Monthly Archives: נובמבר 2010

יצחק ובת יפתח

לפעמים קורה שמשהו מציק לי באחורי הראש – לפעמים שבוע, לפעמים שנים – עד שמשהו מבחוץ בא ונותן איזו דחיפה שמביאה את הענין הראשון ההוא קדימה, הופכת אותו לרעיון שיציק לי במחשבה עד שאפטר ממנו, בד"כ ע"י כתיבה. הסיפור Cenizas and the Ash King, by Lizanne Herd‏,‏ מהפודקאסט של Dunesteef.com, עשה לי משהו כזה. בלי ספוילר מיותר, מסופר שם על חברה בה נהוג קרבן אדם; בדיון המתפתח אחרי הסיפור, מוזכרת דמותו של המקריב המיתולוגי שלנו, אברהם.

וזה דחף אצלי קדימה את המחשבה, שאף אחד לא מזכיר את יפתח.
אף פעם.
כאילו לא היה.

אבל הוא כן היה. יפתח היה שופט שיצא למלחמה נגד העמונים; טרם צאתו נדר שאם ינצח, יקריב את הדבר הראשון שיצא לקראתו בחוזרו הביתה. כשחזר, יצאה ביתו ראשונה לברכו על הניצחון.

אלוהים, שטרח להציל את יצחק, לא טרח להציל את בת יפתח. המספר המקראי לא טרח אפילו לספר, לזכרון הדורות, את שמה. יפתח, למרות שקורע את בגדו, לא מנסה להתיר את נדרו. לבקשתה, הוא נותן לביתו חודשים להתאבל על בתוליה ואז, בהסכמתה, מקריב אותה לאלוהים ((ל וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַיהוָה, וַיֹּאמַר:  אִם-נָתוֹן תִּתֵּן אֶת-בְּנֵי עַמּוֹן, בְּיָדִי.  לא וְהָיָה הַיּוֹצֵא, אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי, בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם, מִבְּנֵי עַמּוֹן–וְהָיָה, לַיהוָה, וְהַעֲלִיתִיהוּ, עֹלָה.  {פ}

לב וַיַּעֲבֹר יִפְתָּח אֶל-בְּנֵי עַמּוֹן, לְהִלָּחֶם בָּם; וַיִּתְּנֵם יְהוָה, בְּיָדוֹ.  לגלד וַיָּבֹא יִפְתָּח הַמִּצְפָּה, אֶל-בֵּיתוֹ, וְהִנֵּה בִתּוֹ יֹצֵאת לִקְרָאתוֹ, בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת:  וְרַק הִיא יְחִידָה, אֵין-לוֹ מִמֶּנּוּ בֵּן אוֹ-בַת.  לה וַיְהִי כִרְאוֹתוֹ אוֹתָהּ וַיִּקְרַע אֶת-בְּגָדָיו, וַיֹּאמֶר אֲהָהּ בִּתִּי הַכְרֵעַ הִכְרַעְתִּנִי, וְאַתְּ, הָיִית בְּעֹכְרָי; וְאָנֹכִי, פָּצִיתִי פִי אֶל-יְהוָה, וְלֹא אוּכַל, לָשׁוּב.  לו וַתֹּאמֶר אֵלָיו, אָבִי פָּצִיתָה אֶת-פִּיךָ אֶל-יְהוָה–עֲשֵׂה לִי, כַּאֲשֶׁר יָצָא מִפִּיךָ:  …  לח וַיֹּאמֶר לֵכִי, וַיִּשְׁלַח אוֹתָהּ שְׁנֵי חֳדָשִׁים; וַתֵּלֶךְ הִיא וְרֵעוֹתֶיהָ, וַתֵּבְךְּ עַל-בְּתוּלֶיהָ עַל-הֶהָרִים.  לט וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנַיִם חֳדָשִׁים, וַתָּשָׁב אֶל-אָבִיהָ, וַיַּעַשׂ לָהּ, אֶת-נִדְרוֹ אֲשֶׁר נָדָר;

שופטים, יא)).

חז"ל ביקרו את הקיצוניות של יפתח, על זה ועל עוד דברים, אבל הוא נשכח מול "המקריב הלאומי", אברהם. כשמזכירים הורים המקריבים את ילדיהם, תמיד מזכירים את אברהם ויצחק. אף פעם לא את יפתח וביתו המסכנה.

