Monthly Archives: אפריל 2005

הגנה עצמית והחוק

בכל דיון על הגנה עצמית עולה שאלת חוקיות המעשים הנדרשים להגנה עצמית. בפורום אמנויות לחימה קלאסיות של תפוז, הביא אמיר מקרה בו אדם שהוטרד ע"י סחטן במשך חודשים, הותקף על-ידו פיזית ואויים בסכין, נשפט למאסר באשמת הריגה אחרי שירה בו למוות. אמיר בחר במקרה הזה כדי להסביר כמה אנשים לא מודעים להבדל בין גישת החוק להגנה עצמית, לבין מה שנהוג לחשוב על כך: "…בפסק הדין המדובר אדם הורשע בהריגה משום שלא פנה למשטרה …", ולא מפני שלא הותקף; הוא הורשע למרות שבאמת הותקף.

כשכתבתי על אמנויות לחימה והגנה עצמית, כמעט שלא התייחסתי לחוק ולהסתבכות עם המשטרה, אבל זו בהחלט נקודה שיש לחשוב עליה כשמדברים על לימוד "הגנה עצמית" – אחרי שהתמודדת עם התוקף, תצטרך להתמודד גם עם מה שיבוא אחריו.

בקורסים להגנה עצמית לנשים, אמורה להיות התייחסות גם למה שקורה אחרי נסיון לאונס – מוצלח או לא, לא משנה: בדיקות פיזיות בבית חולים (בין השאר למציאת ראיות שיכולות להביא לזיהוי התוקף), חקירה במשטרה (שיכולה להיות טרואמטית מאוד), התמודדות עם המשפחה והחברה ועוד.
רוב המלמדים "הגנה עצמית", כמעט לא עוסקים בנושאים אלה.

הדיון, בפורום אמנויות לחימה קלאסיות, שווה קריאה מעמיקה.
בין השאר יש גם התייחסות לטענה "עדיף בית-סוהר על בית קברות", שמושמעת הרבה בדיונים כאלה.

http://www.tapuz.co.il/forums/main/Viewmsg.asp?forum=1262&msgid=51602391

מודעות פרסומת

מפגש פורום אמנויות לחימה קלאסיות

בודוקאן כתבה:

שלום חביירים,
לכבוד פתיחת הפורום החדש-מחודש, אנו עורכים מפגש חברים, מוקדש ללימוד משותף וחנוכת הבית החדש.

המפגש יתקיים ביום שישי, 20 למאי, בדוג'ו החדש של זאב, רח' טלר 28, רחובות.
בתוכנית, שלושה שיעורים, הראשון יתחיל בשעה 10.00. כל שיעור יארך קצת פחות משעה, עם הפסקה קצרה להתרעננות ושיח חברים בין שיעור לשיעור.

שיעור ראשון: קראטה, עם רובי מור סנסיי (הבן של קנגה), דאן 3.

שיעור שני: טאי צ'י, עם גל מלחי (מאסוגו ), מדריך בכיר במרכז הישראלי לטאי צ'י.

שיעור שלישי: נינג'יצו, עם גיל שדמי, שייך ל"בוג'ינקאן", למד בעבר אצל דורון נבון, ומלמד כבר שנים רבות.

דובדבן לסיום: זאב ארליך סנסיי יתן תצוגה קצרה של איאיידו.
ואם החברים ירצו להישאר עוד קצת, דוד כפרי ידריך אותנו לעשות כמה דקות שיאצו אחד לשני.

כוווולם מוזמנים, עם מצב רוח וקצת כיבוד. לא להרגיז את דוד עם במבה…
הדוג'ו של זאב גדול אבל לא מאוד גדול, תתחילו בבקשה לשרשר מי מגיע, שלא ניתקל בהפתעה

(ההודעה למעלה ערוכה קלות, לאור הבהרות בהמשך השרשור)

זאב הוסיף:

יש חניון מול הדוג'ו בתשלום של 15 שח' לכל היום.
במרחק של 4 דקות הליכה יש את הקניון של רחובות שבו החניה חופשית.
זהירות כי ברחובות גוררים מכוניות שאינן חונות כחוק.
מפה מצורפת.

