Monthly Archives: יוני 2010

אנטישמיות גלויה ומוסווית

נעמה כרמי כותבת על אנטישמיות באירופה היום; בתגובות עולה דיון על זיהוי אנטישמיות: איך להבדיל בין ביקורת לגטימית על ישראל לבין ביקורת אנטישמית.
אבי, מרדכי כפרי, כתב על כך כבר ב-2004; מאמרו פורסם אז במפנה, ומובא כאן שוב ברשותו.
כל הזכויות שמורות למרדכי כפרי.

אנטי-שמיות גלויה ומוסווית


מאת מרדכי כפרי, ינואר 2004, טבת תשס"ד

האנטישמיות חוזרת לבימת העולם. יהודי ארצות המערב הגיבו מייד בדאגה רבה; הישראלים לעומתם התייחסו לתגובה זו כאל הפרזה וזריעת פניקה. מוסדות המדינה אפילו פעלו נגד "תגובת היתר" של הקהילות היהודיות. רק כעת מתחילים אצלנו להתייחס ברצינות לגל האנטישמי המחודש. ליהודי המערב יש ניסיון רב באבחון אנטישמיות, גם כשהיא מוסוות. הם מבינים מתי ואיך ביקורת על ישראל והגנה על פלסטיניים מוצגת כך, שהיא פוגעת יותר מכול דווקא ביהודים בחו"ל. מי שמזלזל בדאגתם ובחרדתם מוכיח שהוא פוסק במה שאינו מכיר ואינו מבין.

ההבדל בין ביקורת לגיטימית על מעשי יהודים, לאנטישמיות, פשוט עד כדי בנאליות: כאשר מבקרים יהודים על מה שהם עשו זוהי ביקורת לגיטימית, בין אם היא צודקת או לא. כאשר מבקרים ואף מאשימים את כלל היהודים במה שעשו יהודים מסוימים, זוהי אנטישמיות. כאשר אומרים שהיהודים יגיעו לגיהינום כשימותו כי הם אינם בני "דת האמת", זה "לגיטימי" בתחום יחסי דתות. כשמאשימים את היהודים היום במות ישוע לפני דורות רבים זוהי אנטישמיות. כאשר מבקרים את ממשלת ישראל במדיניותה כלפי פלסטיניים זה לגיטימי כביקורת גם אם היא מופרזת או חד-צדדית; ביקורת מאוזנת היא דבר נדיר בעולמנו. כאשר מאשימים יהודים אירופאים במה שיהודים אחרים עושים בישראל זוהי אנטישמיות. כאשר דנים בישראלים לפי סטנדרטים מוסריים גבוהים בהרבה מאלה שלפיהם דנים בני עמים אחרים, ברור שמדובר באפליה. יהודים הם הרי בני אדם רגילים ולא גזע של מלאכים. מי שטוען שדרישה כזאת היא בעצם מחמאה ליהודים, מוכיח שהוא דו-פרצופי בנוסף להיותו אנטישמי. כל מה שנדרש מאדם כדי שלא ייחשב אנטי לעם אחר הוא יחס שווה לכול העמים.
בתקשורת ובאקדמיה בארצות המערב מתקבלת בימינו טקטיקה חדשה של פסילת דעות היהודים. כאשר יהודי מתנגד לעמדות אנטי-ציוניות הדורשות למשל חיסול מדינת ישראל כקולוניאליסטית, סימן הוא שהוא דן לפי אינטרס לאומני של בני עמו ולכן אינו אובייקטיבי. ומי שאינו אובייקטיבי כל דעותיו חשודות כפסולות. הרב מייק לרנר, עורך הירחון היהודי השמאלני "תיקון", שרצה לנאום בסן פרנציסקו בעצרת נגד המלחמה בעיראק, סולק מן הבמה לקול תשואות לפני שאמר מילה. מופיעה צורה חדשה של דיכוי אינטלקטואלי של היהודים באקדמיה. הם נאלצים לבקר את ישראל, גם אם זה לא רלבנטי לנושא הדיון, כדי להוכיח שאינם חסרי אובייקטיביות, או כדי להקדים ולמנוע האשמות כאלה.

ייחוד האנטישמיות החדשה

החידוש החשוב ביותר, הוא שהתחלפה זהות האנטישמים בימינו. בעבר היו אלה בעיקר עניים וחסרי השכלה, אותם הובילו דמגוגים לאומניים ואנשי דת נוצריים. היום נושאי האנטישמיות הם בעיקר אנשי אקדמיה, הומניסטים ואנשי תקשורת. האנטישמיות הישנה הייתה פרימיטיבית. מיסד הסוציאל-דמוקרטיה הגרמנית, אוגוסט בבל, הגדיר בסוף המאה ה-19 את האנטישמיות כ"סוציאליזם של טיפשים". היום היא מתוחכמת ומוסווית, ומופיעה בשם ההומניזם המגן על החלשים והאנטי-קולוניאליזם המגן על ילידים נגד האימפריאליזם הישראלי. הם לא מודים שהם גורמים לאנטישמיות. הרי, אין להם דבר נגד היהודים, רק נגד אלה מהם שתומכים בישראלים נגד הפלסטינים, ז"א במקרה, כמעט כולם. אבל זאת כבר אשמתם הם, כי היהודים שתומכים בפלסטינים הם בסדר… כשניתן להבחין בהם.

צריך להבדיל בין יוזמי ההסתה האנטי ישראלית, לבין אלה המושפעים מתעמולתם; לראשונים יש מניעים אנטישמיים, האחרונים מקבלים את דבריהם כפשוטם. כך, למשל, שוכנעו רוב תושבי מערב אירופה שהיהודים נאמנים לישראל יותר מאשר למדינה בה הם חיים, מה שמתגלה כלא נכון כששואלים את היהודים עצמם. אבל זה לא מתקבל כפסילה או בגידה, אלא כפגם נפוץ, אבל לא בלתי צפוי של נאמנות כפולה.

אנטישמיות גלויה מהסוג הישן נוצרת בימינו בעולם הערבי שבו, לא במקרה, כמעט שאין יותר יהודים: היו שם כמיליון לפני כחצי מאה. לכן מתממשת התנגשות גלויה דווקא במערב אירופה, שם ישנו מיעוט ערבי גדול, שנפגש ביהודים המקומיים. פעילות אנטי יהודית נפוצה שם בעיקר בין הצעירים, והדור הבוגר הוא לרוב מתון יותר. מה שחשוב יותר הוא העובדה שבארצות ערב הגורם המתסיס את האנטישמיות והמתנגד ביותר לכול ניסיון של שלום עם ישראל הם בני העלית ה"מודרניים" – אנשי האינטליגנציה, וגם יריביהם, כוהני הדת הפונדמנטליסטים.

חידוש נוסף הוא שהאנטישמים של ימינו הם גם אנטי-אמריקאים. הדוגמה המפורסמת ביותר הינה הצהרתו של האייאטוללה חומיני: "ארה"ב היא השטן הגדול וישראל היא השטן הקטן". בעיני הפונדמנטליזם האסלאמי ארה"ב היא האויב, כי התרבות שאמריקה מפיצה בעולם נוגדת, מפתה והורסת את אורח החיים המוסלמי המסורתי. ישראל נחשבת בעיניהם כסוכן, המביא מבחוץ את תרבות המערב אל תוך לב המרחב המוסלמי. ישראל מהווה, בעיניהם, אתגר מערבי ולא, כהרגשתנו אנו, יצירה יהודית מחודשת. אצלנו לא מבינים את רצינות הבעיה. במקום להרגיע את חששותיהם וחרדותיהם אנו מאיימים עליהם עם "מזרח תיכון חדש". זה טוב בעיני המערב שדוגל במודרניזציה בכול מקום, אבל בעיני רוב הערבים, החרדים לגורל תרבותם ומסורתם, זה איום לפגיעה בתרבותם ושלב בדרך להשתלטות זרה.