בחדשות אנחנו שומעים על הורים שרצחו את תינוקותיהם, על הכת של אלירן הכהן, על מתנחלים המגדלים את ילדיהם במקום שהם יודעים שהוא מסוכן, על הורים שכולים המאשרים  לבנם האחרון להתגייס ליחידה קרבית. על הורים למחבלים מתאבדים השמחים שילדם מת על קידוש השם.

אף אחד, אף פעם, לא מדבר על יפתח.

אלוהים לא ביקש את הקרבן שהבטיח יפתח. בשביל יצחק היו לו תכניות. בת יפתח היא פרופּ, אביזר, כלי לקידום העלילה, להדגיש כמה פזיז ונמהר היה יפתח.

אולי צריך להזכיר אותו יותר.

אולי גם הגיע הזמן לזכור את ביתו, שאלוהים לא רק שלא טרח להצילה, אלא שלא מנע ממנה לצאת לברך ראשונה.

מודעות פרסומת

קטה-נוּם-בה

אם קטה-קום-בה היא הקאטה הראשונה של הבוקר, קטה-נוּם-בה היא האחרונה של היום, זו שאחריה הולכים לישון. לעתים, די נדירות, הן אותה הקטה. בפעם האחרונה שאני זוכר שזה קרה, הייתי במילואים במוצב בבקעה, אחרי משמרת שמירה ותצפית של ארבע שעות שהסתיימה בשש בבוקר, ולפני שש שעות "מנוחה" עד המשמרת הבאה – כשהמנוחה כוללת מקלחת, אוכל, שינה, השכמה ומסדר עליה לשמירה. לא זוכר כבר איך ולמה וכמה, אבל מצאתי איזו נקודה שוממת במוצב ועשיתי קטה. התחלתי אותה קפוא מקור, עייף עד מותש מארבע שעות בעמדה שחלונותיה לא עוצרים את הרוח המקפיאה של החורף. זז לאט, נושם, עם כל העייפות הרגשתי חי כמו שלא הרגשתי הרבה זמן קודם לכן. כשסיימתי והלכתי להתארגן לשינה, העייפות עדין היתה עלי, אבל לא הנוקשות והתשישות. התארגנתי למקלחת-אוכל-שינה בשקט, רגוע, וישנתי כמו תינוק עד ההשכמה למסדר.

אתמול היום בבוקר, מת מעייפות אחרי משמרת לילה וחוסר שעות שינה ביום, הגעתי מהעבודה והגוף פשוט דרש קטה. לא שהיה הרבה זמן לזה, צריך להשכים את הילדים והאישה ולארגן אותם ליציאה, אבל הגוף דרש. אז התחלתי. הקור של התחלת היום (את הזריחה ראיתי באוטו בדרך מהעבודה הביתה), הציוץ של ציפורים, הריח של יום חדש, העייפות של עוד-מעט-אני-הולך-לישון-סוף-סוף, הכל היה בתוך התנועה הראשונה, הנשימה הראשונה של הקאטה. לאט, לאט, לאט הידיים עולות והריאות מתמלאות והגוף עולה, כאילו נמשך מהקודקוד למעלה…

אחר הצהריים, כשהם הגיעו מהגן, לקחתי אותם למגרש המשחקים ובזמן שהם רצו עשיתי שוב את רבע הקאטה, ואחריה את הקאטה הראשונה של פה-קואה, עם העצירות המתבקשות כשילד רץ ומחבק לך את הרגל פתאום, פשוט כי אתה שם, כי אתה אבא שלו והוא בן שלך.

כיף.

יאיר לפיד לא רואה את הפירומניאקים

במוסף "7 ימים" של ידיעות אחרונות מאתמול (19.11.2010), כותב יאיר לפיד שהימין בארץ טועה כי הוא חושב שאפשר לנצח את הפלסטינים ניצחון צבאי, ושלא חייבים את תמיכת העולם; והשמאל בארץ טועה, כי הפלסטינים לא רוצים שלום אלא מדינה, רצוי על חורבות ישראל. מסקנתו היא שצריך לתת לפלסטינים להכריז על הקמת מדינה עצמאית, לא בשבילם אלא בשבילנו – כי ברגע שתהיה להם מדינה יצטרכו הם לטפל בעצמם במשוגעים שלהם, כי ברגע שתהיה להם מדינה כל הלחימה בינינו תהיה על קו-הגבול ולא על "דוד וגולית", כי ברגע שתהיה להם מדינה המתנחלים שלנו יהיו אלה שמנסים לעוקרם מבתיהם, כי ברגע שתהיה להם מדינה יהיה יותר קל לישראל לקבל תמיכה בעולם.

