Suffer Not The King

Kipling speaks of "the old king", referring to King John, who was forced to sign the Magna Carta. What we call "Human Rights" was slowly and painfully wrenched from the hands of monarchs and tyrants. It was not easily gained and must not be easily returned.

The Old Issue
https://lionslair.com/Lyrics/The_Old_Issue.html

מודעות פרסומת

משחקי הכס מדגימה למה צריך דמוקרטיה

משחקי הכס מדגימה, בצורה מאוד גרפית, מה קורה בעולם שבו החזק עושה מה שבא לו: לא משנה כמה החזק התורן טוב וחכם וצודק, מתישהו יבוא אחד שהוא לא זה ולא זה ולא זה, וכולם יסבלו. עד שהחזק הרע ימות (מזיקנה או מרצח), ואז הכל מתחיל מחדש כי לך תדע מי יחליף אותו.
אז דמוקרטיה היא שיטה גרועה למשול, אבל תסתכלו שוב על משחקי הכס ותבינו מה האלטרנטיבה.
לפני 800 שנה, הברונים של המלך ג'ון הסבירו לו, בסדרת קרבות, שהם לא רוצים להחליף אותו, אבל לא מוכנים לתת לו לקחת כמה מס שירצה, ולצאת למלחמות מתי ואיפה שירצה; הם הכריחו אותו לחתום על מגילת הזכויות הגדולה, המגנה כרטא, שהגדירה בכתב את זכויותיהם וחובותיהם של הברונים כלפי המלך, והיתה הבסיס לדמוקרטיה המערבית המוכרת לנו היום. חלק מההסכם היה הקמת מועצה של 25 ברונים, שתפקידה לוודא שהמלך עומד בהסכם.
בשנים הבאות, ג'ון עצמו ויורשיו אחריו ניסו כמה פעמים להתנער מהמגנה כרטא, והמגילה עצמה נוסחה מחדש כמה פעמים, כל פעם לרעת המלוכה ולטובת… לא, לא "מתנגדיה". הברונים לא היו *נגד* המלך, הם לא ניסו לרצוח ולהחליף אותו. הם רצו להגביל את הכוח האבסולוטי שהיה לו. והם הצליחו, למרות עליות וירידות רבות לאורך השנים: מועצת הברונים הפכה לבית הלורדים, במשך השנים נוסף לה הפרלמנט ובריטניה הפכה ממונרכיה למונרכיה חוקתית, בה המלך מוגבל גם ע"י החוק ובתי המשפט וגם ע"י הפרלמנט, השולט בחקיקה ובתקציב.
מדינות אחרות עשו במשך השנים דברים דומים, וכולן מקפידות על הבסיס, האומר שאסור לתת לשליט לרכז בידיו יותר מדי סמכויות. גם אם מותר לו להורות לזרועות הממשלה מה לעשות, אסור לו לחוקק חוקים ואין לו שליטה על מערכת המשפט, והוא עצמו אינו מעל לחוק. עקרון הפרדת הסמכויות הוא הדרך למנוע משליט מודרני מלהפוך ליוליוס קיסר, לג'ון (המלך ההיסטורי, לא ג'ון שלג), או ללואי ה-14, או לסטאלין.

זוכר, 2019

בשנה שעברה לא הצלחתי להתאפק, וכתבתי משפט אחד של פוליטיקה בפוסט של יום הזיכרון. היום אני חייב לכתוב יותר. יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, יומיים אחרי סוף סבב נוסף בעזה. ארבעה הרוגים. ארבע לוויות. אף לא נציג אחד של הממשלה, באף אחת מהן.

זה פשוט מייצג את גישת הממשלה לנגב המערבי בכלל ולעוטף עזה בפרט בעשור האחרון: קשב לכם? תסתדרו. זה לא נורא אם יורים על אשקלון (רגב), כשיורים על אשקלון ועל תל אביב זה לא אותו דבר (הנגבי, בושה לשמו).

זה גורם לי להתבייש בממשלה הזו, שרואה את אזרחיה חוטפים וחוטפים וחוטפים, ומזניחה.

וביום הזיכרון הזה אני חושב, שוב:

אני לא יודע אם הם מתו בשביל המדינה שממשלת ישראל הנוכחית מובילה אליה.

יובל הולצמן

אורן מלצר

יוסי גוילי

יהודה (רוני) קורקוס

יובל וינשטיין

אלי שריקי

גל גרוסמן

אמיר זוהר

צחי בנטוב

יהי זכרם ברוך.