אנטישמיים לשעבר ובהווה

מה שמוזר לכאורה הוא שעם קטן כמו יהודים הפך להיות שנוא לעתים אפילו יותר מהגדולה במעצמות. שנאת היהודים איננה חידוש, אבל אצלנו קשרו את שורשיה עם גישת הכנסייה הנוצרית ליהודים כרוצחי-האל. דווקא כאן הדברים השתנו. הנוצרים ביטאו חרטה ורגשי אשמה על העבר, ושינו את יחסם ליהדות. לא מתייחסים לעם שהקים לו מדינה ומצליח לקדם אותה, כמו למי שגורלו להיות תמיד הקורבן והמושפל בעמים. במוסר הנוצרי יש קשר ביו הצלחה וחסד שמימי ובין כישלון וצידוק העונש. הנוצרות קמה כדת על רקע נפילת הבית השני שהתקבלה בעולם הרומאי כעונש ראוי על היהודים המורדים בסדר העולמי של האימפריה הרומית. כעת נוצרים דתיים רבים דווקא תומכים בישראל.

לאנטישמיות יש מניעים ונימוקים מרובים, אבל מי שרוצה להתמצא במצב חייב להבדיל בין הנימוקים המוצהרים למניעים הנסתרים, בין העיקר לתפל.

האנטישמים המוצהרים של ימינו הם לרוב בני עמים לא נוצריים. המכים ביהודים ושורפים בתי כנסת באירופה הם בעיקר מוסלמים צעירים מצפון אפריקה, הסובלים במערב מעוני, אפליה ורדיפות. הם אינם מעיזים לפגוע בצרפתים או בלגים כי הם השליטים. הם פורקים את כעסם על היהודים, המושמצים ולכן בלתי מוגנים. הקשר לפלסטינים הוא תירוץ שקוף. כנס האו"ם נגד הגזענות בדרבן הפך למוקד לתעמולה האנטישמית בעולם השלישי כי לא נתנו שם לפגוע בארה"ב בחסות האו"ם. את השעיר לעזאזל המקורי המציאו כוהני הבית השני.

ישראל איננה המדינה היחידה ששולטת על עם אחר ונלחמת בו: כורדים בטורקיה, אויגורים וטיבטים בסין, צ'צ'נים ברוסיה, ברברים באלג'יר, קשמירים-מוסלמים בהודו, נוצרים ואנימיסטים בדרום סודן, קארֵנים במיאנמר (בורמה) ועוד – כולם סובלים ממלחמות אכזריות ודיכוי לאומי. להם לא מציעים, אפילו כחזון, אפשרות למדינה עצמאית, להבדיל מישראל, שהתחייבה להקמת מדינה פלשתינאית בהסכם אוסלו. כשמעמידים רק את ישראל לעמוד הקלון, מאשימים בפשעי מלחמה, וגרוע מזה הופכים גם את יהודי העולם לשותפים בפשע, לא ניתן להסביר זאת בלי מרכיב של אנטישמיות מוסוות.

קסנופובים, אנטישמים מוצהרים והמוסווים לעומתם

מי הוא אנטישמי? באנגליה היו אומרים שזה "מי ששונא יהודים יותר משצריך". ואין זה פרדוקס. מי שמתייחס ליהודים כפי שהוא מתייחס לאירים או צרפתים נוהג במתינות נורמטיבית של שנאת זרים צפויה ו"מהוגנת". אדם יכול להתגבר על שנאת זרים המצויה בו ובכול תרבויות האדם. אבל אין אדם אדיש מראש להבדלים בין עמים ובין תרבויותיהם. כול מפגש בין עמים מתחיל מ"אנו והם".

אנטישמי אוטנטי ומוצהר הוא אדם אחוז שנאה. הוא מאשים את היהודים בכול הצרות והאסונות, הוא דן אותם לפי כללים אחרים ומחמירים פי כמה מאשר את בני עמים אחרים, הוא חושב שהם שולטים בכול ומנצלים את כולם. הוא מייחס להם כשרונות על-אנושיים ועורמה בלתי אנושית בניצול שכניהם. מה שהוא היה עושה ליהודים זה מה שלדעתו היהודים רוצים לעשות לעמי העולם. מדובר במנטליות של אנשים אחוזים ברגשי נחיתות, שאין להם במה להתגאות חוץ מההשתייכות לעמם, המאפשרת להתנשא על זה שנבחר לפורקן השנאה. אחד כזה היה היטלר, שבשלושים שנותיו הראשונות חי חיי "לא יוצלח", ורק כמטיף לשנאת עמים ומסית לאלימות ונקמה הפך למנהיג. תלמידיו הניאו-נאצים גם מכחישים את השואה וגם "רומזים" שהיהודים ראויים לתאי הגזים.

בצד אנטישמים אחוזי שנאה ישנם גם המסכימים אתם, ולו רק חלקית, ששוכנעו על ידי נימוקים דתיים או רעיוניים או פשוט על ידי דעת קהלם. ההבדל בינם הוא בכך שאנטישמיות איננה ציר מרכזי של חשיבתם המדינית, אלא דעה אחת מיני רבות. הם מסוגלים גם לחזק את דעתם וגם לשנות אותה לפי המצב. למשל, רוב הגרמנים חדלו להיות אנטישמים כשהפסידו את המלחמה. רק המעטים ביניהם היו לניאו-נאצים והתמידו בשנאת היהודים.

בצד אנטישמים מוצהרים, מהסוג הישן, ישנם רבים יותר המסווים את יחסם ליהודים כדי לשמור על כללי ה"פוליטקלי קורקט". הם אינם רוצים להימנות עם מטורפים פוליטיים וקיצוניים בימין. לעתים הם אנשי שמאל שדוגלים עקרונית באינטרנציונליזם ובאהבה בין העמים, ולכן אינם מתקיפים את היהודים בתור שכאלה, אבל דעותיהם לרוב אינן גוברות לגמרי על הרגשת עוינות כלפי יהודים. לכן הם מנצלים עד תום כל הזדמנות לגלות את פרצופם של יהודים שמעדו או זכו לפרסומת רעה ומנפחים וחוזרים על כך עד אין סוף. זה מספק את הרגש ואינו מתנגש חזיתית עם האידיאולוגיה. מי שראוי לביקורת ולגינוי, בין אם הוא יהודי או בן עם אחר, יש לגנותו. גם את צה"ל יש לבקר על מעשי אכזריות שהיו.

אבל הצגת הדברים כעת היא כל כך "אובייקטיבית" ו"עובדתית" שנוצרת אווירה בציבור שלפיה "כבר מותר" להרביץ ליהודים בפרברי צרפת ובלגיה, ואיש ברחוב אינו מגן עליהם. דוגמה נוספת: "גוש שלום" שבישראל הציע לאירופה חרם על מוצרי ההתנחלויות. מעשה לא חכם, אבל לגיטימי במאבק פוליטי. זה הדליק נורה אצל קבוצות מסוימות שם והם דרשו חרם על כלל התוצרת הישראלית, ובהמשך גם חרם על כול מגע אקדמאי עם ישראלים. כי מה ההבדל? גם המתנחלים וגם יתר הישראלים הם יהודים, ויש תירוץ לפגוע בהם. במצב כזה צריך לבחון את הקשר בין המניע להצגת הדברים, לבין תוצאותיהם.

ביוגוסלביה, בלב אירופה הייתה מלחמת אזרחים. מאות אלפי גברים ונערים נרצחו. מספר עצום של נשים נאנסו – אין סטטיסטיקה בגלל בושת הקורבנות. טיהור אתני של מיעוטים היה לכלל ויצר את הגבולות החדשים בבוסניה.

