Monthly Archives: אפריל 2008

לפני השכחה

לפני כמה שנים פרסמתי כאן את תמיד הכי בהיר לפני עלות ירידת החושך. לפני שעה חזרתי, עם אבי, מטקס לציון יום השואה בקיבוצנו, ועלה על דעתי שמעולם לא זכרו רבים יותר את השואה, מהיום – ושיש סיבה לדאגה. בכל העולם בונים מוזיאונים, יד ושם פותח ערוץ ביוטיוב, אחמדינאדג'אד מפרסם את השואה (אמנם כדי להסתיר את עניינו האמיתי באמירויות הנפט ובמכה, אבל האם זה משנה?) – מעולם לא היה יותר תיעוד על השואה. ספילברג עשה עליה סרט ופרוייקט תיעוד, בניני קיבל אוסקר, בכל העולם יודעים שהיתה שואה…

ומי שקרא את "תמיד הכי בהיר…", יודע ששם בדיוק מתחילה הצרה. בעוד עשר, חמש-עשרה, עשרים שנה, לא רק ימותו אחרוני הניצולים – גם יתעורר ה"אנטי", ה"מספיק כבר", ה"שמענו". זה יתעורר לא רק בחו"ל בין האנטישמים-ממילא, זה יתעורר לא רק בין האדישים, זה יתעורר גם אצלנו – אם לא התעורר כבר; בת משפחה שלי, בכיתה ט', מסרבת לצאת למסע בגלל שבבית ספרה הוא הפך לסוג של פרס על התנהגות טובה: תלמידים שמתנהגים "לא יפה" מוזהרים שלא יוציאו אותם למסע לפולין, בשנה הבאה.

ה"אנטי" הזה יהיה מסוכן יותר מהשכחה, כי שכחה מבטאת רק אדישות בעוד שה"אנטי" מעורר כעס.

יצחק ויטנברג

סיפרתי על מחשבותי לאבי, בחוזרנו  מהטקס, והוא בתגובה הזכיר לי את יצחק ויטנברג, בן דודו של סבי מצד אמי. ב-1989, סיפר אבא, העלה הבימה את המחזה אדם של יהושוע סובול, המספר בעצם את סיפורו של יצחק; בעיתונים פורסמה תמונתו, וכל חברי הקיבוץ ציינו את הדמיון בינו לביני. לפני כשלושה שבועות, אמר אבי, נולד לך בן – וכולם אומרים שהוא דומה לך, כלומר גם לו.

כל עוד אנחנו זוכרים, אמר אבא, כל עוד ניתן להם יד ושם, הם לא יִשַכְּחו.

אני נותרתי עם הספקות, עם החרדות שכל בן הדור השני חש כלפי ילדיו, ועם אזהרתו של שלונסקי

לוחמת – סיפור דמיוני

את הסיפור הזה כתבתי ב-2002, הרבה לפני "בגידת המלאך"; לא ממש אהבתי אותו כבר אז, וכתבתי את שלושת הדמויות העיקריות בו כ"לא בסדר" בכוונה, כדי לעורר דיון באחד הפורומים – אני כבר לא זוכר אם זה היה IOL ז"ל או תפוז. הוא ישב על שרתי תפוז עד שהם החליטו לשנות את כללי השימוש ולתבוע זכויות יוצרים על כל מילה שכל אדם כותב שם; אז דרשתי למחוק את כל הסיפורים והמאמרים שהעליתי לתפוז, דרישה בה עמדתי גם אחרי שתפוז חזרו בהם, פשוט כי אין לדעת מתי יחזרו בהם שוב.

כאמור, זה סיפור שאני לא ממש אוהב; אני מחזיר אותו לחיים, עם עריכה מינימלית,  רק בגלל שהקישור אליו מ"בגידת המלאך", שהוזכר ברשימה האחרונה, שבור, וכי נראה לי שהוא מייצג משהו מהפשטנות שחלק מהעוסקים ב"הגנה עצמית" לוקים בה.

אני מבקש ממי שקורא אותו, להשקיע עוד כמה דקות בקריאת "בגידת המלאך".


לוחמת (סיפור דמיוני)

 

"אני פשוט כיסחתי לו את הצורה!"

היינו לקראת סוף השיעור, בתרגיל-נשימה למדיטציה, כששתי נשים נכנסו לחדר-הכניסה שמחוץ לאולם האימונים, מדברות בהתרגשות.

