פלאפל עם סכין ומזלג? 

לפני הרבה שנים ראיתי תכנית טלוויזיה על זוג אמני פלמנקו – רקדנית ונגן – שבאו ללמד רקדני בלט לרקוד פלמנקו. הנגן, לזוועתי הרבה, לא ניגן על גיטרה ספרדית. אפילו לא על גיטרה אקוסטית. הוא ניגן על פסנתר. 

הוא ניגן פלמנקו, על פסנתר.

זה בערך כמו לבקש פלאפל בפיתה עם כל התוספות, ולקבל סכין ומזלג; אפשר, אבל בשם אלוהים למה?!
יותר מאוחר, שמעתי שהיצירה המפורסמת ביותר לגיטרה קלאסית, אחד האתגרים הגדולים של כל גיטריסט קלאסי, נכתבה במקור לפסנתר; לא נורא, יכול לקרות לכל אחד… איזאק אלבניז היה ילד-פלא פסנתרי שהסתובב באירופה וניגן (על פסנתר) יצירות בהשראת פלמנקו. 
התנחמתי בכך שאז בא סגוביה, עיבד את אסטוריאס לגיטרה בצורה כל כך נפלאה, וחסך לנו את הצורך לשמוע את המקור…
שבעצם לא שמעתי מעולם, עד היום.

והיום שמעתי, ואני כבר לא בטוח בעניין.
תחליטו לבד:

אסטוריאס

גיטרה

פסנתר

רעך, חברך

ביום בו אנו נדרשים להרהר בשנאת חינם ואהבת חינם, אני נתקע במחשבותי בשני עיקרי היהדות, על החיוב והשלילה: ואהבת לרעך כמוך, והיפוכו, מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. עם עיקרים כאלה, איך בכלל אפשר שתהיה שנאת חינם? 
התשובה, כנראה, בסיפור על היהודי שניצל מאוניה טבועה והגיע לבדו לאי בודד; מקץ שנים מצאה אותו אוניה אחרת ואנשיה שאלו אותו איך הסתדר כל השנים לבד?  

בניתי לי כל מה שיהודי צריך, אמר והראה להם בגאווה בית, מקווה ושני בתי כנסת. למה שני בתי כנסת? בזה אני מתפלל, ענה להם. ובשני? כף רגלי לא תדרוך בו! 

בבית הכנסת ההוא, יש להניח, התפללו מי שאינם לא רעיו ולא חבריו של היהודי ההוא, אבל בכל זאת זה בית כנסת, כלומר הם יהודים. כי לא כל מי שהוא יהודי מחייב ב"מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך", וגם לא ב"ואהבת לרעך כמוך".

אז מי כן? רק מי שמתפלל איתך? זה משאיר בחוץ הרבה אנשים… 

על השאלה החשובה הזו, מי רעך ומי חברך, צריך כל אדם לענות, והתשובה תראה מי הוא. רבים יענו ש"כל יהודי"; חילוניים ליברליים יענו ש"כל אדם"; הדלאי-לאמה כנראה יענה ש"כל חי".

אבל עבור יותר מדי אנשים, כנראה, התשובה תהיה "מי שכמוני". וזה, כאמור, משאיר את רוב האנושות, וגם את רוב היהודים, וגם את רוב הישראלים, לגמרי בחוץ. 

וזה משהו לחשוב עליו, במיוחד ביום בו נצטווינו על אהבת חינם…  

​"אבא, ספר לי סיפור… "

מדברים הרבה על טעמו הקלוקל של הנוער, ואני מודה שיש דברים שהילדים שלי אוהבים שאני לגמרי לא מבין. מצד שני… 

האמצעי מבקש סיפור לפני השינה, הקטן משחק במיטתו והגדולה משחקת איתו ומנצלת הזדמנות להאזין מן ההפקר. ואני, מת מעייפות וצריך לצאת עוד מעט למשמרת לילה, מנסה לחשוב על סיפור קצר שאוכל לספר על טייס אוטומטי, כי הטייס הרגיל עוד רגע נרדם על ההגה. ואיכשהו, מה שעולה לי זה… 