ואז פרצה מלחמה אצלנו. איננו רוצחים המוניים, איננו אונסים נשים ואיננו עושים טיהור אתני (אומנם נכון להגדיר את ההתנחלויות כפלישה אתנית). כול מלחמה היא אכזרית. פשעי המלחמה הראשיים הם רצח מכוון של אוכלוסייה לא לוחמת. הבולטים בין פושעי מלחמה היום הם המתאבדים הפלסטינים, המתפוצצים בין אזרחי ישראל, ומי ששולח אותם. בתקשורת יש היום רבים המצדיקים ונותנים לגיטימציה לרצח היהודים בפיצוצי טרור ("הפלסטינים מיואשים" או "שאין להם נשק אחר") ומחפשים כול אפשרות להציג דווקא את צה"ל כפושעים. מי שלא רואה מאחורי זה מניע של אנטישמיות מוסוות מוכיח חולשת דעת וחוסר יכולת להסיק מסקנות מן העובדות.

לאנטישמים המוסווים לא חשוב מי אשם בטרור ומי רוצה שלום. הם רואים הזדמנות פז לשחק באנטי-קולוניאליזם ולפגוע ביהודים בעולם.

למה עולה אנטישמיות כעת

תורות רבות ניסו להסביר את האנטישמיות: הקסנופוביה, שנאת זרים – מסבירה, כתורה אנתרופולוגית, את רוב רדיפות המיעוטים והעמים בכלל. יהודים תמיד אהבו לראות את עצמם כיוצאי דופן מכול העמים. גם לחילוניים מסתתר בתת-מודע המושג של "אתה בחרתנו". כך נוצרה למשל תורה פסיכואנליטית לפיה שורש שנאת היהודים הוא לא ברצח של ישוע אלא בכך שהולידו אותו, כי הוא הביא לעמים שקיבלו את הנצרות את הרגשת החטא והחרטה ומנע מהם, או קלקל להם, רבים מתענוגות החיים. הציונות הסוציאליסטית טענה ששונאים את היהודים כי אינם עם נורמלי שרובו איכרים ופועלים, אלא אנשי מסחר ומלאכה זעירה. בארצות המפותחות האיכרים מתמעטים וגם פועלי תעשייה פוחתים יחסית. דווקא מעמד בינוני ואינטליגנציה שבהם התרכזו היהודים בימינו, עולים ומתרחבים וזה גם מסביר את הרווחה הכלכלית של רבים מהיהודים בגולה. הסברים פוליטיים של האנטישמיות פרשו אותה כמדיניות של האשמת "שעיר לעזאזל" בכול האסונות כדי להגן על השליטים והסדר הקיים. היהודים תמיד התאימו ועדיין מתאימים לייעוד כזה.

האנטישמים המוצהרים פחות מסוכנים, כי הם חשופים וצפויים. אנטישמיות גלויה השפיעה בעיקר על חסרי השכלה והעניים. מי שמסוכן לנו יותר הם האנטישמים הסמויים, החדשים, כי הם יותר פיקחים ומסתירים את כוונותיהם. האנטישמיות המוסווית, החדשה, נפוצה בעיקר בקרב משכילים, אנשי תקשורת, ובאקדמיה. הם יגנו במוצהר את מי שפוגע ביהודים כיהודים, אבל הם שמחים לאידם כשפוגעים בהם. יש להם הוכחות בדוקות שהם עצמם אינם אנטישמים ושהם פוסלים את האנטישמיות, והם נעלבים מכול החשדה כזאת. הם אפילו אומרים שמי שחושד בהם הוא שאשם בהגברת האנטישמיות – כדברי מנהיג ליברלי בגרמניה.

המשורר הפולני, חתן פרס נובל צ'סלב מילוש נשאל פעם על ידי עורכי ירחון אמריקאי יהודי מדוע לדעתו יש אנטישמיות. הוא אמר: "בפחות ממאה שנים נתתם לעולם את מארקס, פרויד ואיינשטיין. עליכם לשלם בעד זה!" מילוש אינו אנטישמי, אבל הוא מבין את הראש האנטישמי, שלא סולח על הצלחת האחר והזר, שלא רואה בהצלחתו תרומה אפשרית לכלל, אלא רק פגיעה בכבודו הוא, בהערכתו העצמית, ואפילו איום לעמו. שורש שנאת היהודים נמצא בקנאה להישגיהם, וככול שהם רבים גוברת השנאה.

בספרו "מיין קאמפף" כתב היטלר, בשנת 1923 , שטעות היא להעניק ליהודים שוויון זכויות, כי הם הופכים אותו מייד לזכויות יתר. יש כאן חצי אמת הגרועה משקר כי זכויות יתר מקבלים יהודים יחידים, אבל את שוויון הזכויות הוא רצה לגזול מכולם כשעוד לא יכול היה לרצוח אותם. הנימוק החזק ביותר של היטלר נגד היהודים היה בציון ריבוי היהודים במקצועות הנחשקים והמכניסים ביותר, בעושרם של היהודים במסחר ובנקאות וההשפעה המיוחסת להם בחיי תרבות, משק ופוליטיקה. בתקופות שבהם היו היהודים חסרי זכויות, מושפלים ונרדפים וסגורים בגטאות, שונאי ישראל יכלו "לסבול" את קיום היהודים בשטח. אך כשווים לכול הם נראו להם איום בלתי נסבל. האנטישמיות שונה מארץ לארץ בביטויה המעשי, אבל לרוב יש לה יסודות נפשיים משותפים. אנטישמים גרמנים שונים מאנטישמים צרפתים או אנגלים, אבל את האנטישמיות האינטלקטואלית והגזענות המציאו בצרפת ובאנגליה. בגרמניה הסיקו את המסקנות עד ל"פתרון הסופי".

בחברה המודרנית, כשנפרצו חומות הגטו, נפתחו לפני היהודים מרב אפשרויות. תרבות של הישגיות, יוזמה אישית ולמדנות העניקו ליהודים יתרון בתחרות חופשית. אין בזה שום מיסטיקה או צורך ב "גניוס היהודי" כהסבר שבו משתבחים הלא חכמים שבינינו. הללו מתיימרים שאם איינשטיין היה יהודי אז גם הם נבונים יותר. ניוטון היה אנגלי והוא לא נופל מאיינשטיין בדורו. האנגלים גאים בו ובאנגלים גדולים רבים אבל לא עולה על דעתם שיש "גניוס אנגלי" מיוחד במינו. הפרסום שהיהודים זוכים לו ומשתבחים בו מעורר קנאה ושנאה. הנשק היעיל נגד האנטישמיות הם למשל ספרי אפרים קישון. הוא מספר לעולם על טיפשותם של הישראלים ומגלה שהם כול כך דומים בזה למשפחת העמים. אין פלא שמעריכים אותו בחו"ל, בעוד שאצלנו הוא מעורר רוגז.

אגדה מופצת בעולם, שהיהודים הם שליטיו הנסתרים. אדם שפוי אינו יכול לטעון שיהודים שולטים בצרפת גרמניה או יפן, אבל הרוצה לשקר מרחיק עדותו. לכן מעלים אגדה לפיה היהודים שולטים בארה"ב ובאמצעותה בכול העולם. באחת מהופעותיו הציג אוסאמה בין לאדן קו אידיאולוגי חדש בתנועתו: "בוש וממשלתו הם עושי דברם של היהודים". הצרה היא שדעות דומות נפוצות לא רק בחוגים אקזוטיים. שר ההגנה לשעבר של גרמניה הסביר בזמנו את האיומים של ארה"ב על עיראק בהשפעה של הלובי היהודי וניצול כוח הבוחרים היהודים ערב הבחירות לנשיאות. הרעיון שהיהודים מספיק טיפשים כדי אפילו לרצות למשול בעולם, וגם מסוגלים לעשות את הבלתי אפשרי ולהשתלט עליו, מעיד לא רק על אבסורד פוליטי, אלא גם על חשיבה מטורפת. אבל הזיוף ששמו "הפרוטוקולים של זקני ציון" עדיין מופץ ומשפיע, ומעיד על מחשבה חולנית של המאמינים והרוצים להאמין בקשר המאיים על שלומם.