"אל תביאו שלום", קורא יאיר לפיד למנהיגי ישראל והפלסטינים, "הביאו הסכם".

הוא צודק, אבל גם טועה. ובכל זאת צודק.

הוא טועה כי הסכם לא יביא לשקט. לא בגלל שמחמוד עבאס לא מעונין בשקט, אלא בגלל שאנחנו במזרח התיכון החדש – אבל לא זה שפרס רצה, אלא זה שקיים במציאות. במציאות הזאת ברוך גולדשטיין אחד יכול להצית אש שאף הסכם לא יכבה, ופלסטיני אחד על טרקטור יכול להצית אש דומה. האינתיפאדה הראשונה, להזכירכם, התחילה אחרי שנהג ישראלי דרס ארבעה עזתים. היום כבר לא משנה אם זו היתה תאונת דרכים או לא. יותר מדי גורמים מעוניינים במלחמה כאן, החל מקיצוני הימין שחושבים שבמלחמה כזו ישראל תנצח ותגרש או תהרוג את כל הפלסטינים, דרך קיצוני הפלסטינים שחושבים שבמלחמה כזו הפלסטינים ינצחו ויגרשו או יהרגו את כל הישראלים, דרך סוריה שרוצה להסיח את דעת העולם מלבנון ואת דעת הסורים מסוריה, דרך איראן שרוצה להסיח את דעת העולם ממאמציה להשיג נשק גרעיני ושליטה על המפרץ הפרסי, ועד המצרים והירדנים שמעדיפים שהמלחמה המזרח-תיכונית הבאה לא תהיה אצלם בבית – בירדן בין בדואים לפלסטינים, במצרים בין השלטון וה"מוסלמים המתונים" לבין האסלאם הקיצוני. וכמובן, יש גם פוליטיקאים – כאלה שצריכים ששמם יופיע באמצעי התקשורת ומוכנים לשרוף הכל עם סיסמא מתלהמת למען הקדנציה הבאה. כל הגורמים האלה, מחפשים הזדמנות להדליק אש בינינו לבין הפלסטינים. אש קטנה, אש גדולה, לא משנה – העיקר שהאש תבער כאן ולא אצלם בבית.

לידם, מרצון או מכורח, נמצאים גורמים שונים – החל מחיילי צה"ל ומשמר הגבול, עבור דרך נציגי ארגונים הומניטריים שונים – עם או בלי מרכאות – וכלה בעיתונאים; אלה כאלה עלולים, גם נגד רצונם, להצית בכל רגע שריפה חדשה בשדה הקוצים היבש שבין הנהר והים.

בגלל כל אלה, טועה לפיד אם הוא חושב שהסכם יביא לשקט. כי שקט, וזה בטוח, לא יהיה כאן עוד הרבה, הרבה שנים. כי יש יותר מדי פירומניאקים ויותר מדי חומר יבש לבערה.

אבל הוא צודק בכך שהוא דורש מהמנהיגים להביא הסכם, במקום שלום. כי לא יהיה שלום, עד ששני הצדדים יצליחו לא רק לטפל בפירומיאקים – כל אחד בפירומניאקים שלו – אלא אחרי שכל צד יצליח לשכנע את הצד השני, שהוא באמת מטפל בפירומניאקים שלו.

כשחמאס באמת ישתלטו על הג'יהאד האסלאמי, כשישראל באמת תשתלט על הימין הקיצוני ועל נוער הגבעות.

כששני הצדדים יבינו שמה שבאמת נחוץ כאן זה לא "שלום" אוטופיסטי ובלתי-אפשרי, אלא רצון נחוש משני הצדדים לכבות את האש ולעצור את הפירומניאקים, שוב ושוב ושוב, כל פעם מחדש. אז, ורק אז, יהיה כאן שקט. ואז אפשר יהיה להתחיל לדבר על שלום.