"איך העזת? אני בחיים לא הייתי מעיזה!"

"אני אומרת לך, זה פשוט קרה! הוא ניסה להוריד לי את החולצה, ואני נתתי לו סטירה, ואז הוא ניסה להרביץ לי וזה פשוט קרה!"

אני הייתי בצד האולם המרוחק מהדלת, פני לכיתה; התלמידים שלי הו עם הפנים אלי, והגב לדלת. ראיתי מבטים מופנים אחורה, לדלת הפתוחה-למחצה. מדיטציה כבר לא תהיה כאן…

"אבל מה קרה? מה עשית לו?"

העפתי מבט לשעון וראיתי שיש עוד 4 דקות לסוף השיעור; "להתרכז, להתרכז בנשימה," אמרתי לתלמידי.

"נתתי לו בעיטה בביצים! חסמתי את המכה שלו ונתתי לו בעיטה בביצים!"
"אני לא מאמינה!"

הם לא ממש היו מסוגלים להתרכז.

"אני אומרת לך, זה בדיוק מה שקרה! אני בעטתי בו, והוא פשוט התקפל ונפל, אני אומרת לך כמו בסרטים!"

"וואו!"

"אם זה לא היה קורה לי, גם אני לא הייתי מאמינה! אבל תשמעי, זה פשוט עבד!"

הרמתי ידיים ושחררתי את כולם, שרצו החוצה לשמוע את כל הסיפור.

"וואו! ומה היה אז?"

"כיסחתי לו את הצורה!"

הלכתי אחריהם אל חדר-הכניסה.

"רגע, ספרי מההתחלה, מה קרה?"

"כן  ספרי מההתחלה…"

אלה היו רינת ויעל, שתים מהתלמידות שלי בקבוצה הבאה. רינת הגיעה אלי לפני שנתיים, מפוחדת כמו עכבר באמצע מאורת-חתולים, אחרי ניסיון אונס.

"איזה חולירע ניסה לאנוס אותי, וכיסחתי לו את הצורה! פשוט פוצצתי אותו!"

זה היה דייר בבניין שלה, אדם שהיא כבר הכירה, שנכנס לבקש סוכר, התחיל להגיד לה כמה שהיא יפה, ואז שלח ידיים; כשהיא דחתה אותו, הוא ניסה לנשק אותה בכוח, וכשהיא דחפה אותו שוב, הוא ניסה להוריד לה בכוח את החולצה.

"עודד, אני אומרת לך, כל מה שלימדת אותי עובד! אני לא הייתי מאמינה אבל זה באמת עובד!" – היא אמרה לי.
חייכתי בשמחה. לא כל יום מקבלים בשורות כאלה.

"ומה קרה אז?" – האנשים מסביב רצו לשמוע כל פרט.

"אז כיסחתי לו את הצורה!"

היה לה ברק בעיניים שלא הייתי רגיל לראות אצלה. היא תמיד הייתה שקטה; בדרך כלל, כשדיברה בקול רגיל (בשבילה) – הייתי צריך להתאמץ לשמוע מה היא אומרת – מה שלא קרה כמעט, כי בדרך-כלל היא בקושי דברה.
עכשיו היא נשמעה ונראתה כמו אדם אחר.

"מה זאת אומרת כיסחת לו את הצורה? מה עשית?"

"בעטתי בו!"

שניה של שקט.

"איך בעטת בו?"

"ככה!" היא הדגימה בעיטה בגובה הרצפה, כמו בכדורגל. תנועה מלאות חיים וכוח, בפעם הראשונה מזה שנתיים. כמה שלא דיברתי אתה והדגמתי, היא תמיד עשתה את התנועות "קטן" מדי, כמו מפחדת לפגוע. לא הפעם.

"בעטת בו כשהוא שכב על הרצפה?"

"כן! בכל הכוח!"

"הוא ניסה לקום?"

"לא יודעת, לא נתתי לו הזדמנות! ברגע שהבנתי שהוא נפל, המשכתי לבעוט בו!"

היא לקחה נשימה עמוקה.

"עודד, אתה לא יודע כמה כעסתי עליו! הייתי מוכנה להרוג אותו!"

"איפה בעטת בו?"

"בביצים, ואז הוא נפל והמשכתי לבעוט בו!"

"שוב בביצים?"

ראיתי כמה מהגברים מסביב מעווים את פניהם, סוגרים את רגליהם.

