המלצת צפיה: איציק בריק נגד צה"ל

עשר שנים היה נציג קבילות החיילים וצדק במאה אחוז בכל נקודה שהביא למטכ"ל.
עכשיו פתאום יוצאים נגדו.
לי יש שאלה אחת, לפני שאתם צופים: מה אם נעשה מה שהוא דורש אבל דווקא הם צודקים? ומנגד, מה אם נעשה מה שהם דורשים אבל דווקא הוא צודק?
תחשבו על זה כשתצפו.
ודבר אחד אחרון, שכבר כתבתי לא פעם: הוא בן הקיבוץ שלי. אני לא ממש מכיר אותו, אבל מכיר אנשים שמכירים אותו עשרות שנים. כשהוא מדבר, כדאי להקשיב.

מודעות פרסומת

Pastime With Good Company

"להעביר את הזמן בחבורה טובה"
הנרי השמיני כתב את השיר, שכונה גם "בלדת המלך", לאשתו, קתרין מארגון, כנראה בתגובה לכעסה על שהוא מבלה את רוב זמנו, כרוב צעירי האצולה האנגלית בזמנו, בצייד, שתיה, אימוני לחימה, שתיה, רכיבה על סוסים, שתיה, שירה וריקודים, וכנראה גם… שתיה. במהלך השנים השיר התפרסם והפך לשיר עם.
בשיר אומר המלך הצעיר, שחבורה טובה – כלומר, החברים הטובים איתם הוא מבלה את זמנו – עוזרת לו לחיות כפי שהאל רוצה; מן הסתם עזרה לו, בתחום זה, העובדה שדי מהר הוא הפך לראש הכנסיה האנגליקנית, ומתוך כך לנתיג האל עלי אדמות, ומי יעיז להגיד לנציג האל עלי אדמות איך אלוהים רוצה שיחיה את חייו…
אבל לא על זה הפוסט, אלא על תכנית על כלי נגינה עתיקים, ששודרה בטלוויזיה החינוכית, זכר צדיקים לברכה, לפני כשלושים שנה. בסוף אחד הפרקים, שעסק בכלי נשיפה מעץ, ניגנו את "בלדת המלך" בגרסה אינסטרומנטלית, בלי לנקוב בשם היצירה, והתאהבתי. לקח לי כמעט חמש-עשרה שנה לגלות שיש לזה גם מלים, ולשמוע כל מיני גרסאות שונות ומשונות (כן ג'טרו טול, אני מסתכל עליך), אבל את הגרסא ההיא, עיבוד מאז עם כלים מהתקופה – לא שמעתי בשום מקום. עד הבוקר.
לא יודע למה אבל התעוררתי עם השיר בראש, חיפשתי ביוטיוב, והנה! זה זה! כמה שנים חיפשתי את הגרסה הזו, עם החלילית שכל כך נותנת שם את הטון (כן, ג'טרו טול, אני מסתכל עליך), וכל כך משתלבת יפה בכל השאר:
Instrumental, performed by Gryphon:
והנה, בלי ליווי כלי, רק המלים:
The King's Singers
והטקסט, עם המון הרחבות, בויקיפדיה
Pastime with Good Company – Wikipedia
את הגרסא של ג'טרו, חפשו לבד 😉

כשגיטרה משתיקה חדר

"תביא את הגיטרה, תנגן קצת, יהיה כיף" – כמה פעמים שמעתי את זה… לוקח לאנשים זמן לקבל שאני לא שר, לא יודע ללוות שירים פופולריים (לא את עצמי ולא אחרים), ושבכלל גיטרה קלאסית זה פשוט לא מה שהם חושבים עליו כשהם שומעים "גיטרה". הם חושבים על מישהו שמנגן ושר, בד"כ על גיטרה אקוסטית, אולי עם הגברה. הם לא חושבים על מישהו שלא שר, שמנגן מוזיקה קלאסית ושרוצה – נגד כל היגיון – שיקשיבו למוזיקה שהוא מנגן.

