Monthly Archives: אפריל 2010

אחריות ההורים. סליחה, האמהות

מתישהו בשנות התשעים, בשיחה עם יוסי שר, חבר לטאי-צ'י שלמד גם שיטת אלכסנדר, דיברנו על יציבה והסיבות ליציבה לקויה; יוסי סיפר ששמע בשיעור שהרבה נערות בתחילת גיל ההתבגרות מקמרות את גבן ומושכות את כתפיהן קדימה כדי שלא להבליט את החזה שמתחיל לגדול, דבר שהופך להרגל שגורם ליציבה כפופה ובעיות בעמוד השדרה. ישבנו אז בקפה בדיזינגוף, היה קיץ ואני הסתכלתי סביב. עברה לידינו קבוצה של ילדות, שטוחות כקיר, אבל הכתפיים משוכות אחורה להבליט את קוי החזיה הבולטים מתחת לחולצה ההדוקה. הרגשתי כמו פדופיל להסתכל עליהן, אבל למה ילדה שטוחת חזה צריכה חזיה?

בגלל זה. מי שלא היה בוגר לפני שזה עלה לאויר, לא יכול להבין את עוצמת ההשפעה. דור שלם של בעיות יציבה – הפוכות לאלה שתיאר יוסי – גדל בעקבות החשיפה לזבל התורן מאמריקה, שאמר לילדות קטנות איך "הגדולות" אמורות להיראות, ללכת, לעמוד.

צפי סער כועסת בעכבר העיר על הרגלי צריכה חדשים של ילדות: "ילדות בנות 8 בעקבים, ילדות בנות 3 בחולצות טי עם מסרים מיניים", וזו רק ההתחלה.

בין המגיבים, הרוב מטילים את האשמה על ההורים, שנותנים לילדים – יותר נכון, לילדות – לקנות מה שהן רוצות. יש בזה הרבה אמת, אבל בנות שנתיים ופחות לא בוחרות לעצמן את בגדיהן, גם לא בנים. את זה עושות כמעט אך ורק האמהות. ואם אפשר לראות בשוק חוטיני לבנות שנתים ופחות – כזה ששמים על החיתול – זה לא בגלל שזה מה שהתינוקות רוצות, זה בגלל שאת זה האמהות קונות.

אם בילדותי, בפורים, הבנים היו מתחפשים לחיילים והבנות לנסיכות או פיות, היום הם מתחפשים לגיבורי-על או "מפורסמים" (שזה כמעט אותו דבר, בעיניהם), והן – לבארבי, או (במקרה הטוב) לדורה (שהיא לפחות גיבורה אקטיבית שאינה מחכה לנסיך  שיציל אותה). זה לא רק בגלל שהילדים/ות נופלים קורבן לתעשיית הפרסום והמרצ'נדייזינג, זה גם – אולי בעיקר – בגלל שהאמהות שלהן נפלו שם קודם.

כל כך הרבה מהחינוך שלנו מייצר הגדרת תפקידים מינית; ברברה היינריך הגדירה את מוצרי דיסני – סרטים, טלויזיה, צעצועים, ספרים – כשחרור מושהה של סם אונס. זה נראה מופרז למי שזוכר את במבי, אבל תחשבו על סינדרלה, מחכה במרתף לנסיך שיגלה אותה. תחשבו רגע שוב על שלגיה והיפהפיה הנרדמת, ישנות עד שמגיע הנסיך להעירן בנשיקה. כן, הקישור הזה אמור להרגיז, אפילו מאוד. לא רק בגלל שאיש לא בדק מה הרקע של מבוגר שאמור היה להשגיח על קטינה חסרת ישע, אלא בגלל שמישהו מספר לילדות שזה בסדר אם יאבדו הכרה, כי מישהו – נסיך –  יציל אותן. האם דורה היתה "קונה" את זה?

או, דורה. למסיבת ל"ג בעומר בגן של הילדים שלי, התחפשה אחת הגננות לדורה. הילדים – בנים ובנות – אהבו את זה מאוד. אבל דורה היא בדיוק בגיל "חסר המין" שבו בנים ובנות עדין משחקים מין עם שאינו מינו. כשעלה רעיון לעשות את דורה מבוגרת יותר, סקסית, עלה קול זעקה מרה. דורה, דמות חינוכית בינלאומית, לא אמורה להיות לארה קרופט.

למה לא, בעצם? למה שלא תהיה דמות חינוכית (מצילה חיות, עוזרת לאמא, לאבא, נלחמת בחטפני…) שתהיה גם נשית, צעירה וסקסית? כמו לארה קרופט, רק צעירה יותר?

כי הקהל של לארה קרופט הוא קהל בוגר, שכבר מעוצב בהשקפת עולמו. הקהל של דורה הוא של ילדות קטנות, שלא אמורות להיראות סקסיות. הן אמורות להיראות ילדות. לאוהדים של דייגו אין בעיה, אין הרבה הבדל בין בגדי ילדים לבגדי מבוגרים, אבל אין שום סיבה שילדה בת תשע, עשר, תצטרך ללבוש חזיה. אין שום סיבה שיצרני בגדי ילדים ייצרו בכלל חזיה לגדלים האלה, או חולצה עם מחשוף לבנות 8, או חוטיני לבנות שנתים. אין שום סיבה שפריטים כאלה יהיו מוצגים בחנויות לבגדי ילדים.