השנה, במקום ברכה מסורתית, תהיה הרצאה קצרה…

רוני רוחקין, חבר טוב וטולקינאי ותיק, שולח אלי מדי פעם פנינים פרי עטו.
לקראת הפסח הוא שלח אלי את זה:

אהלן אנשים יקרים,
השנה, במקום ברכה קצרה מסורתית, תהיה הרצאה קצרה 🙂
תחזיקו מעמד, יש פרסים בסוף…

אומרים כי בפסח, חייב כל אחד לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. לא יודע מה איתכם, אבל לי קצת קשה לדמיין את כל עבודת הפרך, הצלפות השוט של השומרים וסחיבת לבנים ענקיות. כיצד, אם כן, נוכל לחוות באופן אישי את השחרור מעבדות?
גם כיום אנו עדיין עבדים. לרובנו יש קול פנימי בתוכנו – הוא אומר לנו מה לעשות, ואנחנו מצייתים לו בצורה אוטומטית: "האדם הזה העליב אותך. תעליב אותו בחזרה!", "הנהג הזה חתך אותך. תתעצבן!". למעשה לגבי קול זה אנחנו ממש העבדים האידאליים משום שברוב שעות הערות שלנו אנו לא חושבים אפילו לנסות ולשנות אותו, או לא לציית לו. אנו פשוט זורמים איתו.
מילת המפתח לצורך 'היציאה מהעבדות' היא בחירה. כשהקול הפנימי שלכם אומר לכם לענות ב"עין תחת עין", להגיב לעלבון בדברים ארסיים, יש לכם כוח לשנות אותו. יש לכם את הכוח לשאול את עצמכם: "האם זה באמת מי שאני רוצה להיות?", "איך אני בוחר להגיב?"  עצם הבחירה בין התגובה המיידית- האוטומטית לבין כל חלופה אחרת היא אקט של חופש בפני עצמו.
ההפך מהעבדות הוא לא 'חופש ללא גבולות', סקס, סמים ורוקנ'רול בנוסח שנות השישים. חופש הבחירה הוא מהות החופש. תשכחו מהצלפות השוטים ומהלבנים הכבדות. כל אחד מאיתנו ממשיך להיות משועבד, כל אימת שהוא פועל בצורה אוטומטית, בהתאם לתכנות אינסטינקטיבי.
כדי לחוש את החופש בחג הפסח, אנו צריכים לשבור את כבלי האינסטינקט, ללמוד להשתחרר ולהחליט מה נעשה או מה נאמר, בהתבסס על מה שאנו רוציםלהיות – עבדים של "איך שזורם לי" או משרתים של "לעשות את הדבר הנכון".

החזקתם מעמד?
מאחל לכולכם, ולי גם, להצליח להגיע לחירות אמיתית
ובעיקר: חג שמח במיוחד!

רוני.

כשביקשתי את אישורו לפרסם זאת באתר שלי, הוא אמר שזה עיבוד חופשי שלו למאמר אחר, והפנה אותי למשהו אחר שכתב, שמדבר בעצם על אותו נושא. אני מעדיף את הגרסא למעלה.

חג שמח, לרוני ולכולכם!

🙂

זורם כנהר גדול

הזמנה לסרט על חייו של מאסטר יחיאל-ניר מלחי, המורה שלי:

איך הגעתי לקשתות

ישבתי ערב אחד בחדר-האוכל בקיבוץ, וחבר שלמד איתי טאי-צ'י בא ושאל אותי אם אני רוצה ללמוד קיודו.
הייתי מאוד מופתע; קראתי את "זן באמנות הקשת" של הריגל, אבל לא שמעתי על מישהו שמלמד קיודו בארץ. החבר שאל אותי: "אתה רוצה או לא?" אמרתי כן.

נפגשנו שבוע אחרי-כן, החבר, אני, ועוד קבוצה מהקיבוץ, גילאים 12 עד 60, ואקירה, מתנדב מיפן, עם המורה – עזיז סובאח.

הסיפור של עזיז נראה שאוב מסרט, או מבולשידו; אם לא הייתי רואה במו-עיני, לא הייתי מאמין. בצבא הוא היה בסיירת גולני, ובאותה תקופה היה בנהריה יפני מהמקויה, שהיה מורה לאמנויות לחימה. הוא לימד את עזיז ועוד ארבעה, שלושה דברים: קשתות (קשת קצרה, לא ארוכה; אם הבנתי נכון מדובר בקשתות שמקורה מנינג'וצו), להבים קצרים ולחימה בחושך. על המורה עזיז מספר סיפורי נפלאות, אבל הסיפור שאולי אומר יותר מכל הוא מה שקרה כשהמתנדב היפני שלח הביתה מכתב להורים, וסיפר שמצא ישראלי שאומר שהוא מלמד קיודו, אבל שזה לא קיודו כמו שהוא מכיר.