לגיטרה אין צליל חזק; רעש רקע מעלים אותה, ובלי הגברה, גם באולם קונצרטים, צריך להתרכז ולהקשיב כדי לשמוע. לא פלא שברגע שהיה אפשר טכנית, מצאו דרכים להגביר את הצליל… אבל בדרך שינו את הכלי. גיטרה קלאסית נראית ונשמעת כמו גיטרה אקוסטית, כמו שצ'מבלו נראה ונשמע כמו פסנתר… זאת אומרת, לא. יש דימיון, כמובן, אבל זה פשוט לא אותו כלי. אז אתה מגיע עם הגיטרה, הקלאסית, ומתחיל לנגן, ואחרי שלוש שניות אנשים מתחילים לדבר ולא רק שאף אחד אחר לא שומע, גם אתה בקושי שומע את עצמך מנגן… אבל, מנסיוני, יש שתי יצירות שמשתיקות חדר מלא אנשים. לא משנה כמה מדברים סביבך, כשאתה מתחיל לנגן אחת מהן תוך עשר שניות החדר ישתתק, ואם אתה מנגן לא רע, ייקח להם כמה דקות לחזור לדבר.

נרסיסו ייפס מנגן "רומנסה אנונימית"

נרסיסו ייפס הוא זה שפירסם ומנגן את הרומנסה למעלה, שלדבריו חיבר בגיל שבע בשביל אימו. לא פעם ולא פעמיים שמעתי חבורת דברנים משתתקת כשהתחלתי לנגן אותה (ולמען הסר ספק, בכישרון מאוד נחות לעומת זה של ייפס).

יצירה אחרת שמשתיקה חדרים היא אסטוריאס, מאת יצחק אלבניז, בעיבוד לגיטרה של אנדרס סגוביה. כתבתי עליה כבר כאן, אבל לא הזכרתי שגם היא משתיקה חדר. לא משנה כמה אנשים מסביב, מי שמתחיל לנגן את אסטוריאס גורם להם להשתתק ולהקשיב.

אפשר לדלג ל-55 שניות. יש עוד ביצועים, חלקם אולי יותר מבריקים, אבל סגוביה היה הראשון, והוא נהדר.

מן הסתם יש עוד יצירות שתופסות את אוזני השומעים, אבל מה שתופס אותי בשתי אלה הוא ההבדל העצום ביניהן; למרות שהאחת רגועה ורומנטית והשניה משדרת מתח מהרגע הראשון, שתיהן תופסות את הקהל. שתיהן גורמות לאנשים לעשות דבר מאוד נדיר: להקשיב.

להגיד אמת לשררה: תפקידם של שומרי הסף

"אל תהרגו את השליח", אומר פתגם עתיק, המזהיר את השליטים שהרג המביא ידיעה רעה לאוזנם לא ישנה את הידיעה עצמה.

אתם בטח מכירים את סיפור בגדי המלך החדשים, אבל רק למקרה שלא – המלך אהב בגדים והשקיע המון זמן וכסף בהתגנדרות, תוך שהוא מזניח את ענייני הממלכה. שני רמאים החליטו לנצל את אהבתו לבגדים, וסיפרו לו שתמורת תשלום הגון (כלומר הון תועפות) יכינו עבורו בגדים מדהימים, מבד מיוחד, שרק החכמים רואים. המלך הסכים בחפץ לב, שיכן את ה"חייטים" בארמון וסיפק להם כל רצונם, בעוד הם מעמידים פנים שהם מודדים וגוזרים ותופרים ומקשטים אוויר, וכל השרים מביטים, לא רואים דבר וחוששים להודות בכך, כי אם רק החכמים רואים את הבד המיוחד והם יודו שאינם רואים, הרי שהם טפשים – ובטפשות אסור להודות. כשה"בגדים" היו "מוכנים", המלך יצא לתהלוכה להראות את "בגדיו" המדהימים לכל העיר. כולם אמרו "וואו" כי חששו שיגידו עליהם שהם טפשים, ורק ילד אחד עמד והצביע ואמר בקול רם, "המלך עירום".

תפקידם של שומרי הסף, לא רק במדינה דמוקרטית אבל במיוחד בה, הוא להגיד למלך "אתה עירום" לפני שהוא יוצא לתהלוכה. תפקידם למנוע את הפדיחה לפני שהיא הופכת מתכנון לפעולה, כדי להגן על השלטון מפני טעויות של קוצר ראיה, ולהגן על הציבור מפני טעויות השלטון.

זה לא תמיד פשוט; לפעמים מי שאומר אמת לשררה מסתכן בהרס הקריירה שלו; אבל כל שליט ראוי לתפקידו יודע שאינו יכול לראות ולשמוע ולדעת הכל בעצמו, לכן עליו לסמוך על יועצים שלא רק יודעים את עבודתם, אלא שגם יעיזו לעמוד מולו, לומר "אתה עירום" כשצריך, ולא יתנו לו לעשות שטויות. לכן, כל שליט שראוי לתפקידו ידאג למינוי שומרי סף הראויים גם הם לתפקידם.

