ידיים טובות- הבלוג של דוד כפרישיהיו חיינו ראויים לזכרם.
יהי זכרם ברוך.
היום מאתיים עשרים וחמישה באוקטובר, אלפיים עשרים ושלוש.
מאה שלושים ושניים חטופים עדיין בעזה.
ערב יום הזיכרון לחללי צה"ל. מעולם לא היה יום קל, אבל הפעם זה הקשה ביותר מאז שאני זוכר את עצמי. הניגוד בין המתים לשולטים, בין הנשלחים לשולחים, מעולם לא היה כל כך גדול, במיוחד על רקע היום בו אמורים להתאחד בלי פוליטיקה.
אנחנו ראויים לנציגי ציבור שיהיו ראויים לזכר חברי שנפלו.
2023.
עם כל שנה שעוברת יותר ויותר כואבת לי המחשבה, הלא חדשה אבל מתחזקת, שלא בשביל המדינה הזו הם התגייסו, לא בשביל המדינה הזו הם התנדבו, לא בשבילה נהרגו.
אומרים שיש הפעם הזדמנות חוקתית לשינוי לטובה.
הלוואי.
שיהיו חיינו ראויים לזכרם.
יהי זכרם ברוך.
הם לא עוצרים. הם מוכנים להידברות רק כל עוד הרגל לוחצת על הגז בדי9, וכך, בצעדי ענק, אנחנו מתקרבים ליום שהממשלה תגיד "כן" ובג"ץ יגיד "לא" (או להיפך), ומבצעי ההחלטות יצטרכו להחליט למי לציית.
הימין יודע זאת. ראשיו כבר מדברים על מדליפים ושמאלנים בפיקוד הבכיר במשטרה, וראשי הפרקליטות מזמן נחשבים לשמאלנים תופרי תיקים; ברגע שיתאפשר להם, לא רק את השופטים יחליפו באנשי שלומם, כי אין להם אמון בדרג המקצועי של השירות הממשלתי, וגם לא בצה"ל. הרי אם מילואימניקים בדרגות בכירות מאיימים לסרב פקודה, איך יסמוך הימין על המטכ"ל שגדל באותן יחידות? היועצים המשפטיים יהיו רק ההתחלה. טיהור אידיאולוגי של השירות הממשלתי מגיע תמיד אחרי מהפכה.
הימין יודע זאת, ואני בטוח שבשירות הממשלתי – לא רק במשטרה ובמטכ"ל – אין אחד שלא חושב כבר מזמן, מה יעשה ביום פקודה? האם יציית בהתלהבות? יתקרנף? או יסכן הכל על פי צו מצפונו, ויקווה שמספיק מעמיתיו יעשו כמוהו?
תפקיד המחאה, תפקידנו, הוא לתת גיבוי לכל מבצעי ההחלטות, מראש הפירמידה עד אחרון מנקי הרחובות, לעמוד בפרץ ביום פקודה. כי הם לא עוצרים ולא יעצרו, את החוקים הם יעבירו והמשבר החוקתי יגיע.
עד אז, וגם אחריו, אנחנו חייבים להראות למבצעי ההחלטות שיש להם גיבוי לעמוד לצד הדמוקרטיה.
תוצאות ההצבעה בכנסת אתמול (בחירת שופטים וסמכות העליון לדון בחוקי יסוד) היו די ברורות מראש. אז למה להפגין? הרי את חברי הכנסת של הליכוד, ש"ס והציונות הדתית לא נשכנע, אז למה להפגין?
כי זה מאבק על דעת הקהל, אבל לא את הביביסטים ולא את חברי הכנסת ההפגנות אמורות לשכנע, אלא את האנשים שיקבלו הוראות מנתניהו, דרעי, סמוטריץ' ובן-גביר: קציני צבא ומשטרה, שב"כ ושופטים, בנקאים ובכירי המשק. מתישהו הם יקבלו הוראה שדגל שחור מתנוסס מעליה, ואנחנו צריכים לשכנע אותם שאסור לציית, שחובה לסרב פקודה.
להם צריך להראות שהמחאה לגיטימית מחד, ושמעשי הממשלה (לא הממשלה עצמה!) אינם לגיטימיים מאידך.
לכן צריך להקפיד על אי-אלימות בכל צורות המאבק. לכן צריך לשמור על אנושיות בכל צורות המאבק. לזכור שלא השוטרים הם האויב אלא זה שנותן להם הוראות, ולא חברי הכנסת של הליכוד הם האויב אלא זה שנותן להם הוראות.
