Monthly Archives: יולי 2005

סדר טיפול בשכיבה על הבטן

רשימה זו מיועדת לתלמידי קורס ידיים טובות בלבד, כתזכורת. מי שלא למד שיאצו בצורה מסודרת וינסה לטפל לפי המתואר כאן, עלול לפגוע במטופליו. בכל מקרה יש להפעיל שיקול דעת, לא להכאיב למטופל ולא לגרום לאי-נוחות; יש לזכור שלחלק מהאנשים לא נוח להתלונן ויש "לשאוב מידע" גם כשהמטופל אינו רוצה להגיד שלא נוח לו. בהמשך אנסה להוסיף תמונות. כדאי גם לזכור שברשימה זו יתכנו טעויות.

קטה לטיפול בסיסי
טיפול בשכיבה על הבטן

הכנה:
המטופל שוכב על הבטן, ידו הרחוקה (השמאלית) לצד הגוף, ידו הקרובה (הימנית) מעל לראש, ראשו מוטה ימינה.
המטפל מצידו הימני של המטופל.
המטפל כורע לצד המטופל, ברך ימין בבית-השחי, ברך שמאל ליד הישבן.
סדר הטיפול: (כל דבר עושים פעמיים! כל דבר עושים פעמיים!)

  1. וויש מכף היד הקרובה עד לקצה הרגל הרחוקה.
  2. ראש: שני קוים, אחד לפני האוזן ואחד מאחוריה, שלוש לחיצות לכל קו.
  3. צוואר: קו אחד, מתחת לאוזן אל הכתף. היד התומכת מונחת על הראש.
  4. כתף: שריר הטרפז: יד תומכת עת השכם, יד עובדת לוחצת על רכס הכתף, מהצוואר אל היד, שלוש לחיצות.
  5. יד קרובה: יד תומכת על השכם, יד עובדת לוחצת ומחבקת על היאנג של היד, מהכתף למרפק שלוש לחיצות, מהמרפק לכף-היד שלוש לחיצות, על כף היד לחיצה אחת.
  6. גב: קו ראשון: מעבר לעמוד השדרה, ב"שקע" שבין חוליות עמוד השדרה לשריר שלאורך הגב. יד תומכת מונחת על רכס הישבן, ומותחת כלפי מטה בזמן שהיד העובדת לוחצת.
  7. גב: קו שני: מצידו השני (הרחוק) של השריר שלאורך עמוד השדרה.
  8. גב: קו שלישי: מסביב לשכם, היד התומכת על רכס הישבן, היד העובדת לוחצת עם האגודל ונתמכת עם האצבעות מסביב לשכם.
  9. יד רחוקה: היד התומכת על כף-היד הרחוקה, היד העובדת לוחצת ומחבקת שלוש לחיצות מהכתף אל המרפק, שלוש לחיצות מהמרפק אל כף-היד.
  10.  ישבן: שתי הידיים יחד, שלושה קוים: על עצם העצה (סאקרום), צמוד לעצם, ובין העצם לגרייטר טרוכאנטר (ה"תפוח" שבצד האגן).
  11. רגל רחוקה: ירך: היד התומכת על רכס הישבן, היד העובדת על הירך הרחוקה, שלוש לחיצות מקפל הישבן אל הברך (זהירות! לא להכאיב בפיקה!)
  12. רגל רחוקה: שוק: עוברים אל צידו השני של המטופל, כך שהקרסול השמאלי שלו מונח על ירך ימין של המטפל, וברכו השמאלית של המטפל נחה על ירכו השמאלית של המטופל. יד ימין של המטפל מצמידה את כף-רגלו השמאלית של המטופל אל ירכו של המטפל, יד שמאל לוחצת ומחבקת את השוק, שלוש לחיצות מהברך עד לקרסול. הלחיצה צריכה למתוח את כל הגוף, עד לראש, ועדיין להיות מורגשת כלחיצה על השוק.
  13. כף-הרגל: באותו המנח, יד שמאל של המטפל מצמידה את כף-רגלו השמאלית של המטופל אל ירכו הימנית של המטפל, בעוד שאמת-יד ימין של המטפל לוחצת על כף-רגלו של המטופל, שלוש לחיצות מהעקב לכיוון הבהונות. הלחיצה צריכה למתוח את כל הגוף, עד לראש, ועדיין להיות מורגשת כלחיצה על כף-הרגל.
  14. מתיחה של הרגל למטה, הרחק מהראש.
  15. מתיחת X
  16.  "וויש" מכף היד הקרובה עד לקצה הרגל הרחוקה.
  17. מההתחלה, צד שני.