"טוב, אבל זה סיפור מאוד עצוב. הנושא כזה כאוּב, אם תשים תחבושת לא יעזור לך שנתיים… "

"אבא זה לא סיפור, זה שיר!" הגדולה מתערבת מהצד, אבל אני ממשיך עם הדרמטיות המתבקשת, 

"הגיבור של הסיפור, להגיד אותו אסור. נגלה רק שהשם שלו… כמו אפרים".

בשלב הזה הטייס האוטומטי נחר בבוז והלך לישון, לא צריך אותו, והגדולה מצטרפת אלי לשיר; כשמגיעים ל"הנה בא אלינו" האמצעי גם שר, ובהמשך הגדולה מתקנת לי טעויות. 

לא יודע מה טעמו הקלוקל של הנוער אומר על זה, אבל 

I did something right. 

.

.

.

.

אבל לא, זה לא הספיק לו בתור סיפור לפני השינה. "אבא, ספר לי סיפור! לא שיר, סיפור!"

– טוב, טוב, מה אתה רוצה לשמוע?

אני מנסה להעיר את הטייס האוטומטי, ומקווה שאצליח לצאת מזה עם פלוטו… והוא מבקש לשמוע למה הרוסים והאמריקאים התחרו זה בזה להגיע לחלל, ולמה המלחמה הקרה לא היתה חמה. הטייס האוטומטי מודיע שיצא לפנסיה, אני גונח, מוציא מיוטיוב את הצלילים ששיגר ספוטניק-1, מסביר למה האמריקאים כל כך פחדו מלוויינים רוסיים, מסביר שארמסטרונג היה הראשון על הירח אבל גגארין היה הראשון בחלל, ושלפניו היתה לייקה, ושהרוסים שלחו גם את האישה הראשונה לחלל, ושטרשקובה היתה גם הראשונה שהיתה צריכה לא רק לשבת במקום ולא להפריע אלא גם לתקן ידנית את תכנות המנוע לקראת חזרתה לכדור הארץ. 

.

.

.

ואחרי שאמא מצילה אותי ושולחת אותי לישון לפני המשמרת, אני חושב אם יצליח לי גם על הבלדה על ארי ודרצ'י.

בתור סיפור לפני השינה? או אולי לשמור לל"ג בעומר הבא, לצ'יזבט סביב המדורה? 

================

הכלבה לייקה – האסטרונאוטית הראשונה שהקיפה את כדור הארץ | היום לפני כך וכך שנים

http://www.moonair.co.il/%D7%94%D7%90%D7%A1%D7%98%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%90%D7%95%D7%98%D7%99%D7%AA-%D7%94%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%95%D7%A0%D7%94-%D7%A9%D7%94%D7%A7%D7%99%D7%A4%D7%94-%D7%90%D7%AA-%D7%9B%D7%93%D7%95%D7%A8-%D7%94/

מילים לשיר גוליית – כוורת – שירונט

http://m.shironet.mako.co.il/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=563&wrkid=813

הבלדה על ארי ודרצ'י – ויקיפדיה

https://he.m.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%91%D7%9C%D7%93%D7%94_%D7%A2%D7%9C_%D7%90%D7%A8%D7%99_%D7%95%D7%93%D7%A8%D7%A6%27%D7%99
מילים לשיר הבלדה על ארי ודרצ'י – כוורת – שירונט

http://m.shironet.mako.co.il/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=563&wrkid=965

זוכר, 2017

 זה לא חדש, אבל השנה קפץ לי לעיניים. 

