"IF ONLY STAN COULD SEE THIS!" – How Marvel Studios Can Commemorate Stan Lee

Stan Lee had a cameo role in all the Marvel Studios movies, and we fans got used to seek him out in every new film we saw. It became a part of of the movie experience. Now that he's gone, Marvel Studios could commemorate his legacy by throwing an "If only Stan could see this!" line, spoken by a no-name character, into every movie Stan won't get to be in.

I think he would have liked that.

מודעות פרסומת

על תפיסת המשילות של שקד, רגב ונתניהו

אני לא יודע אם המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, דינה זילבר, החליטה בצורה מודעת להתאבד מקצועית, או אם חשבה באמת שתצא מזה בשלום, אך אין ספק שהגיעה להתנגשות חזיתית בין תפיסת תפקידה כמשרתת הציבור והנורמות המשפטיות המקובלות בארץ, לבין אלה של שרת החינוך מירי "מה שווה התרבות אם אנחנו לא יכולים לשלוט בה" רגב, ושרת המשפטים איילת "יועץ משפטי צריך לעשות מה שאומרים לו ולשתוק" שקד. ראוי להתעכב על ההבדלים האלה. זילבר עשתה זאת בנאומה המובא בהמשך, אבל בפשטות: זילבר מייצגת את הגישה שהיתה מקובלת בישראל עד היום, לפיה תפקיד היועץ המשפטי היה לוודא שהמדינה לא עוברת על החוק, ולכן מינויו היה מקצועי כמשרת ציבור; שקד דוגלת בגישה שהיועץ המשפטי צריך להיות משרת אמון, כלומר ימנה אותו השר או ראש הממשלה שלו הוא יועץ, ותפקידו להיות עורך הדין האישי של השר או ראה"מ, ומתוך כך להכשיר כל שרץ שיידרש להכשיר, למשל חוק היועמ"שים, למשל חוק הנאמנות בתרבות.

תפיסה זו אינה באה לבד, אלא בעקבות מספר שנים בהן מעמדם של שומרי-סף מקצועיים בתחומים רבים – כלכלה, אנרגיה, ביטחון, חינוך ועוד – הולך ונשחק, כתוצאה מפעולה ישירה ועקיפה של ראש הממשלה ושרי הממשלה; וכן בתקופה בה מעמד הכנסת כמפקחת על הממשלה עומד בשפל המדרגה ועוד הולך ונשחק, כשלמעשה ראש הממשלה יכול להעביר כמעט כל חוק שירצה, כל תקציב שירצה, לכל מטרה שירצה, ועוד יד השלטון נטויה לאחוז בעוד ועוד כוח ולהחליש את ידי האופוזיציה מחד ושומרי הסף מאידך.

זה הרקע לדבריה של זילבר.

(ראו גם בסרטון למטה) מתוך אתר מאקו, ושימו לב לכך שהדברים נאמרו על דעת היועמ"ש אביחי מנדלבליט, וכן לתוספת מדברי היועץ המשפטי לכנסת, איל ינון (ההדגשות שלי):

דינה זילבר, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, התייצבה בדיון, תקפה בחריפות את החוק והזהירה מהשלכותיו: "התיקון המוצע מעורר קשיים של ממש. החוק מקנה סמכויות גורפות עד כדי שלילת תקציבים, תוך כדי יצירת אפקט מצנן וצנזורה עצמית". ישיבה נוספת נקבעה ליום חמישי בבוקר.

זילבר הבהירה שהיא מייצגת בדיון את עמדת היועץ המשפטי לממשלה ואמרה: "תרבות היא דמיון חופשי ויופי וגיוון וריבוי קולות ואומץ והתרסה וכנות וריגוש וביטוי שאיננו מתחנף ואיננו מתאים את עצמו למד פטריוטיות מזויף או למבחני התאמה שלטוניים".
"בין שני החדרים מפרידה קומה: כמו שאמר המשורר, דרך שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד", הוסיפה זילבר. "כמו בפאזל תצרף את החלקים והתמונה הגדולה נפרסת מול עינינו ומקבלת משמעות מובהקת. אנחנו משתנים, והארץ שינתה את פניה".