עזיז לימד עם ציוד מערבי, לא יפני; אז לא היה איך להשיג ציוד יפני בארץ (האינטרנט היה בחיתוליו), והציוד הזה גם מאוד יקר. הטכניקה והקאטה לא היו כמו של קיודו (את זה אני יודע היום, אז עוד לא היה לי מושג), אבל הכל "ישב" בדיוק על העקרונות שאני מכיר מטאי-צ'י, וממבט ראשון היה לי ברור ש"הכל נכון" מבחינת הדרך. מאוד שונה מקשתות מערבית. טכניקת הדריכה שונה, היציבה שונה, אורך המתיחה שונה… הכל שונה.

כששאלתי את אקירה, הוא אמר שזה "מאוד מענין"; בשביל יפני, זו דרך דיפלומטית לא לענות. אקירה לא סיפר לנו לפני-כן, אבל הוא היה דאן-2 בקיודו; בתחרויות בבית-הספר התיכון שלו הוא הגיע למקום שישי מתוך 5,000 תלמידים. אחרי שסיים תיכון הוא זנח את התחום, לצערם של הוריו; כשהם קיבלו את המכתב הזה, הם פנו למורים שלו, שהחזירו תגובה-שאלה (לקרוא בטון של סנסאי יפני קשוח): מי זה הישראלי שאומר שהוא מלמד קיודו? אצל מי הוא למד?

אקירה פנה אל עזיז, בפרטיות, ושאל אותו איפה ואצל מי הוא למד.
עזיז ענה לו שהוא למד אצל איטו טאנאקה סנסאי, ואקירה שלח את התשובה הביתה; שבועיים אחר-כך הגיעה תשובה מהמורים וההורים של אקירה: למַד ממנו כל מה שאתה יכול, ולַמֶד אותו כל מה שאתה יודע. אנחנו שולחים לכם ציוד קיודו, על חשבוננו.

אחרי כחודשיים הגיעו בדואר-ים שתי קשתות, כפפות, חיצים, מיתרים ומעט ציוד לתיקונים. עזיז למד את הטכניקה של קיודו מאקירה, אבל זה כבר "ישב" על מה שהוא ידע עוד קודם. אקירה, מצידו, למד קשת קצרה, וחזר – בעקבות ביקורו בישראל – למסורת היפנית… מה שמעורר מחשבות על ישראלים שחוזרים בתשובה בחו"ל.

אני לא נכנסתי אף-פעם לקשת היפנית; המערבית מספיקה לי, וגם זה הרבה.
מתישהו הייתי צריך לבחור אם להתמקד בטאי-צ'י או בקשת, ובחרתי בטאי-צ'י, בצער. אני עדין מתאמן, ומלמד קשת לכל מי שרוצה ללמוד, אבל הדגש שלי הוא של קשת כיישום עקרונות של טאי-צ'י; זה לא סותר את מה שלמדתי (הרי מההתחלה אחד הדברים שמשכו אותי היה שהעקרונות ממש זהים), אבל נותן לדברים כיוון אחר.

בסדנאות אני מנסה להראות איך עובדים עם קשת; מה דרך-הלימוד, מה הטכניקה הבסיסית, ומה הרעיון שעומד מאחורי הטכניקה. למי שעוסק באמנויות לחימה/תנועה אחרות, הקשת בעצם משמשת כמיקרוסקופ, שמגדיל ומביא לשדה-הראיה הרבה דברים שבתרגול הרגיל נוח לשכוח ממנו.

כשאני עובד עם בני-נוער (מפנים אלי נערים עם בעיות לימודים והתנהגות קשות), הקשת היא מוקד-המשיכה העיקרי, והמורה העיקרי. בני-נוער מאוד מתלהבים מקשת, מאוד רוצים לירות, אבל רואים מהר מאוד שזה לא דבר שאפשר להשתולל איתו. בניגוד למקל, סכין או חרב, אי-אפשר לקחת קשת ולנפנף בה בלי לדעת כלום; קשת היא כלי קונטרא-אינטואיטיבי, שצריך להירגע ולהקשיב כדי ללמוד מה עושים איתו.

