Monthly Archives: ספטמבר 2004

סוכות במדבר

שוב חץ וקשת בממשית, וגם ג'אגלינג, ופיתות על סאג', וקעקועים צבעוניים זמניים, והרבה כיף… 🙂
ביום ראשון אשאיר את משפחתי במדבר ואעשה גיחה לעיר הקודש, לערב אורחות לוחמים, אבל מלבד זאת, מיום שישי עד סוף החג אנחנו שם.

גם אתם מוזמנים 🙂

מודעות פרסומת

מעט מאוחר, נס ראש השנה

לקראת ראש השנה הכנתי קובץ וורד, כרטיס ברכה יפה לשלוח לקרובים, חברים, מכרים ואנשים סתם.

כשעתים לפני כניסת החג, עודי עוסק באיסוף הכתובות אליהן יישלח כרטיס הברכה, (ביאהו זה אורך כמה שלבים), הגיע אלי באי-מייל קובץ "שנה טובה" אחר. שמרתי אותו על שולחן העבודה והמשכתי באיסוף הכתובות. סיימתי, סימנתי את הקובץ למשלוח, שלחתי. גם לעצמי, כדי לוודא שאכן הגיע. ואכן, מקץ כדקה, הגיע. מחקתי.

עשיתי עוד כמה דברים, ראיתי את הקובץ שנשלח אלי ("שנה טובה" עם ציורים משעשעים של אנשים ממלאים מצוות פרו ורבו בדרכים מקוריות במיוחד, עם ברכות שהשנה הבאה תהיה מקורית באותה מידה), והנה מגיעה תשובה ראשונה, ממיכאל, שאיחל לי שאזכה למצוות ושלח אלי גם שתי תמונות (למטה).

סיימתי את ענייני, החלפתי לבגדים סבירים לחג, ונסעתי אל אבא לחגוג עם המשפחה.

כשהגעתי, אבא ביקש שאבדוק אם הגיע אי-מייל. בדקתי, ומצאתי שם גם את הברכה ממני; פתחתי כדי להראות לו, וכמעט קיבלתי התקף-לב. במקום לשלוח את הברכה שעיצבתי, שלחתי את הקובץ שנשלח אלי.

ולא שלחתי אותו רק למשפחה, שחלקם חרדים ולא ממש יעריכו את הבדיחה; שלחתי אותו גם לחברים, חלקם דתיים "רגילים" וחלקם חרדים, ואותו מיכאל ששלח אלי "תזכה למצוות" ותמונות, אחד מהם; וגרוע מכל, שלחתי אותו גם אל יחיאל ניר מלחי, אדם שאין לי שום רצון להרגיז בשטות כזאת.

ברגע שיצא החג שלחתי התנצלות מלווה בקובץ הנכון, ואז התגלה הנס.

מסתבר שמכל האנשים אליהם שלחתי את הקובץ הלא-נכון, הדתיים והחרדים לא קיבלו או שלא הצליחו לפתוח אותו.

היו גם חילוניים שלא קיבלו או שלא הצליחו לפתוח, אבל היו גם שקיבלו (כמו אבא שלי, שלא ראה את הקובץ כי מחקתי אותו בזמן, ואחרים, שרובם הגיבו ב"נו, מזה אתה עושה ענין…?").

אבל כל הדתיים לא קיבלו את הקובץ, או שלא הצליחו לפתוח אותו.

יצחק אמר ש"זכות אבות" עמדה לי, מהיותי צאצא (דור עשירי) של ה"אוהב ישראל", הרבי מאפטה.

אולי, מי יודע?

אין לי איך להסביר את זה שאלה שלא קיבלו את הקובץ הראשון, או שלא הצליחו לפתוח אותו, קיבלו ופתחו בלי בעיה את הקובץ הנכון (שאפשר להוריד מכאן). יכול להיות שמי שראה את הקובץ הלא-נכון הבין שטעיתי, ופשוט לא רצה לפגוע בי ואמר שלא קיבל – אבל כולם? בלי לתאם אחד עם השני?