המשך הטיפול בשכיבה על הצד. אפשר לשאול שאלות בקומונה.

מודעות פרסומת

תדייקו במיילים!

לאחרונה כתבו אלי מספר אנשים דרך מנגנון המיילים של האתר, והשאירו כתובת אי-מייל שגויה.
אני מנסה להחזיר מייל, ומקבל "הכתובת אינה קיימת" או משהו בסגנון.
אז למי ששאלה אם אפשר להכנס לקבוצת הטאי-צ'י שאני מלמד בלי נסיון קודם, התשובה היא כן; למי שניסה לברר על צבר ארם, אפשר ליצור איתו קשר דרך ארגון "ערכים"; למי ששאל על קראטה, אין לי מושג בקראטה; ובאופן כללי, הקפידו לכתוב אי-מייל בלי שגיאות.

רימון מצאתי, תוכו אכלתי; קליפתו זרקתי?

מרגלית שילה, מטפלת ברפואה סינית, סיפרה לי שכאשר הגיעה לחצי שנת לימודים בבית-חולים סיני (אחרי ארבע שנות לימודים + פרקטיקה בארץ), המורים הסינים אמרו לה בערך כך:
"הנה המחלקה בה תעבדי;
הנה החולים בהם תטפלי;
הנה המרקקות של החולים בהם תטפלי;
הנה דלי, מים, סבון וסחבה;
עכשיו נקי את המרקקות."

הדרך המסורתית ללמוד רפואה סינית (אם לא נולדת למשפחת רופאים), היתה להצטרף למשק-ביתו של רופא סיני.
תלמיד כזה לא "למד" בצורה המקובלת היום; היה הופך לחלק ממשק-הבית, חוטב עצים ושואב מים, וגם עוזר לטפל בחולים. הוא למד תוך-כדי-עבודה, אבל לא רק "רפואה סינית"; הוא הפך להיות חלק מהמשפחה, קיבל עליו את מינהגיה, עקרונותיה וערכיה.

ברפואה המערבית, לימודי סיעוד שונים ונפרדים מלימודי רפואה; במסורת הסינית לא רק שלא היה הבדל, אלא האחד הוביל לשני; בהתחלה ה"תלמיד" עסק בתחזוקה, אח"כ נתנו לו להתקרב לחולים (לשטוף את המרקקות) ובינתים להסתכל על הרופא בעבודתו, יותר מאוחר נתנו לו להחליף להם סדינים ועוד יותר מאוחר להחליף תחבושות; וכל הזמן הזה הוא היה רואה את הרופא בעבודתו, ולמרות שאולי לא היה לומד באופן פורמלי מיקום נקודות ואבחון על-פי דופק ולשון, הוא היה לומד גישה, SPIRIT, דרך-חיים של רופא. הידע בא אחר-כך.

בארץ, למיטב ידיעתי, אין מקום בו אפשר ללמוד כך; אמנם יש קליניקות לימודיות ברוב המכללות הגדולות, אבל התלמיד שמגיע אליהן מגיע אחרי X שנות לימוד, והוא מתחיל לטפל מייד – תחת השגחה, אבל בכל-זאת מייד. והוא לא מנקה מרקקות במשך תקופת התמחותו.

במסורת המזרחית יש חשיבות רבה לקשר בין התלמיד למורה; ביפנית, הפניה המנומסת למורה היא סֵנסֵי SENSEI, שמובנו המילולי "זה שהלך בדרך לפניך". באותו התואר מנומס לפנות לרופא, לאדם מבוגר, ובעצם לכל מי שבכיר ממך. במסורת המזרחית, המשך הלימוד מותנה בקבלת דרכו של המורה; זה נכון בציור, פיסול, טקס-התה, אמנויות לחימה וגם ריפוי.

