאלות, ועוברים לתנועה הבאה. חמישה יסודות לשינג-אי, מאה צעדים לכל אחד (חוץ מפנג-צ'ואן, שמופיע בגרסא וחצי אז…), והמאסטר מדגיש שוב ושוב: לזוז לאט, כל תנועה לחוד. לא למהר. אם תדעו לעשות כל תנועה לחוד, נכון, לא תהיה לכם בעיה לזוז מהר כשתצטרכו. אם לא תדעו כל תנועה לחוד, גם אם תזוז מהר לתנועה לא יהיה כוח, היא לא תהיה ברת-יישום.

אחרי חמשת היסודות והרבה זיעה, המאסטר שוב עונה לשאלות, ואז מתחיל לשאול בעצמו: מה עושה כל תנועה? לאיזה יסוד שייך פי-צ'ואן? (מתכת) על מה בגוף משפיע צואן-צ'ואן? (כליות) ועל כל דבר הוא מרחיב, מדגיש את חשיבות האימון לא רק ליכולת הלחימה אלא גם להשפעה הרפואית-בריאותית, ושוב מדגיש שהתנועה הנכונה ללחימה היא בדיוק זו שנכונה גם לבריאות, שאם לא ננוע נכון מבחינה לחימתית גם ההשפעה הרפואית תקטן.

אחרי הפסקה קצרה לשתיה ממשיכים לתרגול הקאטות של חמשת היסודות. קאטות קצרות שיש תמיד נטיה להאיץ בהן, והמאסטר שוב מדגיש: לאט! כל תנועה לחוד. גם אם התנועה עצמה מהירה, צריך להקפיד לעשות כל תנועה לחוד! 
בערב, אחרי פרידה מהמאסטר, שיחה עם מאסטר יחיאל-ניר, שעונה לשאלות שונות על מהות השיטה, על הדרכה, על אימון ועל לחימה, על שמירת המסורת מול הצורך להתאים את הדרך להולכים בה. שתי שאלות שעלו בזכרוני:
שאלה: אילו נעלים לנעול באימון?
תשובה: אותן הנעלים בהן הולכים ביומיום, במיוחד אלה הצריכים מדרסים.  
שאלה: בשיעור רגיל, ביוהו, אנחנו עובדים מול התקפות ארוכות ומחוייבות, ומול התקפה אחת; אנחנו לא עובדים מול התקפות מתמשכות, ולא מתרגלים מצבים שהטכניקה לא הצליחה. למה?
תשובה: יוהו אינו לחימה. מטרת תרגול היוהו (יישום תנועות מקאטה על בן-זוג) היא להבין יותר טוב את התנועה בקאטה, כדי להתאמן עליה יותר טוב. יוהו אינו לחימה. גם ראנדורי אינו לחימה, אלא רק צורת תרגול שמטרתה להכריח את המתאמן לתפקד תחת לחץ של עייפות, פחד, כעס וכאב. קרב אמיתי לא אמור להימשך יותר משתים-שלוש תנועות; אם אתה צריך יותר מזה, הסתבכת…

בחזרה הביתה, אחרי האימון, פתאום העייפות צונחת עלי וכשאני מתיישב קשה לקום ולהגיע למקלחת… אבל השינה אחרי אימון כזה, לא דומה לשינה של יום רגיל, ובבוקר אני קם מלא מרץ לאימון הבא. ביום ראשון מתאמנים רק המתקדמים, הניושיצו וההיישי – בשני יגיעו כבר כל תלמידי המרכז, והאימון יתמקד בטאי-צ'י (חוץ מאלה שיופיעו במופע הסיום של הגשקו, שמתחילים כבר היום בחזרות).

סדנת קשתוּת בערב שבועות

סדנת ירי בחץ וקשת כמדיטציה בתנועה, בערב שבועות

הנה דוגמית: http://www.youtube.com/watch?v=cM6KbWO3dtI

קשתוּת היא דרך למקד תרגול של עקרונות המשותפים לאמנויות לחימה ותנועה רבות: ריכוז, שחרור, נשימה, יציבה, דיוק, שליטה בתהליך, ועוד. לעוסקים באמנויות תנועה ולחימה, תרגול קשתות מהווה הזדמנות לעבוד על עקרונות מוכרים בדרך חדשה, ובכך מסייע להדגיש דברים שלפעמים קשה להגיע אליהם בתרגול הרגיל.

בתוכנית:

9:30: התכנסות
10:00: פתיחה, תרגול בלי ירי
11:00: כללי בטיחות ותחילת ירי
12:00: הפסקה
12:20: ירי רגיל, ירי בעיניים עצומות,  ועוד
14:00: סיכום, שיחה, שתיה חמה/קרה, נשנושים…

מחיר השתתפות: 100 ₪

(20% הנחה לתלמידי המרכז הישראלי לטאי-צ'י)

מקום וזמן:
יום ה, 1.06.06, ביער המלכים ליד קרית-גת (איך להגיע?)

חובה להביא שתיה, כדאי גם אוכל קל.
מספר המשתתפים מוגבל.
קיום הסדנא תלוי במספר הנרשמים.
הסדנא אינה מתאימה לילדים. בני-נוער רק בליווי הורה.
 
לפרטים והרשמה:
דוד כפרי 050-2024596