כי דמוקרטיה לא נגמרת בקלפי, אלא בבחירה היומיומית של אדם לציית לשלטון, או לסרב; וצריך אומץ לסרב לפקודה שדגל שחור מתנוסס מעליה, ואת מי שיקבלו פקודות, אנחנו צריכים לעודד להיות אמיצים.
מה יעשה המרכז-שמאל כשיעלה לשלטון עם כוח חקיקה בלתי-מוגבל, כמו שהימין מנסה לחטוף לעצמו עכשיו?
עוד ארבע שנים בחירות, נכון?
נתניהו וחבורתו מבטיחים לנו שהדמוקרטיה הישראלית אינה בסכנה.
איך יודעים שהם משקרים?
הם יודעים שהמרכז-שמאל יהפוך להם הכל, והם לעולם לא יתנו לזה לקרות.
תחשבו רגע על היום שאחרי, ולמה כל כך חשוב שלא נגיע אליו. מה אנחנו היינו עושים עם כוח חקיקה בלתי מוגבל?
הם יוודאו שלא יהיה שום סיכוי שננצח בבחירות הבאות.
איך?
בכל השיטות הידועות מהונגריה, פולין ורוסיה: תעמולה בכל אמצעי אפשרי, סגירת אמצעי תקשורת מתנגדים, מאסר/אשפוז ראשי אופוזיציה וסגירת מפלגות "אנטי ישראליות" (כלומר ערביות).
נשמע לכם מדע בדיוני?
זה בדיוק מה שעשו בכל מדינה בה העבירו "רפורמות" כמו תכנית לוין/רוטמן.
אין שלטון מעביר כוחו למתנגדיו, אלא במדינה דמוקרטית; ומדינות בהן לשלטון כל הכוח, אינן דמוקרטיות.
זה מה שחובה למנוע.
קודם חולדאי מזכיר שפיכות דמים (וצודק היסטורית, אבל נאלץ להסביר כי שומעיו לא למדו היסטוריה ומנצלים את דבריו נגדו), אחריו אולמרט מדבר על מלחמה, ואת דבריו הרבה יותר קשה לתרץ.
מי שמדבר על מלחמה משחק לידי הימין, שתמיד מאשים את השמאל בכל מה שרק אפשר. צריך תמיד לזכור ולהזכיר שהמאבק הוא על דמוקרטיה, לא נגד המדינה ובטח לא נגד המשטרה; ושהוא חייב להישאר לא אלים.
פירוט:
על הלגיטימיות של המאבק לדמוקרטיה חייבים לשמור.
בקרב על דעת הקהל, כל אלימות מצידנו תפעל נגדנו, אבל גם ההיפך נכון: כל אלימות נגדנו תוכיח שאנחנו צודקים.
את נהגי הדי9 אי אפשר לעצור, אבל אפשר לשכנע את מנגנון המדינה לא לשתף פעולה. זו צריכה להיות מטרת המחאה: לשכנע שההפיכה אינה לגיטימית ושאסור לציית לה.
לא לציית לפקודה שדגל שחור מתנוסס מעליה.
כדי לעשות את זה, חובה עלינו לשמור מכל משמר על הלגיטימיות של תנועת המחאה; ובשביל לשמור על הלגיטימיות, חובה עלינו להימנע מכל רמז לאלימות.
כל סימן לאלימות מצידנו הוא נשק לימין שיפגע בנו.
להפגין, לשבות, לסרב פקודה, ללכת לכלא, כן; לא לאלימות מכל סוג. לא פיזית, לא מילולית, לא סמלית ולא אמנותית (שלטים, מיצגים וכו'). ראשי המחאה צריכים לשלב קריאות לאי-אלימות בכל נאום ונאום; לבקש להוריד שלטים, מיצגים וכרזות אלימים; ולהסביר את ההיגיון מאחורי הצעדים הללו: כמו שאמר רבין, אלימות היא כרסום יסודות הדמוקרטיה.
כי כשמחאה אלימה, קל להסביר לציבור שאינה לגיטימית, שיש לדכא אותה, גם באלימות; והימין מעולם לא היסס להאשים את השמאל באלימות, גם כאשר כל האלימות באה מימין. לכן אי-אלימות צריכה להיות חרוטה על דגלינו, בפינו, בפי נואמינו.