לא יודע; כשאפגוש את הרבי מאפטה, אשאל אותו…

עד אז, הנה התמונות ששלח אלי מיכאל, ושתהיה שנה טובה לכולנו!

 

 

 

 

?Is MA only for fighting

In a long thread in Cyberkwoon, readers were asked if they practice "the spiritual side" of Martial Arts. There were many replies, and the prevailing approach seems to be that while practicing MA may have spiritual results, these are mere side-effects to the main goal of Martial arts, which is to learn to fight.

 

I whish to propose a slightly different approach.

 

If MA is only for fighting, why do Japanese MArtists hold Iaido and Kyudo in such high regard? The same question could be asked regarding Kendo, as nobody would walk around with a shinai, and for Kenjutsu, as nobody would walk around with a sword.

 

Why did Kano remove dangerous techniques from Jujutsu when he formalized Judo?

Why did Imi Lichtenfeld, founder of Krav Maga, do no such thing?

Because Imi Lichtenfeld was devising a method of SELF-DEFENSE, while Kano was establishing a form of EDUCATION.

(Judo has changed allot since Kano's time, mainly due to its introduction as an Olympic sport which turned it from a martial ART into a martial SPORT; but Kano meant for it to be a form of physical education, not merely a competitive sport. He described his MA as "a way to train character", not as a way of learning to fight.)

 

Yes, MA began as fighting systems.

No, not all MA TODAY are designed primarily to make you a better fighter.

 

The most basic experience in learning any MA is to try, and fail, and try again. Other basic experiences include pain, fear, fatigue, anger, shame, pride, and more. These are things that affect your decision and actions it combat, and in life. These are things any MA MUST ADDRESS.

 

Is the process of learning to deal with failure "spiritual", or psychological?

Can there be a MA that does not deal with these aspects?

 

MA also has to do with dealing with other people: how to treat you teacher, your training-partners, new-comers, people of other schools… 

Are these aspects "spiritual", or moral/ethical?

Can there be a MA that does not deal with these aspects?

 

Does the distinction really matter?

 

MA is a tool.

It can be used for different things.

I believe anyone studying MA and touching the above aspects of his life, has an opportunity to learn about himself, and to become a better person.

Anyone who teaches MA and can touch the above aspects of his student's life has the opportunity to show that student a way to become a better person.

Having an opportunity to help someone become a better person is a rare gift. It should not be treated lightly.

 

It should never be ignored.

 

You or your student may whish to learn to defend themselves or to win medals, to fight the enemy or to learn to be ONE with God, it makes no difference. When you enter a class, whether it is to teach or to study, you have an opportunity to do good.

 

You can use this opportunity, or you can miss it.

That is up to you.

 

הועתק מסייברקוון. הדיון נמשך, שם:

http://www.cyberkwoon.com/forum/viewtopic.php?t=12419

כוח רצון

whitebear שאל את זאב ארליך על שחרור ודמיון.
התשובה של זאב הביאה את whitebear להגיב בפורום, מה שהתחיל דיון.

על ההערה של שמעון, אני יכול להעיד אישית: ראיתי את יחיאל ניר מלחי ממשיך להתאמן, וללמד, במצבים שלכל אדם נורמלי לא היה כבר כוח אפילו להרים ידיים בויתור.

בכנס אורחות לוחמים הוא נשאל על ההתמודדות שלו עם מחלתו, וענה שיש שלושה סוגי התמודדות:
סוג ראשון, עם הקשיים היומיומיים: חולשה, כאבים, דברים נופלים מהידיים, הגוף לא מדוייק, חד וזריז כמו שהיה… זו התמודדות יומיומית, כל יום מחדש, כל שניה מחדש.
סוג שני הוא עם "נפילות אנרגיה" שקורות מדי פעם, ברמות שונות של פתאומיות; החל מעייפות פתאומית וכלה בנפילה למצב של חוסר-תפקוד כמעט מוחלט, מ-100% ל-0% תוך כמה שניות; כמעט כמו התעלפות, אבל בלי אבדן הכרה.
סוג שלישי, הוא ההתמודדות עם הטיפולים שהוא מקבל.