"הימים אינם פשוטים והם מביאים איתם לא רק חוקים חדשים, אלא גם מילים חדשות: משילות, נאמנות, התגברות", הסבירה וכינתה את הדיון "שיח לעומתי פוצע, מצלק את הרקמה החברתית המשותפת, מסמן ומתייג – מי לנו מי לצרינו, ואם יש מי שנאמן אז יש מי שבוגד, גיס חמישי. הבו לנו יועמ"שים צייתנים, אמנים מסורסים, תקשורת מרוסנת, עם ממושמע, מחונך שחשיבתו אחידה".

זילבר סיכמה ואמרה: "הנאמנות בתרבות היא אוקסימורון כמו 'שתיקה רועמת'. מגילת העצמאות קוראת 'להיות עם חופשי בארצנו' בכלל, ובעיקר בתרבות – זוהי התורה כולה. עמדת היועץ המשפטי לממשלה היא שהחוק מעורר קשיים של ממש".

היועץ המשפטי של הכנסת איל ינון אמר בדיון: "יותר מתאים לדבר על נאמנות המדינה לתרבות ולא נאמנות התרבות למדינה". ינון הוסיף: "טמונים בחוק קשיים חוקתיים ניכרים אשר להערכתי ספק אם ביכולתם לצלוח את מבחני הביקורת החוקתית". לדבריו, "המושג נאמנות בתרבות הוא לא רק בעייתי או מעורר אי נוחות. במדינה דמוקרטית הוא בגדר אוקסימורון. אומן ויוצר במדינה דמוקרטית אמור להיות נאמן לעצמו וליצירותיו. שיקולים של נאמנות למדינה אינם אמורים להדריך אותו".

עוד הדגיש ינון כי "במדינת ישראל התרבות והאומנות מבוססות בעיקרן על תמיכה תקציבית של הממשלה והרשויות המקומיות. לכן במציאות הישראלית החלטה להפסיק לחלוטין או באופן חלקי את התמיכה במוסד תרבות משמעה היא לגזור עליו כליה".

דברים בשם אומרם: https://youtu.be/dSHTFn89Iho

מחזק או פוגע בדמוקרטיה?

האם חוק הנאמנות בתרבות מחזק את הדמוקרטיה או פוגע בה? האם צודקות שרת החינוך והתרבות מירי רגב, ושרת המשפטים איילת שקד, ברצותן להעביר את החוק מחד, ולמנוע ביקורת משפטית מטעם המשנה ליועמ"ש עליו, מאידך?

יש ניסוי מחשבתי פשוט שמאפשר לענות על השאלה, וראוי לחזור עליו, במקרים דומים ושונים בהם השאלה עולה:

הניחו לרגע שראש הממשלה היא שלי יחימוביץ', ששרת המשפטים היא סתיו שפיר, וששרת החינוך והתרבות היא תמר זנדברג, ושלושתן מנסות להעביר בדיוק את אותו החוק, ככתבו וכלשונו, כשההבדל היחיד הוא שממשלת שמאל היא שתופקד על פירושו ויישומו בפועל.
האם עדיין ראוי ונכון לתת בידי הממשלה הזו את אותן הסמכויות?

אם התשובה עדיין חיובית, הרי שהחוק מחזק את הדמוקרטיה; אם לא, הרי שהחוק מחליש את הדמוקרטיה.

את אותו הניסוי אפשר לעשות על שינויים בהרכב הוועדה לבחירת שופטים, מינוי היועצים המשפטיים למשרדי הממשלה, ועוד כהנה וכהנה.

תהנו.

זכויות אדם אינן מצנח.

זכויות אדם הן לא רשת ביטחון או מצנח ששומרים למקרה נפילה, ורק שלא נזדקק; הן חומת חול שאנחנו מעמידים נגד גלים של שנאה, דעה קדומה, בורות, אופורטוניזם וקיצוניות. וכמו חומת חול נגד גלי הים, אם לרגע נחדל מלערום את החול, הגלים יסחפו אותה, חופן אחר חופן, עד שכאשר יגיע הצונאמי לא תהיה שם שום חומה לעצור אותו.