"בביצים, בבטן, בגב, בראש… אני כל-כך כעסתי עליו!"

"בעטת לבן-אדם שוכב בראש?"

"כן! אני פשוט – – – זעמתי עליו! כמו על החולירות שאנסו אותי לפני שנתיים, אבל אז לא יכולתי לעשות כלום! עכשיו פשוט נתתי להכל לצאת!"

"רגע, רגע – הוא ניסה לקום בזמן שבעטת בו? הוא ניסה להתקיף אותך שוב?"

"לא, הוא שכב על הרצפה בלי לזוז! כשהשכנים נכנסו ועצרו אותי הוא כבר היה בלי הכרה!"

"הוא בבית-חולים?"

"כן, המשטרה קראה לאמבולנס. הבן-זונה כבר היה בכלא על אונס, השוטרים מכירים אותו. הם אמרו לי תודה שכיסחתי אותו, כי להם אסור… אני לא האמנתי, אנס משוחרר מהכלא גר אצלי בבניין ואף-אחד לא ידע! ואני הכנסתי אותו אלי הביתה!"

"אז הוא שכב על הרצפה בלי לנסות להתקיף אותך, בלי הכרה, ואת בעטת בו?"

היא הסתכלה עלי, מבינה פתאום שאני לא לצידה בעניין הזה.

"עודד, הוא ניסה לאנוס אותי!"

"רינת, את בעטת בבן-אדם שוכב בלי הכרה, בראש? בכוונה?"

היא הסתכלה עלי, לא מאמינה שאני שואל אותה שאלות כאלה.

"עודד, הוא ניסה לאנוס אותי! כמו החולירות מלפני שנתיים!"

"רגע. אחרי שהוא ניסה לאנוס אותך, אחרי שבעטת לו בביצים והוא התקפל ונפל – הוא ניסה לקום? להתקיף אותך שוב?"

"לא, אני המשכתי לבעוט בו!" אי-האמון התחיל להפוך לכעס. "עודד, הבן-זונה ניסה לאנוס אותי, אתה מבין?! הוא ניסה לנשק אותי בכוח, להוריד לי את החולצה – – – השוטרים אמרו לי שהוא גם ניסה לרצוח מישהי פעם! מה רצית שאני אעשה?!"

הסתכלתי מסביב. השיעור השני היה אמור להתחיל לפני 10 דקות, ואנשים עדין עמדו בבגדים רגילים – ואלה מהאימון הקודם, בבגדי-אימון – מסביב, בחדר-הכניסה.

"רינת, בואי נדבר על זה אחרי השיעור, אנחנו גם ככה כבר באיחור."

"לא אני רוצה לדעת מה אתה היית רוצה שאני אעשה? אתה המורה שלי, אתה לימדת אותי, מה היית רוצה, שאני אתן לו לאנוס אותי?!"

"רינת, אני לימדתי אותך להתגונן – לא לבעוט לאדם חסר הכרה בראש. אבל עכשיו אנחנו מאחרים לשיעור שכבר היה צריך להתחיל לפני עשר דקות, ואנשים הגיעו לכאן בשביל להתאמן, ואני מבקש שנמשיך לדבר על זה אחרי השיעור וכל מי שרוצה יכול להישאר."

הסתובבתי וחזרתי לאולם האמונים, שומע אותה אומרת מאחורי: "אני לא מאמינה! אתה זה שלימד אותי להתגונן! מה אתה רוצה, אחרי השנתיים שאני פה, שאני אתן למנוולים האלה לאנוס אותי שוב?!"

הסתובבתי אליה. הייתי כבר בתוך האולם, והיא עמדה בדלת, אנשים מאחוריה.

"רינת – אחרי השיעור. לא עכשיו, לא על חשבון הזמן של כולם."

"זה גם הזמן שלי!"

"נכון, זה גם הזמן שלך – להתאמן. אז בואי להתאמן, ונדבר אחרי השיעור."

היא עמדה בדלת, מסתכלת עלי, לא מאמינה. אחרי דקה היא נכנסה לחדר ההלבשה, ושאר התלמידים אחריה.

בשיעור רינת הפחידה את כל מי שעבד אתה. היא הייתה אגרסיבית, הכאיבה ללא צורך, אנשים ממש לא הכירו אותה. בדרך-כלל היא היתה זו שהיינו צריכים לעודד לעשות טכניקות "עד הסוף", כי היא פחדה לפגוע במי שעבדה אתו.