מדינת ישראל כגורם לקנאה

הקמנו את המדינה היהודית מתוך כוונה להציל את היהודים מאנטישמיות. כמחצית מיהודי העולם, היושבים בארצנו, באמת ניצלו ממנה עד כדי אובדן הבנת התופעה. לישראלים יש מעט מפגשים עם אנטישמים ממשיים. איננו מתייחסים אליהם בעניין הראוי לפי מידת הסכנה שבהם. בארץ גם איננו מגיעים לספרות אנטישמית, כי לא מתרגמים ולא מפיצים אותה אצלנו, ולא תופסים כמה חשוב לדעת את האויב דווקא במקור. אבל ישראל כמדינה השפיעה על שינוי תדמית העם היהודי בעולם. לפני קום המדינה תדמית היהודים הייתה של עם נצלני, פחדני, שפל מוסרית וחסר כבוד – קורבן האשם במצבו. מדינות העולם עשו מאמצים רבים כדי למנוע כניסת פליטים יהודיים דווקא כשהיו זקוקים יותר מכול למפלט, ערב מלחמת עולם השנייה. כעת מדינות אחדות מתחרות בישראל על קליטת מהגרים יהודיים דווקא, ומסרבים לקבל מהגרים בני עמים אחרים. בשנות השמונים ארה"ב קלטה כ-90 אחוז מהיהודים שיצאו מרוסיה עם ויזות לישראל. בימינו גרמניה העניקה זכויות הגירה ליותר מ-100 אלף יהודים מרוסיה. השנה הגיעו יותר יהודים מרוסיה ואוקראינה לגרמניה מאשר לישראל. יש מדינות שלמדו שיהודים תורמים בטווח ארוך לעסקים, למדע, לתרבות ולשגשוג המדינה.

בארה"ב יש היום פחות אנטישמיות מאשר באירופה המערבית. הגיעו לשם מהגרים רבים מסין, יפן וקוריאה. הם שונים בתרבותם, אבל מתחרים בהצלחה ביהודים בדחף הישגי. יש להם הצלחות מרשימות בעסקים, באקדמיה ובאמנויות, והם תורמים הרבה למדינה. לכן האמריקאים לומדים שיהודים אינם עם יוצא דופן. גם באנגליה זוכים הפקיסטנים וההודים למוביליות חברתית רבה ולהישגים, אבל שם המצב מורכב יותר על רקע דתי-אסלאמי. למרכז אירופה ומערבה הגיעו מהגרים שהם לרוב בעלי תרבות שאינה משתלבת בהווי המקומי והם אינם עולים במדרג החברתי. הם הופכים לעניים ומרגישים מנוצלים. רוב יהודי צרפת היום באו גם הם מצפון אפריקה, אבל הם בעלי תרבות שעוזרת להם להשתלב, להתקדם, להתבלט וגם להתבולל.

שונה המצב במדינות העולם השלישי. מדינת ישראל השיגה מה ששם רוצים להשיג ואינם מצליחים. היא הייתה מושבה בריטית ענייה, כמו האחרים, והשיגה תל"ג ורמת ייצור כמו של מדינות המערב. יפן, דרום קוריאה, סינגפור והונג קונג הצליחו כלכלית אף יותר מישראל, וסין נמצאת באותה דרך, אבל הם מתבלטים רק בכלכלה ודוגלים בצניעות פוליטית – תכונה שלא תעלה על דעת היהודים.

לישראל יש גם צבא מפורסם ומנצח ובזה מקנאים יותר מכל. אמת – אנו "משלמים" בעד זה. ישראל זוכה לתמיכת ארה"ב ובזה מתחברת אנטי-אמריקניות ליחס לישראל. מדינות שרוצות משהו מאמריקה פונות לעתים לישראל, מתוך אמונה שיש לה השפעה יתרה בממשל אמריקאי. תוסיפו לזה את התדמית של יהודי העולם כבעלי הון, בעלי השפעה יתרה בפוליטיקה עולמית, וכמנהלי המדיניות המוניטרית בגלובליזציה, ומתקבלת תמונה לפיה ישראל בין המדינות היא כיהודי בין העמים.

הציונות הצליחה ברבות ממשימותיה, אבל לא בחיסול האנטישמיות. אין כול תועלת בכך שנגיד ליהודים שמסוכן להצליח, שיש להתרחק מפוליטיקה בגלות (את זה כבר אמר יצחק אברבנל שהיה שר האוצר בפורטוגל ואחר-כך בספרד לפני הגירוש ב-1492, ולימדנו חוכמה בגלות איטליה), או שיש בכלל פתרון בשינוי האופי והתנהגות שלנו. גם הסתלקות היהודים ממדינות רבות לא גרמה שם להיעלמות שנאת היהודים. הצורך בקיום אויב פנימי וחיצוני ובמוקד השנאה הוא כנראה חלק מהתרבות הפוליטית של בני עמים רבים. מוצא התופעה הוא בנפשם ולכן גם פתרונה אינו בידינו.

קשה להיות יהודי בעולם כזה, אבל זו הרפתקה קיומית מרתקת שצריך ללמוד כדי לדעת להתמודד ולחיות אתה. אנו צריכים למצוא דרך לומר לאנטישמים המוסווים מה שאמרה יהודייה זקנה בעת הפוגרומים: "תתבייש לך אדון קוזאק!" מספרים זאת כדוגמה לדרישה פתטית הנופלת על אוזניים ערלות. אבל חשוב שזה ייאמר. מה גם שאם אדם מרגיש צורך להסתיר את האנטישמי שבו, הוא עשוי אפילו להתבייש.

כל הזכויות שמורות למרדכי כפרי

ללכת רעב בדרך הבדידות

ישבנו בארוחת בוקר בעבודה, ומישהו התחיל לדבר על הליכות. זה המליץ על הליכון וזה אמר שהליכון פוגע בברכים, ואיכשהו הדיון עבר לאנשים שרוצים להתחיל ללכת. מ' סיפר על חבר שלו, שקנה נעלים להליכה, 2 חליפות להליכה (קיץ וחורף), מימיה מיוחדת להליכה, ורצה להתחיל ללכת יחד עם מ', הלך מנוסה שהולך כבר שנים בקצב מהיר עשרה ק"מ ביום. מ', שזכר איך זה היה להתחיל ללכת, הציע לו מסלול מקוצר, בעדינות. להליכה השניה, האיש לא הגיע.

כדי לשפר כושר, צריך לאמץ את הגוף עד רמה כזו שתגרום לו לייצר פיצוי יתר – אבל התוצאה המיידית של אימון כזה היא כאב, בעיקר של שרירים תפוסים. מצד אחד, הכאב הזה יכול לגרום לאדם הפסיק להתאמן; מצד שני, בלי גירוי שייצור פיצוי יתר, האימון לא יעיל; מצד שלישי, אם לא נתאמן כלל בגלל שפעם אחת כאב לנו, זה אימון יעיל עוד פחות…

אז צריך איזון, אימון שייגרה את הגוף אבל לא יגרום לנו לדחות את האימון הבא ל"אחרי החגים".

מורה ידוע ליוגה נשאל פעם מה התרגיל הכי קשה ביוגה; תשובתו: לפרוס את השטיח עליו מתאמנים, כלומר להתחיל באימון היומי.

זה נכון. בטאי-צ'י התרגיל הכי קשה הוא הסוואי-סו הראשון. אם התחלתי את התנועה הזו, האימון כבר יעשה את עצמו. אם לא…

ב-23:10 יצאתי מהבית אל הדשא היבש שליד הפנס. חימום ברכיים, סוואי-סו, טאן-רן, צאן-צ'ואן, ודי. מחר יום ארוך, אני עייף והברך כואבת לי.