הבעיה קשה יותר כאשר השליט אינו ראוי לתפקידו, אינו סומך על שומרי הסף, בטוח שהם חותרים תחתיו ולכן שואף להחליפם באנשי שלומו, באומרי "הן" לכל גחמותיו. זה הנתיב המוליך לתהלוכה פומבית בה הולך המלך ומתגאה ב"לבושו", בעוד הכל חוזים במערומיו. לכן כל כך חשוב להקפיד על הליך מינוי תקין לכל שומרי הסף, הליך שימנע מינויי מקורבים ואומרי הן לכל גחמות השלטון.

לכן חשוב כל כך להקפיד על מינוי שומרי סף שלא יחששו להגיד אמת לשררה, גם – במיוחד – כאשר אמת זו בלתי נעימה לאזני השררה.

או השרה.

או שרה.

ומי שמחבל במזיד בהליכי המינויים המקצועיים, מי שמתעלם מחשיבות היכולת והצורך להגיד אמת לשררה למען טובת הציבור והמדינה, הרי הוא פוגע במזיד בחוסנה של המדינה.

האם החוק ראוי למדינה דמוקרטית?

עכשיו יש לנו ממשלה ימנית. כל מי שתומך בחוקים שהממשלה הנוכחית מנסה להעביר, צריך לשאול את עצמו מה תעשה ממשלה שמאלית עם אותו החוק. הניחו שתמר זנדברג שרת התרבות, מירב מיכאלי שרת החינוך, סתיו שפיר שרת האוצר ושלי יחימוביץ' ראש הממשלה. האם עדיין תתמכו באותו החוק, כלשונו?
אם כן, החוק ראוי לעבור. אם לא, אם החוק מתאים רק לממשלת ימין (או שמאל) אך לא להיפוכה, אזי החוק אינו ראוי למדינה דמוקרטית, בה דרכו של השלטון להתחלף; ומי שאומר "לא יתחלף", ויתר ממילא על הדמוקרטיה.

היום קברנו את דוד לב

היום קברנו את דוד לב, ז"ל. דוד היה בגרעין ציון של השומר הצעיר, יחד עם אבא שלי, גם הוא כבר ז"ל… חבורה של צעירים יהודים סוציאליסטים שעזבו הכל ועלו לארץ ב-51 להגשים את החלום הציוני-סוציאליסטי ולהקים קיבוץ. דוד סיים תיכון בגיל 16, סיים תואר ראשון בגיל 18. אפשר להגיד שאילו היה נשאר בארה"ב, היה מסתדר לא רע, אבל הוא העדיף להקים קיבוץ. במקום זה, התנועה שלחה את גרעין ציון לחזק את גלאון, שהוקם בליל אחת עשרה הנקודות, שנתיים לפני קום המדינה. כשהם הגיעו, העצים עליהם טיפסתי כילד, הגיעו להם בקושי למותניים. חוץ מזה היו רק עשבים וקוצים, והותיקים – עשר שנים מבוגרים מהם – שהקימו את הקיבוץ במוצאי יום כיפור 46 ועצרו את ההתקפה המצרית ב-48. יחד, הם הפריחו את השממה. ומי שלא מכיר את הנגב, לא מבין את המשפט הזה, אבל בנגב יש ירוק רק איפה שיש מים, ויש מים רק איפה שיש צינור, ויש צינור רק איפה שאנשים גרים. והם באמת הפריחו את השממה.

כמעט שבעים שנה מאז שהם הגיעו לכאן. חלקם עזבו, חלקם חזרו לארה"ב או קנדה. חלקם, אולי היותר אידיאליסטים, אולי היותר עקשנים, נשארו פה. חלקם כבר אינם, כמו אבא. ודוד לב. זכרם לברכה. והאדמה של גלאון, אדמה כבדה וקשה ועקשנית, היא אדמה שקשה להזיז. קשה לחרוש אותה, אבל התעקשו. קנו טרטורים, חרשו וזרעו, והוציאו יבול. קשה לשתול בה, אבל התעקשו. הדרים, אבוקדו, חוחובה. וגם עצי נוי בתוך הקיבוץ, כמו אלה שעליהם טיפסתי כילד. קשה לחפור בה. וקשה גם לכסות את הקבר. כאילו האדמה עצמה לא רוצה שנשים בה את מתינו. אבל הוותיקים של גלאון, והאמריקאים אחריהם, החליטו שזה מקומם. והאדמה, קשה ועקשנית, מצאה עקשנים כמוה.