כדי לנסות להרגיע אותה, ביקשתי ממנה לעבוד עם תלמידה חדשה, שהגיעה לשיעור ניסיון והסתכלה על רינת בהערצה אחרי ששמעה בחדר-הכניסה את הסיפור שלה. הדגמתי לכולם טכניקה להשתלטות על תוקף בלי לפגוע בו, על-ידי בריח על המרפק. הדגשתי הרבה פעמים את הצורך בזהירות כדי לא לפגוע בבני-הזוג לאימון. נתתי לאנשים להתאמן, עברתי ליד רינת ובת-זוגה, הערתי משהו, הסתובבתי ופתאום הסתובבתי בחזרה ועצרתי אותה ממש לפני ששברה לתלמידה החדשה יד. מעולם לא ראיתי אותה ככה; במשך שנתיים הייתי צריך לשכנע אותה להתקיף ברצינות, והיא לא העיזה. תמיד פחדה לפגוע בבת-הזוג שלה.

לא היום. התלמידה החדשה, פנים מכווצים מכאב ודמעות בעיניים, הצמידה את היד הכואבת לחזה אחרי ששחררתי אותה ברגע האחרון.

"רינת! תשלטי בעצמך! את בשיעור, לא בקרב!"

"אבל בקרב לא עובדים ככה, בעדינות! בקרב אין זמן להיזהר!"

"אבל אנחנו באימון, לא בקרב! וזאת חברה שלך, לא אנס!"

"אבל מאימון כזה לא נלמד להילחם!"

הסתכלתי עליה, לא אומר כלום, מנסה לתת לה זמן להבין שמאימון כזה בדיוק היא למדה לעשות מה שעשתה היום.

היא הסתכלה עלי, כועסת, לא מבינה מה אני רוצה ממנה.

השיעור נעצר. כולם עמדו מסביב והסתכלו עלינו.

"רינת, אם את תמשיכי להתאמן ככה ולסכן כאן אנשים, אף-אחד לא ירצה להתאמן אתך! תזכרי איך את הגעת לכאן!"

"אבל ככה לא לומדים להילחם! אם מישהו יתקיף אותה, אתה חושב שהוא ייתן לה להפיל אותו?!"

"אבל זה השיעור הראשון שלה! את לא זוכרת איך התנהגנו אתך בשיעור הראשון שלך?"

"אבל אני עכשיו הייתי בקרב אמיתי, וקרב אמיתי לא נראה כמו השיעורים האלה! זה בכל הכוח!"

"רינת, בשיעורים שלי לא עובדים עם מתחילים בכל הכוח! תמיד נזהרנו אתך ואת תמיד תיזהרי עם אחרים! וזה לא נושא לויכוח!"

היא הסתובבה בכעס ויצאה מהאולם בטריקת-דלת.

אחרי כמה שניות פתחה את הדלת בכוח, נכנסה לחדר-ההלבשה, החליפה בגדים ויצאה, שוב בטריקת דלת.
התלמידה החדשה ישבה בצד רוב השיעור, מחזיקה את היד לחזה, מסרבת להתאמן. רק לקראת סוף השיעור הצלחתי לשכנע אותה להצטרף לתלמידה חדשה אחרת, לתרגיל רך מאוד.

לא ראיתי אותה יותר.
 
גם את רינת לא ראיתי יותר.

היא לא השיבה לטלפונים שלי, לא הגיבה להודעות שהשארתי לה על המשיבון, וכשביקשתי מחברות שלה שיגידו לה שאני רוצה לדבר, היא אמרה להן ש"אין לי מה להגיד לו ואין לי מה לשמוע ממנו."

היא הסתובבה איזה תקופה בין מספר מורים, מחפשת מישהו שילמד הגנה עצמית "כמו שצריך". כל כמה חודשים היא הייתה מוצאת מישהו, עוברת ללמוד אצלו, אבל לא נשארת. על זה אמרה שהשיטה שלו פשוטה מדי, על ההוא שהטכניקות מסובכות מדי ולא יעבדו בקרב, על אחר שהוא עובד חזק אבל לא שם מספיק דגש על מצבי-אמת, על עוד אחד שכן עובד על מצבי-אמת אבל לא מתקדם מעבר לטכניקות בסיסיות… מהמורים שהכרתי שמעתי על "זאת שלמדה אצלך, שמנסה להרוג כל אחד אבל לא מוכנה ללמוד לפי הסדר".

