Monthly Archives: ינואר 2006

לרוץ בלי ברקס

לימדתי ריצת טאי-צ'י, הסברתי לתלמידים שבשיטת הריצה הזו אפשר לרוץ מרחקים גדולים מאוד בפה סגור (כלומר בלי להתנשף, בלי להתעייף), ואחד התלמידים שאל: מה ההבדל בין שיטת ריצה א' לשיטת ריצה ב'? בשני המקרים אתה מעביר מסה X מרחק Y, כלומר מוציא אותה כמות אנרגיה… לא?

אז זהו, שלא.

קח שתי מכוניות וסע בהן קילומטר – אבל באחת מהן אל תשחרר את בלם היד. איזו מהן תצרוך יותר דלק? באיזו מהן יהיה יותר בלאי? איזו תיסע יותר מהר?

הגוף שלנו בנוי לפעולה ופעולה נגדית: שריר אחד מיישר את היד, שריר שני – אנטגוניסטי – מכופף אותה. וזה במקרה הפשוט של המרפק, ברוב המפרקים מדובר לא על שני שרירים בודדים אלא על מערכות שרירים המאפשרות לבצע פעולות מורכבות כמו הקלדה על מחשב – השרירים שמפעילים את האצבעות מתחילים במרפק. כדי לבצע פעולה כמו הקלדה צריך לכופף וליישר אצבעות בזיות מאוד מסויימות, וכל שרירי היד – כולל אלה שמתחילים בבסיס הגולגולת ובין השכמות – משתתפים בפעולה.

והם לא תמיד עובדים בשיתוף פעולה מושלם. כל מי שיושב הרבה מול מחשב מכיר את התחושה של כתפיים תפוסות וידיים כואבות. אנחנו מכווצים שרירים גם כשאין בכך צורך (גם בגלל מתח, גם בגלל תנוחת עבודה לא נכונה, גם מהרגלים…), והם מתעייפים. הם עובדים אחד נגד השני.

מי שראה פעם ילד בכיתה א' לומד לכתוב, יכול לראות בקלות שהוא לא כותב עם כף-היד המחזיקה את העיפרון, אלא עם כל הגוף, כולל לפעמים הוצאת לשון – מדוע כל הגוף צריך להתאמץ בשביל לכתוב "א"?

כי הילד לא רגיל להזיז רק את כף היד. זה הרגל שנרכז בהמון שעות תרגול ונסיון. מי שרוצה לרגע לקבל מושג על מה אני מדבר, שינסה לכתוב בעט ביד שמאל.

כשלומדים טאי-צ'י או שיאצו, או בעצם כל דבר, קורה דבר דומה – הגוף מתקשה ללמוד הרגלים חדשים ומתאמץ במקום שלא צריך. תהליך הלימוד דומה לחיפוש אחר בלם היד ושחרורו, כדי שהאוטו ייסע ללא מאמץ מיותר – אבל צריך למצוא את ידית הבלם עבור כל שריר בגוף, ולפעמים עבור אותו שריר גם בפעולות שונות.

כך לדוגמא אפשר לראות אנשים שכבר למדו לשחרר כתפיים בצאן-צ'ואן, שעדין מרימים אותן בקאטה, ואפשר לראות כאלה שכבר למדו לא להרים כתפיים בקאטה של הטאי-צ'י שכן מרימים אותן בשינג-אי או פה-קואה, או בעבודה בזוגות.

 

אה, מה זה ריצת טאי-צ'י? ריצה לפי עקרונות הטאי-צ'י, כמובן 🙂

לא משהו נורא מסובך, ואחת התלמידות שהיתה באותו שיעור ועסקה בריצות למרחקים ארוכים אומרת שזה שינה לה מאוד את דרך הריצה ואת כמות המאמץ שהיתה משקיעה בריצה. אני לא יודע איך להסביר את זה בכתב, אבל מה שזאב כתב על הליכת אייקידו נשמע מאוד דומה; אצלנו מלמדים את זה אחרת, ואצלנו מתייחסים לריצה ולא להליכה, אבל זה בהחלט נשמע דומה.

 

————————————-

קורס שיאצו בסיסי – במרכז הישראלי לטאי-צ'י, יום ו' 9:00-13:00. עדין אפשר להצטרף.

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

מודעות פרסומת

עקרון המראה

רק מי שמסתכל במראה ורואה את עצמו מכוער, ידע להפוך את עצמו ליפה- עומר ברקמן על עקרון המראה.