במערב, אין שום בעיה אם מרצה לפילוסופיה מעביר קורס על מוסר בבוקר ומהמר, שותה ובוגד באשתו בערב; כל זמן שהוא מעביר את החומר לסטודנטים, בוחן אותם כראוי, ומפרסם מספיק מאמרים, חייו הפרטיים הם עניינו הפרטי.

במסורת המזרחית, החיים הפרטיים הם חלק מהדרך בה אדם בוחר; אם אמן-לחימה מטיף לאי-אלימות בדוג'ו אבל מרביץ לאשתו בבית, יש טעם לשאול מדוע אינו מיישם את מה שהוא מלמד, ואם מורה לרפואה מלמד חמלה ואהבה למטופליו אבל מתייחס בגסות וחוסר-סובלנות למלצר במסעדה, יש טעם לשאול מדוע לא יקשיב לעצמו בעודו מלמד. יש טעם לשאול האם אלה האנשים מהם אני רוצה ללמוד, ויש טעם לשאול מה בעצם אני רוצה ללמוד מהם.

אדם שמתייחס בגסות למלצר במסעדה (רק כדוגמא) הוא בטבעו אדם גס; יתכן שהוא מסווה את גסותו בהצלחה בחברת אנשים מסויימים, אבל רק מסווה. הוא לא הפך לעדין. באותה המידה אדם שמכה אדם אחר, אפילו רק אדם אחד, הוא עדין אדם אלים למרות שיתכן שהוא מטיף אחרת.

במקורותינו כתוב על רבי מאיר, שהחליט להמשיך וללמוד מרבו, אלישע בן אבויה, אחד מהארבעה ש"נכנסו לפרדס", ש"קיצץ בנטיעות" והיה לאפיקורס להכעיס; כששאלו את רבי מאיר מדוע הוא מוסיף ללמוד ממנו, ענה "רימון מצאתי, תוכו אכלתי קליפתו זרקתי"; אבל שמו הוצא מהלכות המשנה ונמנעו מלפסוק כמותו.

רבים טוענים שהם באים למורה כדי לקבל ממנו ידע, ואת הדרך הנכונה ימצאו בעצמם; אולי זה נכון בלימודים אקדמאיים, אבל לדעתי יש בכך פגם גדול בתחומים כמו אמנויות לחימה ורפואה, שהם מעצם הגדרתם דרך חיים. "מי ששוכב עם כלבים, קם עם פרעושים"; אם דרכו של המורה אינה דרכך, היתכן שדבר ממנה לא ידבק בך?

התנים בוכים בלילה

הסיפור הזה התפרסם לראשונה בפורום מדע-בדיוני ב-IOL ז"ל, ויותר מאוחר בגליון הראשון של חלומות באספמיה.

התנים בוכים בלילה

"עשרים וחמש, שומע?"

חיפשתי בכיס-המעיל את המירס, ונאלצתי למשוך את כובע-הצמר החוצה כדי למצוא אותו.

"כן, שומע".

והרעם שרעם בחוץ ליווה את דברי אל המוקד של "צוות 3".

"יש לי איתות על אזעקה ברפת".

"אלא מה". זו לא היתה שאלה זו היתה הפעם השלישית בשעה וחצי. "טוב, אני ניגש לבדוק".

"בסדר".

בסדר, הוא אומר. יושב לו באיזה חדר מחומם, ומטלפן לכל העולם. ואני צריך לצאת מהבוטקה המחומם שליד השער אל הגשם והקור, וללכת לבדוק אם איזה מטורף מנסה לגנוב עגלים בלילה שבחדשות חזו בו מעל לחמישים מ"מ גשם.

