Monthly Archives: אוגוסט 2004

תמונות מסדנת הקשתוּת, 27.08.04

חוויות ורשמים מהסדנא אפשר לקרוא כאן.

ידיים טובות

תמונות החלטתי להביא פה, פשוט יותר נוח מאשר להעלות לתפוז כל תמונה לחוד…
אבל אי-אפשר בלי תודה מיוחדת ליונה מלניק סנסאי, בעל הבית שתרם לנו את הדוג'ו שלו; ולבודוקאן, תלמידתו, שפתחה בבוקר ונשארה עד כמעט שלוש לסגור, ואיחרה בגללי לקניות השבת – תודה וסליחה!
בלעדיכם כל זה לא היה קורה.
ותודה נוספת לרוני, שצילמה; ולשירה, שעדין לא שלחה אלי את התמונות שלה… 🙂
ולכל מי שהגיע!

הסדנא הבאה תהיה בעשרה בספטמבר. ההרשמה בעיצומה.


אברהקדברה והאיש, שצריכים הוכחות לביתם שאכן הלכו לירות כל היום בחץ וקשת…

 


ברונו ושירה יורים

 


קמילה, סלע, אבשלום, גדעון, רפי (ועוד מישהו שמסתתר מאחור…)

 


טאו, שניה אחרי שחרור החץ

 


מבט מאחור על שורת הקשתים. האם הגב ישר? האם הכתפיים משוחררות? יש דברים שקשה לראות כשמתרכזים בקֶשֶת, במקום בקַשַת

 


המטרה – אגו


למתוח את הידיים, עד קצה החץ


הידיים מתוחות: שירה יורה


זו לא בטלנות – לג'ודוקאים פשוט יותר נוח על המזרון… 🙂

 


אני יורה

מודעות פרסומת

שאלות לניר מלחי

המורה שלי, יחיאל-ניר מלחי, מאסטר בקונג-פו, רב אורתודוכסי, בוגר הקומנדו הימי ויוצא קיבוץ חצרים, הסכים לענות לשאלות בפורום אמנויות לחימה בתפוז.
שאלות אפשר לשאול כתגובה להודעה הזאת.
השאלות יועברו אליו ביום ראשון בצהרים, יחיאל-ניר יענה עליהן כשיוכל, וכשיסיים התשובות יועלו לפורום. התהליך ייקח כשבועיים, אולי יותר.

ניר מלחי, בן קיבוץ חצרים, התחיל ללמוד ג'ודו בגיל 13, ואח"כ המשיך גם לקראטה. בצבא שירת בקומנדו הימי, והיה מעורב במבצעים רבים בלבנון ובמקומות אחרים, חלקם חסויים עד היום. אחרי הצבא היה מאבטח באל-על, ועזב תפקיד זה כדי להצטרף למשטרה, משם יצא לאחר מקרה בו נאלץ להרוג אדם בהגנה עצמית, אחרי שאותו אדם הרג שוטר.

ניר נסע לאירופה ולארה"ב ללמוד אמנויות לחימה, וכשלא מצא מה שחיפש החליט ליסוע ליפן, שם התמחה בקנדו (דאן-3) ולמד (וניסה) הרבה דברים אחרים, כולל זן; שם גם התחיל ללמוד קונג-פו בשיטת צ'ון-נאן, הכוללת טאי-צ'י צ'ואן, שינג-אי-צ'ואן ופה-קואה צ'אאנג, התקבל כתלמידו של מאסטר וונג פו-לאי מטאיוואן, והוסמך על-ידו כראש השיטה בישראל.

שם גם חזר בתשובה.

כשחזר לישראל, בשנת 1986, הוא הקים את המרכז הישראלי לטאי-צ'י, שהועבר במשך הזמן לתלמידיו הבכירים. המרכז הוא אחד מבתי-הספר הגדולים בארץ לאמנויות לחימה בכלל, ולטאי-צ'י צ'ואן בפרט.
בארץ הוא גם המשיך בלימודי היהדות באחת מישיבות פוניבז', והוסמך לרבנות; כמו כן הוא עסק ועוסק בפעילות התנדבותית עם נזקקים.
את פרנסתו הוא מוצא לא באמנויות לחימה אלא בעסקים אחרים, בארץ ובחו"ל.