הרצון לירות כמו רובין-הוד מכריח את הילדים לעצור ולהקשיב לי.
הטכניקה עצמה, קשה; היא מכריחה את הילדים להתאמץ, להקפיד על דיוק, להקפיד על נשימה; דברים שקשים לכל אחד, ועוד יותר קשים לאלה שמופנים אלי. הקשת היא מורה קשה; כשלא יורים נכון, חוטפים מהמיתר פליק חזק ביד, שמשאיר סימן אדום, גדול וכואב. הקשת מלמדת דיוק; הרצון לירות גורם לילדים לנסות שוב ושוב, למרות הכאב, וכך הם גם לומדים להתגבר.

אפשר לכתוב עוד המון, אבל אני לא יודע כמה שווה לקרוא את זה. עדיף פשוט לירות…

(פורסם במקור בפורום אמנויות לחימה קלאסיות, כחלק משרשור על קשתות)

תמונות מסדנת הקשתות האחרונה

עדיף מאוחר מלעולם לא: הנה הסיבה מדוע לא יתקיימו יותר סדנאות קשתות במרכז הישראלי לטאי-צ'י…

מחפשים מקום אלטרנטיבי, עם קיר לא מעץ.

אימון טאי-צ'י פתוח

קבוצת באר-שבע של המרכז הישראלי לטאי-צ'י תקיים אימון פתוח לקהל ביום שישי, 13.05.05 (יום אחרי יום העצמאות), מתשע בבוקר ועד אחת בצהריים. האימון יתקיים באזור באר-שבע.

התכנית:
9:00-11:00 חימום, שלוש קאטות
11:00-11:30 הפסקה
11:30-12:30 עבודה בזוגות
12:30-13:00 קטה
מי שרוצה להישאר, לדבר, להיות עם חברים – מוזמן!

התמונה מאחד האימונים הקודמים.

אימון טאי-צ'י פתוח

קבוצת באר-שבע של המרכז הישראלי לטאי-צ'י תקיים אימון פתוח לקהל ביום שישי, 13.05.05 (יום אחרי יום העצמאות), מתשע בבוקר ועד אחת בצהריים. האימון יתקיים באזור באר-שבע.

התכנית:
9:00-11:00 חימום, שלוש קאטות
11:00-11:30 הפסקה
11:30-12:30 עבודה בזוגות
12:30-13:00 קטה
מי שרוצה להישאר, לדבר, להיות עם חברים – מוזמן!

התמונה מאחד האימונים הקודמים.

הבית נשרף, יחי הבתים החדשים

הרבה רעש עבר בשבוע האחרון על קהילת אמנויות הלחימה של תפוז.
במקום שהיה פורום אחד יש עכשיו שלושה, והפיצול לא היה חם ואוהב.
היו האשמות על ניסיונות לגירוש, היה איום בתביעות משפטיות, הרבה דם רע נשפך וכמה חברויות כנראה לא יחזרו להתקיים.

קהילת אמנויות הלחימה של תפוז התחילה עוד ב-IOL, ז"ל; זאב פוקס ניהל שם פורום אמנויות לחימה סיניות, שהפך עם הזמן לפשוט פורום אמנויות לחימה והיה מקום מפגש וירטואלי לאמני לחימה ממגוון רחב של שיטות. כש-IOL נבלע ע"י ואלה, היחס לגולשים הבריח אותנו וכמו רבים הגענו לתפוז. היה שם כבר פורום אמנויות לחימה שנוהל ע"י UNTITLED, אסף אם אני זוכר נכון, נער בן 17 אז; רוב המשתתפים בפורום היו חבריו. היינו קהילה גדולה ומגובשת, ולמעשה השתלטנו על הפורום.

UNTITLED לא היה צריך לעשות הרבה בפורום כי לא היה כמעט מה למחוק או לשרשר; במשך הזמן הוא הופיע פחות ופחות (בחינות, הכנה לצבא וכו') והקהילה התקיימה ללא מנהל פעיל, ב"ניהול עצמי". אם אני זוכר נכון, את מפגשי-הפורום הראשונים עשינו כשעוד לא היו מנהלים פעילים "משלנו" בפורום. הרעיון למפגשים היה שלי, אבל כנראה שרק היה צורך שמישהו יגיד מילה כי אנשים קפצו על זה כמוצאי שלל רב. כשגדלנו זה כבר לא עבד. התחילו להופיע בפורום פרסומות וסתם לכלוך, ו-UNTITLED לא היה כבר בפורום. יצרנו איתו קשר, הוא הסביר שאין לו ענין לנהל את הפורום, עשינו בחירות ובחרנו ארבעה מנהלים; הצבענו על כללי פורום, והסכמנו עליהם; והמשכנו את חיינו הוירטואליים בשלום ובשלווה.

