ארכיון חודשי: דצמבר 2018

Pastime With Good Company

"להעביר את הזמן בחבורה טובה"
הנרי השמיני כתב את השיר, שכונה גם "בלדת המלך", לאשתו, קתרין מארגון, כנראה בתגובה לכעסה על שהוא מבלה את רוב זמנו, כרוב צעירי האצולה האנגלית בזמנו, בצייד, שתיה, אימוני לחימה, שתיה, רכיבה על סוסים, שתיה, שירה וריקודים, וכנראה גם… שתיה. במהלך השנים השיר התפרסם והפך לשיר עם.
בשיר אומר המלך הצעיר, שחבורה טובה – כלומר, החברים הטובים איתם הוא מבלה את זמנו – עוזרת לו לחיות כפי שהאל רוצה; מן הסתם עזרה לו, בתחום זה, העובדה שדי מהר הוא הפך לראש הכנסיה האנגליקנית, ומתוך כך לנתיג האל עלי אדמות, ומי יעיז להגיד לנציג האל עלי אדמות איך אלוהים רוצה שיחיה את חייו…
אבל לא על זה הפוסט, אלא על תכנית על כלי נגינה עתיקים, ששודרה בטלוויזיה החינוכית, זכר צדיקים לברכה, לפני כשלושים שנה. בסוף אחד הפרקים, שעסק בכלי נשיפה מעץ, ניגנו את "בלדת המלך" בגרסה אינסטרומנטלית, בלי לנקוב בשם היצירה, והתאהבתי. לקח לי כמעט חמש-עשרה שנה לגלות שיש לזה גם מלים, ולשמוע כל מיני גרסאות שונות ומשונות (כן ג'טרו טול, אני מסתכל עליך), אבל את הגרסא ההיא, עיבוד מאז עם כלים מהתקופה – לא שמעתי בשום מקום. עד הבוקר.
לא יודע למה אבל התעוררתי עם השיר בראש, חיפשתי ביוטיוב, והנה! זה זה! כמה שנים חיפשתי את הגרסה הזו, עם החלילית שכל כך נותנת שם את הטון (כן, ג'טרו טול, אני מסתכל עליך), וכל כך משתלבת יפה בכל השאר:
Instrumental, performed by Gryphon:
והנה, בלי ליווי כלי, רק המלים:
The King's Singers
והטקסט, עם המון הרחבות, בויקיפדיה
Pastime with Good Company – Wikipedia
את הגרסא של ג'טרו, חפשו לבד 😉

כשגיטרה משתיקה חדר

"תביא את הגיטרה, תנגן קצת, יהיה כיף" – כמה פעמים שמעתי את זה… לוקח לאנשים זמן לקבל שאני לא שר, לא יודע ללוות שירים פופולריים (לא את עצמי ולא אחרים), ושבכלל גיטרה קלאסית זה פשוט לא מה שהם חושבים עליו כשהם שומעים "גיטרה". הם חושבים על מישהו שמנגן ושר, בד"כ על גיטרה אקוסטית, אולי עם הגברה. הם לא חושבים על מישהו שלא שר, שמנגן מוזיקה קלאסית ושרוצה – נגד כל היגיון – שיקשיבו למוזיקה שהוא מנגן.

לגיטרה אין צליל חזק; רעש רקע מעלים אותה, ובלי הגברה, גם באולם קונצרטים, צריך להתרכז ולהקשיב כדי לשמוע. לא פלא שברגע שהיה אפשר טכנית, מצאו דרכים להגביר את הצליל… אבל בדרך שינו את הכלי. גיטרה קלאסית נראית ונשמעת כמו גיטרה אקוסטית, כמו שצ'מבלו נראה ונשמע כמו פסנתר… זאת אומרת, לא. יש דימיון, כמובן, אבל זה פשוט לא אותו כלי. אז אתה מגיע עם הגיטרה, הקלאסית, ומתחיל לנגן, ואחרי שלוש שניות אנשים מתחילים לדבר ולא רק שאף אחד אחר לא שומע, גם אתה בקושי שומע את עצמך מנגן… אבל, מנסיוני, יש שתי יצירות שמשתיקות חדר מלא אנשים. לא משנה כמה מדברים סביבך, כשאתה מתחיל לנגן אחת מהן תוך עשר שניות החדר ישתתק, ואם אתה מנגן לא רע, ייקח להם כמה דקות לחזור לדבר.

נרסיסו ייפס מנגן "רומנסה אנונימית"

נרסיסו ייפס הוא זה שפירסם ומנגן את הרומנסה למעלה, שלדבריו חיבר בגיל שבע בשביל אימו. לא פעם ולא פעמיים שמעתי חבורת דברנים משתתקת כשהתחלתי לנגן אותה (ולמען הסר ספק, בכישרון מאוד נחות לעומת זה של ייפס).