אז צודק לפיד כשהוא קורא למנהיגים להביא הסכם, לא שלום; אבל אם ההסכם הזה לא יכלול בתוכו מנגנונים להשתלטות על הפירומניאקים ובעיקר, אולי הרבה יותר חשוב, מנגנונים לכיבוי שריפות – לא יהיה בו שום טעם.

בשדה הקוצים היבש שבין הירדן לים, הדבר הכי חשוב הוא לדעת לכבות שריפות.

קטה-קום-בה

רוני שפירא, אחד מותיקי המרכז, אחראי (עד כמה שאני יודע) על ההגדרה הזו: כך קוראים לקטה הראשונה של הבוקר, זו שאתה עושה עוד לפני הקפה. במקרה הזה, עוד לפני שהתעוררת(י) לגמרי…

הילדה העירה אותי ברבע לשש בבוקר, ביקשה חלב. קמתי להכין, והכל תפוס. אולי בגלל שבוע של חוסר פעילות (חמישה "גימלים" בגלל האצבע), אולי בגלל שכמה שבועות לא התאמנתי (אפילו לא החמש דקות ביום…), אולי פשוט בגלל עייפות, לא יודע. אבל הגב הולך ונתפס בשבוע האחרון, ושאר הגוף איתו. עשר דקות אחרי ההשכמה, הגוף מודיע לי: קטה. עכשיו. אחרת: שביתה.

הזזתי שני כיסאות, שמתי את הילדה על הספה והתחלתי. חשבתי שאעשה רק רבע, אבל הגוף החליט חצי. מי אני שאתלונן?

יש משהו מיוחד בתנועה הראשונה של הקטה, במיוחד בחלק הראשון שלה – הרמת ידיים עם הכנסת אויר. כמה שאתה יותר מנוסה, כך אתה יכול למשוך את הכנסת האויר הזו יותר זמן (כלומר, לעשות את התנועה יותר לאט). לא יודע כמה זמן לקח לי, ואלוהים יודע שאני רחוק מלהיות בכושר, אבל הילדה שאלה אותי מתי הטאי-צ'י הזה ייגמר כבר…? לא עניתי לה. האויר נכנס, ונכנס, ונכנס… והידיים עלו, ועלו, ועלו… הכל כאילו מעצמו, בלי אף טיפה של מאמץ מצידי – אני בכלל הייתי עסוק בלהשאיר את רוב המשקל על העקבים (יש לי נטיה לברוח קדימה). אולי זה מה שעשה את ההבדל.

והגוף זז, והידיים מרחפות באויר כאילו אין להן משקל. משהו מזכיר לי, שוב ושוב, לפתוח את האצבעות – חסר משהו בזרימה כשהן לא פתוחות מספיק, כפות הידיים לא מתחממות. הגב התפוס מוחה על משקל הידיים אבל בכתפיים אני לא מרגיש כלום. בצעד הראשון קדימה (שאיכשהו יוצא לאט) הילדה אומרת מהספה ש"צריך שיווי משקל ממש טוב בשביל מה שאתה עושה", ואני נזכר שהמורה אמר פעם שכדי לפתח שיווי משקל טוב צריך להתאמן על משטח שטוח, לא על אדמה או דשא; זה נראה לי תמיד ההיפך מההגיון, אבל אם מורה לאייקידו הגיע לאותה המסקנה, כנראה שהוא צדק.

צפוף קצת לקטה בסלון. אחרי "להוציא את המחט מקרקעית הים" אני צריך לקחת צעד אחורה, כדי לא להיתקל בארון הספרים; את הבעיטה הצידה (לפני סוף החצי) אני צריך לעשות אל מעל לשולחן… אילו הייתי ממשיך לחצי השני, אני יודע מנסיון שהייתי צריך לתמרן שוב ושוב כדי למצוא מקום לכל הצעדים בקטה.

פעם, כשהייתי צעיר ויפה, חצי קטה היתה מספיקה בשביל לשחרר כל מה שהיה תפוס. היום, אחרי חצי קטה הרגליים כבר רועדות (מזכירות לי שכמה שבועות לא התאמנתי) ואני מפסיק. הגוף לא משוחרר, אבל לפחות ער.  מתארגנים ליום, מצחצחים שיניים עם הילדה, קפה לי, כריך בשבילה לגן, ומתחיל יום.

בשתים עשרה בלילה אני פתאום שם לב שהגב משוחרר. לגמרי. כמו שלא היה כבר כמה שבועות.

