Monthly Archives: ינואר 2017

אדישות

​ס' היתה הפקידה הפלוגתית שלנו, בטירונות יחידה. במשך כמה חודשים היא הסתובבה בין חיילים שיורים כל הזמן: מטווחים, תרגילי פרט-חוליה-צוות-מחלקה, עוד מטווחים, עוד תרגילים… היא התרגלה שיורים לידה. ואז נגמרה הטירונות והיא עברה ללשכה של מפקד הפלס"ר, ושלחו אותה לצלם משהו במשרד של היחידה שלידנו כי אצלנו לא היתה מכונת צילום, ובזמן שיצאה מהמשרד חייל שם התחרפן והתחיל לירות באוויר, כמה מטרים מאחוריה. 

תוך שניות כל היחידה היתה על הרגליים, מחשש שזה פיגוע ירי; קצינים תפסו נשק והתחילו לרוץ לכיוון ממנו נשמעו היריות; חברים של החייל המחורפן קפצו עליו לקחת ממנו את הנשק; וס', שהיתה רגילה שיורים לידה, המשיכה ללכת באדישות לכיוון היחידה, לגמרי לא מודעת לדרמה שהתרחשה כמה מטרים מאחוריה. 

כמו האנשים סביב אלאור עזריה בזמן שירה בעבד אל-פאתח אל-שריף. 

היו הרבה אנשים סביבו כשהוא ירה. חיילים ואזרחים. בסרטונים ובהקלטות, אדישותם בולטת לעין.

אף אחד לא קופץ ממקומו.

אף אחד לא צועק "מה עשית?!"

אף אחד לא לוקח ממנו את הנשק.

כולם ממשיכים בענייניהם.

אדישותם מעידה על שגרה. 

השגרה הזו מעידה שלא משנה אם ואיך ייענש עזריה, או אם יקבל חנינה, או אם יוברח מהכלא – הנורמה בצה"ל, בחברון, ברורה. 

התגייסות הימנית למענו, מעידה שזה לא רק שם. 

השירה "גדי גדי תתעורר, רבין מחפש חבר", מחוץ לבית המשפט, מעידה שזה הרבה יותר נפוץ. ויותר עמוק. 

היתה הזדמנות לחנך מחדש את ישראל. ההזדמנות היתה ואיננה. לפוליטיקאים שלנו יותר דחוף להפנות את הכעס לכיוונים אחרים. עכשיו מאוחר מדי.