לפני כארבע שנים התברר שחלה בסרטן בעקבות צלילות בקישון בזמן שירותו הצבאי, והוא הרבה להתראיין כדי לסייע במאבק הציבורי של יוצאי השייטת שחלו.

הוא השתתף במפגש פורום שנערך במרכז הישראלי לטאי-צ'י, שם התמוטט במהלך הדגמה (כתוצאה ממחלתו) ושבר רגל; למרות השבר הוא השתתף בשיחה שהיתה אחרי האימון, וענה במשך כשעה לשאלות.

בתקופה האחרונה הוא משתתף במפגשי אורחות לוחמים, שהאחרון בהם היה לפני כשבוע. היוזמה להפנות אליו שאלות בתפוז, באה בעקבות המפגש האחרון.

13 הואשמו בהתעללות בגולני; איש לא ייאסר

אם מישהו במשפחתי ירצה אי-פעם להגיע לגולני, אני אראה לו את הכתבה הזאת, ואזכיר לו שהיא עתיד לפגוש באנשים בהם מדובר, או בחבריהם, בתור מפקדיו.

עם כל הכבוד למערכת השיפוט הצבאי, את האשמים צריך להכניס לכלא ואת הפלוגה צריך לפרק, ולפזר את אנשיה למקומות בהם לא יתנו להם לנהוג כך.

אני רק מקווה שעוד יש כאלה…

אורחות לוחמים

בודוקאן התחילה, דובלבן, סנסאי ואני המשכנו: חוויות מסמינר אורחות לוחמים, עם תמונות.

סעיף של זה אפשר למצוא גם כאן, בהודעות על דרור.

היה כיף. חבל שנגמר כל כך מהר…

סדנת קשתות שניה, 10.9.04

 

ביום ו' 10.9.04, נקיים סדנת ירי בחץ וקשת כמדיטציה בתנועה.

 

 

בתוכנית:

 
09:30: התכנסות

10:00: טקס "מדיתהציה" + חימום.
10:20: כללי בטיחות ותחילת תרגול בלי ירי
11:20: תחילת ירי
12:00 הפסקה
12:15  ירי רגיל, ירי בעיניים עצומות,  ועוד
14:00  סיכום  


אם יהיה ביקוש לשעות יותר מאוחרות, יתכן שינוי בהתאם.

מחיר השתתפות: 100 ₪

מספר המשתתפים מוגבל.
קיום הסדנא תלוי במספר הנרשמים.
הסדנא אינה מתאימה לילדים.
הסדנא תתקיים באזור המרכז, מיקום יועבר לנרשמים.

לפרטים והרשמה:
דוד כפרי 6970677 – 050, או במייל.
להורדת פלייר להדפסה

דיאלוג: אמנות לחימה, מערכת החינוך

בעקבות הרשימה אמנות לחימה נגד אלימות נוער, התפתח דיון גם כאן וגם בפורום אמנויות לחימה של תפוז; הדיון בתפוז עלה בשני שרשורים שונים (ראשון, שני), בהם עלו דעות רבות, חלקן מנוגדות. כדאי מאוד לקרוא הכל.
אחד הקוראים בתפוז, שביקש לא להזדהות, שלח אלי את המסר הבא:

שנת 1995 פורץ מחבל לבית ספר אורט קנדי בירושליים בהפסקת 10 ומצליח לדקור 10 תלמידים.
כל שאר בית הספר היה שרוי בהלם מוחלט והיחידי שהצליח לנטרל אותו היה סגן המנהל.

ראש הממשלה דאז רבין החליט שלא יהיה דבר כזה שוב ודרש ממערכת הביטחון ליצור תוכנית הגנה עצמית לבתי ספר תיכוניים וכך היה
הוכשרו 300 מדריכות קרב מגע ברוטציה ועברו בכל בתי הספר בפריסה ארצית והעבירו 16 שעות של הגנה עצמית לבתי הספר.