זה אומר שיהיה לי כוח להתאמן גם מחר?

נראה…

============

זה לגמרי לא קשור, אבל חשוב: http://www.shooky101.com/?p=66468

שימותו כבר

שימותו כבר – כמוה – ויפסיקו לעלות לאוצר כסף: משרד האוצר נגד ניצולי שואה: http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1199268.html

אולמרט הציג "הישג היסטורי" כשהוסיף להם 83 ש"ח בחודש לקצבה. ביבי לא מתבייש להמשיך באותו כיוון. בית משפט כבר מצא שסכומים עצומים שהיו אמורים להגיע אל ניצולי שואה, נעלמו במשרד האוצר. הנזק לכל ניצול, עד 2.1 מליון ש"ח.

האו"מ לא היה מצביע בעד הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל אלמלא השואה. מדינת ישראל חייבת חוב שאין לתאר לאנשים האלה, אבל כשבאים לאוצר ומבקשים לתרגם את החוב הזה לכסף?

ועדת דורנר המליצה כל מיני דברים. דברים יפים, מכובדים, שמבטאים הערכה למצבם הקשה של ניצולי השואה החיים בארץ.

מה נעשה בפועל?

שימותו כבר…

פרופורציות

יד שמאל היתה במקום שלא היתה צריכה להיות בזמן שאיזו בוכנה נסגרה. אולי בגלל העייפות… דקה או שתיים של צעקות, טכנאי שמיהר לשחרר אוויר מהשסתום (תודה רוברט!), היד בחוץ והכאב רק מגביל תנועה (אל תזיז את האצבע!), עדין לא מרגיש מה יהיה שם. האצבע המורה מעוכה, נראה די מבהיל ויש גם חתך אבל אני יכול להזיז אותה קצת (אל תזיז אותה!) אז אין שבר. אבל צריך ללכת לצילום רנטגן, להיות בטוח, וגם לקבל אנטי-טטנוס כי הפעם האחרונה היתה מזמן.

חבר לעבודה ממונה להסיע אותי אבל מחכים קצת לטפסים,  תמיד צריך טפסים, אתה יוצא מהעבודה אז צריך טופס.

למכונה, אגב, לא קרה כלום.

מגיעים לקפלן, גם שם טפסים ומחכים, ואז מגיעים לרנטגן. על כיסא גלגלים עם הגב אלינו יושב אדם ומדבר עם כמה אחיות בפינה; אני לא ממש מקשיב (עסוק בלקלל בלב את הכאבים, שהתחילו לפמפם כשהאדרנלין ירד. הבטיחו לי שיחמירו במהלך הלילה) אבל הוא מדבר בקול רם, ופתאום אני שומע אותו אומר: "אני לא יודע איך אספר לאשתי שיש לי חצי שנה לחיות. יש לי סרטן וחצי שנה לחיות, אני לא יודע איך לספר לה".

אני רוצה לספר לו על ניר מלחי, שקיבל הודעה שיש לו סרטן במוח ונשארו לו שלושה חודשים לחיות; זה היה ב-2002 והוא עדין כאן… אבל בדיוק אז קוראים לי להיכנס להצטלם. כשאני יוצא הוא כבר לא שם.

אצבע מעוכה. כואב, וחמישה ימים בבית.

פרופורציות.

הולך לקחת את הילדים מהגן.

========================================

אה, ואין שום קשר, אבל זה חשוב:

הקרב על הגז: מוקדם מדי לשמוח

עייפות

קשה לחיות עייף. כל-כך קשה, שרבים לא מכירים בכלל בעייפותם ונזכרים בה רק בזכות היעדרותה הזמנית, בשבתות, חגים וחופשות. חוסר שינה כרוני כבר מזמן הוכר כבעיה רפואית בממדי מגפה בעולם המערבי: כל-כך הרבה אנשים לא ישנים מספיק, שאולי צריך לחפש את אלה שכן…

יש חוסר שינה אקוטי, כמו אחרי לילה לבן: הגוף דורש את שנגזל ממנו וקשה, ממש קשה להישאר ער.

