Monthly Archives: יולי 2010

מוסר הלחימה של טרזן

אני כבר לא זוכר, ממרומי 43 שנותי, אם היכרתי לראשונה את טרזן בחוברות הקומיקס או בסרט עם ג'וני וייסמילר. "טרזן בניו-יורק" הוקרן לילדי הקיבוץ בחדר האוכל, יום אחד אחר הצהריים. אני מניח שהייתי בן 4 או 5, לא יותר מזה, ושתי תמונות מהסרט הן כל מה שזכרתי ממנו, לאורך שנים – בעצם, עד שגיליתי אותו ביוטיוב – שתי תמונות, יחד עם אמירה אחת של אמי, שישבה לידי. מוזר איך שמשפט אחד יכול להשפיע כל כך הרבה, לאורך כל כך הרבה שנים… שתי תמונות ומשפט אחד, שהביאו אותי, אחרי יותר משלושים שנה, לחפש את ג'וני וייסמילר ביוטיוב ולהגיע לפלייליסט של כל הסרט.

התמונה הראשונה היא הקפיצה המדהימה הזו (דקה 5:25). אני לא יודע אם וייסמילר השתמש בכפיל לפעלולים מסוכנים;  נראה לי שלא. בכל מקרה, השניות הארוכות עד הפגיעה במיים זכורות לי עד היום. בסרט נאמר שזו נפילה של 200 רגל, כלומר כ-61 מטר. לא הייתי מנסה את זה בעצמי…

בתמונה השניה, טרזן קופץ לתוך מכונית בה נוסעים אויביו שחטפו את בנו המאומץ ומכה אותם (דקה 4:23). אני לא באמת זוכר פרטים; זה בטח לא דמה בכלום למה שרואים בסרטי הפעולה המודרניים, אבל אני זוכר את אמי יושבת לידי ואומרת לי שטרזן לא מרביץ בשביל להרוג, הוא מרביץ לאויבים שלו "רק עד שיתעלפו, אחר-כך הם יהיו בסדר". ((כשראיתי את הקטעים האלה לפני כתיבת הרשימה ראיתי עוד פרטים, אבל לא זכרתי אותם בשנים שעברו מאז והשתדלתי לא להסתכל, מעבר לחיפוש התמונות המסויימות האלה, כדי לא לקלקל את הזיכרון)) אני זוכר את עצמי נזכר במשפט הזה יותר מאוחר, בכל מיני הזדמנויות בהן עלה הנושא של אם וכמה להרביץ; איכשהו, שם נטמן הזרע שגדל אחר-כך למוסר הלחימה של "מינימום הנזק הנחוץ לפתור את הבעיה".

אני קורא מה שכתבתי כאן וזה נשמע קלוש; הקשר בין טרזן למוסר-לחימה רחוק מלהיות מובן מאליו… אבל טרזן היה גיבור ילדותי; הוא זה שבגללו טיפסתי על עצים (וחיפשתי לשווא ליאנות, ((או חבלים מוסווים כצמחים מטפסים)) כדי להתנדנד בעזרתם מעץ לעץ), הוא זה אליו רציתי לדמות. ובדמיון שלי, טרזן היה זה שלא הורג את האויבים שלו, למרות שהוא יכול – כי אין צורך.

איך הייתי גדל אילו אמי לא ישבה לידי באותו סרט? אין דרך לדעת, אבל סביר שלא היתה יושבת לי בראש התדמית הזאת של גיבור הילדים האולטימטיבי, שלא הורג כי אין צורך. עד היום.

אימון

אחת-עשרה וחצי בלילה. מחשבות על ה-"12 חסימות" – איך אני נראה בסרטון, איך הרגשתי כשעשיתי אותו, אותה, איך שינג-אי שונה מפה-קואה, עוד – הוציאו אותי מהבית.

החתול הערס של השכנים מסתכל עלי. מאז אקסלראנדו ((אחד, שניים)), אני לא מרגיש לגמרי נוח ליד חתולים ג'ינג'יים, אבל זה (עד כמה שאני יודע) רק מסתכל. ליד הפנס שמתחתיו אני נוהג להתאמן, מישהו העמיד ממטרה. אני עושה צאן-צ'ואן על חתיכת דשא(-לשעבר) יבש, חושב מה הלאה; אמצע הלילה, כבר התחלתי להזיע, אם אעשה עוד קצת לא אוכל לישון שעה… מסתכל על השטח היבש, השטח הרטוב, המהמורות בשטח… יש מקום לטאי-צ'י, אבל לשינג-אי לא. יש לי כוח לשינג-אי? יש לי כוח להזיע עכשיו, אמצע הלילה? אשתי כבר ישנה… מתחת לפנס אחר אני עושה את הקאטה של חמשת האלמנטים. בלי רקיעה הלוך, חזור, צד שני, עם רקיעה… הקאטות בשינג-אי מושכות קדימה; במקום הזה, אני מגיע לדשא שלא כיסחו כבר הרבה זמן. דשא גבוה הוא מסתור טוב לנחשים… אני מקווה שהם לא כאן, ושאם כן – הרקיעות יזהירו אותם. 43 שנה אני בקיבוץ, ראיתי והרגתי לא מעט צפעים אבל מעולם לא הוכשתי. לא רוצה להתחיל הלילה.