בערך. היה גם טרול אחד שניסה להרוס אותנו, וטרח במשך תקופה להתקיף גם אותי אישית. הוא לא הצליח, אנחנו עשינו את העבודה הזו בשבילו. "מהרסיך ומחריביך ממך יצאו". אבל הטרול עזב ואנחנו נשארנו.
הייתי אחד מארבעת המנהלים במשך כמה שנים. השקעתי בפורום ובקהילה המון זמן ואנרגיה, מכל הלב. בהרבה מובנים זה היה בית מלא חברים, אנשים שאתה נכנס לרשת כדי לראות מה הם יגידו, לא רק בגלל שהנושא מענין אותך אלא בגלל שהם מעניינים אותך; נוצרו בפורום חברויות החורגות מהתחום הצר של אמנויות לחימה, בעיקר בגלל הגיוון והרמה האישית הגבוהה של האנשים. הפורום הפך מ"פורום מומחים" ל"פורום קהילה" שהרשה דיוני אוף-טופיק על נושאים שונים, החל מצמחונות וטבעונות ועד למדע בדיוני וטולקין (ולא לשכוח שטולקין זה לא אוף לכלום!), שלא לדבר על במבה (ולא לשכוח שבמבה זה לא למבאס, ולא טעים!).

עזבתי את הניהול בפורום כי זה גזל ממני יותר מדי זמן, והתיש. המנהלים הנשארים – בודוקאן, זאב ארליך, סלבו לוי ו-whitbear המשיכו את הניהול באותו קו שתמיד היה מוסכם על רוב הקהילה, עד השבוע האחרון. הקו היה שכל אחד יכול לכתוב על כל נושא, כל עוד הוא מכבד את זולתו בפורום ואינו עובר על כללי הפורום. הקו נשמר, אבל הקהילה השתנתה. נכנסו אנשים חדשים, שלא הכירו את הכללים ולפעמים ראו בניסיון לשמור עליהם – הטרדה. הופיעו תופעות כמו הצפה של הפורום במספר שרשורים על אותו נושא, הודעות בעברית עילגת עד בלתי-קריאה, הודעות בסגנון צ'אט והכי גרוע – לא רק התעלמות מבקשת המנהלים לשמור על הכללים, אלא התייחסות למנהלים כאל מטרד. לא כולם עשו כך, כמובן – אבל מספיק שנים או שלושה כאלה כדי לייצר המון עבודה. המנהלים, בסבלנות ומתוך סובלנות (אולי מוגזמות), חיברו שרשורים, מחקו הודעות מיותרות או העבירו אותן למקומן, ביקשו בנימוס, הסבירו, ביקשו שוב, ובעיקר עשו מה שמנהלים צריכים לעשות: סדר. אבל אופי הפורום השתנה.

במקביל לכניסת החדשים, ותיקים התחילו לעזוב.
בהתחלה לאט, עם הזמן יותר ויותר מהוותיקים פשוט הפסיקו לכתוב, חלקם גם הפסיק לקרוא. עם חלק מהאנשים דיברתי ואני יודע בדיוק למה עזבו; על אחרים שמעתי מכלי שני ושלישי. להבנתי, הסיבה העיקרית היא שהפורום השתנה, וכבר לא היה "בית". האוירה היתה אגרסיבית יותר, דומה יותר לרחוב הישראלי ופחות לדוג'ו מסורתי.

במהלך השבוע האחרון, בעקבות הצעה לפתוח פורום נוסף לתחום אמנויות הלחימה בזירה, היה פיצוץ.
אחד המשתתפים בפורום האשים את המנהלים בניסיון לגרש את "אנשי הזירה" מהפורום, ומאותו רגע לא דנו בכלל בשאלה אם פורום נפרד זה רעיון טוב או רע. האשמות על גבול הגזענות הועלו, נדחו, הועלו שוב ושוב. אנשים שכולנו הערכנו ואהבנו הוצגו בפורום כגזענים ע"י מי שחשבו שהם חבריהם הטובים. היו גם איומים בתביעות משפטיות. הקהילה נקרעה.