ואז נתקלו הבנות בבעיות כמו אלימות במישפחה מצד התלמידים והתלמידות, אונס, אונס קבוצתי, אלימות בבתי הספר.
ואז הייעוד של ההדרכה השתנה קצת ונאלצו לעבור סדנאות צמודות למחלק הנוער במישטרה, פסיכולוגים ואנשי מיקצוע שונים כדי לתת להן כלים להתמודד עם מה שהן פוגשות.

כניסה לקורס כזה לא דורשת ידע מקדים בקרב מגע אך דורשת קואורדינציה טובה וגישה חינוכית.

בעבר היו מגיעות בנות עם רקע אבל שמנו לב שזה עוזר אבל זה לא העניין כי ללמד ילדה אצבעות לעיניים ובעיטה לביצים לא הייתה הבעיה אבל ולהדריך אותה להתקשר למוקדי מצוקה או לטפל בה באמצעים פדגוגים הייתה הבעיה האמיתית.
אז קיבלנו בנות מרקע של ריקוד ותנועה וכן גישה ללחימה. מי שהיה לה רקע רק היה מבורך אך לא נחוץ.

לגבי ההכשרה מדובר על קורס של שלושה חודשים אנטנסיביים מאוד מאימונים מהבוקר דרך שעורי מדריך מרובים, לימודי חינוך, פסיכולוגיה וכ"ו.
כך שבעצם מדריכי קרב המגע שאתה מכיר מהצבא אלה לא מדריכות הגנה עצמית לבתי הספר שעבודתן קודש!! מעבר לאגרוף והבעיטה.
  
בהנחה שאתה איש חינוך אני מאמין שאתה מבין את התמורה אליהה אנחנו מכוונים את הבנות.

שלא תטעה הקורס הזה הופשק לפני שנתיים מחוסר תקציב של מישרד החינוך ששלם את המשכורת למדריכות האלה ולא מטעמים של כישלון המערכת.

אני יכול לומר לך שכשאני הגעתי לסגל הפיקודי שם האמן לי שדאגתי למקצועיות של הבנות ההן ואני אומר לך באמת שהן מדריכות הגנה עצמית לבנות מהטובות שראיתי שכן הן יודעות בדיוק מה ואיך לדבר איתן.

מקווה שנתתי לך חומר למחשבה. אנא ממך פרסם את מה שכתבתי לך מבלי להזכיר את שמי כי באמת שלא חסר לי כאב ראש כדי להתעמת עם אנשים פה.

האמת, שעם כל מה שנאמר כאן אין לי שום ויכוח.
יש לי בעיה עם הטענה שתלמידי תיכון צריכים ללמוד הגנה עצמית, אבל אם רוצים שיילמדו, כנראה שמדריכי קרב מגע צה"לי ילמדו את זה טוב.

אבל אמנות לחימה אינה הגנה עצמית, ואין שום דימיון בין לימוד קבוצה רגילה לבין טיפול בנער אלים.
אם המטרה בפרוייקט היא לאפשר לנערים להגן על עצמם, אין בעיה – אפשר להמשיך.
אם המטרה היא להוריד את רמת האלימות בבתי-הספר, לא זו הדרך.

עם כל הכבוד למדריכות שצה"ל הכשיר, ועם כל הכבוד למערך ההכשרה שצה"ל הקים, כדי לייצר דוגמא אישית שנער אלים ירצה להידמות אליה צריך אישיות בוגרת. לא מקבלים אישיות בוגרת בקורס של שלושה חודשים. אין שום דרך להשוות בין שלושה חודשים אינטנסיביים לבין שנים של נסיון בלמידה והדרכה, שמייצרות אדם שהוא גם מורה לדרך, שהיא אמנות לחימה. לא הגנה עצמית – אמנות לחימה.