אז לבשתי את המעיל, חבשתי את כובע-הצמר, החזרתי לכיס המעיל את המירס, יצאתי מהבוטקה שליד השער לקיבוץ, נעלתי את הדלת, ומיהרתי להיכנס לסובארו שהחניתי לצד המבנה. לפני שהספקתי לסגור את דלת המכונית, שמעתי את להקת התנים מייללת בשדות. הם נשמעו קרובים, ממש ליד הגדר, והיללות נמשכו במשך השניות הארוכות שעברו עד שהצלחתי  לשכנע את הכרטיס ה"חכם" של הסובארו שאני באמת שומר-הלילה ולא גנב. רק אז המכונית התניעה, סגרתי את הדלת, הפעלתי את החימום על מקסימום, הפעלתי את הוישרים כדי לנקות את מעט טיפות-הגשם שעוד היו על השמשה, ויצאתי לכיוון הרפת, שהיתה בצידו השני של הקיבוץ, מעבר לגבעה. בדרך שמעתי עוד רעמים, וחוץ-מזה התחיל לרדת גשם. שוב. הרוח העיפה טיפות-גשם יחד עם כמה שקיות-ניילון וקרטונים מפח-הזבל שליד חדר-האוכל, ועד שהגעתי לרפת ענין של דקה הוישרים כבר עבדו במלוא-העוצמה. הייתי יבש בתוך האוטו, אבל כדי לכבות את האזעקה ברפת אצטרך להוציא את היד עם השלט מהחלון. ואז ייכנס הגשם, והקור. ברררר!!!

כמובן שברפת לא היה כלום. כמו בשלוש הפעמים הקודמות. הגעתי לשם, כיביתי את האזעקה, נסעתי עם הסובארו בין המכלאות השונות, ליד הגדר ובאיזור מרכז-המזון, הארתי לכל פינה עם הפרוז'קטור, וחוץ מפרות, סיקסקים ויונים שהערתי, וחתולים שתמיד מסתובבים בכל מקום, לא ראיתי כלום. השערים היו נעולים, העגלים מכורבלים בכלובים הקטנים שלהם, והכל שקט, ויד ימין, שהוצאתי מהחלון להחזיק את הפרוז'קטור, חזרה פנימה רטובה מגשם וקפואה מקור ורוח.

יצאתי מאיזור הרפת, הפעלתי מחדש את האזעקה, וחזרתי לבוטקה.

"מוקד, שומע?"

"שומע".

"ברפת אין כלום".

"טוב, בסדר".

בסדר אחותך, זו כבר הפעם הרביעית הערב! הגשם נמשך עד שנכנסתי לבוטקה ונפסק בדיוק כשסגרתי את הדלת. התנים עדיין יללו, קרובים מתמיד. מרחוק ענתה להם להקה אחרת. כמו באיזה סרט-אימים על ערפדים, או אנשי זאב או משהו כזה.

בטלויזיה בדיוק התחילו חדשות חצות, היו לי עוד שש שעות לשמירה, והלילה רק התחיל. העמדתי מים לקפה, חיממתי את יד ימין מול התנור והקשבתי לחדשות.

דיברו על לבנון, שניסיתי לשכוח כי רק עכשיו השתחררתי, דיברו על סוריה, שעליה לא רציתי אפילו לחשוב, ודיברו על סכנת-הכלבת שלא מצליחים לפתור, כי תנים ושועלים מפיצים אותה. התנים בחוץ משיכו ליילל, ואני התנחמתי בכך שהכלבת הופיעה הפעם באיזור הקריות, ואנחנו בכלל בחבל לכיש. אבל אז נזכרתי שלפני כמה שנים נכנס תן נגוע לקיבוץ, בצהרי יום שישי אחד, ונשך שני אנשים  לפני שירו בו. שניהם קיבלו חיסון ולא קרה להם כלום, אבל בדיוק כשנזכרתי בזה התנים פצחו במקהלת-יללות חדשה, חזקה מהקודמות, וגם החיסון כבר לא ממש ניחם אותי. 

המים רתחו כשהתחילו לדבר על עב"מ שנצפה באיזור חולות ראשון בלילות האחרונים. שטויות. הכנתי לעצמי כוס קפה טורקי והצצתי מהחלון, לראות אם אפשר להבחין בתנים. לא ממש ציפיתי לראות אותם, הם בדרך-כלל התרחקו מהפנסים שליד הגדר, אבל היללות הללו נשמעו ממש קרובות. בטלויזיה נגמרו החדשות, התחילו פרסומות, ולחץ על השלפוחית הוציא אותי מהבוטקה. יכולתי, כמובן, להיכנס לסובארו ולנהוג עד לשירותים בחדר-האוכל, או בחדר שלי, אבל מי רוצה לנסוע ולחזור בלילה כזה? ממילא אף-אחד לא מסתובב בשעות כאלה בחוץ, ואין מי שיראה. נעמדתי ליד הקיר האחורי, פתחתי את הריצ'רץ ולפני שהוצאתי מה שלא הוצאתי כמעט חטפתי התקף-לב. כשני מטרים ממני, ממש מעבר לגדר, במקום שלא יכולתי להבחין בהם דרך החלון, עמדו שני תנים.