הייתי עד לכמה מקרים של הסוג השני. באותה שיחה באורחות לוחמים, הוא השווה את המצבים האלה למקרים שעבר כשהיה בשייטת, כשהגלים הדביקו אותו לקרקעית, האויר בריאות נגמר, והוא חייב לעלות למעלה לנשום – והגלים מצמידים אותו לקרקעית. העליה מהקרקעית מנפילות כאלה אינה ענין של כוח פיזי, אלא של כוח נפשי טהור. של הרצון לחיות.
יחיאל-ניר טוען שכוח הנפש גדול מכוח הגוף, שאדם יכול לגייס את כוח הנפש לחיות.
הייתי אומר שאלו רק דיבורים, אילו לא הכרתי אותו וראיתי איך הוא קם מנפילות כאלה וממשיך ללמד.

רשות השידור: מכתב נוסף, וגם תחקיר בהארץ

חשבתי שגמרתי איתם, הרי יש לי אישור בכתב שהם ביטלו את דרישתם לתשלום ממני – אז לקראת השנה החדשה קיבלתי מהם מכתב המודיע לי על "בדיקה חוזרת", ו"ממליץ" לי לשלם עד סוף החודש.
אז שוב שלחתי להם הזמנה לבקר אצלי ולהחרים את הטלוויזיה שאין לי.

וכמו לפי הזמנה, "הארץ" מפרסם את זה:
את האגרה כבר שילמת?
החוק ושיטת המחסומים
ואולי הכי חשוב, מתוך מה לא חוקי פה:
"עו"ד אהרון מיכאלי, מומחה לדיני מסים ממשרד זליגמן ושות', בדק בשביל "הארץ" מה היו המרכיבים הלא חוקיים לכאורה בשיטת המחסומים לגביית האגרה, ולהלן תמציתם:
* לעובדי רשות השידור אין סמכות לעכב אנשים או כלי רכב;
* לעובדי רשות השידור אין סמכות לדרוש מאזרחים להזדהות ולהציג להם תעודת זהות. סמכות זו שמורה לשוטרים וחיילים בתפקיד;
* אין הוראת חוק שמסמיכה שוטרים לעכב אנשים או כלי רכב בגלל אגרת טלוויזיה;
* רשות השידור אינה רשאית להטיל על אזרחים חובות באופן שרירותי מבלי שיש להם זכר ברישומים (מאגר אגף הגבייה), ומכאן אי החוקיות שבחיוב "פוטנציאלים" שבע שנים לאחור. למעשה, רשות השידור כלל אינה רשאית להטיל חיוב על "פוטנציאלים", משום שהם אינם רשומים אצלה כבעלי טלוויזיה;
* רשות השידור אינה רשאית לחייב אדם (כזה שרשום כבעל טלוויזיה) בתשלום אגרה לפי תאריך מעבר הדירה, נישואים או סתם לפי החלטת הפקידה בסניף;
* רשות השידור אינה רשאית לנקוט או לאיים בנקיטת אמצעי כפייה (למשל עיקול רכב, כפי שאיימו הגובים במחסומים) באופן מיידי, אלא רק לאחר שורה של הליכים ובכלל זה התראה מוקדמת של 15 יום."

לפי העולה מכתבת "הארץ", רשות ממלכתית עוברת על החוק, ומפעילה לצורך זה את משטרת ישראל.
הללויה. אנחנו מדינה מערבית מתוקנת.

על תרגול "13 התנועות" בטאי-צ'י צ'ואן, ועל יצירתיות

דיון שהתחיל ברשימה של זאב ארליך על מהירות בחיים, עבר לעסוק במהירות בתרגול; משם עברנו לדון בעקרונות לועמת טכניקות, ו-jossel שאל אותי על "13 התנועות" ועל יצירתיות.
אני עונה כאן מטעמי נוחות; הדיון, כך נראה לי, ימשיך בתפוז. לקוראי רשימות אני ממליץ לחזור מדי-פעם לדיון בתפוז; יתכן שמה שתרצו לכתוב כאן כבר נאמר שם, ואולי גם זכה לתגובה.