אה, וגם זה 🙂

 

 

————————————-

קורס שיאצו בסיסי – שיעור הדגמה: יום ו' 27.01.06, 9:00-13:00

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

קיטאידו והתנגדות לא אלימה

אביב טטרסקי, מורה לקיטאידו, הפגין נגד החומה באזור בילעין וגילה שהאימון בקיטאידו היה מאד רלבנטי למה שקרה לו שם (קובץ דוק להורדה). היישום של אמנות תנועה (שמקורה באמנות לחימה) במצב כזה מענין מאוד.

אביב העלה הודעה לפורום אמנויות לחימה קלאסיות בתפוז, וכמובן שהיה מי שניסה להגיב למישור הפוליטי במקום להתייחס לענין אמנויות הלחימה; בודוקאן, ממנהלי הפורום, עצרה את הדיון הפוליטי והתירה רק דיון ענייני לאמנויות לחימה.

אשמח מאוד אם מתנגדי הגדר ומחייביה יכבדו את בקשתי לא לעסוק בנושא הפוליטי כאן, יש מספיק מקומות אחרים לכך ברשת; אני מעלה את הנושא כאן כי מסקנותיו של אביב באמת מעניינות בהקשר של אמנות-לחימה, לא בגלל הפן הפוליטי.

 

בתאריך 1/22/2006 8:10:12 AM עדכון:

המאמר של אביב הורד מהפורום, כנראה בגלל יותר מדי תגובות פוליטיות.
חבל שאנשים לא הצליחו לשלוט בעצמם.
ברגע שיעלה במקום אחר, אתן קישור כאן.

 

עדכון שני:

אביב אישר לי להעלות את מאמרו לכאן. אני מעלה אותו בשלמותו, אבל אמחק כל תגובה פוליטית. מטרת הבלוג לעסוק באמנויות לחימה וריפוי וביישומן בחיים, לא בפוליטיקה. אם יהיה צורך אנעל את מנגנון התגובות. אשמח אם יעלו תגובות שיתייחסו לתחום הלחימה והתנועה העולה מהמאמר.

קיטאידו והתנגדות לא אלימה / אביב טטרסקי

ביום ששי הצטרפתי להפגנה בבילעין – כפר פלסטינאי בשטחים – נגד גזילת יותר ממחצית אדמות הכפר כחלק מבניית חומת ההפרדה. האירוע כלל התנהגות אלימה ביותר של כוחות הביטחון. התנהגות זו שהיא מכעיסה ומייאשת גם סיפקה לי הזדמנות לא צפויה לתרגל קיטאידו. כדי לא להאריך אוותר על תיאור הרקע. מי שמעוניין להבין יותר טוב את שהתרחש יוכל לקרוא זאת בסוף החיבור הזה.

80 איש מירושלים עולים על טרנזיטים שאמורים להסיע אותם מהיכן שהצבא עצר את האוטובוסים שלנו אל בילעין. שלושה האמרים מנסים לחסום את הכביש בפני הטרנזיטים. אני מצטרף לעוד שלושה אנשים ואנו נעמדים מול ההאמרים כך שלא יוכלו לנסוע. חיילים יורדים מההאמרים ודוחפים אותנו הצידה. אנו חוזרים מול ההאמרים. אנו נעמדים, החיילים דוחפים אותנו ואנו חוזרים אל מול ההאמרים. במהרה החיילים נעשים יותר אלימים. אנחנו ממשיכים להתנגד באופן פאסיבי. ההאמרים מתקדמים אך לאט מאוד והטרנזיטים שלנו מתרחקים. האלימות של החיילים גוברת. דחיפות חזקות, הנפות איומים. אין להם שום סמכות לעצור את הטרנזיטים. החיילים יותר חזקים ממני אני לא יכול למנוע מהם לדחוף אותי. באופן אינסטינקטיבי אני עושה איתם ווקאמה. הגוף שלי רך נותן לעצמו להידחף. לא רק שזה מגן עלי מלהיפצע זה גם מאפשר לי לחזור בקלילות אל מול ההאמר תוך שאני נעזר במומנטום שהעניק לי החייל. חייל עם רצח בעיניים שועט לעברי. הוא שוקל הרבה יותר ממני ומתכוון להתנגש בי. הווקאמה מוציא אותי בשלום שוב ושוב.
לווקאמה יש גם אפקט פסיכולוגי משמעותי. ראשית אין שום פחד. הדחיפות, המכות, ההעפות שמעיפים אותי לכל כיוון הם משהו לזרום איתו, להתמזג בו – אין צורך להתנגד. והגוף שלי יודע לעשות זאת אינסטינקטיבית. אני לא צריך לשדר שום פקודה או שום הרגעה. בדרך כלל אני פוחד להיפצע. כאן אני נזרק אל שולי הכביש ועלול למעוד בין בלעים ופסולת בניין – משום מה אני נשאר רגוע. אפקט פסיכולוגי אחר הוא עוד יותר משמעותי. מאחר ואני רוצה למנוע מההאמרים לנסוע אני עלול להתעקש על כך יותר מידי, להתעצבן כשהחיילים מצליחים להזיז אותי. התסכול על כך יכול להפוך או לאלימות מצדי או להתייאשות, להתעייפות. אבל ההתמדה של הווקאמה תמיד לוקחת בחשבון את הכוחות שפועלים עליה (כמעט כתבתי "נגדה"). לפני שנים כתבתי על כך "ליפול זה טוב, לקום זה טוב". הפעם לשימחתי אני מצליח לא ליפול והמשפט הותיק ההוא משתנה ל- "להיות מועף הצידה זה טוב, וברגע שאני יכול אני חוזר מול ההאמר וזה גם טוב". כך אני לא מתעקש וגם לא מוותר. ואין תחושה של מאמץ.