הם יסתדרו טוב יחד.

==========

תוספת, 17/11/2018, 21:24:

בזמן שכיסינו את הקבר, השמיעו את השיר הזה, שאני זוכר מילדותי. האמריקאים של גלאון אהבו את ג'ואן באעז… ובית אחד נתקע לי בראש, שאולי מתאים כל כך לסוציאליסטים שרצו לתקן את העולם, one kibutz at a time:
"If living were a thing that money could buy,
You know the rich would live
And the poor would die"

"IF ONLY STAN COULD SEE THIS!" – How Marvel Studios Can Commemorate Stan Lee

Stan Lee had a cameo role in all the Marvel Studios movies, and we fans got used to seek him out in every new film we saw. It became a part of of the movie experience. Now that he's gone, Marvel Studios could commemorate his legacy by throwing an "If only Stan could see this!" line, spoken by a no-name character, into every movie Stan won't get to be in.

I think he would have liked that.

על תפיסת המשילות של שקד, רגב ונתניהו

אני לא יודע אם המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, דינה זילבר, החליטה בצורה מודעת להתאבד מקצועית, או אם חשבה באמת שתצא מזה בשלום, אך אין ספק שהגיעה להתנגשות חזיתית בין תפיסת תפקידה כמשרתת הציבור והנורמות המשפטיות המקובלות בארץ, לבין אלה של שרת החינוך מירי "מה שווה התרבות אם אנחנו לא יכולים לשלוט בה" רגב, ושרת המשפטים איילת "יועץ משפטי צריך לעשות מה שאומרים לו ולשתוק" שקד. ראוי להתעכב על ההבדלים האלה. זילבר עשתה זאת בנאומה המובא בהמשך, אבל בפשטות: זילבר מייצגת את הגישה שהיתה מקובלת בישראל עד היום, לפיה תפקיד היועץ המשפטי היה לוודא שהמדינה לא עוברת על החוק, ולכן מינויו היה מקצועי כמשרת ציבור; שקד דוגלת בגישה שהיועץ המשפטי צריך להיות משרת אמון, כלומר ימנה אותו השר או ראש הממשלה שלו הוא יועץ, ותפקידו להיות עורך הדין האישי של השר או ראה"מ, ומתוך כך להכשיר כל שרץ שיידרש להכשיר, למשל חוק היועמ"שים, למשל חוק הנאמנות בתרבות.

תפיסה זו אינה באה לבד, אלא בעקבות מספר שנים בהן מעמדם של שומרי-סף מקצועיים בתחומים רבים – כלכלה, אנרגיה, ביטחון, חינוך ועוד – הולך ונשחק, כתוצאה מפעולה ישירה ועקיפה של ראש הממשלה ושרי הממשלה; וכן בתקופה בה מעמד הכנסת כמפקחת על הממשלה עומד בשפל המדרגה ועוד הולך ונשחק, כשלמעשה ראש הממשלה יכול להעביר כמעט כל חוק שירצה, כל תקציב שירצה, לכל מטרה שירצה, ועוד יד השלטון נטויה לאחוז בעוד ועוד כוח ולהחליש את ידי האופוזיציה מחד ושומרי הסף מאידך.

זה הרקע לדבריה של זילבר.

(ראו גם בסרטון למטה) מתוך אתר מאקו, ושימו לב לכך שהדברים נאמרו על דעת היועמ"ש אביחי מנדלבליט, וכן לתוספת מדברי היועץ המשפטי לכנסת, איל ינון (ההדגשות שלי):

דינה זילבר, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, התייצבה בדיון, תקפה בחריפות את החוק והזהירה מהשלכותיו: "התיקון המוצע מעורר קשיים של ממש. החוק מקנה סמכויות גורפות עד כדי שלילת תקציבים, תוך כדי יצירת אפקט מצנן וצנזורה עצמית". ישיבה נוספת נקבעה ליום חמישי בבוקר.

זילבר הבהירה שהיא מייצגת בדיון את עמדת היועץ המשפטי לממשלה ואמרה: "תרבות היא דמיון חופשי ויופי וגיוון וריבוי קולות ואומץ והתרסה וכנות וריגוש וביטוי שאיננו מתחנף ואיננו מתאים את עצמו למד פטריוטיות מזויף או למבחני התאמה שלטוניים".
"בין שני החדרים מפרידה קומה: כמו שאמר המשורר, דרך שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד", הוסיפה זילבר. "כמו בפאזל תצרף את החלקים והתמונה הגדולה נפרסת מול עינינו ומקבלת משמעות מובהקת. אנחנו משתנים, והארץ שינתה את פניה".