אבל חוסר שינה כרוני נפוץ הרבה יותר וגם מסוכן יותר, כי קל לשכוח אותו כשהוא מגיע בשיטת הסלאמי. לא נשארים ערים כל הלילה, רק שעה אחת יותר. כל לילה, שעה אחת יותר. שעה שינה פחות. אחת בכל לילה. בסוף שבוע כזה, חסרות שש שעות שינה; להרבה אנשים זה יותר מלילה שינה שלם. הרבה אנשים באמת מתפקדים ביום העבודה האחרון בשבוע כמו אחרי לילה בלי שינה: עצבניים, לא מרוכזים, עושים יותר טעויות ועוד.

איך יוצאים מזה?

סיפור זן מספר על מורה שאמר: אני ישן כשאני עייף, אוכל כשאני רעב.

אם אתם מכירים מישהו  שמסוגל לחיות כך (ועבר את גיל שלוש), אשמח להכיר אותו. ואל תספרו לי על האדם הקדמון – הוא, אכל כשהצליח להשיג אוכל וישן כשלא העירו אותו אריות, נמרים, נמלים ונחשים. והשכנים למערה, כמובן.

והכי גרוע, כשאתה עייף ומעירים אותך. ביהדות, גזל שינה חמור מגזל ממון. ממון אפשר להחזיר, שינה לא. ועוד אומרים לנו "ישן כמו תינוק". מי שאומר את זה, כנראה מעולם לא גידל תינוק. גזים? שיניים? חלומות מפחידים? מי יכול לישון כשהתינוק צורח? ומה שבאמת הכי גרוע, זה כשמעירים אותך בשבת בבוקר. מוקדם בבוקר.

אשתי קוראת לזה "חוק הגועל נפש". בכל ימי השבוע אי-אפשר להשכים אותם לגן, אבל בשבת בבוקר הם מתעוררים בחמש. ומעירים אותך.

שמעתי שזה עובר להם… בגיל שהם לא צריכים את ההורים בשביל להכניס דיסק ל-DVD ולהוציא משהו לאכול מהמקרר. אז הם מפסיקים להתעורר לבד.

========================================

אה, ואין שום קשר, אבל זה חשוב:

הקרב על הגז: מוקדם מדי לשמוח

איך נגנוב את המדינה?

במכללת אחווה, בה אני לומד, השביתו אתמול את הלימודים מהשעה ארבע אחר הצהריים ויצאו להפגין נגד חוק האברכים. חשוב להפגין למען שוויון בחלוקת הנטל, אבל אני לא יכול שלא להשתחחר מההרגשה שמישהו משחק בנו, מתעתע בנו. לא רק בציבור הסטודנטים, בציבור הישראלי בכלל.

פעם, באיזו תכנית טלוויזיה בערוץ טבע על דובים באמריקה, ראיתי מומחה לדובים ממליץ מה לעשות אם נתקלת בדוב בטבע והוא מחליט לרדוף אחריך: לזרוק דברים מעליך ולהשאירם מאחור. לא רק כדי להוריד משקל, אלא כדי להסיח את דעת הדוב ממך – במקום לרדוף אחריך, שיבדוק מה יש לך בתרמיל, או במעיל. בינתים תפוס מרחק ממנו, התחבא או טפס על עץ גבוה (לא תמיד רעיון טוב, יש דובים שיודעים לטפס).

מטוסי קרב עושים שימוש בטכניקה דומה נגד טילים נגד מטוסים המחפשים חום, ומטילים מאחוריהם נורים.

ובעלי ענין כלשהם מסיחים את דעת הציבור מגניבה גדולה, ע"י שמפנים אותם להפגין נגד גניבה קטנה…

על מה אני מדבר? גילו גז מול חופי ישראל. 300 מליארד דולר של גז. מתוך זה, בעלי ענין רוצים שהמדינה תקבל כ-75 מליארד. כל השאר – לבעלי הון שגם עכשיו קשה לקרוא להם עניים. אם היחס היה הפוך – המדינה, כלומר אנחנו, נקבל 225 מליארד ובעלי ההון יקבלו 75 – הם עדין יתעשרו, והמדינה תוכל לקפוץ מדרגה, או עשר, ברמת החיים של כולנו. תחשבו על הכפלת תקציבי הבריאות, החינוך, התחבורה והשיכון, בתור התחלה. מלגות לסטודנטים? עם הכסף הזה, מימון מלא של לימודים עד תואר ראשון לכולם זה כסף כיס. ומה דעתכם על בית חולים חדש באשדוד, הוספת מערכות MRI לכל בתי החולים בארץ, הכפלת שכר המורים (למשוך מצויינים לתחום, מישהו? לא חשוב?), תיקון כבישים מסוכנים, מימון מערכת הסעת המונים בגוש דן… באמת צריך להמשיך?