 

על תרגול "13 התנועות" בטאי-צ'י צ'ואן, ועל יצירתיות

אם בטאי-צ'י יש רק 13 תנועות (וגם כאן, וכאן), מדוע בכל שיטות הטאי-צ'י מתרגלים קאטה כל-כך ארוכה?
כנראה שיש לזה סיבה, אחרת משפחות צ'ן לא היו מתרגלות קאטות ארוכות, ואמן-לחימה גדול כמו יאנג לו-צ'אן לא היה מתעקש שבניו ילמדו ויתרגלו את הקאטה שיצר, והם בתורם לא היו מלמדים אותה הלאה. כך גם וו, ו-סון – אותו סון לו-טאנג, שהיה מאסטר ידוע גם בשינג-אי ופה-קואה (כלומר הכיר היטב את עקרונותיהם), ופיתח סגנון טאי-צ'י משלו, שגם הקאטה שלו ארוכה למדי (98 תנועות).

התשובה, עד כמה שאני מבין (ויכול להיות שאני לא מבין עד הסוף), היא שלא מדובר על 13 תנועות, אלא על 13 עקרונות, או רעיונות של תנועה; אבל כדאי לזכור שהטאי-צ'י שאני לומד לא עומד בפני עצמו, אלא הוא הכנה ללימוד שינג-אי, ויחד הם הכנה ללימוד פה-קואה; יכול להיות שמי שלומד רק טאי-צ'י יחשוב אחרת על נושא זה.

תרגול "13 התנועות" בטאי-צ'י צ'ואן נעשה ע"י תרגול של תנועות רבות הרבה יותר מ-13, כשבכל תנועה אמורים לבוא לידי ביטוי מספר עקרונות (מתוך ה-13), בדגשים שונים בכל פעם. יש אנשים שפשוט חוזרים על תנועות הקאטה שהם לומדים; לדעתי, הם עושים "התעמלות בניחוח סיני", או סתם ריקוד – לא אמנות לחימה.
לדעתי, תרגול התנועות בלי נסיון להבין מה עומד מאחוריהן, הוא לא יותר מריקוד.

מצד שני, תרגול "13 העקרונות" ללא קאטה, כבר לא יהיה טאי-צ'י צ'ואן; זה יהיה משהו אחר. לא בהכרח פחות טוב, פשוט אחר. אם מאסטרים גדולים כמו יאנג לו-צ'אן, סון לו-טאנג ו-וואנג שו-צ'ין טרחו לתרגל וללמד קאטות ארוכות, כנראה שהם ידעו מה הם עושים. זה לא אומר שאחרים, כמו וואנג שיאנ-ג'אי, טעו. הם פשוט הלכו בדרך אחרת. וואנג שו-צ'ין, מייסד השושלת שאני מנסה להיות חלק ממנה, למד גם אצל וואנג שיאנג-ג'אי, וצאן-צ'ואן הוא חלק חשוב מהתרגול שלנו.

 

יצירתיות

האם אדם הלומד לנגן באך בדיוק לפי התווים, אינו מבצע תהליך יצירתי? אפילו אם הוא רק מנגן את התווים, עליו להכשיר את גופו לייצר את הצלילים, עליו להכשיר את מוחו לזכור את המנגינה והקצב. אבל אם הוא עושה יותר מזה, ומנסה גם להבין את ההרמוניה, הקונטראפונקט, הפוליפוניה…? אם הוא מנסה להבין למה התכוון באך כשכתב את היצירה? האם בכך אין תהליך יצירתי?

לדעתי, חזרה על תנועות בלי לנסות להבין מה עומד מאחוריהן הוא ריקוד נחמד, אבל לא אמנות לחימה. לעומת זאת, התהליך של נסיון להכשיר את הגוף והמוח להבין וליישם עקרונות השיטה, הוא תהליך יצירתי מאוד.

לגבי האפשרות ליצור קאטה משלי – כל קאטה שאצור היום, יצירתית ככל שתהיה, תכיל את תרגול העקרונות כפי שאני מבין אותם היום.
מה אם חסר לי משהו בהבנה?