הם הסתכלו עלי, אני הסתכלתי עליהם, ובדיוק אז התחיל מטח-גשם חדש, שגרם לי למהר ולעשות מה שהייתי צריך לעשות ולברוח בחזרה לתוך הבוטקה. בדרך-כלל לא פחדתי מהתנים, תמיד ראיתי אותם מתוך הסובארו, וכאן הם היו מאחורי גדר בגובה שני מטר, ושער נעול   אבל לראות את שני אלה, כל-כך פתאום, כל-כך קרובים לגדר, ממש הבהיל אותי. זה מאוד נדיר לראות אותם ליד השער בעצם, אף-פעם לא ראיתי אותם ליד השער. הייתי רואה אותם בשדות, לפעמים, או ברפת, ליד העגלים, או בלול, מחפשים פרצה להיכנס ללול ולטרוף תרנגולות, בשעות שאיש (חוץ ממני, שומר-הלילה) לא הסתובב שם, אבל הם תמיד היו רואים את האוטו ובורחים. לא שמעתי שאי-פעם הם הסתובבו ליד מבני-מגורים, שם הכלבים היו מגרשים אותם, או ליד השער אפילו בלילה יש שם יותר מדי תנועה בשבילם.

אז מה הם עושים כאן? הצצתי שוב מהחלון, ולא ראיתי אותם. המקום שבו עמדו היה "שטח מת" עבורי. שוב נשמעו יללות, מעל לקולות הגשם השוטף, שירד עכשיו כאילו כדי לנקום בסתיו הצחיח, ובחורף היבש של השנה שעברה. לגמתי מהקפה, הסתכלתי החוצה לגשם וניסיתי לחשוב מה יביא תן – שניים! – לשער הקיבוץ.

תנים בדרך-כלל אוכלים נבלות, או שאריות-אוכל מהמזבלות, או שהם צדים חיות קטנות, כמו עכברי-שדה או ארנבות. הם היו מסתובבים ברפת, ולפעמים אפילו נושכים עגלים קטנים, בגלל ריח-הדם שנשאר אחרי כל המלטה. הם היו מסתובבים ליד הלול בתקוה למצוא פרצה פנימה, או כיוון שהלול קרוב לרפת. אבל כבר שנים שהלול סגור היטב, והתנים לא יכולים להיכנס. העגלים הצעירים נמצאים במכלאות סגורות, העגלים היותר גדולים כבר יכולים לבעוט בכל תן שיתקרב אליהם, והזבל של הקיבוץ נאסף למזבלה אזורית, ולא נזרק למזבלה ליד המשק כמו בעבר. נכון שלפעמים אנשים משאירים את הפחים פתוחים, אבל מהפחים באיזור-המגורים בקיבוץ אוכלים חתולים. אפילו תן רעב לא יסתכן בקרב עם חתולים המגינים על מזונם, וממילא באותו איזור מסתובבים כלבי-הקיבוץ.

אז מה שני התנים האלה מחפשים כאן, ליד השער?

הפרסומות בטלויזיה נגמרו, התחיל פרק בשידור חוזר של "תיקים באפילה", הפרק על הג'וקים אחד הפרקים המבריקים ביותר שלהם. מדביר חרקים דיבר על ההבדל בין הג'וק לאדם, ודרך על ג'וק כדי להמחיש את דבריו, ואז

"עשרים וחמש, שומע?"