אחרי כשנה שמעתי שהיא התחילה ללמד הגנה עצמית לנשים בקורסים שארגנה ופרסמה.

מגע מותר/אסור

א.ט. הפנה אותי לאתר של גיא בכור, שמפתיע אותי כל פעם מחדש – גם בראיה המפוקחת של המצב, גם בעומק ההבנה שלו, וגם בזויות הראיה; נדיר למצוא מזרחנים – או מומחים לכל תחום, בעצם – שמביאים מושגים טאואיסטיים כדי להסביר את עצמם לקהל שלא זה תחום עיסוקו.

באחד המאמרים האחרונים שלו, בכור נוגע בצורה מופלאה במספר נושאים חשובים על המזרח התיכון, בעיקר על הצורך בסבלנות עליו דיברתי גם אני, כאן. בכור נוגע בנושא מכיוון אחר, בצורה אחרת, תוך שהוא מגייס לעזרתו את השטיחים התורכיים, נשיא המדינה לשעבר עזר וייצמן ועוד, במאמר מרתק. האתר כולו מומלץ לכל מי שמתענין במזרח התיכון בכלל וביחסי ישראל-ערב בפרט.

אבל הוא נוגע שם בנקודה אחרת, הקשורה לאמנויות לחימה קשר הדוק: ענין המגע המותר/אסור, במקרה הזה מגע בראש ובשערות של אדם בוגר. אני מנצל את ההזדמנות כדי להפיק ממאמר על נושא אחר לגמרי, לקח להגנה עצמית…

בכור כותב:

ויצמן הביט בי ובספר במבט של שביעות רצון מהולה בתימהון קל. "יפה מאוד", אמר, "יפה מאוד, באמת", ואז תוך כדי דיבור פרע את שערי, כמו שעושים לילד קטן, שאמר איזה דבר חוכמה, והמשיך הלאה.

הפריעה הזו של השיער הפתיעה אותי מאוד. זה היה מאוד מוזר, מתנשא. לרגע קפאתי על המקום, אך נימקתי לעצמי שמדובר באדם עתיר זכויות, גיבור מלחמת ששת הימים והשלום עם מצרים, ולו, כנראה, מותר.

בכור מגדיר את פריעת שערות ראשו כ"מאוד מוזר, מתנשא". האמת היא שזה קצת יותר ממתנשא – מגע "אסור" מחזיר אותך לפעם האחרונה בה עשו לך את זה. סביר שזה היה בילדותך, כשגילך עוד היה חד-ספרתי. הניגוד בין גילך הביולוגי והפסיכולוגי, לבין העמדתך במצב של ילד, הוא דבר שכל מי שעוסק בהגנה עצמית חייב להכיר.

רורי מילר כתב על זה במאמרו "החוקים":

חוק מספר 2: מגע בפּנים.
מגע של מבוגר בפניו של מבוגר אחר אינו נהוג בתרבות שלנו, אלא אם כן מדובר במחווה אינטימית, כגון, בין בני זוג. נפוץ יותר הוא מגע של מבוגר בפניו או בראשו של ילד, ולכן, מגע של מבוגר אחד בפניו של מבוגר אחר (שלא כסימן לקרבה ואינטימיות) מתפרש כסימן ברור ומשמעותי של שליטה – סימן שהמבוגר הנוגע מתיחס אל המבוגר השני כאל ילד. לעיתים, די בכך שאדם יפרע, לכאורה בשובבות, את שערו של אדם אחר, כדי לעורר באחר תחושות קיצוניות של השפלה.

השפלת אדם אחד על-ידי אדם אחר באמצעות מגע אלים בפניו המבטא שליטה ועליונות הפך, בכלא, להתקפה שיטתית הנקראת "סטירה לשָפוּט" . חשוב להבין, כי סטירה לפּנים, שמבוצעת היטב (עם או בלי טכניקה יעודית מתאימה), עלולה להיות הרסנית מבחינה פיזית, וממוטטת מבחינה פסיכולוגית. הסטירה מכניסה את הקורבן להלם, והופכת אותו לילד משותק וכנוע.