צריך גם סביבה שתעזור ליצור דוגמא חיובית, כמו שהיה עבורי הדוג'ו של איתן בן-מאיר; סביבה של כיתה רגילה בבית-ספר לא יכולה לתת דוגמא כזו. הנער האלים מוכר בכיתה שלו כאלים, כולם מצפים ממנו להתנהגות מסויימת וקשה מאוד לשבור את הדפוסים הקיימים. קח את אותו הנער ותשים אותו במקום בו הכללים אחרים, ותראה איך פתאום הוא יתנהג אחרת.

אני נשאר בדעתי: לימוד אמנויות לחימה בתוך המערכת לא יוריד את רמת האלימות בבתי-הספר.
גם לא לימוד הגנה עצמית.

אבל אולי דבר אחר כן יעבוד: אולי יש טעם להציע למערכת החינוך להפנות נערים אלימים ללמוד אמנות לחימה בדוג'ו קיים, מחוץ לבית הספר.
לשלוח אותו ללמוד אצל מורה מנוסה, שכבר מלמד לפחות חמש שנים, שיש לו קבוצה של תלמידים שאפשר לראות מה הם למדו ממנו. מורה שיוכל להסביר איך השיטה שלו עוזרת לנערים להימנע מאלימות, ושאכן התלמידים שלו לא מעורבים בתקריות אלימות.

ולקיים מעקב אחר התלמיד הזה, ולראות אם אכן רמת האלימות שלו יורדת.

כתבתי בעבר שאין סיכוי ללמד אמנויות לחימה בתוך מערכת החינוך, אבל רבים עושים זאת מחוץ למערכת – מדוע לא להיעזר בהם?

גשקו קיץ 2004

מתחיל מחר.
כנראה שלא אהיה כאן שבוע.
ביום ה' הקרוב, סביבות 20:00, יהיה מופע-הסיום שלנו, בגני התערוכה.
המופע פתוח לקהל, וחינם.
נתראה עוד שבוע.

טיפול: בת שנתים, בת שלושים

טיפלתי באישה בת 32, שהגיעה אלי בגלל צוואר תפוס, שהתברר שהוא רק חלק מבעיות בעמוד השדרה כולו (עקמת), שהתברר כי הוא רק חלק מבעיות בריאותיות נוספות (בעיות בבלוטת התריס, בעיות במערכת החיסון), שהתברר כי הם רק חלק מבעיות בחיים.

די מהר היגענו לנקודה בעורף שכאבה מאוד בלחיצה, אבל "הרגישה נכון".
"מה זאת הנקודה הזאת?" היא שאלה אותי, "למה אני לא מצליחה לשחרר אותה?"
שאלתי אותה מה הזיכרון הכי מוקדם שלה.
היא סיפרה על טיול עם אביה ואחיה, בגיל שנתים וחצי: "אני לא מאמינה שאני זוכרת את זה…"
שאלתי אם זה זיכרון טוב; היא ענתה שהיא כל הזמן ניסתה למשוך את תשומת-הלב של אביה, ולא הצליחה.
"תמיד האח שלי מקבל את תשומת הלב…"

ואז היא התחילה לבכות.
שלושים שנה היא החזיקה את הסיפור הזה בעורף.
שלושים שנה היא נלחמת להשיג יחס מהאנשים שהיא אוהבת.
שלושים שנה זה משפיע לה על החיים.

נתתי לה להרגיש בטוחה.
נתתי לה לבכות.
עזרתי לה להתאושש.
ביקשתי ממנה לדמיין את עצמה, שם באותו טיול, בתור אבא שלה: מה הוא מרגיש שם?
"הוא פוחד. הוא לא יודע מה לעשות עם הילדים שלו."
ביקשתי שתיגש, בתור בוגרת, לילדה הקטנה: מה תגידי לה?
"שגם אם יהיה קשה, יש לה כוח להתגבר."
ביקשתי שתיגש, בתור בוגרת, אל אביה: מה תגידי לו?
"אני אחבק אותו."

לפני שנפרדנו, ביקשתי ממנה שתחבק את אביה, גם במציאות.
הנקודה הכואבת בעורף היתה הרבה, הרבה יותר משוחררת.
תחילת הדרך.