ברור לי שלא כדאי לי להתנגד בכוח לחיילים. אני לא אצליח להתגבר על חייל שדוחף אותו ואני עלול להיפצע. אז אם מישהו מחבריי (אנחנו 4 בסה"כ) עומד מול ההאמר המוביל (איזה מזל שהכביש צר) פחות חשוב שאני אעמוד שם. ברגע שמצליחים לדחוף אותו אני מתייצב שם במקומו. זה מזכיר לי קפיצות בקיטאידו כשחשוב לי שלא יהיה רגע בו אף אחד לא קופץ. שגם כאשר אני נח מקפיצות אני שם לב לחבריי לקבוצה ואם נראה שעוד מעט אף אחד לא יקפוץ אז אני משנס מתניים וממהר לחזור. אבל לאסטרטגיה הזו יש גם שם אחר. חלק נכבד מהאמנות שבלחימה היא ההתייחסות לחלל: יצירת חלל אצל היריב, זיהוי החלל הזה וכניסה אליו, מניעת חלל אצלי, זיהוי החלל הזה ומילואו. אז זה מה שאני עושה. היכן שיש חלל אני מנסה למלא אותו. לפעמים אני גם מצליח לרכז את תשומת הלב של יותר מחייל אחד אלי והחלל שנוצר מאפשר למפגין אחר להיעמד מול ההאמר. אחרי 45 דקות לחיילים נמאס מהמשחק. הם תופסים אותנו. האחרים,שבניגוד אלי ממשיכים לנסות להגיע להאמרים חוטפים מכות רציניות (ללא הצדקה, אף אחד מאיתנו לא הרים יד על חייל לאורך כל הזמן הזה). לי היה ברור שאין סיכוי – חסכתי לעצמי את המכות. אנחנו נאזקים והאזיקונים חותכים לאמנון את העור. הוא נאנק מכאב. אחרי 10 דקות משחררים אותנו מהאזיקונים. את אמנון קשה לשחרר כי כל ניסיון לחתוך את האזיקון שלו יחתוך לו גם את הורידים. בסוף מנסרים את האזיקון עם משורית. החיילים משחררים אותנו בתנאי שנחזור לירושלים. לנהג המונית שלוקח אותנו הם אומרים – "תוך חמש דקות אתה מחוץ לכפר או שאנחנו מחוררים לך את הגלגלים". כמובן שאנחנו נוסעים לבילעין. אלוהים יודע למה החיילים היו צריכים את המשחק המטופש הזה שבסופו פרקו את התסכול שלהם על ידי מכות והשפלה. כמובן שאת מטרתם הם לא השיגו – הטרנזיטים ועליהם 80 איש מירושלים הגיעו לבילעין.