בזמן האחרון אני חושב הרבה על ההמלצה הידועה לסיים ארוחות טיפה רעב; משהו שקשור לכך שהרגשת השובע מגיעה רק עשרים דקות אחרי שהקיבה כבר מלאה, אבל גם משהו שקשור להערכת האוכל. בטאי-צ'י תמיד אמרתי לתלמידים שלי שכדאי לסיים אימון עם טעם של "עוד", לא להתיש את עצמך; אולי זה פחות מגרה את הגוף לפיצוי יתר, אבל מגדיל את הסיכוי להתחיל את האימון הבא.

צריך להנות מהאימון. אולי לא מכל פעם, אבל צריך להנות – אחרת, מתישהו, מפסיקים להתאמן (וזה קורה גם לכאלה שנהנים מהאימון, אז על אחת כמה וכמה…).  אבל כשמתחילים את האימון עייפים – מאוד עייפים – קשה לפעמים לזהות איפה הקו…

ב-23:30 נפרדתי מהדשא והפנס, חזרתי הביתה וליד הדלת הסתובבתי, חזרתי לדשא ולפנס ועשיתי את החצי השני של הקאטה. Just do it, בלי לחשוב על ברכיים ודיוק של תנועה, פשוט לעשות, כי רציתי, למרות העייפות.

לבד ליד הפנס, חושב על אשתי שמחכה לי בבית, על הילדים שישנים (אני מקווה…) במיטה, על ההשכמה מחר בבוקר לעבודה; קשה להתאמן לבד. המון, המון דברים מושכים אותך החוצה מהאימון.  בלי להתאמן לבד, משהו גדול מאוד ממה שטאי-צ'י יכול לתת יהיה חסר. דרך הבדידות קשה, אבל מגיעה למקום אליו אי אפשר להגיע בצוותא. יש דברים שמסתדרים רק כשמאתמנים לבד, שאלות שעולות, מחשבה שנרגעת… צריך גם את החברותא, אבל את רוב האימון בטאי-צ'י עושים לבד.

מתי האימון הוא "מספיק להיום"? אילו ידעתי לשים אצבע על הנקודה הזו, אולי לא הייתי מפסיק להתאמן לפני שלוש שנים…  כמה שאני חושב על ההפסקה, אז, אני מבין כמה הרבה מהסיבות לה היו תוצאה ישירה של צורת האימון היחס לאימון שלי, אז. משהו שחייבים לעשות, כל יום. מטלה. להספיק כך-וכך תרגילים ביום, לפי סדר, כל יום.

מטלה.

עול.

משקל על הכתפים.

מתישהו המשקל היה כבד מדי, ואת כל מה שאמרתי לתלמידים שלי על "לקחת את האימון בקלות", הייתי צריך להגיד לעצמי – ולא אמרתי. או שאמרתי, אבל לא הקשבתי. בטח שלא יישמתי.

עכשיו, שלוש שנים אחרי, אני שומע את מה שאמרתי לאחרים אז. אולי אפילו מבין.

קשה להתחיל את האימון. לצאת לבד מהבית, בלילה, במקום ללכת לישון.

קשה לא פחות לדעת מתי לסיים אותו, שיישאר טעם של עוד. לסיים כשעדין רעב.

קאטה נמוכה

נראה שאימונים בעייפות זו הנורמה, נכון לעכשיו. אני על חש"ש ((חוסר שעות שינה)) כרוני מאז שהילדה נולדה וגם לפני זה לא ממש ישנתי שעות נוספות. זה משפיע על האימון, וגם על התוצאות שלו. כשעייפים צריך להיזהר יותר מפציעות, גם בטאי-צ'י; הגוף מחלים יותר לאט, ובשינה, במקום לנוח ולבנות את הגוף למחר, הגוף מתמודד עם השפעות האימון. הלילה, אחרי הרבה זמן של אימון גבוה (כלומר עם ברכיים כמעט לא כפופות), הרשיתי לעצמי לרדת נמוך. זה קרה די מעצמו, בלי החלטה מודעת, אבל ברגע ששמתי לב השגחתי על הברכיים שלא יזייפו. זה כיף לעשות קאטה נמוכה, הגוף מתנהג אחרת – הארבע-ראשי בירך עובד הרבה יותר קשה, צורך יותר חמצן, הלב עובד יותר קשה והנשימה יותר עמוקה. קורים עוד דברים, בקרסוליים ובגב התחתון, באגן, בבטן… הזרימה בגוף מרגישה אחרת.

זה מרגיש כל כך טוב, שגם אם הברכיים כואבות – מה שלא צריך לקרות – היתה לי תמיד נטיה לזייף קצת למטה ממה שצריך. אני לא מרשה לעצמי לעשות את זה עכשיו. צריך ברכיים בריאות; אבל למרות זאת עשיתי קאטה נמוכה, ראשונה בהרבה מאוד זמן, והארבע-ראשי שלי מתכנן איתי שיחה צפופה מחר על הבוקר.

כתבתי קודם שהנשימה עמוקה יותר כשמתאמנים נמוך. אולי בגלל זה בלט לי שכשאיבדתי איזון, בזמן הרמת רגל באחת הבעיטות, הנשימה נעצרה עד שחזרתי לשיווי משקל; כל כך קל לאבד את הזרימה.

אבל הגוף כבר מרגיש אחרת באימון, והשיפור גדול יחסית למה שהיה רק לפני שבועיים-שלושה. שיווי המשקל יותר טוב, הגוף יותר גמיש, הכתפיים פחות תפוסות והגב העליון כבר לא מקטר על משקל הידיים. אולי – בלי נדר – אצליח להגיע לשיעור השבוע. בינתיים מגרדת לי הרגל איפה שעקץ היתוש. אבא של ס. היה אומר שיש יתושים בעולם כדי להעיר אנשים. איש חכם אבא של ס., אחד מאלה שאתה לא בטוח אם הוא ציני לגמרי או שהוא שולף אמרות זן מהשרוול, בלי שאי פעם למד זן באיזו צורה פורמלית. אולי שניהם נכונים, למרות שאיכשהו נראה לי שמי שבאמת חי זן לא יכול להיות ציני… אבל אני זוכר שפעם, כשהייתי עושה צאן-צ'ואן בקיץ, הייתי רואה יתושים מתקרבים לנחיתה על הידיים שלי, עושים חושבים לרגע ועפים לחפש סטירה במקום אחר; אף פעם לא ידעתי אם זה בגלל הריח הרגיל שלי או בגלל שמשהו באימון גורם לגוף לייצר ריח שדוחה יתושים. בכל מקרה, נראה שאין לי מה לסמוך על זה היום…

=========

התחלתי לכתוב "יומן אימון" בקטגוריה הזאת, בלי לחשוב ממש למה. מתישהו הפסקתי לעדכן במייל על תוספות לקטגוריה הזאת, שאולי לא מעניינת בכלל אף אחד חוץ ממני. אז עכשיו אני מעדכן שהיא קיימת, ושכנראה כאן יהיו הכי הרבה תוספות לאתר – אבל בינתיים אני לא אשלח עדכון על כל תוספת, זה נראה לי מיותר. במקום זה, בכל פעם שאודיע על רשימה חדשה בענין אחר כלשהו, אוסיף שורה שיש עוד כמה רשימות חדשות בקטגוריה יומן אימון. נראה לי שזה יספיק.

חמש דקות ביום…

רק חמש דקות ביום. תחזיק מעמד עם זה חצי שנה, ולבד כבר תתאמן אימון מלא.

רק, לך תחזיק עם זה חצי שנה… אחרי שבוע וחצי של כל יום, אחרי שכבר עשיתי קאטה שלמה בלי התכווצות ברגליים, שריר שנמתח – בעבודה, בלי קשר לכלום – בשוק שמאל משבית אותי לכמה ימים. החדשות ה"טובות" הן שזה מדגיש לי כמה האימון חסר לי – אפילו החמש דקות האלה. החדשות הרעות הן, שנורא קשה להתניע בעליה, והרבה יותר קשה להתניע שוב אחרי שהתחלת ועצרת.