דיכוי על ידי השלטון מתאפשר כאשר מחאה אינה לגיטימית; זכרו מה קרה למחאת יוצאי אתיופיה כאשר נקטו באלימות. אסור לנו להגיע לשם. עלינו להתעקש על אי-אלימות גם אם תופעל כזו נגדנו, בין אם ע"י המשטרה (מה שעוד לא קרה) ובין ע"י תומכי הקואליציה.
על לגיטימיות המחאה חייבים לשמור. זה מה שיהפוך תומכי קואליציה למתנדנדים, וזה מה שיעביר מתנדנדים לצידנו, וכמה שיותר יהיו לצידנו כך יגבר הלחץ על מנגנון המדינה לא לשתף פעולה עם ההפיכה; בסופו של דבר, אם לא יוותרו, נתניהו, לוין ורוטמן יגלו שלא נשאר להם למי לתת הוראות, והקואליציה תקרוס – אבל זה תלוי בהתנהגות שלנו, ובדיבור שלנו.
יש דברים שצריך לצעוק מעל כל גג, אפילו אם יש לי רק שני עוקבים ביום טוב: תקראו את גאנדי ואת מרטין לותר קינג. אסור שההתנגדות לממשלת נתניהו-דרעי-בן-גביר תהיה אלימה, או תדבר באלימות.
הצד השני רוצה להציג אותנו כאויבי הציבור. אסור לתת לו הוכחות.
המאבק למען דמוקרטיה חייב להגביל את עצמו לאי-ציות אזרחי, לא אלים. לא מול המשטרה, לא מול תומכי נתניהו, לא מול פרובוקטורים וודאי שלא מול נציגי השלטון ומוסדותיו.
משנה לשנה זה נעשה יותר קשה, הערב הזה.
הילדים היותר גדולים שלי כבר מבינים, והצעיר שואל שאלות, ואומר שעצוב לו היום הזה ושהוא לא רוצה עוד טקס עצוב.
משנה לשנה, זה נעשה יותר קשה.
הנחמה היחידה שלי, בערב יום הזיכרון 2022, היא שגם השנה לא נוסף אף חבר לרשימה. רק שלא…
אלי שריקי
יהי זכרם ברוך.
לקראת פסח 2022
אמרו חז"ל שהקונה עבד, קונה אדון לעצמו. ההלכה מטילה חובות על בעל העבד, כך שאינו חופשי לעשות כרצונו. העבד עובד עבור האדון, אבל האדון צריך לדאוג לעבד למזון, מלבוש, מגורים ועוד. לכאורה האדון חופשי והעבד לא, אבל למעשה בעל העבד אינו רשאי לעשות כרצונו כי הוא חייב לעבד. בעל העבד אינו חופשי. בפסח יוצאים מעבדות לחירות, וכדאי לזכור את חובות האדון. מי שיש לו עבד, אינו אדון לעצמו.
הפלסטינים אינם עבדים לישראל, אבל השליטה בהם מחייבת את המדינה להשקעת משאבים עצומים. ילדינו משרתים בצבא שחלק גדול מתפקידו אינו הגנה על גבולות הארץ, אלא שליטה באוכלוסייה אזרחית עויינת. כמדינה אנחנו משקיעים בכך לא רק חלק עצום מתקציב הביטחון, אלא גם את מלוא זמנם ומרצם של מאות אלפי ישראלים בסדיר, קבע, מילואים ועוד, שכל עיסוקם הוא מניעת חופש מהפלסטינים.
ברור שאם אותם עשרות אלפי ישראלים ילכו מחר הביתה, החופש הפתאומי שינתן לפלסטינים ינוצל גם לפגיעה בנו; לכן בדיוק אין המשעבד, חופשי. ברגע שיניח את מלאכת השיעבוד הוא מסתכן במרד עבדים. הסינים קוראים לזה "לרכב על טיגריס": הצלחת לעלות על גבה של חיית טרף, לכוון אותה לאן שתרצה, והכל נהדר, עד שאתה רוצה לרדת ולהניח לרסן…
יש עוד רעות רבות מספור הנובעות בהכרח מן הכיבוש, אבל בערב פסח כדאי להכיר ברעה הבסיסית ביותר: כל עוד נמנע חופש מן הפלסטינים, כל עוד נהיה משועבדים להמשך השיעבוד, לא נוכל להיות בני חורין.
ידיים טובות- הבלוג של דוד כפרי 