כמה נורא, שבכל קיר זיכרון משאירים מראש מקומות ריקים… 

יובל הולצמן

אורן מלצר

יוסי גוילי

יהודה (רוני) קורקוס

יובל וינשטיין

אלי שריקי

גל גרוסמן

אמיר זוהר

צחי בנטוב

יהי זכרם ברוך.

איפה היית? 

כשיגיע יום הדין, שישה מליוני יהודים יעמדו מול כס הכבוד וישאלו "איפה היית?"

זה נפלט לי מהפה כששמענו את סיפורה של ניצולת שואה ומישהי לידי אמרה "ועוד אומרים שאין אלוהים ששומר עלינו".

ומה עם ששת המיליונים? שאלתי אותה, למה הוא לא שמר עליהם?

"אי אפשר לדעת", היא אמרה לי. "זו היתה תקופה איומה". ואז נפלטה לי השטות על יום הדין, וששת המליונים שיתבעו את אלוהים על שעמד מנגד ונתן לשואה לקרות.

זו שטות מכל כיוון שאפשר לחשוב עליו, אבל היא נורא כעסה ש"אסור לדבר ככה". אבל אם אסור לדבר ככה, אסור גם לדבר "נס" כשמדברים על מי שניצל.

אם יש אלוהים, שברא את העולם כמו שמסופר בתנ"ך ומחליט עבור כל דרור מתי יעוף ועבור כל עלה מתי ינשור, ודאי שיחליט עבור כל אדם מתי יחיה ומתי ימות. כבר איוב שאל את שאלתו ונענה שאלוהים עושה מה שאלוהים רוצה ואין לברוּאיו זכות לבוא בטענות.

וגם אם יש בחירה חופשית, שאלוהים חייב היה לתת גם לנאצים, אין מנוס מלהיזכר שמי שברא את העולם ואת החיים ברא גם את המוות. כך שאם יבוא יום הדין, לא שישה מיליונים יעמדו מול כיסא הכבוד, אלא כל מי שחי ומת אי פעם.

כל מי שחי ומת. אי. פעם.

כל מי שנתן בו נשמת חיים, ולקחה ממנו.

אדישות

​ס' היתה הפקידה הפלוגתית שלנו, בטירונות יחידה. במשך כמה חודשים היא הסתובבה בין חיילים שיורים כל הזמן: מטווחים, תרגילי פרט-חוליה-צוות-מחלקה, עוד מטווחים, עוד תרגילים… היא התרגלה שיורים לידה. ואז נגמרה הטירונות והיא עברה ללשכה של מפקד הפלס"ר, ושלחו אותה לצלם משהו במשרד של היחידה שלידנו כי אצלנו לא היתה מכונת צילום, ובזמן שיצאה מהמשרד חייל שם התחרפן והתחיל לירות באוויר, כמה מטרים מאחוריה. 

תוך שניות כל היחידה היתה על הרגליים, מחשש שזה פיגוע ירי; קצינים תפסו נשק והתחילו לרוץ לכיוון ממנו נשמעו היריות; חברים של החייל המחורפן קפצו עליו לקחת ממנו את הנשק; וס', שהיתה רגילה שיורים לידה, המשיכה ללכת באדישות לכיוון היחידה, לגמרי לא מודעת לדרמה שהתרחשה כמה מטרים מאחוריה. 

כמו האנשים סביב אלאור עזריה בזמן שירה בעבד אל-פאתח אל-שריף. 

היו הרבה אנשים סביבו כשהוא ירה. חיילים ואזרחים. בסרטונים ובהקלטות, אדישותם בולטת לעין.

אף אחד לא קופץ ממקומו.

אף אחד לא צועק "מה עשית?!"

אף אחד לא לוקח ממנו את הנשק.

כולם ממשיכים בענייניהם.

אדישותם מעידה על שגרה. 

השגרה הזו מעידה שלא משנה אם ואיך ייענש עזריה, או אם יקבל חנינה, או אם יוברח מהכלא – הנורמה בצה"ל, בחברון, ברורה. 