אבל הכי חשוב, אין שום סיבה שאמהות יקנו אותם לבנותיהן. ואם כן, אם האמהות מלבישות תינוקות – רק בנות, עדין – בבגדים "סקסיים", אין להן מה לבכות אחר-כך אם הן רוצות להתלבש "סליזי" בגיל יותר מבוגר. נאמר, עשר.

ואם אתה, אבא לבת, לא שם רגל וקובע גבול כשהיא עוד בגיל חד ספרתי, אל תתפלא כשיהיו צרות בגיל ההתבגרות.

לא לגמרי באותו ענין, אבל חשוב: http://mermit.mind-fucking.com/respect-your-children/

מודעות פרסומת

הרמזור הזה עוד יהרוג מישהו. סליחה, כבר הרג

בין קרית גת לקרית מלאכי, העמידו רמזור חדש בצומת המחברת את כביש 40 עם הישובים נחלה, סגולה, מנוחה ו-ורדון. מדובר על צומת מסוכנת; מדרום לה הכביש מתעקל בשני סיבובים חדים ומי שמגיע מדרום יוצא מהסיבוב ישר אל הצומת. זה כביש מהיר; שני נתיבים לכל כיוון ו-90 קמ"ש זה לרוב המלצה לא מחייבת. מי שיוצא מהיישובים ועולה על כביש 40 לכיוון דרום, או מי שמגיע על הכביש מצפון ורוצה לפנות אל הישובים, צריכים לחצות את המסלול הבא מדרום, שכאמור מגיע אל הצומת במהירות גבוהה מייד אחרי סיבוב.

התמונה ממפות גוגל:

SGULA-JUNCTION

למגיעים מדרום יש שילוט; כחצי קילומטר לפני הצומת יש שלט "רמזור חדש" ו-300, 200 ו-100 מטר לפני הרמזור יש תמרורי אזהרה. אף אחד לא רואה אותם. לא בגלל שהם מוסתרים או לא ברורים, אלא בגלל שבסיבוב הזה רק מי שמכיר את הכביש היטב מעיז להסיר עיניו מהמכוניות שלפניו. מסתכלים על הכביש, לא על התמרורים. בחושך הרמזור זוהר, בשעות האור הוא הפתעה מוחלטת לבאים מדרום.

חבר המתנדב במשטרת קרית גת סיפר לי שמאז שהוצב הרמזור במקום "לא עובר יום בלי תאונה", וכולן "חזית בצד": מכונית היוצאת מסגולה לדרום או נכנסת לסגולה מצפון, באור ירוק, נפגעת ע"י מכונית שבאה מדרום ונהגה לא הבחין באור האדום ברמזור ולא עצר בזמן.

לנהגים הבאים מדרום הרמזור הוא הפתעה; רק מי שמכיר את הכביש ויודע לצפות לו, יודע שיש תמרורי אזהרה לגביו.

במקרה אחד כבר היה הרוג; פצועים כבר היו הרבה.

צריך סיבה טובה לשים רמזור על כביש מהיר; הרמזור הזה הוצב, אחרי מאבק ארוך, כדי להפוך את הכניסה והיציאה מהמושבים לבטוחה יותר. היו פחות תאונות בלעדיו.

המשטרה יודעת. מע"צ יודעים. המועצה האזורית יודעת.

מי יסיר את הרמזור הזה?

היכל הבושה

בכל תחום, יש כאלה שראויים להערכת כל המתבונן ויש הראויים לגינוי.
את ההערכה קל להשמיע ונעים לשמוע, את הגינוי לא כל כך.
לא נעים לנו לדעת שמישהו משתמש ביכולת גבוהה בתחום שאנחנו אוהבים כדי לפגוע באנשים, אבל אם לא נספר, איך אנשים ידעו להיזהר?

בשביל זה, הקים אלכס לוין את "
אתר מידע בנושאי הטרדות מיניות", http://www.sexualharrasment.info/hblog ומישהו הרים את הכפפה והקים את "היכל הבושה" בתפוז: http://blog.tapuz.co.il/hallofshame

אין לי קשר עם כותבי האתרים האלה, אבל מגיע לשניהם בראבו.

זוכר, 2010

"אבא, הטקס משעמם אותי."
– אני יודע, מתוקה. אבל את רצית לבוא, נכון? והטקס עוד מעט נגמר. –

"אבא, למה אנחנו לא עולים להדליק נר?"
– כי זה נר נשמה, שמדליקות רק המשפחות שבן שלהן נהרג במלחמה. ולנו לא נהרג אף אחד מהמשפחה במלחמה. –
"אני לא רוצה שמישהו מהמשפחה שלנו ייהרג במלחמה."
– גם אני לא. –

אני יודע שהיא לא מבינה מה זו מלחמה ומה זה "נהרג".
אני לא רוצה שהיא תדע, ויודע שהיא תדע.
היא בת שלוש וחצי.

מתי להתחיל להסביר למה אבא עצוב ביום הזה?

מתי להתחיל להסביר לה מה זה חבר שנהרג?

יובל הולצמן

אורן מלצר

יוסי גוילי

יהודה קורקוס

יובל וינשטיין

אלי שריקי

גל גרוסמן

אמיר זוהר

צחי בנטוב

יהי זכרם ברוך