שאלה לאלוהים

לא באמת מבין בזה, אבל שמעתי שכאשר יהודי מת, הוא מגיע לפני כסא הכבוד, ושם נשאל על חייו לפני שיוחלט אם ילך לגן-עדן או לגיהנום. שתי שאלות שואלים אותו: האם קבעת זמנים לתורה, והאם נשאת ונתת באמונה? – ולשקר לא יוכל, ועל פי תשובתו יוחלט גורלו.

לא יודע איך החליטו שזה מה שקורה, ועל סמך מה, אבל אם כבר אני מול כסא הכבוד, גם לי יש שאלה… (טוב, שאלות, אבל חוץ מהברורות כמו איך יכולת לתת להם להפסיק את פיירפלי ומה בעצם קורה בסוף של 2001 אודיסיאה בחלל(*) ) – וזו שאלה שאני באמת לא מצליח להוציא מהראש, במיוחד בימים כאלה:

אלוהים שבשמים, או בכסא הכבוד, או לא משנה –

מצות?!

בשם עצמך, מצות?!

למה?!

הבנט דה ג'ואיש פיפל סאפרד אינאף?!

(*) חשוב להגיד את השם המלא, אחרת תשובה תהיה "מתחילה 2002, מה אתה לא אוהב בדיחות קרש?"

החלק מהבית שנמצא רק בזיכרון

כל מיני קשיים צפיתי במעבר לבית חדש. לא צפיתי ששני הבנים יגידו שאי-אפשר לעזוב את הבית של סבא מרדכי וסבתא רותי. שאסור ללכת ממנו כי הם שם, אפילו שהם כבר לא; ואסור, לגמרי אסור, שמישהו אחר יגור שם.

(סבא מרדכי, בן 81 בזמן הצילום, וחלק מהנכדים. צולם ע"י אחי, איתי כפרי)

אז הסברתי שסבתא (שהם לא הכירו) וסבא (שכן) יהיו איתנו בכל מקום וכל זמן שנזכור אותם; שהבית החדש יהיה יותר טוב וגדול ונוח מהישן, ושסבתא וסבא היו רוצים שנגור במקום יותר טוב; ושכאשר אני הייתי ילד, כל הקיבוץ היה הבית שלי. בעצם, היו לי שלושה בתים: בית הילדים, החדר של ההורים, יותר מאוחר החדר בפנימיה בצפית. וכל פעם שעברנו ממקום למקום, המקום לא היה יותר מעניין טכני, של איפה החפצים שלי ואיפה האנשים שאמורים להיות בסביבה; אם היו שם ארבע קירות אלה או אחרים, זה לא שינה שום דבר מהותי.
הבית לא היה ארבע הקירות, הבית היה הקיבוץ.
ואז הלכתי להביא זוג גרביים מהארון, ובחדר השינה שלי לא היתה מיטה.
ברור שלא, הרי אני הוצאתי אותה משם, אתמול, אחרי שפינינו את ארגז המצעים ופינינו את הדרך כך שאפשר יהיה להוציא אותה החוצה ולהעביר; ברור שהמיטה לא בחדר-השינה *הזה*, היא כבר בחדר שינה אחר… זה שעוד לא ישנתי בו. ברור שהמיטה לא כאן… אבל זה סוג של שוק, להיכנס לחדר שקרוב לעשר שנים נראה בערך אותו דבר, ולגלות שמשהו מאוד מרכזי בו, איננו.