משואה לדמוקרטיה הישראלית

גם בגלאון מדליקים משואות; השנה בקשו ממני להדליק משואה לדמוקרטיה הישראלית. זה מה שהיה לי להגיד:

משואה לדמוקרטיה הישראלית:

אני, דוד כפרי, יליד 1967, בנם של רות ומרדכי כפרי זכרם לברכה, נשוי לרונית ואב לנעה, ניר ונבו, מתכבד להשיא משואה זו של יום העצמאות השבעים של מדינת ישראל, לכבוד הדמוקרטיה הישראלית.

אני מדליק משואה זו בתקווה, שנזכה לחיות במְדִינַת יִשְׂרָאֵל ש"תְּהֵא פְּתוּחָה לַעֲלִיָּה יְהוּדִית וּלְקִבּוּץ גָּלֻיּוֹת; תִּשְׁקֹד עַל פִּתּוּחַ הָאָרֶץ לְטוֹבַת כָּל תּוֹשָׁבֶיהָ; תְּהֵא מֻשְׁתָּתָה עַל יְסוֹדוֹת הַחֵרוּת, הַצֶּדֶק וְהַשָּׁלוֹם לְאוֹר חֲזוֹנָם שֶׁל נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל; תְּקַיֵּם שִׁוְיוֹן זְכֻיּוֹת חֶבְרָתִי וּמְדִינִי גָּמוּר לְכָל אֶזְרָחֶיהָ בְּלִי הֶבְדֵּל דָּת, גֶּזַע וּמִין; תַּבְטִיחַ חֹפֶשׁ דָּת, מַצְפּוּן, לָשׁוֹן, חִנּוּךְ וְתַרְבּוּת; תִּשְׁמֹר עַל הַמְּקוֹמוֹת הַקְּדוֹשִׁים שֶׁל כָּל הַדָּתוֹת; וְתִהְיֶה נֶאֱמָנָה לְעֶקְרוֹנוֹתֶיהָ שֶׁל מְגִלַּת הָאֻמּוֹת הַמְּאֻחָדוֹת."

לכבוד האופוזיציה, שתפקידה לצעוק כאשר המלך עירום, ולהציג אלטרנטיבה אמיתית לשלטון;

לכבוד כנסת ישראל, שתפקידה לרסן את הממשלה, ולא לשרת אותה; לשרת את ציבור הבוחרים ולא בעלי מאה אינטרסנטים; להעדיף את צו המצפון ורצון הבוחר על פני משמעת קואליציונית ואינטרסים פוליטיים;

ולכבוד בית המשפט העליון, שתפקידו כבית הדין הגבוה לצדק הוא להגן על האזרח ולמנוע מהממשלה לעבור על החוק בכלל, ועל חוקי היסוד בפרט.

בתקווה שמה שטוב בישראל יצליח להתגבר על מה שרע,

ולתפארת מדינת ישראל!

זוכר, 2018

אני לא יודע אם הם מתו בשביל המדינה שממשלת ישראל הנוכחית מובילה אליה.

יובל הולצמן

אורן מלצר

יוסי גוילי

יהודה (רוני) קורקוס

יובל וינשטיין

אלי שריקי

גל גרוסמן

אמיר זוהר

צחי בנטוב

יהי זכרם ברוך.

אי אמון באופוזיציה

סוף סוף ביבי חשף את התאריכים והשעות לשיחותיו הטלפוניות עם שלדון אלדסון מחד ועורך ישראל היום מאידך. צירוף התאריכים והשעות לכותרות הביביתון ביום שלמחרת מגחיך לגמרי את הטענה שאין קשר בין הליכוד בכלל וביבי בפרט למסרים המועברים לקוראי ישראל היום. אם מישהו עדיין מאמין לזה, יש לי וילה למכור לכם, בתל-אביב, מאה מטר מערבית לטיילת.

אבל הסיפור האמיתי כאן הוא האופוזיציה שאין לנו. חוץ מחברי כנסת בודדים במחנה הציוני ומרצ, האופוזיציה ברובה עוברת לסדר היום על חשיפת הוכחה (לכאורה, הכל לכאורה עד למשפט) לעבירה הכי גדולה בתולדות המדינה על חוק מימון מפלגות. במקום לקפוץ על המציאה ולדרוש חקירה פלילית מיידית, חקירה של מבקר המדינה, ועדת חקירה ממלכתית – האופוזיציה שלנו ישנה בעמידה. רוב הפעילות האופוזיציונית מתבצעת ע"י ארגונים חוץ מפלגתיים.