אתמול, אחרי שלושה ימים בלי אימון, עשיתי רבע קאטה וצאן-צ'ואן. כרגיל, ב-12 בלילה, אחרי יום ארוך, על חשבון שעות שינה. אויר לילה קריר מדגיש לי כמה ביום-יום הנשימה שטוחה, כמה כיף לנשום עמוק.

בצאן צ'ואן, עלה מול האף (כך זה מרגיש) מדגיש לי כמה חזקה הנטיה להוריד עיניים; המבט צריך להיות בגובה העיניים ויש לי נטיה חזקה להביט למטה, בזוית 45 מעלות. העלה תלוי על עץ מולי, בדיוק בגובה העיניים, וכל פעם שהוא יוצא משדה הראיה אני יודע שהורדתי מבט.

אחרי האימון חוזרים לענייני היום. בחמש ועשרים השכמה, הלילה עוד לא נגמר.

עדכון גרסא

עשיתי גיבוי ושדרגתי לוורדפרס 3.
כתוצאה ייתכנו שיבושים באתר; אנא הודיעו לי על כל תקלה שתראו.

תודה,
ד

אל תקים ועדת חקירה שאינך יודע מראש מה תחליט

וזה בדיוק מה שהממשלה עשתה: הקימה ועדת חקירה שסמכויותיה מוגבלות ותחום אחריותה מוגדר ותחום היטב.

לא יחקרו חיילים, רק את הרמטכ"ל. לא יחקרו אם נבדקו אלטרנטיבות לעצירת האוניה בלב ים. לא פה ולא שם.

אז יהיו משקיפים מחו"ל, זה מוסיף לאמינות אבל כשראש הממשלה ושר המשפטים אומרים מראש מה מטרת הועדה, הרי הם כותבים לה את החלטותיה. כשהם מגבילים את יכולתה לחקור, הם משאירים תחום של סימני שאלה שיישארו גם אחרי שהועדה תגיש את ממצאיה.

אבל הכי גרוע, שהועדה מוגבלת לחקירת חוקיות הפעולה, לא לעצם ההחלטה על ביצועה.

אין מי שיבדוק את תהליך קבלת ההחלטות שהוביל למחדל. אין מי שיבדוק אם הביצוע תאם את התכנון, אין מי שיבדוק את מערך ההסברה שהפקיר את התקשורת לאויב, אין מי שיבדוק מה בכלל הטעם בקיום הסגר שחייב את עצירת האוניה.

חס וחלילה, ועדת חקירה עם מנדט כזה עלולה לשאול איך החלטה כזו התקבלה בפורום לא רשמי, אפילו לא בועדת השרים לענייני חוץ וביטחון. ועדת חקירה עם שיניים עלולה לשאול איפה היה ממלא מקום ראש הממשלה בזמן הפעולה ואם ידע עליה מספיק מתוקף תפקידו. ועדת חקירה ממלכתית עלולה לשאול שאלות שיביכו פוליטיקאים.

זו הועדה שהיה צריך להקים.

ועדה שהיתה נהנית מאמון מוחלט של הציבור, בישראל ובחו"ל. שמתוקף היות חקירותיה פומביות, אפילו ארדואן לא יכול היה לטעון שמסתירים משהו מפניה. ואולי הרבה יותר חשוב, ועדה שהיתה מייתרת את הצורך במשקיפים זרים, תקדים שכמה שהוא נחוץ כרגע, הוא פתח מסוכן לעתיד.

זו הועדה שצריך לדרוש מהממשלה.

מכתף פרוקה עד פוליקר

"הבן שלך פרק כתף. בוא לגן."
עוד לפני שניתקו את הטלפון כבר הודעתי בעבודה שאני יוצא. אשתי עובדת יותר רחוק מהגן ממני. מתניע והצפצפה של הדלק צועקת עלי; כמה קילומטרים עוד יש לי? מספיק בשביל להגיע לגן, משם לקופ"ח, משם לבית-חולים? או שלתדלק בדרך לגן? איך להסיע ילד בן שנתיים עם כתף פרוקה באוטו? איך קושרים אותו במושב הבטיחות? איך מקבעים לו את היד? תוך כדי נהיגה אני מעביר בזיכרון שיעורי עזרה ראשונה, מהתיכון דרך הצבא עד לימודי שיאצו ועד הקורס האחרון בעבודה; הרבה הנחיות על החייאה, היימליך; בצבא דיברו הרבה על חסמי-עורקים, מעט או כלום על קיבועים ולגמרי כלום על תינוקות.

הוא ילד שתמיד צוחק ורץ או מטפס. כשהוא קם בבוקר, עוד לפני שהוא מבין איפה הוא, כבר יש לו צחוק בעיניים. כמעט אף פעם לא בוכה, ואם כבר אז רק כשממש סובל. אני חושב עליו בוכה מכאבים ומזכיר לעצמי להוריד את הרגל מהגז. לא אעזור לאף אחד אם אעשה תאונה. חושב עליו בוכה והלב נקרע. חייב להגיע אליו.

בחניה ליד הגן הטלפון מצלצל, אשתי שואלת מה קורה. אומר לה שמייד נדע. נכנס ורואה אותו עומד בוכה, מכונית צעצוע ביד אחת והשניה שמוטה לצידו. הוא רואה אותי ובא אלי, עדין בוכה. התכוונתי לשאול את הגננות מה קרה, ואיך והכל, אבל אני פשוט כורע לידו ומחבק אותו. הוא עדין בוכה, מסיע עלי את מכונית הצעצוע, היד הפגועה שמוטה. אני מסתכל; הכתף נראית בסדר. נוגע בה, בודק, הוא לא נרתע או מתכווץ, אין נפיחות, העצם במקום. הכתף בסדר. אז איפה? אני מסתכל, מחליט לנסות, מסובב את האמה כמו שהראה לי פעם רופא; צריך לעשות את זה עם שתי ידיים, אבל אחת מחבקת אותו והוא כל כך קטן שזה לא משנה.

בו-זמנית אני שומע את ה"קליק" של עצם זזה על עצם ואת צרחת הכאב שלו. הגננת באה לנגב לו את הפנים עם מגבונים והוא מושיט את היד הפגועה אליה, לוקח ממנה את המגבונים. היא פותחת עיניים המומות, קוראת לגננת השניה, "תראי!" אני ממשיך לחבק וללטף אותו, להגיד לו שאבא כאן, שהכל בסדר. עשרים שניות אחרי זה הוא עוזב אותי, מסיע את מכונית הצעצוע על הרצפה, נתמך בלי קושי ביד ה(כבר לא) פגועה. הגננות מסתכלות, המומות. עד לפני רגע הוא בכה, לא הזיז את היד, לא לקח איתה צעצועים או ממתקים…

אני קם, אומר "הכל בסדר, זה מרפק, לא כתף…" ומתיישב מייד. המתח עזב אותי ועכשיו אני רועד, מסוחרר; ההקלה כל כך גדולה שאני מרגיש לא מחובר לאדמה. הוא מסיע את המכונית לכיווני. בישיבה על כיסא של הגן (בגובה עשרים סנטימטר) אני מחבק אותו חזק חזק, והוא מחבק אותי בחזרה, מלטף – – – לא, הוא רק מסיע עלי את המכונית, מסיים את המסלול וממשיך על הרצפה. הכל בסדר.

הגננת מושיטה לי כוס מים, שואלת מה עשיתי. אני מודה בלב לרופא שהראה לי מה לעשות כשזה קרה לאחותו של הקטנצ'יק, לכל המורים שלי לשיאצו שלימדו אותי להרגיש גוף, מפרק, עצם; מעדכן את אשתי, מתחיל להסביר מה היה ומה קרה והכוס כמעט לא רועדת לי בידיים.