"הימים אינם פשוטים והם מביאים איתם לא רק חוקים חדשים, אלא גם מילים חדשות: משילות, נאמנות, התגברות", הסבירה וכינתה את הדיון "שיח לעומתי פוצע, מצלק את הרקמה החברתית המשותפת, מסמן ומתייג – מי לנו מי לצרינו, ואם יש מי שנאמן אז יש מי שבוגד, גיס חמישי. הבו לנו יועמ"שים צייתנים, אמנים מסורסים, תקשורת מרוסנת, עם ממושמע, מחונך שחשיבתו אחידה".

זילבר סיכמה ואמרה: "הנאמנות בתרבות היא אוקסימורון כמו 'שתיקה רועמת'. מגילת העצמאות קוראת 'להיות עם חופשי בארצנו' בכלל, ובעיקר בתרבות – זוהי התורה כולה. עמדת היועץ המשפטי לממשלה היא שהחוק מעורר קשיים של ממש".

היועץ המשפטי של הכנסת איל ינון אמר בדיון: "יותר מתאים לדבר על נאמנות המדינה לתרבות ולא נאמנות התרבות למדינה". ינון הוסיף: "טמונים בחוק קשיים חוקתיים ניכרים אשר להערכתי ספק אם ביכולתם לצלוח את מבחני הביקורת החוקתית". לדבריו, "המושג נאמנות בתרבות הוא לא רק בעייתי או מעורר אי נוחות. במדינה דמוקרטית הוא בגדר אוקסימורון. אומן ויוצר במדינה דמוקרטית אמור להיות נאמן לעצמו וליצירותיו. שיקולים של נאמנות למדינה אינם אמורים להדריך אותו".

עוד הדגיש ינון כי "במדינת ישראל התרבות והאומנות מבוססות בעיקרן על תמיכה תקציבית של הממשלה והרשויות המקומיות. לכן במציאות הישראלית החלטה להפסיק לחלוטין או באופן חלקי את התמיכה במוסד תרבות משמעה היא לגזור עליו כליה".

דברים בשם אומרם: https://youtu.be/dSHTFn89Iho

מחזק או פוגע בדמוקרטיה?

האם חוק הנאמנות בתרבות מחזק את הדמוקרטיה או פוגע בה? האם צודקות שרת החינוך והתרבות מירי רגב, ושרת המשפטים איילת שקד, ברצותן להעביר את החוק מחד, ולמנוע ביקורת משפטית מטעם המשנה ליועמ"ש עליו, מאידך?

יש ניסוי מחשבתי פשוט שמאפשר לענות על השאלה, וראוי לחזור עליו, במקרים דומים ושונים בהם השאלה עולה:

הניחו לרגע שראש הממשלה היא שלי יחימוביץ', ששרת המשפטים היא סתיו שפיר, וששרת החינוך והתרבות היא תמר זנדברג, ושלושתן מנסות להעביר בדיוק את אותו החוק, ככתבו וכלשונו, כשההבדל היחיד הוא שממשלת שמאל היא שתופקד על פירושו ויישומו בפועל.
האם עדיין ראוי ונכון לתת בידי הממשלה הזו את אותן הסמכויות?

אם התשובה עדיין חיובית, הרי שהחוק מחזק את הדמוקרטיה; אם לא, הרי שהחוק מחליש את הדמוקרטיה.

את אותו הניסוי אפשר לעשות על שינויים בהרכב הוועדה לבחירת שופטים, מינוי היועצים המשפטיים למשרדי הממשלה, ועוד כהנה וכהנה.

תהנו.

זכויות אדם אינן מצנח.

English below
זכויות אדם הן לא רשת ביטחון או מצנח ששומרים למקרה נפילה, ורק שלא נזדקק; הן חומת חול שאנחנו מעמידים נגד גלים של שנאה, דעה קדומה, אופורטוניזם וקיצוניות. וכמו חומת חול נגד גלי הים, אם לרגע נחדל מלערום את החול, הגלים יסחפו אותה, חופן אחר חופן, עד שכאשר יגיע הצונאמי לא תהיה שם שום חומה לעצור אותו.
Human Rights are not a parachute or a safety net, always there when you need it; it is a wall of sand piled up against waves of ignorance and hate, racism and bigotry, intolerance and xenophobia. And just like a wall of sand on a beach, if you don't keep piling it up it will be swept away by even the smallest but constant waves, until there's nothing there when the tsunami comes.