מפגינים ישראלים הגיעו גם מתל אביב וחיפה ובסה"כ אנו 300 איש. יחד עם אנשי הכפר אלף מאיתנו צועדים לעבר תוואי החומה. מהעבר השני של החומה אני רואה את הבתים של ההתנחלות –מתיתיהו מזרח –  שנבנו על האדמות שנגזלו מהכפר. מולנו נעמדים כמאתיים חיילים, מג"בניקים ויס"מניקים. משום מה מותר לנו להפגין רק במרחק 500 מטר מהגדר. הצבא מחליט שאסור לחצות קו מסויים. כמובן שאנו מתעלמים. כשלושים איש עוברים אבל רימוני רעש ומכות של אלות עוצרים את השאר. גוש מול גוש עומדים חיילים מול מפגינים. אני מנסה לחצות את החיילים ונהדף. האסטרטגיה ברורה לי עכשיו – יצירת חלל. שני חיילים שמתעסקים איתי משאירים מקום למפגינים אחרים לעבור. אבל אף אחד לא מצטרף אלי. לוקח לי רבע שעה להבין שאני סתם מתעקש בהישארותי במקום בו אני נמצא. לא קורה שם כלום אז אני אלך למקום אחר – מותר להודות בכך שהחיילים הצליחו לעצור אותי. גם במקומות אחרים יש תקיעות. לבסוף משהו קורה, מתחילה תנועה וכמובן שבלי אלימות קשה אין דרך לעצור אלף מפגינים. האלימות מופנית רק נגד "המנהיגים" ולאחד מהם שוברים את היד. כאן יש את הצורך למנוע יצירת חלל אצלנו. חמישה חיילים מתנפלים על מנהיג זה או אחר  ומנסים לעצור אותו אז מיד צריך לזנק ולהצטרף אליו יחד עם עוד עשרה מפגינים כדי לאזן את הכוחות. עברנו ואנחנו מתקדמים לעבר הגדר. אני רואה שמימיני חייל מתרחק הצידה. הוא נעצר מכוון את הנשק ויורה לעבר ראש הטור שלנו. כדור אחד חי! אני המום. ברור לי מה צריך לעשות אבל אני פוחד. אבל יחד עם 4 אחרים אני רץ לעברו ואנו נעמדים מול הנשק שלו. הוא הספיק לירות רק עוד כדור אחד. גם זה היה מצב של זיהוי החלל וריצה לסתום אותו. למזלנו צה"ל עדיין לא יורה כל כך בקלות ביהודים כך שלא היה בזה שום סיכון. מגיע קצין ואוסף אליו את המשוגע הזה שאיבד את עשתונותיו.

הגענו לחומה. טוב, מה יקרה עכשיו? נסתער עליה? ננתץ אותה? במשך פחות מחצי שעה נקראו שם ססמאות ושרו שירים. ואז אנו פונים לחזור לכפר.
הצבא הפסיד, ההפגנה הצליחה להגיע לגדר וגם הוכיחה שהיא לא אלימה. ברור שזה לא יכול להיגמר כך. אנחנו חוזרים דרך שער שהוא חלק מהמערך של הגדר. היס"מניקים נעמדים מולנו. המערכה האחרונה. אנו נעמדים מולם וממשיכים את ההפגנה שלנו. כמה עשרות מאיתנו מכים באבנים על מעקה מתכת שנמצא שם – השאון מחריש אוזניים. ואז זה מתפוצץ. היס"מניקים מתנפלים עלינו כשמגיע תורי אני מופתע מהעוצמה שבה הם תולשים אותי ממקומי. זה מפחיד. מפגינים אחרים אוחזים בי ומצליחים למשוך אותי אליהם. מג"בניקים מתנפלים 5 על מפגין בודד חובטים, מפילים לארץ, גם באלות. אני הולך הצידה. כל הרוח יצאה לי מהמפרשים. אני לא רוצה לוותר להם, אני גם לא רוצה לחטוף מכות. אחרי פריקת הזעם הזו, כמה מהמפגינים חוזרים למעקה ומחדשים את השאון. כמה מהמפגינים נפגעו מהאלות, אחד התעלף.
ההפגנה נגמרה. אלוהים יודע למה הצבא היה חייב להתנהג ככה.
 
רקע על בילעין: הכפר מונה 1600 איש ונמצא ליד מודיעין. סמוכות אליו ההתנחלויות מודיעין עילית וקרית ספר. מ4000 דונם האדמות החקלאיות של הכפר, החומה משאירה אותו עם 1700 – פחות ממחצית! על חלק מהאדמות שנגזלו כבר נבנתה שכונה חדשה של אחת ההתנחלויות! תושבע הכפר מקיימים הפגנות נגד הגדר כבר שנה. מראשיתן היו ההפגנות לא אלימות. עובדה זו איימה מאוד על ישראל ולכן הצבא עושה הכל על מנת לשבור את המחאה הזו: מפזר באלימות (כדורי גומי, גז מדמיע וגם אש חיה) את ההפגנות הלא אלימות, עוצר את מי שמארגן את ההפגנות, פולש לכפר ומשבש את החיים. למרות כל זאת הכפר לא נכנע ולא מפסיק את המאבק. כמו כן המאבק נשאר לא אלים!!! הנוכחות של ישראלים באירועים אלו מחייבת את הצבא למתן את התנהגותו אך כפי שקראתם זו לא ממש התנהגות מתונה. הצבא מנסה למנוע גם מהאזרחים הישראלים להפגין. לכן, מונעים מהאוטובוסים שלנו להגיע לכפר. לכן הצבא ניסה לחסום את הטרנזיטים עליהם עלינו.
בתחילת פברואר ידון בג"ץ בעתירה נגד החומה באיזור בילעין.
 