אחרי שאבא חזר מהאשפוז הגדול הראשון, החלטנו שאני אגור איתו איזה שבועיים, כי הוא היה צריך חברה ואני גרתי הכי קרוב; לא כל כך עזרה, אז הוא עדיין היה די עצמאי, אבל היה צריך מישהו שיזכיר לו שהגיע הזמן לקחת תרופות, ללכת לחדר האוכל, או להתקלח, או לישון. השבועיים התארחו לחודשיים, כי ראינו שיש דברים שאבא פשוט שוכח לעשות, או דוחה לזמן לא ברור, וצריך מישהו שיהיה בסביבה ויזכיר, ויעיר, וגם ישים עין שלא נשכח אוכל על הגז, או שמכבים את הטלוויזיה כשהולכים לישון. ואז אשתי באה עם הגדולה, והיתה תקופה של הסתגלות לרעיון שגרים עם סבא בקיבוץ, ואז האמצעי נולד וגדל עם סבא מרדכי, והקטן גם הגיע, והיו עוד הידרדרויות ואשפוזים ולא פעם ולא פעמיים שאני נשארתי עם הילדים ואשתי לקחה את אבא למיון כי היא טובה ממני בלהזיז רופאים, וכמה פעמים שאם היא לא היתה מזהה את ההידרדרות בזמן לא בטוח שהיינו מספיקים להגיע למיון כי הוא פשוט היה נרדם עם דלקת ריאות בזמן שאני הייתי בעבודה, במשמרות לילה. אשתי היתה שומעת אותו צועק מתוך שינה בפולנית, ולה הוא היה מספר על הסיוטים שנאצים רודפים אחריו. גרנו יחד שש שנים, עד שהיה ברור שאבא צריך השגחה צמודה 24/7, שאי אפשר להשאיר אותו לבד כשהיא ואני בעבודה, ורק אז הוא הסכים לעבור לבית הבריאות של הקיבוץ, עם עוד ותיקים מהקיבוץ ומבחוץ שהיו צריכים השגחה צמודה.

ועדיין הוא היה בבית, כי זה היה בקיבוץ, והיינו מביאים אותו למגרש המשחקים שיראה את הילדים משחקים, ולשבת ליד הבריכה בקיץ גם כשכסר לא יכול היה לשחות, ולארוחות ערב לפחות כל שישי גם בחורף, והיינו מביאים אותו לגנים של הילדים להשתתף בימי הולדת, ולכל הפעילויות והחגים בקיבוץ, והיינו לוקחים את הילדים לבקר אותו; הוא תמיד היה חלק מהנוף, חלק מהבית, בשביל שלושת הילדים שגדלו איתו… ואפילו עכשיו, שהוא כבר יותר משנה לא איתנו, הוא חלק מהבית. חלק מהזכרונות. חלק שהילדים שלי לא מוכנים לוותר עליו.

איך מעבירים מהבית הישן לחדש, משהו שנמצא רק בזיכרון?

המלצת צפיה: איציק בריק נגד צה"ל

עשר שנים היה נציג קבילות החיילים וצדק במאה אחוז בכל נקודה שהביא למטכ"ל.
עכשיו פתאום יוצאים נגדו.
לי יש שאלה אחת, לפני שאתם צופים: מה אם נעשה מה שהוא דורש אבל דווקא הם צודקים? ומנגד, מה אם נעשה מה שהם דורשים אבל דווקא הוא צודק?
תחשבו על זה כשתצפו.
ודבר אחד אחרון, שכבר כתבתי לא פעם: הוא בן הקיבוץ שלי. אני לא ממש מכיר אותו, אבל מכיר אנשים שמכירים אותו עשרות שנים. כשהוא מדבר, כדאי להקשיב.

Pastime With Good Company

"להעביר את הזמן בחבורה טובה"
הנרי השמיני כתב את השיר, שכונה גם "בלדת המלך", לאשתו, קתרין מארגון, כנראה בתגובה לכעסה על שהוא מבלה את רוב זמנו, כרוב צעירי האצולה האנגלית בזמנו, בצייד, שתיה, אימוני לחימה, שתיה, רכיבה על סוסים, שתיה, שירה וריקודים, וכנראה גם… שתיה. במהלך השנים השיר התפרסם והפך לשיר עם.
בשיר אומר המלך הצעיר, שחבורה טובה – כלומר, החברים הטובים איתם הוא מבלה את זמנו – עוזרת לו לחיות כפי שהאל רוצה; מן הסתם עזרה לו, בתחום זה, העובדה שדי מהר הוא הפך לראש הכנסיה האנגליקנית, ומתוך כך לנתיג האל עלי אדמות, ומי יעיז להגיד לנציג האל עלי אדמות איך אלוהים רוצה שיחיה את חייו…
אבל לא על זה הפוסט, אלא על תכנית על כלי נגינה עתיקים, ששודרה בטלוויזיה החינוכית, זכר צדיקים לברכה, לפני כשלושים שנה. בסוף אחד הפרקים, שעסק בכלי נשיפה מעץ, ניגנו את "בלדת המלך" בגרסה אינסטרומנטלית, בלי לנקוב בשם היצירה, והתאהבתי. לקח לי כמעט חמש-עשרה שנה לגלות שיש לזה גם מלים, ולשמוע כל מיני גרסאות שונות ומשונות (כן ג'טרו טול, אני מסתכל עליך), אבל את הגרסא ההיא, עיבוד מאז עם כלים מהתקופה – לא שמעתי בשום מקום. עד הבוקר.
לא יודע למה אבל התעוררתי עם השיר בראש, חיפשתי ביוטיוב, והנה! זה זה! כמה שנים חיפשתי את הגרסה הזו, עם החלילית שכל כך נותנת שם את הטון (כן, ג'טרו טול, אני מסתכל עליך), וכל כך משתלבת יפה בכל השאר:
Instrumental, performed by Gryphon:
והנה, בלי ליווי כלי, רק המלים:
The King's Singers
והטקסט, עם המון הרחבות, בויקיפדיה
Pastime with Good Company – Wikipedia
את הגרסא של ג'טרו, חפשו לבד 😉