לאט, נשימה עמוקה שלמה בין צעד לצעד. לא צריך להזיע. רק את הקאטה של חמשת האלמנטים, אני אומר לעצמי, ומתחיל את הקאטה השניה. להפתעתי, אני זוכר את התנועות. וכמו שתמיד היה, אז כשעוד התאמנתי, כמו שאת הקאטה הראשונה עשיתי לאט, כך השניה יוצאת הרבה יותר מהירה. אני מאיט את עצמי, הרגליים לא מה שהיו ואפילו שאני על דשא צריך לרקוע בזהירות. מסיים, אפשר להפסיק עכשיו. רק חמש דקות ביום, לא? אפי ויוסי לימדו אותי את השלישית, מתישהו, באחד הגשקואים בבית מאיר, אחרי שהפסדתי חודש בגלל מילואים. איך הלכו התנועות? אני מתחיל את השלישית, מופתע שהגוף זוכר. אם זה הגוף שזוכר ולא המחשבה המודעת, איפה הכוונה בתנועה? אולי צריך את הראשון כדי שהשניה תוכל לעבוד? אולי להיפך, אני זוכר היום כי פעם היתה גם כוונה?

את הרביעית אני מסיים, ומזהה בדרך טעויות; יש שני מעברים שאני לא זוכר. איכשהו הגוף "מחליק" אותם, אבל ברור לי שאלה החלקות ולא התנועה הנכונה.

הנשימה מלאה, כבר מזיע למרות שקריר. כשהגוף לא רגיל לתנועה הוא מתאמץ יותר, מזיע יותר. פי-צ'ואן. כשלמדתי אמרו לי לעשות לפחות מאה צעדים ביום. עכשיו אני עושה עשר. לאט, נשימה שלמה בין צעד לצעד, כמה שיותר כוונה. משהו בפי-צ'ואן עושה את הכוונה יותר קלה למיקוד, או שאולי זה ההרגל?

עכשיו איך אפשר ללכת לישון?

מחר מתחיל לעבוד בשש…

פה קואה, שינג אי, נוסטלגיה

עייפות נראית לפעמים כמו מצב חיים – לא דבר שמופיע בסוף היום, או באמצע, אלא מה שאני מתעורר איתו, קם לעבודה איתו, אוכל איתו, הולך לישון איתו. שבוע של עבודה (הרבה משמרות של 12 שעות), ילדים, הכנה לבחינה (יסודות המימון) – לא משאיר זמן לחשוב על אימון. זה שם, ברקע, כל היום – אני לא מסוגל לשבת, ללכת או לעמוד יותר מדקה בלי להיזכר במשהו מטאי-צ'י – אבל לחשוב על לעצור ולעשות אימון, זה לא. זה יותר מדי.

חמש דקות ביום, גיא אלוני יושב לי על כתף ימין ולוחש. למי יש כוח להקשיב לו?

חמש דקות ביום, ניר מלחי יושב לי על כתף שמאל. פעם חשבתי שאי-אפשר לא להקשיב לו; היום אני יודע שכמה שאני מעריך אותו, עייפות יכולה להשתיק אפילו אותו.

אתמול למדתי לבחינה עד 2:30 בבוקר. כשסוף-סוף הלכתי לישון, שלושה דברים שונים העירו אותי, שלוש פעמים שונות. ב-7:30 זה היה המעורר, צריך לקחת את הילדים לגן. כשאשתי והם יצאו, ישבתי ללמוד. ב-13:00 נשכבתי לישון שעה, בשלוש המבחן. בסוף יולי יהיו לי שלוש בחינות בשישה ימים, בינתים קצת זמן לנוח. סמסטר קיץ מתחיל ב-28.07.

ב-23:15, השניים על הכתפיים שלי כבר לא נותנים לשבת. במקום לישון, לא יודע למה, עשיתי פה-קואה. הדשא היבש מתחת לפנס מכוסה פרחים צהובים יבשים מהעץ הסמוך. אין כאן קטע שטוח, הכל מהמורות; קשה ללכת במעגל כאן. הסלולרי נזרק על האדמה, לסמן מרכז. הכלב של השכנים מתחיל לנבוח, לא מאמין לשטויות שאני עושה. אולי בגלל האדמה הלא-ישרה, אולי בגלל החלודה, קשה לי ללכת נמוך כמו שאני (כבר לא) רגיל. גיד אכילס , בחלק האחורי של הקרסול, צועק שיתלונן באו"ם. אנטישמי. מחשש לועדת חקירה, אני הולך יותר גבוה, אבל הירידות הנמוכות בשתי התנועות הראשונות באות בקלות.

פה קואה מאוד מגוון מבחינה תנועתית, פעם גבוה, פעם נמוך, פעם ישר ופעם מפותל. כיף. הנשימה מעמיקה, הגוף נמתח. מתחיל קצת להזיע… אבל הקרסול ואכילס שמזכירים לי לא להגזים, וגם הידיעה שאם אעשה יותר מעשר דקות לא אוכל להירדם שעתיים, גורמים לי לעצור אחרי הקאטה הראשונה.

פעם יכולתי לעשות דברים כאלה, עוד ועוד, בלי לחשוב בכלל.


זה לא היה ביצוע טוב, בטח שלא יחסית לרוב אלה שלמדו איתי; היום זה נראה לי כמו מדע בדיוני… אבל אימון יומי בשבילי היה שעתיים מינימום. אני אומר לעצמי שעוד אחזור לזה. שלוש שנים, אני עדין אומר לעצמי שאחזור לזה.

לא יודע אם אחזור ללמד, לטפל, לעבוד עם נוער בסיכון – אבל להתאמן, אני אחזור.

אני חייב לחזור.

ותודה לחנן על הקליפים!