לקבלת מידע על פעילויות נוספות http://www.kibush.co.il/
או לשלוח דוא"ל אל
Taayush-Jerusalem-subscribe@yahoogroups.com 

פולניוּת, סמוראים, נינג'ות

רק אדם אחד מצליח להכניס את שלושתם לסיפור אחד, ורק מי שמעורב בהווי הפורומים של תפוז יבין את הדקויות.

אוהד סמט כתב (ההודעה / הקובץ להורדה), ומי שלא מבין – כנראה שעדיף לכם ככה…

פולניוּת, סמוראים, נינג'ות

רק אדם אחד מצליח להכניס את שלושתם לסיפור אחד, ורק מי שמעורב בהווי הפורומים של תפוז יבין את הדקויות.

אוהד סמט כתב (ההודעה / הקובץ להורדה), ומי שלא מבין – כנראה שעדיף לכם ככה…

כאב וחיוך

אחד מותיקי המרכז הישראלי לטאי-צ'י קם יום אחד בבוקר, יצא למילואים והתעורר בשתים בלילה בבית חולים, כואב וחבול בכל חלקי גופו, ומרגיש צורך עז להתפנות בשירותים. הוא ניסה לקרוא לעזרה, אך איש לא בא. הוא קם מהמיטה (מה שלקח הרבה מאוד זמן), ו"הלך טאי-צ'י", לאט ובזהירות, מחזיק את המתלה של האינפוזיה בידו הימנית (השמאלית היתה חבושה וכואבת), מקפיד לא לאמץ אף שריר מיותר, ברכיים כפופות, נמנע מכל זעזוע שיכאיב, עד שהגיע לשירותים.

כשחזר למיטה, מצא שם את צוות בית-החולים מחפש אותו בהיסטריה. הם היו בטוחים שמישהו חטף אותו, כי לא יכלו להאמין שאדם שהיה 16 שעות בקומה, עם 12 צלעות שבורות ויד מרוסקת, קם והלך בכוחות עצמו.

מסתבר שמכונית פגעה במכונית שלו מהצד, שברה את דלת-הנהג, והעיפה אותו לתהום בצד הדרך; המכונית בה נסע התהפכה חמש פעמים לפני שנעצרה, כשצד הנהג למטה, וידו תפוסה מתחת למכונית.

הוא לא הסכים לקבל תרופות לשיכוך כאבים. ביום הבא הוא כבר עשה אימון קצר, של "בערך טאי-צ'י", בו השתמש ביד הבריאה כדי להניע את הפצועה. אחרי ארבעה ימים הוא כבר עשה את כל הקטה. כדי לבצע את התנועות עם 12 צלעות שבורות, הוא נע לאט, "עקף" כל תנועה כואבת, שיחרר כל שריר מאומץ, והקפיד לנוע מהמרכז ולנשום למרכז – בדיוק מה שאומרים לנו לעשות תמיד, רק שהפעם לא היתה לו אפשרות אחרת…

בית החולים שלח אותו למחלקת הפיזיותרפיה, ללמוד תרגילים לשיקום. הוא שאל את הפיזיותרפיסטים אם הוא יכול לעשות טאי-צ'י במקום פיזיותרפיה, והם שאלו "מה זה טאי-צ'י?" הוא הראה להם את הקאטה. צוות הפיזיותרפיסטים היה המום, ואישר לו לעשות טאי-צ'י במקום פיזיותרפיה.
הוא לא עשה מעשה-סופרמן. הוא פשוט עשה טאי-צ'י, כשלא היתה ברירה אחרת. הדבר היחיד שאפשר לעשות עם צלעות שבורות, הוא לנוע לאט ובזהירות, להימנע מזעזועים, להימנע ממאמץ, ולנשום לבטן במקום לחזה (כדי שהצלעות לא יזוזו עם הנשימה). נשמע מוכר? זה טאי-צ'י…

שמעתי את הסיפור הזה ממנו לפני מספר שנים, והוא נתקע לי בראש. הרבה פעמים, כאשר סבלתי מכאבים שונים באימון, ניסיתי לנוע כאילו לי יש צלעות שבורות, וכל תנועת-שריר הכי קטנה מיותרת; זה עזר לי מאוד במקרים שונים של קושי פיזי באימון.
באחד הגשקו האחרונים סבלתי מאוד מכאבים ברגליים; כשגיליתי שהבעיה היא ששכחתי לשחרר את שרירי כפות-הרגליים, נזכרתי שוב בסיפור, ושוב, המחשבה על תנועה "כאילו הצלעות שבורות" עזרה לי להשתחרר, גם מהמאמץ הפיזי וגם מהכאב.