כשהייתי בן שנתיים וחצי יצאתי לטייל ומצאו אותי שלושה קילומטר מהקיבוץ. אני לא זוכר אם היתה גדר מסביב לגן, מסביב לקיבוץ היתה קונצרטינה והשער היה נעול ובגובה שלושה מטר. אני לא זוכר את הטיול אבל זוכר את עצמי מטפס על השער הזה. אמא שלו זוכרת את הילדות שלה עם מכנסיים קרועים וברכיים שרוטות ומאושרת מכל משחק, כל שלולית בוץ וכל גלגול על הדשא. הוא בסך הכל נפל, מתוך משחק. הוא כל הזמן רץ ומטפס; עם גנים כמו שיש לו, איך הוא יכול לא?

אני נשאר עוד קצת בגן לראות שבאמת הכל בסדר, גם להירגע בעצמי. הוא משחק עם המכונית, בא אלי לקבל עוד חיבוק; הגוף הקטן שלו כל חם, עדין, רך וחזק באותו זמן. הוא לוקח עוד מכונית, מסיע אחת בכל יד. הכל בסדר. כשהוא מבין שאני באמת כאן, הוא מתחיל למשוך אותי אל הדלת כי אם אני כאן אז בטח באתי לקחת אותו הביתה. אחת הגננות מסיחה את דעתו ואני בורח החוצה. רק עשר וחצי בבוקר, יש לו עוד הרבה זמן בגן ואני צריך לחזור לעבודה.

בערב, כשאנחנו מתכוננים לצאת להופעה של פוליקר, הוא כבר שכח הכל (אני מקווה) ואני עדין נלחץ כשאני נזכר בזה, כל פעם מחדש. רק לא לראות אותו בוכה שוב.

פוליקר מצליח להשכיח ממני הכל. הוא ענק; גיטריסט ובוזוקאי בחסד, זמר עם קול חם, לא מפסיק לרגש. אחרי כמה שירים אשתי ואני נעמדים במעבר, לרקוד; מאבטחים באים לבקש מאיתנו לחזור לשבת. אולי בהיכל התרבות לא רגילים לדברים כאלה? "אתם מפריעים לקהל", אחד מהם אומר לי. הוא עומד שתי מדרגות מתחתינו ועדין מסתיר לי. מה אמא שלו נתנה לו לאכול? "גם אנחנו קהל", אני אומר לו. עוד מאבטח מצטרף אליו (למה צריך מאבטח בתוך האולם? פעם היו פה סדרנים, היום מאבטחים…) ועוד אנשים קמים לרקוד.

כשאבא של פוליקר מתחיל משמרת לילה הם מוותרים, עושים שרשרת לפני הבמה ונותנים לרקוד בכיף. כשהגברים נותנים לה קצב אנחנו לרגלי הבמה, עם רבים מהקהל, מוחאים כפיים ושרים יחד איתו. רדיו רמאללה משדר איתנו, פנים אל מול פנים, והוא מסיים עם דברים שרצה לומר ואנחנו מרחפים, אומרים כל הכבוד למאבטחים שמנסים להסביר שזו העבודה שלהם, ושחשוב לשמור את המעברים פנויים, וחוזרים הביתה.

הקטן ישן, לא מתעורר גם כשאני מחליף לו חיתול. כבר לא כואב לו.

גם לי לא.

אימון, 05.06.10

בוקר:
שבת בבוקר, אני לוקח את הילדים למגרש המשחקים. בזמן שהם על קרוסלה, אני מנסה "לגנוב" קצת קטה. בתנועה השלישית הקטנה שואלת אותי: "אתה עושה טאי-צ'י?"

– כן, אני עונה לה, תוך כדי תנועה.

"למה?"
בשביל בת שלוש ושמונה חודשים, יש לה שאלות טובות.

– כי זה כיף, אני עונה.

"אבל זה לא נגמר", היא טוענת.

– זה הכיף, אני עונה.

היא והוא רצים לקרוסלה אחרת, כזו שבני שנתיים וחצי ובקרוב-ארבע עוד לא יכולים לסובב לבד, וקוראים לי לסובב אותם. אני מצליח לגנוב עוד שלוש תנועות לפני שאי-אפשר יותר למשוך את הקאטה, והולך לקרוסלה. מצד שני, אפשר לסובב את הקרוסלה עם תנועות שלקוחות מהקאטה. העננים מתגלים כמוצלחים במיוחד, גם כל יד לחוד וגם שתיהן יחד. גם זה סוג של אימון.

ערב:
הילדים במיטות, כמעט סיימנו את הסידורים למחר ופתאום מישהו בועט לי בגולגולת וממשיך עם פטיש חמש קילו, מבפנים. כאילו הנוסע השמיני מנסה לפרוץ החוצה, קצת מעל לרקה הימנית. שתיה לא עוזרת, אופטלגין לא מזיז כלום. אחרי שעה של כאבים מסיימים סידורים ולפני עוד אופטלגין אני מנסה קאטה.

אני כבר יכול לרדת קצת יותר נמוך עם הברכיים; המפרק פחות חורק והשרירים בירך כבר לא בהלם מהדרישות שלי; הם מאיימים רק בסכסוך עבודה, לא בשביתה. ב"שקיעה" הראשונה אני כבר יורד נמוך כמעט כמו שהייתי יורד פעם. זה כיף, אבל כרגיל כשמתרכזים בדבר אחד שוכחים אחר, ותוך כדי העליה אני תופס שהסנטר שלי בחוץ – מה זה בחוץ, כאילו הזמנתי מישהו לבעוט בו… בעליה מה"שקיעה" השניה, הסנטר כבר במקום אבל אני תופס את עצמי עוזר לצעד קדימה עם בהונות ימין. לאט-לאט, זה יסתדר.

אני שם לב לעוד דבר, לא בפעם הראשונה: הריכוז שלי שכח שהוא שלי. כל הזמן בורח ממקום למקום. האם זה היה ככה גם לפני שעזבתי? לא זוכר. נדמה לי שפחות. אבל כמו הארבע-ראשי בירך, לא משנה איך היה פעם. זה עכשיו, וצריך לאמן מחדש את הריכוז כמו את הירך. לאט-לאט.

בסוף הקאטה, מפטיש החמישה קילו נשאר קצת לחץ. לא עבר לגמרי, אבל הרבה הרבה פחות כואב.

אולי זה רק האופטלגין שנזכר סוף סוף לעשות את שלו.

מה שלא יהיה, אני מרגיש הרבה יותר טוב.

עכשיו לסיים שיעורי בית.

צניחה, הישרדות, הגנה עצמית

בצניחה השניה או השלישית, אי-אז בסדיר, יצאתי לא נכון מהמטוס ובמקום לראות חופה נפתחת מעלי ראיתי את כל העולם מסתובב. צנחנו מעל פלמחים, מגובה 400 מטר, וקרתה לי אחת התקלות אליהן הכינו אותנו בקורס: במקום לרחף בשקט לקרקע הסתחררתי, מה שגרם למיתרי המצנח להתפתל אחד בשני, מה שגרם לחופת המצנח לתפוס פחות אויר ממה שהיתה אמורה לתפוס.

מה שאומר שאני אגיע לאדמה יותר מהר ממה שאני אמור להגיע.

יש בעיה בפתיחת הרזרבי כשהמצנח הראשי פתוח: חוץ מזה שהוא עלול להתנפח לתוכו (מה שבפועל ינטרל את שניהם), המצנח הראשי עדין מאיט את הצנחן במידה שקשה מאוד להעריך תוך כדי הצניחה; יתכן שהוא מאיט את הצניחה כל כך, שהרזרבי כלל לא יתנפח אלא רק יתנפנף באויר, ואז – שוב – יש סכנה שהרזרבי יכנס לתוך החופה הראשית וינטרל אותה. במקרה כזה צריך לאסוף אותו מיד ולהחזיק אותו בין הברכיים, עד שמגיעים לקרקע.