הקאטה שאני מתרגל היום, מתחילה מתרגול המתאים למתחילים שאין להם שום נסיון באמנות לחימה.
אחרי מספר שנים, משנים חלק מהתנועות, ובונים על העקרונות של המתחילים עקרונות נוספים, הבאים לעזור בתרגול שינג-אי צ'ואן. אחרי מספר שנים נוספות, משנים תנועות שוב, ועל העקרונות המשותפים לטאי-צ'י ולשינג-אי צ'ואן מוסיפים את הרעיונות והעקרונות הבאים לעזור להבין ולתרגל פה-קואה.

את עקרונות הטאי-צ'י צ'ואן אני חושב שאני מכיר, גם אם לא מסוגל ליישם בכל מצב.
את עקרונות השינג-אי-צ'ואן אני מתחיל להבין.
בפה-קואה אני יודע שאני רק בתחילת הדרך.
אם אצור קאטה משלי עכשיו, מי לידי יתקע שבאמת אדע להכניס לתוכה את כל העקרונות והרעיונות של השיטה שאני מנסה ללמוד?

מוצארט היה גאון; הוא כתב את הסימפוניה הראשונה שלו בגיל חמש. מי מכיר אותה? רק מומחים למוצארט. את הפתיחה לסימפוניה הארבעים שלו מכיר מכיר כמעט כל אדם בעולם המערבי, אפילו אם לא בשם. גם הגאון הזה למד והתפתח בימי חייו.

אני יכול לנסות לייצר היום שיטה משלי, על סמך הבנתי. אני יכול גם לוותר על הנסיון הזה, ולהמשיך ללמוד.

אני יודע שאני לא מוצארט.

כשאהיה מאסטר, אולי אחשוב אחרת.

על תרגול "13 התנועות" בטאי-צ'י צ'ואן, ועל יצירתיות

דיון שהתחיל ברשימה של זאב ארליך על מהירות בחיים, עבר לעסוק במהירות בתרגול; משם עברנו לדון בעקרונות לועמת טכניקות, ו-jossel שאל אותי על "13 התנועות" ועל יצירתיות.
אני עונה כאן מטעמי נוחות; הדיון, כך נראה לי, ימשיך בתפוז. לקוראי רשימות אני ממליץ לחזור מדי-פעם לדיון בתפוז; יתכן שמה שתרצו לכתוב כאן כבר נאמר שם, ואולי גם זכה לתגובה.

 

על תרגול "13 התנועות" בטאי-צ'י צ'ואן, ועל יצירתיות

אם בטאי-צ'י יש רק 13 תנועות (וגם כאן, וכאן), מדוע בכל שיטות הטאי-צ'י מתרגלים קאטה כל-כך ארוכה?
כנראה שיש לזה סיבה, אחרת משפחות צ'ן לא היו מתרגלות קאטות ארוכות, ואמן-לחימה גדול כמו יאנג לו-צ'אן לא היה מתעקש שבניו ילמדו ויתרגלו את הקאטה שיצר, והם בתורם לא היו מלמדים אותה הלאה. כך גם וו, ו-סון – אותו סון לו-טאנג, שהיה מאסטר ידוע גם בשינג-אי ופה-קואה (כלומר הכיר היטב את עקרונותיהם), ופיתח סגנון טאי-צ'י משלו, שגם הקאטה שלו ארוכה למדי (98 תנועות).

התשובה, עד כמה שאני מבין (ויכול להיות שאני לא מבין עד הסוף), היא שלא מדובר על 13 תנועות, אלא על 13 עקרונות, או רעיונות של תנועה; אבל כדאי לזכור שהטאי-צ'י שאני לומד לא עומד בפני עצמו, אלא הוא הכנה ללימוד שינג-אי, ויחד הם הכנה ללימוד פה-קואה; יכול להיות שמי שלומד רק טאי-צ'י יחשוב אחרת על נושא זה.

