Monthly Archives: נובמבר 2012

קאטה בפחד. ממש פחד. והמלצה על ספר

יש גישות שונות להכנה לקרב. גישה אחת, נפוצה בעולם המודרני, אומרת שצריך לתרגל הכי דומה שאפשר לקרב אמיתי, כלומר להתאמן במגע מלא עם כמה שפחות חוקים והגבלות, כי זה מה שיהיה בקרב אמיתי. גישה אחרת, שהיתה (ואולי עודנה) נפוצה בשיטות העתיקות של יפן, מדברת על תרגול קטה – כלומר תרגול של "סיפור קרב" בשניים, בלי או עם נשק. תרגול זה אמור להכין לקרב אמיתי, ורבים בעולם שואלים איך תרגול של משהו מוכתב מראש יכול להכין לקרב אמת, שאינו מוכתב?

התשובה היא ש"ריקוד-קרב" מוכתב מראש, הוא רק השלב הראשון של התרגול. שלב זה יכול להימשך כמה שנים, ויתכן שיש בעולם מורים שלמדו ביפן אבל לא הגיעו ללמוד מעבר לו ולכן לא מכירים את השלבים הבאים, המיועדים למתקדמים, שבלעדיהם לימוד הקאטה אינו שלם. יתכן שבגלל מורים שהבנתם את השיטה שהם מלמדים חלקית, יצא לתרגול הקאטות שם רע; אבל יש תרגול למתחילים, יש תרגול למתקדמים, יש תרגול למתקדמים מאוד. באקבן אומרים ש"לא נותנים לתינוקות סטייק", כלומר לא מפילים על תלמידים מתחילים חומר של מתקדמים שלא מתאים לרמתם.

בקובץ Campfire Tales from Hell (*), אחד הכותבים, ששמו ברח מזכרוני (**), מספר על תרגול קאטות עם בוקן בשיטת קוריו שלמד (דוגמא). בהתחלה מלמדים לבצע את התנועות – התקפות, הגנות, התקפות-נגד – הכי מדוייק שאפשר, אחר-כך (סטייק) מתחילים להכניס ואריאציות (במקום להגיב כך אפשר להגיב גם כך, או כך), אחר-כך ובמשך הזמן (סטייק נא) התרגול הופך לכמעט קרב. מדובר על תרגול עם מורה בכיר, לא עם חבר – הוא אחראי להשגיח שהתגובות של הלומד יהיו ריאליות, וגם להבהיר את התוצאות במקרה של תגובה שגויה. בהתחלה ההסברים הם בעדינות ועם חיוך, יותר מאוחר בלי חיוך ופחות עדין. מתישהו ההסבר מתחיל להיות כואב. בוקן אינו מרופד. הכותב מספר שביפן, כשמישהו נפצע באימון החברים מהדוג'ו אוספים כסף וקונים לו מתנה לבית החולים או משהו כזה, ולא עושים מזה יותר ענין. התפקיד של המורה הוא להסביר מה קורה אם הגבת לא נכון, וההסבר צריך להיות ברור.

אחרי תקופה מסויימת, התרגול הזה נעשה מפחיד. הכותב מספר שבמקרה אחד הוא הצליח לסיים את הקטה, לקח שני צעדים אחורה ואז איבד שליטה ומרוב פחד ואדרנלין הקיא על הרצפה, באמצע הדוג'ו.

לדבריו, סוג זה של אימון מכין בצורה מאוד ריאליסטית להתמודדות עם האדרנלין והפחד שמפריעים במצבי אמת, כששואלים איך תרגול של קאטות מכין לקרב אמיתי, זו התשובה.

לדבריו סוג זה של אימון קיים גם בתרגול בידיים ריקות, אבל רק התרגול עם בוקן באמת מפחיד. יש הרבה פחות מרווח לטעות בין "הכל בסדר" לבין פציעה קשה.

הוא מספר שבעבר היו מתאמנים גם עם חרבות פלדה (בעיקר לא חדות), אבל הפסיקו, לא בגלל שזה מסוכן למתאמנים (כי גם בוקן מסוכן) אלא בגלל שהאימון פוגם בחרבות.

בזמן אימון כזה אסור לתת למוח לברוח ל"מה קורה לי" – צריך להיות לגמרי כאן ועכשיו, אחרת הכל מתחרבש. אין זמן לאנליזה. אצלנו מתחילים את ה"כאן ועכשיו" מתשומת לב לנשימה, אחר כך עוד דברים. בשיטות אחרות אולי יש דגשים אחרים.

===============

(*) איש נקלע לבעיה בריאותית והיה זקוק לכסף. חבריו נפגשו והחליטו להוציא קובץ מאמרים כדי לאסוף כסף לעזרתו. האיש מהחוג של רורי מילר ומארק "אנימל" מקיאנג, כך שהמאמרים עוסקים בעיקר באלימות ואמנויות לחימה, אבל לא רק – יש שם גם חוויות א"ל ממקומות לא שגרתיים, כולל דיווח על איך זה לעשות קאטה בקוטב הדרומי (לא במקמורדו, בקוטב עצמו), איך זה להיות במעצר ביפן ואיך כן – בעיקר ולא – כדאי לדבר עם שוטרים, מאמר של מקיאנג שלדעתי צריך להיות קריאת חובה לכל אזרח. עוד יש שם תיאור של אמנות לחימה מערבית בחרב (ACT, בשבילכם!), הצעות איך לשרוד אשפוז פסיכיאטרי, שיחה (דמיונית) (אני מקווה…) בין מקיאנג לרוצח שכיר ועוד.

Campfire Tales from Hell: Musings on Martial Arts, Survival, Bouncing, and General Thug Stuff,     http://www.smashwords.com/books/view/163062

יש גם באמאזון אבל אני מעדיף את סמאשוורדס, שגם נותן לקרוא 20% מהספר בלי תשלום כדי להתרשם, וגם מציע מגוון גדול של פורמטים דיגיטליים, ללא DRM. אני לא אוהב DRM.
לקריאת 20%: http://www.smashwords.com/extreader/read/163062/1/campfire-tales-from-hell-musings-on-martial-arts-survival-bouncing-and-general-thug-stuff

(**)הוא דוקא לא כזה מפחיד…