אני מנסה לדמיין לעצמי מצב הפוך – כמה רעש עשו בימין אחרי משפט או שניים של גרבוז; אחרי "תחקיר" בצלם; אחרי "תחקיר" שוברים שתיקה. לאופוזיציה יש כאן חומר הרבה יותר מרשיע מכל מה שאי פעם היה לימין, והיא שותקת.

האופוזיציה הזו ראויה לאי-אמון. למעט כמה אופוזיציונרים בודדים, רובה מועלת באמון מתנגדי הממשלה. עצוב לי להגיד את זה, אבל נראה שיותר משחשוב להחליף את ביבי, חשוב להחליף את האופוזיציה…

פלאפל עם סכין ומזלג? 

לפני הרבה שנים ראיתי תכנית טלוויזיה על זוג אמני פלמנקו – רקדנית ונגן – שבאו ללמד רקדני בלט לרקוד פלמנקו. הנגן, לזוועתי הרבה, לא ניגן על גיטרה ספרדית. אפילו לא על גיטרה אקוסטית. הוא ניגן על פסנתר. 

הוא ניגן פלמנקו, על פסנתר.

זה בערך כמו לבקש פלאפל בפיתה עם כל התוספות, ולקבל סכין ומזלג; אפשר, אבל בשם אלוהים למה?!
יותר מאוחר, שמעתי שהיצירה המפורסמת ביותר לגיטרה קלאסית, אחד האתגרים הגדולים של כל גיטריסט קלאסי, נכתבה במקור לפסנתר; לא נורא, יכול לקרות לכל אחד… איזאק אלבניז היה ילד-פלא פסנתרי שהסתובב באירופה וניגן (על פסנתר) יצירות בהשראת פלמנקו. 
התנחמתי בכך שאז בא סגוביה, עיבד את אסטוריאס לגיטרה בצורה כל כך נפלאה, וחסך לנו את הצורך לשמוע את המקור…
שבעצם לא שמעתי מעולם, עד היום.

והיום שמעתי, ואני כבר לא בטוח בעניין.
תחליטו לבד:

אסטוריאס

גיטרה

פסנתר

רעך, חברך

ביום בו אנו נדרשים להרהר בשנאת חינם ואהבת חינם, אני נתקע במחשבותי בשני עיקרי היהדות, על החיוב והשלילה: ואהבת לרעך כמוך, והיפוכו, מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. עם עיקרים כאלה, איך בכלל אפשר שתהיה שנאת חינם? 
התשובה, כנראה, בסיפור על היהודי שניצל מאוניה טבועה והגיע לבדו לאי בודד; מקץ שנים מצאה אותו אוניה אחרת ואנשיה שאלו אותו איך הסתדר כל השנים לבד?  

בניתי לי כל מה שיהודי צריך, אמר והראה להם בגאווה בית, מקווה ושני בתי כנסת. למה שני בתי כנסת? בזה אני מתפלל, ענה להם. ובשני? כף רגלי לא תדרוך בו! 

בבית הכנסת ההוא, יש להניח, התפללו מי שאינם לא רעיו ולא חבריו של היהודי ההוא, אבל בכל זאת זה בית כנסת, כלומר הם יהודים. כי לא כל מי שהוא יהודי מחייב ב"מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך", וגם לא ב"ואהבת לרעך כמוך".

אז מי כן? רק מי שמתפלל איתך? זה משאיר בחוץ הרבה אנשים… 

על השאלה החשובה הזו, מי רעך ומי חברך, צריך כל אדם לענות, והתשובה תראה מי הוא. רבים יענו ש"כל יהודי"; חילוניים ליברליים יענו ש"כל אדם"; הדלאי-לאמה כנראה יענה ש"כל חי".

אבל עבור יותר מדי אנשים, כנראה, התשובה תהיה "מי שכמוני". וזה, כאמור, משאיר את רוב האנושות, וגם את רוב היהודים, וגם את רוב הישראלים, לגמרי בחוץ. 