תרגול "13 התנועות" בטאי-צ'י צ'ואן נעשה ע"י תרגול של תנועות רבות הרבה יותר מ-13, כשבכל תנועה אמורים לבוא לידי ביטוי מספר עקרונות (מתוך ה-13), בדגשים שונים בכל פעם. יש אנשים שפשוט חוזרים על תנועות הקאטה שהם לומדים; לדעתי, הם עושים "התעמלות בניחוח סיני", או סתם ריקוד – לא אמנות לחימה.
לדעתי, תרגול התנועות בלי נסיון להבין מה עומד מאחוריהן, הוא לא יותר מריקוד.

מצד שני, תרגול "13 העקרונות" ללא קאטה, כבר לא יהיה טאי-צ'י צ'ואן; זה יהיה משהו אחר. לא בהכרח פחות טוב, פשוט אחר. אם מאסטרים גדולים כמו יאנג לו-צ'אן, סון לו-טאנג ו-וואנג שו-צ'ין טרחו לתרגל וללמד קאטות ארוכות, כנראה שהם ידעו מה הם עושים. זה לא אומר שאחרים, כמו וואנג שיאנ-ג'אי, טעו. הם פשוט הלכו בדרך אחרת. וואנג שו-צ'ין, מייסד השושלת שאני מנסה להיות חלק ממנה, למד גם אצל וואנג שיאנג-ג'אי, וצאן-צ'ואן הוא חלק חשוב מהתרגול שלנו.

 

יצירתיות

האם אדם הלומד לנגן באך בדיוק לפי התווים, אינו מבצע תהליך יצירתי? אפילו אם הוא רק מנגן את התווים, עליו להכשיר את גופו לייצר את הצלילים, עליו להכשיר את מוחו לזכור את המנגינה והקצב. אבל אם הוא עושה יותר מזה, ומנסה גם להבין את ההרמוניה, הקונטראפונקט, הפוליפוניה…? אם הוא מנסה להבין למה התכוון באך כשכתב את היצירה? האם בכך אין תהליך יצירתי?

לדעתי, חזרה על תנועות בלי לנסות להבין מה עומד מאחוריהן הוא ריקוד נחמד, אבל לא אמנות לחימה. לעומת זאת, התהליך של נסיון להכשיר את הגוף והמוח להבין וליישם עקרונות השיטה, הוא תהליך יצירתי מאוד.

לגבי האפשרות ליצור קאטה משלי – כל קאטה שאצור היום, יצירתית ככל שתהיה, תכיל את תרגול העקרונות כפי שאני מבין אותם היום.
מה אם חסר לי משהו בהבנה?

הקאטה שאני מתרגל היום, מתחילה מתרגול המתאים למתחילים שאין להם שום נסיון באמנות לחימה.
אחרי מספר שנים, משנים חלק מהתנועות, ובונים על העקרונות של המתחילים עקרונות נוספים, הבאים לעזור בתרגול שינג-אי צ'ואן. אחרי מספר שנים נוספות, משנים תנועות שוב, ועל העקרונות המשותפים לטאי-צ'י ולשינג-אי צ'ואן מוסיפים את הרעיונות והעקרונות הבאים לעזור להבין ולתרגל פה-קואה.

את עקרונות הטאי-צ'י צ'ואן אני חושב שאני מכיר, גם אם לא מסוגל ליישם בכל מצב.
את עקרונות השינג-אי-צ'ואן אני מתחיל להבין.
בפה-קואה אני יודע שאני רק בתחילת הדרך.
אם אצור קאטה משלי עכשיו, מי לידי יתקע שבאמת אדע להכניס לתוכה את כל העקרונות והרעיונות של השיטה שאני מנסה ללמוד?

מוצארט היה גאון; הוא כתב את הסימפוניה הראשונה שלו בגיל חמש. מי מכיר אותה? רק מומחים למוצארט. את הפתיחה לסימפוניה הארבעים שלו מכיר מכיר כמעט כל אדם בעולם המערבי, אפילו אם לא בשם. גם הגאון הזה למד והתפתח בימי חייו.

אני יכול לנסות לייצר היום שיטה משלי, על סמך הבנתי. אני יכול גם לוותר על הנסיון הזה, ולהמשיך ללמוד.

אני יודע שאני לא מוצארט.

כשאהיה מאסטר, אולי אחשוב אחרת.