סוג זה של תקיפה נחשב לטאבו (איסור) כל כך חמור, עד שפעמים רבות גם התוקף עצמו קופא במקומו כאשר הוא מכה מישהו אחר בפּנים, אפילו במהלך קרבות אימון. זה עשוי לקרות גם לכם…

לעוסקים בהגנה עצמית בכלל, ובהגנה עצמית לנשים בפרט, חשוב מאוד להכיר את הנטיה לקפוא כאשר מופיע מגע "אסור" – כי בעיני התוקף לא רק שאינו אסור, הוא אפילו לא כלי (כמו שמתאר מילר) אלא מטרה בפני עצמה – אם זה מגע אינטימי בלתי רצוי ואם זה אונס ממש.

תמיד מדברים על אונס כעל חוויה ראשונית, ארוע ששום דבר קודם בחיים לא דמה לו – אבל זה לא נכון. כולנו עברנו חוויה שבה הופשטנו נגד רצוננו ואדם אחר התעסק באיברי-המין שלנו, רק שלא קראו לזה אונס אלא החלפת חיתולים או מקלחת. אין ילד שלא ניסה אי-פעם להתנגד לנסיון הוריו להחליף לו חיתולים או לקלחו, ואין ילד שהנסיון להתנגדות עלה בידו; כולנו חווינו כשלון בתחום הזה, ואצל כולנו הוא טבוע עמוק עמוק בנסיון הלא-מודע שלנו.

זו עוד אחת מהסיבות הרבות למה כל-כך קשה לנשים להתנגד לנסיון אונס, ועוד נקודה שמי שעוסק בהגנה עצמית לנשים חייב להכיר ולדעת להתמודד איתה: למי שלא מתאמן באמנויות לחימה, מגע "אסור" עלול להיות בעל השפעה פסיכולוגית משתקת. את השיתוק הזה צריך ללמוד לשבור.

עוד "עודאיןשם כפרי"

אור ליום א' בניסן, נולד באמבולנס בן, בריא למרות שמיהר קצת לצאת, לאימו שלום, אביו עוד מתרגל לרעיון…

מזל טוב לי 🙂

עוד "עודאיןשם כפרי"

אור ליום א' בניסן, נולד באמבולנס בן, בריא למרות שמיהר קצת לצאת, לאימו שלום, אביו עוד מתרגל לרעיון…

מזל טוב לי 🙂

איזו מדינה זו, ששלחה את סבא שלי למות?

לסבא שלי היו עסקים בשווייץ, לפני המלחמה. כשהנאצים כבשו את פולין, הוא ניסה להביא את אשתו ושני ילדיו למקום בטוח, לשם; השווייצרים ה"נייטרלים" הודיעו לו שהוא יכול להיכנס לשטחם, כי היתה לו אשרת שהיה, אבל אינו יכול להביא לשם את אשתו וילדיו.

סבי חזר לפולין וניסה לברוח, עם אשתו וילדיו, לרוסיה. גם הרוסים לא נתנו לפליטים להיכנס, אבל מי שהצליח לעבור את הגבול ונתפס בתוך רוסיה לא גורש חזרה לפולין, אלא לסיביר. הם עלו לרכבת למזרח פולין, שיצאה בלעדיו למרות שאבי בכה לנהג הקטר שלא יצא. אחרי המלחמה נודע לאבי ואימו שסבא ניסה לעלות על רכבת אחרת לאותו היעד, נאלץ לרדת ממנה ונורה ע"י הרוסים.

סבתי יצרה קשר עם מבריחים, שסרבו לנסות להבריח שני ילדים קטנים יחד ונתנו לה ברירה: אם שניהם יתחילו לבכות במהלך חציית הגבול לא תצליחי להשתיק את שניהם. תבחרי אחד מהם. סבתי השאירה את ביתה – דודתי – עם אביה, והתכוונה לחצות את הגבול עם אבי, להשאיר אותו עם קרובים ולחזור להביא את דודתי. הם הצליחו לעבור את הגבול, נתפסו בתוך רוסיה ונשלחו לסיביר, משם לא יכלה סבתי לעשות דבר; דודתי ורב-סבי נתפסו ע"י הנאצים ונרצחו באושוויץ.

אולמרט אומר שהפליטים הסודנים הם לא הבעיה שלנו. זה נכון. אבל פליטים בכלל הם עניינם של כל מי שאי-פעם היה פליט. קשה לי להאמין שהמדינה שלי מגרשת פליטים למוות, אבל הרי תמיד רצינו להיות דומים לשווייץ…

או שאולי עדיף לא?