התגייסות הימנית למענו, מעידה שזה לא רק שם. 

השירה "גדי גדי תתעורר, רבין מחפש חבר", מחוץ לבית המשפט, מעידה שזה הרבה יותר נפוץ. ויותר עמוק. 

היתה הזדמנות לחנך מחדש את ישראל. ההזדמנות היתה ואיננה. לפוליטיקאים שלנו יותר דחוף להפנות את הכעס לכיוונים אחרים. עכשיו מאוחר מדי. 

הוא לא רוצה לישון 

מחר יש לו גן, זה לא לעניין

מזמן כבר לא שמונה בערב

שתית חלב, חיבקת כלבלב

עצום ת'עיניים כבר ילד

נגמר כבר השלוק, טוב קח עוד בקבוק

נו איפה המוצצי?

זה לא לעניין, מחר יש לו גן

והוא לא רוצה לישון

אין מה לעשות איתו

הוא לא רוצה לישון

אין מה לעשות איתו

הוא לא רוצה לישון

קראנו לו פלוטו וגם תירס חם

אבל הוא לא נרדם

דירה להשכיר, איתמר על הקיר

הוא לא רוצה לישון

(כינור)

אין מה לעשות איתו

הוא לא רוצה לישון

אין מה לעשות איתו

הוא לא רוצה לישון

חמישה בלונים וסיר הסירים

אבל הוא לא נרדם

הוא כל כך מתוק

אבל בא כבר לצעוק! 

הוא לא רוצה לישון

וזה עושה אותך מתוח

עושה אותך עצבן

כשהוא פותח דלת

עם חיוך משם עד כאן

עוד מעט שתיים בלילה

"גם אני צריך לישון!"

והוא, עם חיוך מתוק

מוציא לך לשון

(רק לישון)

(רק לישון)

(רק לישון)

(רק לישו-וון!)

(אתנחתא מוסיקלית בזמן שהוא לא מוכן לישון)

אין מה לעשות איתו

הוא לא רוצה לישון

אין מה לעשות איתו

הוא לא רוצה לישון

הוא כל כך מתוק

אי אפשר לא לצחוק

כשהוא שר ורוקד

אי אפשר נגדו

אז רוקדים איתו

כי שום דבר לא עובד

אין מה לעשות איתו

הוא לא רוצה לישון

אין מה לעשות איתו

הוא לא רוצה לישון… … … https://www.youtube.com/watch?v=h0SuqxOe1Bs

​"לא תקני, לא עובדים"

לפני כעשר שנים התחלתי לעבוד בהנחת תשתיות חשמל ותקשורת במפעל אינטל בקרית גת, FAB28. כל מי שנכנס לעבוד באינטל עובר יום או יותר של הכשרה מקצועית לפי עיסוקו וסביבת העבודה המיועדת לו, ואסור לו לחרוג מההיתרים המוגדרים לו. 

בין השאר עבדתי בחדר הנקי, שם יום אחרי שהגעתי היתה תקלה: שני עובדים תקעו בורג בעמוד בטון, ולפי הנוהלים הצמידו שואב אבק למקדח, אבל לא כיסו בניילון את המכונה שעמדה מטר ממקום הקידוח ואבק בטון שלא נלכד ע"י השואב נפל על המכונה. 

כדי לנקות את המכונה צריך לפרק אותה ממקומה, לפרק אותה למרכיביה, לארוז ולשלוח אותה לחברה המתמחה בניקוי מכונות-חדר-נקי, להחזיר אותה למקום, להרכיב אותה שוב, לבדוק שהיא נקיה ועובדת וכו'; זה הרבה, הרבה יותר מסובך ממה שזה נשמע. העלות, כמיליון דולר. לא שקל, דולר. משך העבודה שעשו שני הפועלים, כרבע שעה. 