אבל בעלי ההון רוצים להתעשר עוד יותר, ולעזאזל המדינה. ומישהו מפנה אותנו, הציבור, לכל מיני גניבות קטנות – כמו הודעת האוצר על הטלת מס על מלגות, שתוקנה היום – "במקרה", בלי שנשים לב לגניבה הגדולה מכולנו. כאילו צעק לנו מישהו שמכייסים אותנו, ובזמן שאנחנו רודפים אחרי הכייס מרוקנים לנו את כל הבית, ומעקלים את חשבון הבנק באותה הזדמנות.

כמה יקבל הציבור על-פי החוק הארכאי עליו מגנות חברות האנרגיה בחירוף נפש?

על פי ההנחה הרווחת בקרב מומחים בעולם, ביניהם גם המכון הגיאולוגי האמריקאי (USGS), שווי הגז בחופי ישראל עומד על 300 מיליארד דולר.

  • במצב הנוכחי:
    על-פי רמת התמלוגים והמסים הישירים הנהוגים כיום, רובו ככולו של העושר האגדי, בסך 225 מיליארד דולר, יינתן על-ידי המדינה לחברות הפרטיות, ורק מיעוטו לציבור.
  • אילו חברות האנרגיה לא היו מצליחות לטרפד את יוזמת הממשלה בשנת 2002:
    לו הייתה מאשרת הכנסת בשנת 2002 את החלטת הממשלה להעביר עד 60% מרווחי חברות האנרגיה לקופת המדינה, היה הציבור מקבל כ- 200 מיליארד דולר והחברות הפרטיות היו מסתפקות בכ- 100 מיליארד דולר.
  • כאשר יאומץ המודל החדש:
    כאשר יאומץ בארץ מודל חלוקת הרווחים אותו אנו מציעים (המבוסס על עקרונות המודל הנורבגי) – יקבל הציבור כ- 240 מיליארד דולר, והחברות המפיקות יקבלו כ- 60 מיליארד דולר, שהוא סכום מכובד, הוגן וראוי לכל הדעות.

סכום זה אותו יקבל הציבור בישראל, שהוא הבעלים של אוצרות הטבע הללו, שווה לפי 40 מהיקף הסיוע האמריקאי השנתי לישראל וכמעט כפול מהיקף הסיוע אותו החליט באחרונה האיחוד האירופי להקצות לפתרון המשבר ביוון המאיים על עתידה של אירופה כולה (150 מיליארד דולר).

בזמן שמישהו באוצר מנסה ליצור כאן  מעמד עבדים, בעלי ההון מנסים להפחיד אותנו שהם יקחו את הכסף למקום אחר; השתגעתם? מי יוותר על (מינימום) 60 מליארד דולר?! שום סיכוי, אין שום סיכוי שההפחדות האלה ימומשו. אבל בריחת מוחות מהמדינה כבר יש, כי המצב הכלכלי כאן קשה, המדינה מכלכלת חרדים ולא סטודנטים וזוג צעיר שמחפש לקנות כאן בית צריך למכור את נשמתו כדי לממן אותה. אמנם במדינות עולם שלישי מפגרות, כמו נורבגיה, השתמשו ברווחים מאוצרות טבע כדי לשדרג את המדינה כולה, אבל נראה שבישראל לא יחמיצו הזדמנות לנהוג כמו במדינה המתוקנת אנגליה, שם השתמשו בריווחי נפט כדי להוריד מסים ולהעשיר את העשירים, בזמן שהעניים נעשו עניים יותר.

וכמובן, יש מי שמפעיל לחצים על המערכת הפוליטית, שחס וחלילה לא תעשה את עבודתה ותדאג לציבור בוחריה; טוב שלא כולם נכנעים ללחצים האלה.

קשה, קשה לי להשתחרר מההרגשה שמישהו שם רוצה שלא נבין, כי הכסף שרוצים לתת לחרדים הוא לא באמת הבעיה. מול כספי הגז, זה כלום. הבעיה היא שגונבים לנו את המדינה, ומפנים אותנו לרדוף אחרי כייסים.