כשגיטרה משתיקה חדר

"תביא את הגיטרה, תנגן קצת, יהיה כיף" – כמה פעמים שמעתי את זה… לוקח לאנשים זמן לקבל שאני לא שר, לא יודע ללוות שירים פופולריים (לא את עצמי ולא אחרים), ושבכלל גיטרה קלאסית זה פשוט לא מה שהם חושבים עליו כשהם שומעים "גיטרה". הם חושבים על מישהו שמנגן ושר, בד"כ על גיטרה אקוסטית, אולי עם הגברה. הם לא חושבים על מישהו שלא שר, שמנגן מוזיקה קלאסית ושרוצה – נגד כל היגיון – שיקשיבו למוזיקה שהוא מנגן.

לגיטרה אין צליל חזק; רעש רקע מעלים אותה, ובלי הגברה, גם באולם קונצרטים, צריך להתרכז ולהקשיב כדי לשמוע. לא פלא שברגע שהיה אפשר טכנית, מצאו דרכים להגביר את הצליל… אבל בדרך שינו את הכלי. גיטרה קלאסית נראית ונשמעת כמו גיטרה אקוסטית, כמו שצ'מבלו נראה ונשמע כמו פסנתר… זאת אומרת, לא. יש דימיון, כמובן, אבל זה פשוט לא אותו כלי. אז אתה מגיע עם הגיטרה, הקלאסית, ומתחיל לנגן, ואחרי שלוש שניות אנשים מתחילים לדבר ולא רק שאף אחד אחר לא שומע, גם אתה בקושי שומע את עצמך מנגן… אבל, מנסיוני, יש שתי יצירות שמשתיקות חדר מלא אנשים. לא משנה כמה מדברים סביבך, כשאתה מתחיל לנגן אחת מהן תוך עשר שניות החדר ישתתק, ואם אתה מנגן לא רע, ייקח להם כמה דקות לחזור לדבר.

נרסיסו ייפס מנגן "רומנסה אנונימית"

נרסיסו ייפס הוא זה שפירסם ומנגן את הרומנסה למעלה, שלדבריו חיבר בגיל שבע בשביל אימו. לא פעם ולא פעמיים שמעתי חבורת דברנים משתתקת כשהתחלתי לנגן אותה (ולמען הסר ספק, בכישרון מאוד נחות לעומת זה של ייפס).

יצירה אחרת שמשתיקה חדרים היא אסטוריאס, מאת יצחק אלבניז, בעיבוד לגיטרה של אנדרס סגוביה. כתבתי עליה כבר כאן, אבל לא הזכרתי שגם היא משתיקה חדר. לא משנה כמה אנשים מסביב, מי שמתחיל לנגן את אסטוריאס גורם להם להשתתק ולהקשיב.

אפשר לדלג ל-55 שניות. יש עוד ביצועים, חלקם אולי יותר מבריקים, אבל סגוביה היה הראשון, והוא נהדר.

מן הסתם יש עוד יצירות שתופסות את אוזני השומעים, אבל מה שתופס אותי בשתי אלה הוא ההבדל העצום ביניהן; למרות שהאחת רגועה ורומנטית והשניה משדרת מתח מהרגע הראשון, שתיהן תופסות את הקהל. שתיהן גורמות לאנשים לעשות דבר מאוד נדיר: להקשיב.