דבר נוסף שעזר לי, לאורך השנים, הוא שמירה על חיוך קטן בזמן התרגול.
לא צחוק פרוע – רק חיוך קטן. החיוך משחרר את שרירי הפנים והלסת, פותח את חלל האף ובכך מקל על הנשימה, וגם נותן הרגשה טובה.

כשלמדתי במרכז לטאו-שיאצו, בני-הזוג שלי לאימונים היו מתלוננים שאני מכאיב; המורה שלי, צביקה קליסר, אמר לי שאני לוחץ "עם לב קשה", ובגלל זה בני-הזוג שלי מתלוננים. מכיוון שהייתי קצת אטום לא הבנתי מה הוא רוצה ממני, והתשובה שלו היתה: "תחייך כשאתה לוחץ. אפילו אם החיוך הזה ייראה בהתחלה כמו עווית, תחייך! במשך הזמן השינוי יקרה מעצמו." וכך היה – למדתי לחייך בטיפול, ה"לב" שלי "התרכך", ובני-הזוג שלי לאימונים הפסיקו להתלונן.

כשאדם מסתובב עם פרצוף רציני/מתוח/מרוכז, כך הוא גם מרגיש.
כשאדם מחייך, טוב לו.

בתור אדם שהיה רגיל לפרצוף רציני+מרוכז+מתוח, היה לי קשה להתרגל לשנות את ההבעה שהתרגלתי אליה, אבל ההבדל בתחושה ניכר – כשאני עושה קטה עם חיוך, אפילו קטן וכמעט לא-נראה מבחוץ, הקטה מרגישה יותר טוב. אני מרגיש יותר טוב.

רצינות אינה דבר רע, אבל גם חיוך לא, והחיוך עוזר לשחרר נקודות תפוסות שלא ידענו עליהן.
שחרור הוא הרי מיסודות הטאי-צ'י, ומה שעוזר להשתחרר – יבורך…

🙂

 

————————————-

קורס שיאצו בסיסי – במרכז הישראלי לטאי-צ'י, שיעור הדגמה: יום ו' 27.01.06, 9:00-13:00

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

סמוראי, טלית ורפואה משלימה

אחד יפה, אחד מרגיז: קישורים

הארץ הביא מאמר על היחס לכעס בזן וביהדות: נובושיגיי הלוחם היפאני והציצית של הרבי מזסכיז'

ובלי שום קשר, "דפי בריאות" העלו מאמר התוקף את התנהלותן של מרפאות "רפואה משלימה" של קופות החולים. מנסיון של כמה שנות עבודה ב"כללית רפואה משלימה", כל מילה אמת. אמנם יש שם גם מטפלים טובים ורופאים טובים, אבל השורה התחתונה היא רווח, ובהנהלה יושבים כלכלנים, לא מטפלים ברפואה משלימה.

איראן והדוב שבעקבותיה

יש כמובן אפשרות, לפחות תיאורטית, שלאיראן באמת אכפת אם היתה או לא היתה שואה; אבל אני מרשה לעצמי להניח שיותר מעניין אותם לפתח את התכנית הגרעינית שלהם. רק מה, המערב מפריע. מה לעשות?

כשרודף אחריך דוב, כך מספרים מדריכי טיולים באיזורי פרא, אין טעם לנסות להשיג אותו בריצה – דוב מהיר מאדם. ברוב המקרים גם אין טעם לטפס על עץ, כי דובים יודעים לטפס. מה לעשות? לנסות להעסיק את הדוב במשהו אחר. למשל, התרמיל שלך. אל תפסיק לרוץ – אבל תוך כדי ריצה זרוק אותו מעליך, והמשך לרוץ.הדוב יעצור לבדוק את מה שפתאום הפסיק לברוח, ולך יהיו עוד כמה שניות להתרחק. כשהדוב יחזור לרדוף אחריך, עשה אותו דבר עם המעיל, ואח"כ עם החולצה; כל פעם תקבל עוד קצת זמן, וכשהדוב יאבד ענין תוכל לחפש ולאסוף את הפריטים שזרקת.