יש מעט מאוד זמן לחשוב על כל זה. נפילה מגובה 400 מטר לוקחת 11-12 שניות.

בצניחה צבאית המצנח הראשי נפתח אוטומטית: ידית הפתיחה קשורה לכבל בתוך המטוס והיציאה החוצה מתחילה את פעולת הוצאת המצנח. אם אין תקלות לוקח לראשי שלוש שניות להיפתח. בקורס לימדו לצעוק "עשרים ואחת, עשרים ושתים, עשרים ושלוש -" להסתכל למעלה על החופה – "הכל בסדר!" אם הכל בסדר, צניחה מגובה כזה לוקחת כ-40 שניות.

בפעם הזאת, לא הכל היה בסדר.

סיפרו לי אחר-כך שמהאדמה ראו אותי וצעקו אלי עם מגאפון לפתוח רזרבי; לא שמעתי כלום. פתחתי רזרבי על אוטומט, בלי לחשוב בכלל, וזרקתי את המצנח הצידה, שלא יתנפח לתוך חופת המצנח הראשי. לראשי לוקח שלוש שניות לההתנפח. לרזרבי זה אמור לקחת שניה; זאת היתה שניה ארוכה מאוד, מאוד מאוד. אבל הוא התנפח.

הכל לפי התרגול לפני הצניחות.

והכל עבד כמו בספר. הגעתי לאדמה בשלום, אספתי את שני המצנחים והלכתי לנקודת האיסוף, שם צחקו עלי חברים שפחתי רזרבי. לא הבנתי אותם אז, ואני לא מבין עד היום. זו בושה לפתוח רזרבי? הרי הוא התנפח לגמרי, כלומר צדקתי כשפתחתי אותו. אבל הם צחקו עלי, כאילו זו בושה לפתוח רזרבי.

סיפרו לנו אז על חייל שנהרג בקורס, כמה מחזורים לפנינו; הראשי לא נפתח לו בכלל, תקלה נדירה; אבל כשהגיעו לגופה, ראו שנצרת הרזרבי היתה במקומה. הוא לא פתח רזרבי.לא שלא הצליח, הוא לא ניסה.

במעט השניות שהיו לו לפתוח, אותן לא ניצל, מה עבר לו בראש?

אין דרך לדעת. מנסיון אני יודע שהיציאה מהמטוס כרוכה בהתרגשות ולחץ כל כך גדולים שבהחלט יתכן שהאיש לא היה ממש בהכרה, בעצם עד ההגעה לקרקע.

וזה מביא אותי למצבים של הישרדות, של הגנה עצמית. מצבים שכרוכים בלחץ עצום, בלבול, עולם שהתהפך לך מול העיניים.

רורי מילר, אחד הבלוגרים המעניינים בתחום אמנויות הלחימה (הוא שכתב את ריקוד הקוף) ומומחה להגנה עצמית, מספר על סמינר הישרדות בו השתתף. אחד הדברים שהמדריך אמר שם, היה לא לפחד לפתוח את ערכות החירום. אתה במצב חירום עכשיו, טפל בו; אל תשאיר את הערכה סגורה כי "אולי" זה לא באמת מצב חירום.

מוסאשי כתב שאין טעם למות כשהחרב הקצרה עדין בנדן [סמוראים יפניים נשאו שתי חרבות, ארוכה וקצרה. בדרך-כלל היו משתמשים בארוכה בקרב, בקצרה בספוקו; מוסאשי פיתח שיטה להילחם עם שתי החרבות, אחת בכל יד]. המדריך של מילר מדבר על פתיחת ערכת החירום. בוחני תאונות דרכים מדברים הרבה על זה שהסימנים השחורים על הכביש, שמעידים על בלימה בכל הכוח בנסיון למנוע התנגשות, מופיעים מאוחר מדי; רוב האנשים, מתוך הרגל, לא בועטים בברקס בכל הכוח אלא מנסים להאט בהדרגה. בשגרה כך נכון, לפני תאונה ההרגל עלול להיות קטלני.

היה מקרה של מטוס שפרצה בו שריפה על הקרקע. מי שישב מספיק קרוב לדלתות הצליח להימלט; עשרות מתו משאיפת עשן. כשצוותי החילוץ נכנסו למטוס הם גילו שחלק מהאנשים מתו בגלל שבמקום לרוץ החוצה מהמטוס הם ניסו להוציא את המזוודות מהתאים שמעל למושבים. בכך לא רק שבזבזו לעצמם זמן יקר, הם גם חסמו את המעבר לאחרים. בין הניצולים היו שסיפרו שראו מה קורה ובמקום לעבור במעבר החסום, עברו מעל למשענות המושבים כדי להגיע לדלת כמה שיותר מהר.

במצב חירום, הגוף מציף אותנו בהורמונים של סטרס; לחץ הדם עולה, זרימת הדם לשרירים גדלה, פעילות מערכות העיכול והחיסון יורדות, האישונים נפתחים ועוד – הגוף מוכן לקרב, או לבריחה. או, אם בעל הגוף אינו יודע מה מהשניים לעשות, לקפיאה. FFF – Fight, Flight or Freeze. כשאדם נקלע למצב מלחיץ שאינן לו שום נסיון בו, מערכת הסטרס עלולה לגרום לאדם לקפוא, או לפעול לפי הרגלים שאינם מתאימים (כמו להוציא את המזוודות במקום לברוח).

כשאדם שמעולם לא נתקל באלימות פיזית מוצא עצמו בקרב, גם אם הוא מאומן בלחימה בדוג'ו, לא בטוח שיצליח ליישם מה שלמד; מכל הגורמים המפריעים, הגרוע ביותר הוא הזמן שלוקח לאדם להבין שהוא במצב חירום שמחייב לפתוח את ערכת החירום. להוציא רזרבי. לבעוט בברקס עד הסוף – או, במקרה הזה, לשחרר את הברקס לגמרי ולוותר על כל העכבות שמונעות מאדם רגיל להפעיל אלימות נגד אדם אחר.

קראתי מתישהו ראיון עם אישה שעברה אונס; כששאלו אותה על מה היא חשבה בזמן האונס, היא אמרה ש"לא יכול להיות שקורה לי דבר כזה". בפסיכולוגיה קוראים לזה דיסוציאציה: לא יכול להיות שזה קורה, אז אני מעמיד פנים שזה לא. מעבר לזה שהחינוך המערבי/ישראלי/דתי/ערבי/בכלל מטמיע בנשים שאסור להן להפעיל אלימות, קיימת גם הבעיה של זיהוי המעבר משגרה לחירום. לפני רגע היתה שגרה, עכשיו כבר לא. עכשיו צריך לנהוג אחרת.

הרגע בו השגרה הופכת לחירום, הוא רגע קריטי. כמה שנעשה את המעבר המחשבתי הזה יותר מהר, כך נעלה את סיכויינו לשרוד – תאונת דרכים, שריפה, וגם תקיפה אלימה.

אימון, 3.06.10

22:45, סואי-סו וקאטה. שלמה, לשם שינוי.

כבר הרבה זמן לא עשיתי קטה שלמה לבד.

הגוף חורק, במיוחד הכתפיים והגב העליון. עדין שומר על ברכיים לא כפופות, הן עוד רגישות מדי. צריך לתת להן זמן להתחזק.

טוב לנשום אויר של לילה. חסרות לי נשימות עמוקות יותר, כאלה שממלאות ומרוקנות את הריאות עד הסוף; בקטה לא עושים את זה, ומשהו בגוף החלוד שלי צריך דוקא נשימות כאלה. אולי מחר אעשה הצ'י-דאנקין, זה צריך למלא את הצורך.

חסר לי גם הצאן-צ'ואן, אבל הרגליים והגב עייפות מדי.

חוץ מזה, אני רוצה לסיים כל אימון עם טעם של "עוד" בפה, שימשוך אותי לאימון הבא.