אבל הביטוח משלם, אז הכל בסדר… רק רגע, הביטוח של מי? אם הפועלים עבדו לפי נהלי אינטל והתקלה קרתה למרות זאת, הביטוח של אינטל יכסה את העלויות; אם הם לא עבדו לפי הנהלים, הביטוח של הקבלן יכסה. די ברור מה האינטרס של אינטל, ומה האינטרס של הקבלן. אלה רוצים להוכיח ששני הפועלים עבדו שלא לפי הנהלים, ואלה רוצים להוכיח שכן, והכל נופל על שני פועלים שעשו עבודה של רבע שעה שהובילה לנזק של כמיליון דולר. 

כל זה קרה, כמו שסיפרתי, ביום הראשון או השני לעבודתי שם; הייתי עדיין בהכשרות, ורק שמעתי שמדברים על זה. אבל אחרי הכשרה של יום לעבודה בגובה, יצא לנוח כמה דקות ליד סגן מנהל פרוייקט, שסיפר שבגלל ההכשרות של אינטל עובדים שסיימו תקופת בניה ב-FAB28  ועברו לעבוד בפרויקט אחר של אותו קבלן, סרבו לעלות על פיגום שבאינטל נחשב לא תקני, וכשמישהו טרח לברר התברר שלא רק לפי אינטל, אלא גם לפי חוקי הבניה בישראל. צוות פועלים אמר למנהל עבודה "הפיגום לא תקני, לא עולים עליו".

כששמעתי על זה, אמרתי מייד "טוב מאוד, כך צריך" – ורק אז ראיתי את הפרצוף של אותו סגן-מנהל, וסתמתי את הפה. 

הסיפור הזה לימד אותי שני דברים: הראשון, שבאינטל מקפידים על החוק, והשני, שבמקומות אחרים לא; לסגן מנהל הפרויקט לא היתה בעיה לספר, בעצם, שהחברה שלו דרשה מפועלים לעבוד על פיגום לא תקני. ושרק פועלים שהתרגלו לסטנדרטים של אינטל העיזו לעמוד מול מנהלי פרויקטים ולהגיד להם "לא תקני, לא עובדים".

אחרי כמה חודשים נגמרה הבניה, FAB28 עמד בתפארתו, וכמה אלפי פועלים חיפשו עבודה – כולם רגילים לעבוד בסטנדרטים של אינטל, אבל כולם עובדים אצל קבלנים שרוצים לחסוך, ולחסוך, ולחסוך. 

ועכשיו, כשמחפשים נעדרים מתחת להריסות החניון, למה אני לא מופתע? 

מה זה מדע בדיוני? 

הרבה שואלים מה זה מדע בדיוני, ומה ההבדל בין מדע בדיוני לפנטזיה. 

​אין לי הגדרה טובה לפנטזיה, אבל להבנתי, מד"ב זה סיפור שאם נוציא ממנו את המדע, מה שיישאר לא יהיה סיפור. למשל, קחו את מלחמת הכוכבים, החליפו את ה"גלקסיה רחוקה, לפני הרבה זמן"  ביפן של המאה ה-15, החליפו חלליות בסוסים וכרכרות, החליפו אבירי ג'דיי בסמוראים ודרואידים באיכרים, ותקבלו את "המבצר הנסתר" של קורוסאווה, כמעט בלי לשנות שום דבר חשוב בסיפור; מי שרוצה יכול לקחת את הסיפור לרומא העתיקה, ימי הביניים באירופה או לעולם המודרני שלנו. הנושאים של מלחמת הכוכבים אינם תלויים במדע, בזמן או במקום; כמו רומיאו ויוליה, אין שום בעיה לעשות מזה סיפור הפרברים, או להיפך.

עכשיו, נסו לעשות משהו כזה ל-2001 אודיסיאה בחלל, או לזרע אנדרומדה, או למטריקס.