אני לא מאמין שלאיראנים באמת אכפת אם היתה שואה או לא היתה, אבל לגרום למערב לעסוק במשהו שאיננו תכנית הגרעין שלהם ודאי שיש להם ענין. הבעיה היא שזה מצליח להם.

ורצוי מאוד שנדע להסביר לעולם המערבי שאנחנו לא המטרה הראשית של האיראנים. לפי סבא"א, יש למערב כנראה רק כמה חודשים לעצור את האיראנים מלהשיג פצצת אטום – וישראל כנראה לא תהיה המטרה הראשית.

ישראל, כזכור, היא רק "השטן הקטן".

סיימנו, מתחילים

אתמול היה לי יום גדול: קבוצת "ידיים טובות" סיימה את המחזור הראשון של לימודי השיאצו. סיימנו ללמוד את הקאטה; בשיעור הבא נתחיל ללמוד אותה מחדש, כמו בטאי-צ'י, מהצעד הראשון. תלמידים חדשים שיצטרפו, יוכלו להתחיל עם הותיקים ולהנות מנסיונם, כמו בשיעורי טאי-צ'י בהם הותיקים מושכים קדימה את החדשים, בעודם מעמיקים בחומר.

קאטה היא מילה יפנית ומשמעותה "תבנית", כמו תבנית אפיה. באמנויות לחימה משתמשים במילה קאטה כדי לתאר תרגיל, או רצף תרגילים, המהווים חלק בסיסי מלימוד השיטה. כמו בעוגה, התבנית (רצף התנועות) היא המסגרת אליה יוצקים תוכן (טכניקות ועקרונות) ל"בישול ואפיה" (תרגול והבנה). בשיטות שונות יש קאטות שונות; ברוב שיטות הטאי-צ'י יש קאטה אחת או שתיים, בד"כ ארוכות מאוד, המהוות "אנציקלופדיה" או "מילון" של הטכניקות והרעיונות של השיטה. תלמיד טאי-צ'י מתחיל את לימודיו בלמידת התנועה הראשונה של הקאטה, ומשיעור לשיעור לומד עוד תנועות המתחברות לרצף אחד ארוך; סיום לימוד הקאטה הוא "סיום הטירונות" של התלמיד… ואז מתחילים ללמוד את הקאטה מההתחלה, הפעם לרמה יותר גבוהה של הקפדה ודיוק.

ואז שוב לומדים את הקאטה מהתחלה, לרמה יותר גבוהה.

ואז שוב. ההתקדמות בטאי-צ'י מתבצעת ע"י תרגול חוזר של אותה הקאטה, תוך נסיון להבין את העקרונות שהם השלד שעליו נבנות התנועות. וכך גם בשיאצו. בבית-הספר שהקים בטוקיו מסונגה, מייסד הזן-שיאצו, מלמדים עד היום כמו שלימד כשעוד היה חי: שעתיים וחצי פעמיים בשבוע במשך שלושה חודשים של קורס בסיסי, ועוד שלושה חודשים של קורס מתקדם. בני דותן, המורה הראשון שלי לשיאצו, חזר על הקורס הבסיסי חמש או שש פעמים לפני שהתקדם לקורס המתקדם, וגם עליו חזר מספר דומה של פעמים. מכל המורים והמטפלים שיצא לי לפגוש כתלמיד וכמטופל, בני היה ועודנו הגדול מכולם, זה שאני עדין מחשיב כהמורה שלי. ממנו למדתי את הקאטה של זן שיאצו, ממנו למדתי את חשיבותו של המגע הטבעי, וממנו למדתי שמגע טוב ונכון שווה הרבה יותר מכל הידע שבכל הספרים.

הקאטה שאני מלמד ב"ידיים טובות" מבוססת על מה שלמדתי מבני דותן, יחד עם כל מה שלמדתי מאז – שנתיים בתמורות, ארבע בטאו-שיאצו, ו-16 שנים בטאי-צ'י; היא מהווה שילוב של "טיפול 10,000" למטופל יחד עם כלי להתקדמות ולימוד למטפל. הקאטה מאפשרת למתאמן לתרגל טכניקות-טיפול שונות ולחזק את גופו ולהכין את עצמו לעומס הפיזי והנפשי של טיפול, אבל כשם שהקאטה בטאי-צ'י אינה קרב אלא צורת תרגול ולימוד, כך גם בשיאצו הקאטה אינה רק טיפול אלא בעיקר כלי לימודי. בשלב הראשוני, כל אדם יקבל טיפול דומה, ויעילות הטיפול דומה למסאג' טוב. אבל זו רק ההתחלה.