וזה משהו לחשוב עליו, במיוחד ביום בו נצטווינו על אהבת חינם…  

​"אבא, ספר לי סיפור… "

מדברים הרבה על טעמו הקלוקל של הנוער, ואני מודה שיש דברים שהילדים שלי אוהבים שאני לגמרי לא מבין. מצד שני… 

האמצעי מבקש סיפור לפני השינה, הקטן משחק במיטתו והגדולה משחקת איתו ומנצלת הזדמנות להאזין מן ההפקר. ואני, מת מעייפות וצריך לצאת עוד מעט למשמרת לילה, מנסה לחשוב על סיפור קצר שאוכל לספר על טייס אוטומטי, כי הטייס הרגיל עוד רגע נרדם על ההגה. ואיכשהו, מה שעולה לי זה… 

"טוב, אבל זה סיפור מאוד עצוב. הנושא כזה כאוּב, אם תשים תחבושת לא יעזור לך שנתיים… "

"אבא זה לא סיפור, זה שיר!" הגדולה מתערבת מהצד, אבל אני ממשיך עם הדרמטיות המתבקשת, 

"הגיבור של הסיפור, להגיד אותו אסור. נגלה רק שהשם שלו… כמו אפרים".

בשלב הזה הטייס האוטומטי נחר בבוז והלך לישון, לא צריך אותו, והגדולה מצטרפת אלי לשיר; כשמגיעים ל"הנה בא אלינו" האמצעי גם שר, ובהמשך הגדולה מתקנת לי טעויות. 

לא יודע מה טעמו הקלוקל של הנוער אומר על זה, אבל 

I did something right. 

.

.

.

.

אבל לא, זה לא הספיק לו בתור סיפור לפני השינה. "אבא, ספר לי סיפור! לא שיר, סיפור!"

– טוב, טוב, מה אתה רוצה לשמוע?

אני מנסה להעיר את הטייס האוטומטי, ומקווה שאצליח לצאת מזה עם פלוטו… והוא מבקש לשמוע למה הרוסים והאמריקאים התחרו זה בזה להגיע לחלל, ולמה המלחמה הקרה לא היתה חמה. הטייס האוטומטי מודיע שיצא לפנסיה, אני גונח, מוציא מיוטיוב את הצלילים ששיגר ספוטניק-1, מסביר למה האמריקאים כל כך פחדו מלוויינים רוסיים, מסביר שארמסטרונג היה הראשון על הירח אבל גגארין היה הראשון בחלל, ושלפניו היתה לייקה, ושהרוסים שלחו גם את האישה הראשונה לחלל, ושטרשקובה היתה גם הראשונה שהיתה צריכה לא רק לשבת במקום ולא להפריע אלא גם לתקן ידנית את תכנות המנוע לקראת חזרתה לכדור הארץ. 

.

.

.

ואחרי שאמא מצילה אותי ושולחת אותי לישון לפני המשמרת, אני חושב אם יצליח לי גם על הבלדה על ארי ודרצ'י.

בתור סיפור לפני השינה? או אולי לשמור לל"ג בעומר הבא, לצ'יזבט סביב המדורה? 

================

הכלבה לייקה – האסטרונאוטית הראשונה שהקיפה את כדור הארץ | היום לפני כך וכך שנים

http://www.moonair.co.il/%D7%94%D7%90%D7%A1%D7%98%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%90%D7%95%D7%98%D7%99%D7%AA-%D7%94%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%95%D7%A0%D7%94-%D7%A9%D7%94%D7%A7%D7%99%D7%A4%D7%94-%D7%90%D7%AA-%D7%9B%D7%93%D7%95%D7%A8-%D7%94/

מילים לשיר גוליית – כוורת – שירונט

http://m.shironet.mako.co.il/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=563&wrkid=813

הבלדה על ארי ודרצ'י – ויקיפדיה

https://he.m.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%91%D7%9C%D7%93%D7%94_%D7%A2%D7%9C_%D7%90%D7%A8%D7%99_%D7%95%D7%93%D7%A8%D7%A6%27%D7%99
מילים לשיר הבלדה על ארי ודרצ'י – כוורת – שירונט

http://m.shironet.mako.co.il/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=563&wrkid=965