להגיד אמת לשררה: תפקידם של שומרי הסף

"אל תהרגו את השליח", אומר פתגם עתיק, המזהיר את השליטים שהרג המביא ידיעה רעה לאוזנם לא ישנה את הידיעה עצמה.

אתם בטח מכירים את סיפור בגדי המלך החדשים, אבל רק למקרה שלא – המלך אהב בגדים והשקיע המון זמן וכסף בהתגנדרות, תוך שהוא מזניח את ענייני הממלכה. שני רמאים החליטו לנצל את אהבתו לבגדים, וסיפרו לו שתמורת תשלום הגון (כלומר הון תועפות) יכינו עבורו בגדים מדהימים, מבד מיוחד, שרק החכמים רואים. המלך הסכים בחפץ לב, שיכן את ה"חייטים" בארמון וסיפק להם כל רצונם, בעוד הם מעמידים פנים שהם מודדים וגוזרים ותופרים ומקשטים אוויר, וכל השרים מביטים, לא רואים דבר וחוששים להודות בכך, כי אם רק החכמים רואים את הבד המיוחד והם יודו שאינם רואים, הרי שהם טפשים – ובטפשות אסור להודות. כשה"בגדים" היו "מוכנים", המלך יצא לתהלוכה להראות את "בגדיו" המדהימים לכל העיר. כולם אמרו "וואו" כי חששו שיגידו עליהם שהם טפשים, ורק ילד אחד עמד והצביע ואמר בקול רם, "המלך עירום".

תפקידם של שומרי הסף, לא רק במדינה דמוקרטית אבל במיוחד בה, הוא להגיד למלך "אתה עירום" לפני שהוא יוצא לתהלוכה. תפקידם למנוע את הפדיחה לפני שהיא הופכת מתכנון לפעולה, כדי להגן על השלטון מפני טעויות של קוצר ראיה, ולהגן על הציבור מפני טעויות השלטון.

זה לא תמיד פשוט; לפעמים מי שאומר אמת לשררה מסתכן בהרס הקריירה שלו; אבל כל שליט ראוי לתפקידו יודע שאינו יכול לראות ולשמוע ולדעת הכל בעצמו, לכן עליו לסמוך על יועצים שלא רק יודעים את עבודתם, אלא שגם יעיזו לעמוד מולו, לומר "אתה עירום" כשצריך, ולא יתנו לו לעשות שטויות. לכן, כל שליט שראוי לתפקידו ידאג למינוי שומרי סף הראויים גם הם לתפקידם.

הבעיה קשה יותר כאשר השליט אינו ראוי לתפקידו, אינו סומך על שומרי הסף, בטוח שהם חותרים תחתיו ולכן שואף להחליפם באנשי שלומו, באומרי "הן" לכל גחמותיו. זה הנתיב המוליך לתהלוכה פומבית בה הולך המלך ומתגאה ב"לבושו", בעוד הכל חוזים במערומיו. לכן כל כך חשוב להקפיד על הליך מינוי תקין לכל שומרי הסף, הליך שימנע מינויי מקורבים ואומרי הן לכל גחמות השלטון.

לכן חשוב כל כך להקפיד על מינוי שומרי סף שלא יחששו להגיד אמת לשררה, גם – במיוחד – כאשר אמת זו בלתי נעימה לאזני השררה.

או השרה.

או שרה.

ומי שמחבל במזיד בהליכי המינויים המקצועיים, מי שמתעלם מחשיבות היכולת והצורך להגיד אמת לשררה למען טובת הציבור והמדינה, הרי הוא פוגע במזיד בחוסנה של המדינה.

האם החוק ראוי למדינה דמוקרטית?

עכשיו יש לנו ממשלה ימנית. כל מי שתומך בחוקים שהממשלה הנוכחית מנסה להעביר, צריך לשאול את עצמו מה תעשה ממשלה שמאלית עם אותו החוק. הניחו שתמר זנדברג שרת התרבות, מירב מיכאלי שרת החינוך, סתיו שפיר שרת האוצר ושלי יחימוביץ' ראש הממשלה. האם עדיין תתמכו באותו החוק, כלשונו?
אם כן, החוק ראוי לעבור. אם לא, אם החוק מתאים רק לממשלת ימין (או שמאל) אך לא להיפוכה, אזי החוק אינו ראוי למדינה דמוקרטית, בה דרכו של השלטון להתחלף; ומי שאומר "לא יתחלף", ויתר ממילא על הדמוקרטיה.