ככל שמתקדמים בלימוד, ועולה היכולת "לקרוא" את המטופל, כך גם עולה היכולת להתאים טיפול שונה לכל אדם, וכך גם עולה גמישות הקאטה; פתאום מתברר למטפל שבמנח נתון אפשר לטפל לא רק "בגב", אלא במקומות מסויימים בגב – אלה שהמטופל המסויים הזה צריך. באותו הזמן, יעילות הטיפול עולה ככל שהמטפל לומד לדייק יותר במיקום ובעומק הלחיצות, ויותר מזה – באיכות המגע. מה שהיה קודם מסאג' טוב, הולך והופך לטיפול רפואי של ממש.

אין הרבה בתי-ספר לשיאצו בארץ המלמדים כך; ברובם מלמדים איך לטפל, אבל אין צורה קבועה ועקבית של לימוד וברובם, בתוך אותה מכללה, כל מדריך מלמד אחרת וכל תלמיד מטפל אחרת. בנוסף, רובם מלמדים "סלט" של שיטות – ערבוב של שיטות שונות בשיאצו יחד עם טכניקות ואלמנטים שונים מתוך המסאג' התאילנדי, טוינא, מסאג' מערבי ועוד. ברוב בתי הספר לשיאצו, "ללמוד עוד" פירושו ללמוד עוד טכניקות טיפול, ולא, כמו בטאי-צ'י לשפר את הטכניקות המוכרות עד שתוכל לעשות איתן דברים חדשים. השאיפה הגדולה שלי היא ללמד שיאצו כמו שלומדים טאי-צ'י: להעמיק ולהעמיק בקאטה, עד שבאמצעותה אפשר יהיה לגלות את הדרך להתאים לכל אדם את הטיפול המיוחד שהוא זקוק לו.

אתמול סיימנו ללמוד את הקאטה, בשיעור הבא נתחיל אותה מהתחלה.

 

המסיימים והמתחילים

 

 

————————————-

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

עזר כנגדו, קינג-קונג ועידן רייכל – קצרים

עזר כנגדו – יצא לי לעבור על האתר, לראות את זה ולהתפלא – איך הצלחתי לכתוב את זה עוד לפני שהתחתנתי? ובמחשבה שניה, למה לא הזכרתי את "עזר כנגדו" כשכתבתי על המשוב על-פי אנדו?

קינג-קונג – אני לא נוהג להמליץ על סרטים, אבל הפעם אמליץ דוקא על קולנוע – אל תראו את הסרט הזה בבית, אל תחכו ל-DVD, אל תסמכו על מערכת קולנוע ביתית (אלא אם יש לכם מסך בגודל כל הקיר ומערכת סאונד בהתאם), ובשום אופן אל תחכו לראות אותו בטלוויזיה. לכו לקולנוע, קנו פופקורן וראו אותו כמו שצריך. מה שפיטר ג'קסון עשה בסרטי "שר הטבעות" (ואל תתחילו עם המחלוקת ספר/לא ספר, הסרטים כסרטים היו מעולים) הוא עשה שוב בקינג-קונג – סרט שלוקח את הסיפור המקורי והופך אותו למודרני (למרות ההתרחשות בשנות השלושים של המאה הקודמת), אקטואלי, חי ומאוד, מ-א-ו-ד מותח – כמעט כל הסרט על קצה המושב, וברגעים שלא פשוט התפעלנו מהיופי. הכי חשוב: קינג-קונג שלו זז כמו גורילה אמיתית, לא כמו אדם בחליפת גורילה ולא כמו בובת אנימטרוניקס. (נקודה שעלתה לי בראש בזמן הסרט – אומרים שיש בחורות שנמשכות לטיפוס הזה, שלא ממש מדבר אבל יש לו לב זהב; OK, הבנתי שבחורות טובות נמשכות לבחורים רעים, אבל תשמעי, הוא לא בנאדם….)

עידן רייכל – אני יודע, גיליתי את אמריקה, אבל בכל זאת – דיסק לא דומה להופעה, ואחד ההבדלים הגדולים הוא בסאונד ובחדות השמיעה. יצא לי להיות בהופעות בהן היה פשוט קשה להבין את המילים, למרות שבדיסק הן היו ברורות. אצל רייכל והפרוייקט, ממש לא; הוא נותן כבוד לטקסטים שהוא וצוותו שרים, ודואג שנבין את המלים (היפהפיות) ולא רק נשמע את המוסיקה. חשוב. לכו למופע, הוא שווה כל גרוש.

————————————-

קורס שיאצו בסיסי – במרכז הישראלי לטאי-צ'י, שיעור הדגמה: יום ו' 27.01.06, 9:00-13:00

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.