תפוז פתחו את פורום אמנויות הלחימה בזירה, בלי מנהל; צעד נדיר.
חלק מהמשתתפים שעבורם נפתח נשבעו להדיר רגלם ממנו, והרעש, ההאשמות וזריקת הרפש נמשכו.
בצעד נדיר לא פחות, המנהלים ביקשו לפתוח עבורם פורום לאמנויות לחימה קלאסיות, והציעו להעביר את ניהול הפורום הישן לאחרים. לא רק שהרפש לא פחת, הוא עלה לרמות וכמויות חדשות, הפעם עם טענות על "נטישה" ודברים אחרים. במקביל, בפורום הקלאסי פתאום הופיעו כותבים שלא נראו בפורום המקורי כבר חודשים רבים.
מצד שני, היו שניסו לגרום לסגירת הפורומים החדשים בטענה שאין להם מקום.

לפורום הזירה נמצאו מנהלים, שבינתים עושים עבודה יפה ומרשימה. הרבה מאלה שנשבעו להדיר רגליהם מפורום הזירה כי "לא נסכים שיגרשו אותנו", רואים עכשיו שהפורום הזה בעצם משרת את מטרותיהם: קידום ופרסום התחום שהם אוהבים.

לפורום המקורי הוצע לקיים בחירות למנהלים חדשים, ומערכת הבחירות בעיצומה. לא ברור עדין מי ייבחרו ואיזה קו יובילו, אבל ברור שזה לא יהיה אותו הפורום שהיה עד לפני שבוע. עם או בלי קשר, בינתיים חזרו לדבר בו על אמנויות לחימה, מכיוונים שונים, והדיונים פוריים, גם במספר ההודעות וגם במספר הכותבים. כמעט היה אפשר לחשוב שלא קרה כלום…

בפורום הקלאסי ממשיכים הדברים כמו שהיו בפורום המקורי לפני כחצי-שנה או שנה, עם כותבים שכבר הרבה זמן לא ראינו.

המהומה עוד לא שכחה לגמרי, אבל נראה שרובה מאחורינו.
אנשים השלימו עם הפיצול.
אנשים יכתבו איפה שיענין להם, איפה שירגיש להם נוח, וקהילה שלא תצליח למשוך קהל – תתפורר ותגווע.
אבל הבית שהקמתי איננו. הוא לא היה הבית שלי לבדי, אבל הייתי בין הראשונים שגילו אותו ובין אלה שטרחו והשקיעו בו מאות שעות-אינטרנט. והוא איננו.

קשה לי עם זה, מאוד. בשבוע האחרון השקעתי כמעט כל דקה פנויה בניסיון לפשר, להרגיע, לעשות סדר; בפורום ובמסרים ובמייל. לא הצלחתי. במקום שהיה הבית, יש עכשיו שלושה בתים נפרדים, כולם שונים מזה שהקמנו יחד.

בדיעבד, זה היה צפוי; ברגע שמפגשי הפורום נפסקו (בגלל שאין אפשרות מעשית לבטח אותם ובגלל שמנהלי הפורום עלולים להיות חשופים לתביעה במקרה תאונה), אולי גם נעלמה הסיבה העיקרית לקיומו של הפורום. לרוב בתי-הספר לאמנויות לחימה היום יש אתר אינטרנט עם פורום משלהם; הפורום בתפוז כבר אינו היחיד ברשת העברית. כל האינטרנט הרי במרחק שני קליקים על העכבר.

נהוג לחלק את עולם אמנויות הלחימה לשלושה תחומים: הגנה עצמית, ספורט-לחימה ודרך-חיים. יש ביניהם חפיפה; אין כמעט שיטה שאפשר לומר שהיא רק הגנה עצמית ולא ספורט ולא דרך חיים, ואין כמעט שיטה שהיא רק ספורט ולא… וכך הלאה. בפורום הישן ניסו אנשי שלושת התחומים למצוא את המשותף. עכשיו קם פורום הזירה, המיועד ספציפית לספורט לחימה; קם הפורום הקלאסי, שמנהליו ורוב הכותבים בו רואים באמנות לחימה בעיקר דרך חיים; אולי הפורום המרכזי יעסוק בעיקר בהגנה עצמית, עוד אין לדעת.

בכל אחד משלושת הפורומים יש קישורים בולטים, בראש הדף, לשנים האחרים. אנחנו עדין קהילה אחת, כולם מכירים את כולם. יתכן שבעוד כמה חודשים זה ישתנה. הזמן יגיד את שלו.

הבית נשרף, יחי הבתים החדשים.

פורום אמנויות לחימה

פורום אמנויות לחימה בזירה

פורום אמנויות לחימה קלאסיות