יצירה אחרת שמשתיקה חדרים היא אסטוריאס, מאת יצחק אלבניז, בעיבוד לגיטרה של אנדרס סגוביה. כתבתי עליה כבר כאן, אבל לא הזכרתי שגם היא משתיקה חדר. לא משנה כמה אנשים מסביב, מי שמתחיל לנגן את אסטוריאס גורם להם להשתתק ולהקשיב.

אפשר לדלג ל-55 שניות. יש עוד ביצועים, חלקם אולי יותר מבריקים, אבל סגוביה היה הראשון, והוא נהדר.

מן הסתם יש עוד יצירות שתופסות את אוזני השומעים, אבל מה שתופס אותי בשתי אלה הוא ההבדל העצום ביניהן; למרות שהאחת רגועה ורומנטית והשניה משדרת מתח מהרגע הראשון, שתיהן תופסות את הקהל. שתיהן גורמות לאנשים לעשות דבר מאוד נדיר: להקשיב.

להגיד אמת לשררה: תפקידם של שומרי הסף

"אל תהרגו את השליח", אומר פתגם עתיק, המזהיר את השליטים שהרג המביא ידיעה רעה לאוזנם לא ישנה את הידיעה עצמה.

אתם בטח מכירים את סיפור בגדי המלך החדשים, אבל רק למקרה שלא – המלך אהב בגדים והשקיע המון זמן וכסף בהתגנדרות, תוך שהוא מזניח את ענייני הממלכה. שני רמאים החליטו לנצל את אהבתו לבגדים, וסיפרו לו שתמורת תשלום הגון (כלומר הון תועפות) יכינו עבורו בגדים מדהימים, מבד מיוחד, שרק החכמים רואים. המלך הסכים בחפץ לב, שיכן את ה"חייטים" בארמון וסיפק להם כל רצונם, בעוד הם מעמידים פנים שהם מודדים וגוזרים ותופרים ומקשטים אוויר, וכל השרים מביטים, לא רואים דבר וחוששים להודות בכך, כי אם רק החכמים רואים את הבד המיוחד והם יודו שאינם רואים, הרי שהם טפשים – ובטפשות אסור להודות. כשה"בגדים" היו "מוכנים", המלך יצא לתהלוכה להראות את "בגדיו" המדהימים לכל העיר. כולם אמרו "וואו" כי חששו שיגידו עליהם שהם טפשים, ורק ילד אחד עמד והצביע ואמר בקול רם, "המלך עירום".

תפקידם של שומרי הסף, לא רק במדינה דמוקרטית אבל במיוחד בה, הוא להגיד למלך "אתה עירום" לפני שהוא יוצא לתהלוכה. תפקידם למנוע את הפדיחה לפני שהיא הופכת מתכנון לפעולה, כדי להגן על השלטון מפני טעויות של קוצר ראיה, ולהגן על הציבור מפני טעויות השלטון.

זה לא תמיד פשוט; לפעמים מי שאומר אמת לשררה מסתכן בהרס הקריירה שלו; אבל כל שליט ראוי לתפקידו יודע שאינו יכול לראות ולשמוע ולדעת הכל בעצמו, לכן עליו לסמוך על יועצים שלא רק יודעים את עבודתם, אלא שגם יעיזו לעמוד מולו, לומר "אתה עירום" כשצריך, ולא יתנו לו לעשות שטויות. לכן, כל שליט שראוי לתפקידו ידאג למינוי שומרי סף הראויים גם הם לתפקידם.

הבעיה קשה יותר כאשר השליט אינו ראוי לתפקידו, אינו סומך על שומרי הסף, בטוח שהם חותרים תחתיו ולכן שואף להחליפם באנשי שלומו, באומרי "הן" לכל גחמותיו. זה הנתיב המוליך לתהלוכה פומבית בה הולך המלך ומתגאה ב"לבושו", בעוד הכל חוזים במערומיו. לכן כל כך חשוב להקפיד על הליך מינוי תקין לכל שומרי הסף, הליך שימנע מינויי מקורבים ואומרי הן לכל גחמות השלטון.

לכן חשוב כל כך להקפיד על מינוי שומרי סף שלא יחששו להגיד אמת לשררה, גם – במיוחד – כאשר אמת זו בלתי נעימה לאזני השררה.

או השרה.

או שרה.

ומי שמחבל במזיד בהליכי המינויים המקצועיים, מי שמתעלם מחשיבות היכולת והצורך להגיד אמת לשררה למען טובת הציבור והמדינה, הרי הוא פוגע במזיד בחוסנה של המדינה.