שנה טובה!

בלי תוספות והתחכמויות, פשוט שתהיה שנה טובה 🙂

תמונות מסדנת הקשתוּת, 10.9.04

כדי לא להעיק על השרת של "רשימות", וכדי להקל על תהליך העלאת התמונות:

http://DVDKFR.pic.co.il

התחלנו בחזן ויערי, ותראה לאן הגענו…

הרבה אנשים הגיבו על מה שכתבתי כאן.

הרבה מהתגובות מתעלמות ממה שכתבתי:

"גיליתי גם שביהדות יש הרבה דברים חכמים, ואין סיבה לא לקחת חכמה רק בגלל שהמקור יהודי.
גיליתי גם שיש בקהילות החרדיות דברים מכוערים לצד דברים מאוד יפים.
(ההדגשה לא במקור)
גיליתי שהחרדים הם בני-אדם, ויש ביניהם טובים ורעים, חכמים וטפשים, יפים ומכוערים."

אני לא מתעלם מהבעיות של החברה החרדית.

דיברתי רק על העברת האידיאולוגיה לדור הבא; לא הבעתי את דעתי אם האידיאולוגיה עצמה טוב או רעה.

הרבה כותבים דברו על בעיות שונות בחינוך החרדי בפרט ובטיעונים שלי בכלל (דוגמא). לצערי, רובם צודקים. אין ספק שהחינוך החרדי (בישראל יותר מאשר בארה"ב ואנגליה) סגור, מחנך לסגירות, מתעלם מכל מה שאין עליו חותמת יהודית ומוציא בוגרים שאין להם דרך להתפרנס בעולם החילוני. זה לא סותר את טענתי העיקרית, ממנה התחיל הדיון, שהחרדים מצליחים להעביר לדור הבא את האמונה בצדקת דרכם מחד, ובאסון הדרכים האחרות מאידח, דבר שהתנועה הקיבוצית (ובעצם גם היהדות החילונית) לא הצליחה לעשות.

כשמסתכלים על היהדות, על היהודים, כדאי לזכור שמה שאנחנו רואים היום הוא לא מה שתמיד היה ולא מה שתמיד יהיה; כשמסתכלים על עם בעל היסטוריה של 3000 שנה, ומנסים לחשוב מה מצליח ומה לא, כדאי להביט בתמונה כוללת, ולא רק במה שקורה כאן, כרגע.

לא במקרה אני מזכיר שוב ושוב שהיהודים הקונסרבטיבים, הרפורמים והחילונים בחו"ל הולכים ומתבוללים, בעוד שמספר החרדים גדל. היהודים בישראל אינם כל היהודים בעולם. גם החרדים בישראל אינם כל החרדים בעולם.

בארה"ב לא צריך להתחמק משירות צבאי ואין קצבאות מהמדינה לתלמידי ישיבות, אבל החרדים מסתדרים שם, ממשיכים לחיות את החייהם, משתלבים בשוק העבודה ומוצאים פרנסה, ומספרם גדל בעוד שמספרי כל הקבוצות האחרות הולך וקטן. כך גם באנגליה ובמקומות אחרים.

בקיבוץ שבו גדלתי, כמעט שלא נשארו בוגרי השכבות שמעלי, השכבה שלי, והשכבה שמתחתי.

אף אחד מהם לא הלך לחיות בקיבוץ אחר. אף אחד מהם לא הלך "להגשים" משהו חוץ מאשר את חייו הפרטיים. האידיאולוגיה של חזן ויערי מתה, הרבה לפני שהם עצמם מתו; וכדאי לקרוא איך החינוך הקיבוצי נראה, למי שעומד חצי-בחוץ.

ההצלחה הגדולה של היהדות החרדית (כמו של האמיש והמורמונים), היא שהיא מצליחה להעמיד דור אחרי דור שהולך באותה הדרך ולא סוטה ממנה, למרות הלחצים החברתיים.

זה לא הופך את הבעיות של החברה הזאת ליותר קטנות.

וזה לא מקטין את האתגר של כל אחד מאיתנו, בחפשו לו דרך חדשה.