בהצלחה…
מדע בדיוני אי אפשר לספר בלי מדע. "פרחים לאלג'רנון" חסר משמעות בלי המדע שמאפשר את התהליך שעובר צ'ארלי גורדון, גם אם בסיפור אין הרבה פרטים על התהליך הזה; אי אפשר לספר את הסיפור הזה על אף מקום וזמן שבו המדע הזה לא קיים.

וזה מה שמייחד מדע בדיוני מכל ספרות אחרת; צריך שיהיה שם סיפור, כמובן, אבל הסיפור צריך לפחות רגל מדעית אחת. אחרת, זה לא מדע בדיוני, זה סתם בדיוני. 

עצת חכמים

​"ואהבת לרעך כמוך", שרבי עקיבא ציין ככלל גדול בתורה, מצוטט הרבה בתשעה באב, בו מקוננים על החורבן שבא בגלל שנאת חינם, ומרבים לדבר על אהבת חינם. 

אני לא סובל את הדיבורים האלה. 

גם כי, כשם שקל בהרבה לצום פעם בשנה מאשר לשמור על תזונה נכונה בכל השנה, כך קל לדבר על אהבת חינם פעם בשנה, אבל ליישם פעם ביום הרבה יותר קשה;    וגם כי "ואהבת לרעך" מעורר את השאלה רעך מי?    הבודהיסטים יגידו כל יצור חי, ההומניסטים יגידו כל אדם, יש שיגידו רעך ישראל, ויש שיגידו רעך כל שומר מצוות, ויש שיגידו רק  חסיד ויש שיגידו מתנגד, ויש שיגידו חסיד של מי, וממילא במקום אהבת הברואים יצאו שונאי כל שאינו נראה להם. 

וזו לא התחכמות והתפלפלות, שהרי רבי עקיבא עצמו ודאי לא התכוון שרעך כל אדם, והרי תמך כל כולו במרד השלישי נגד הרומאים. 

הרי איש היה בישראל, שמעון בר כוסבא שמו; ורבי עקיבא שהיה רואה אותו, היה אומר "הנה בא מלך המשיח", ואמר עליו "דרך כוכב מיעקב", וקרא לו בר כוכבא, בן כוכב, ותמך במרד שהנהיג נגד הרומאים, עד שניצחו הרומאים והרגוהו, ובגלל שהיה גדול חכמי הדור אמרו שלא בר כוסבא מרד אלא היהדות מרדה, וגזרו גזרות שמד על העם היהודי כולו. 

ולמה אני נזכר בסיפור בט' באב, ולא בל"ג בעומר? כי פעמיים חרב המקדש אבל אחת חרבה הארץ: בפעם בה תמך רבי עקיבא, גדול חכמי דורו. 

ולא רק הוא, אלף שנה אחריו תמך בו גם גדול חכמי אותו דור, הרמב"ם, ולא מעטים אחרים, לפניו ואחריו, עוד לפני שאימצה אותו הציונות כסמל לאומץ וגבורה, ורק שכחה להזכיר איך נגמר המרד שנקרא על כינויו, ומה קרה לעם ישראל אחריו. 

וכדאי לזכור זאת, דוקא אחרי תשעה באב, וגם לפניו וגם בכל יום: גם גדולי חכמי הדור טועים לפעמים, ולפעמים הדברים בהם יתמכו יביאו לאסון גדול, להם ולאחרים, וטוב לכל אדם שיחשוב בעצמו אם נכון ללכת בעצתם,  אם לאו. 
רבי עקיבא – ויקיפדיה

https://he.m.wikipedia.org/wiki/%D7%A8%D7%91%D7%99_%D7%A2%D7%A7%D7%99%D7%91%D7%90

בר כוכבא – ויקיפדיה

https://he.m.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%A8_%D7%9B%D7%95%D7%9B%D7%91%D7%90

גזירות השמד של אדריאנוס – ויקיפדיה

https://he.m.wikipedia.org/wiki/%D7%92%D7%96%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA_%D7%90%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%90%D7%A0%D7%95%D7%A1