נאנחתי, הוצאתי מכיס-המעיל את המירס, לחצתי על הכפתור ואמרתי: "בסדר, אני הולך לרפת", והכנסתי את המכשיר חזרה לכיס עוד לפני שהמוקדן הספיק להגיד "אוקיי, תודה". פעם חמישית באותו לילה. המערכת שהתקינו ברפת היתה מחוברת למוקד של חברת-אבטחה, שהעבירה את ההודעות אל שומר-הלילה בקיבוץ זאת-אומרת, אלי. התקנו את המערכת אחרי שגנבו אצלנו עגלים, והיא היתה מבוססת על קרן אינפרא-אדום שכל חציה שלה הפעילה צופר-אזעקה שנשמע בחצי-הקיבוץ, תאורה באיזור שמסביב לרפת, והתראה במוקד. הקרן היתה בגובה מטר, בערך, כך שכלבים ותנים שהסתובבו באיזור לא היו אמורים להפעיל אותה, אבל היו המון אזעקות-שווא. לפעמים עגל שיצא איכשהו מהמכלאה, לפעמים זוג שיצא לטייל בלילה, לפעמים לא יודע. רוב הפעמים הייתי מגיע, רואה שאין כלום, וחוזר לבוטקה.

שוב חבשתי את כובע-הצמר, לקחתי לגימה אחרונה מהקפה (שהתקרר), שרקתי את תוי-הפתיחה של "תיקים באפילה", פתחתי את דלת הבוטקה ועצרתי. איפה התנים? אולי הם עברו את הגדר? נכון, היא בגובה שני מטר, אבל לאיזה גובה תן יכול לקפוץ? ראיתי כלבים שעברו גדרות כאלה בלי בעיות וחוץ-מזה, אולי יש פתחים מתחת לגדר? הגשם בימים האחרונים סחף הרבה אדמה…

הסתכלתי מסביב, ולא ראיתי שום תן רק לילה וגשם. וקור ורוח. התכרבלתי במעיל, יצאתי החוצה וסגרתי את הדלת אחרי, ונכנסתי במהירות לסובארו. אחרי שסגרתי את הדלת והתנעתי, הסתכלתי מסביב. במקום בו ראיתי קודם שני תנים, מעבר לגדר, היו עכשיו שלושה, עיניהם בורקות באור הפנסים. הם הסתכלו עלי, אחד-על-השני ואל הלילה, ונראו מאוד עלובים בגשם, רטובים, רועדים מקור ומסכנים. מה הם עושים פה?

נסעתי לרפת, ברוח ובגשם, כיביתי את האזעקה (ונרטבתי), והסתובבתי בין המכלאות. הארתי לכל פינה (ונרטבתי עוד יותר), מקלל את האזעקה, הקור, הגשם והרוח, והלילה בכלל. מאלדר מחפש חייזרים ואני מחפש בגשם מה הפעיל את האזעקה. יונים (אוכלות מהתערובת של הפרות), סיקסקים (כנ"ל), חתולים (מקוים לתפוס יונים ו/או סיקסקים), פרות כמובן – לא גנבים, לא מחבלים, ולא חייזרים. אפילו לא אווזי-בר.

הבוץ שכיסה את כבישי הרפת היה מעורב בתוצרת העיקרית של הפרות חרא. פרה ממוצעת מייצרת הרבה יותר חרא מאשר חלב, ואת החלב שולחים לתנובה. החרא נשאר ברפת, ואחת לחודש בערך מפנים אותו לערימות בשטח קרוב לרפת, שם מערבים את החרא עם גזם עצים מהפרדס, דשא, וגזם עצים מהקיבוץ, ומניחים לזה להרקיב במשך כמה שנים. התוצאה היא קומפוסט, שבו משתמשים כדשן אורגני, וכבישים שמכוסים בבוץ מעורב בחרא שלא הגיע לערימות.

הסובארו החליק מעט על הכביש החלקלק, ובדיוק כשעצרתי מצאתי את עצמי מסתכל על שלושה תנים. הם עמדו ליד הגדר לחלקת העגלים הצעירים, והסתכלו עלי, אחד-על-השני, ואל הלילה. התקרבתי אליהם מעט, והם הסתובבו וברחו לתוך הלילה. ניסיתי לרדוף אחריהם, אבל הכביש החלקלק כפה עלי להאט. בקיץ אפשר לרדת מהכבישים ברפת, אבל בחורף זה רעיון גרוע אפילו ג'יפ עלול לשקוע בבוץ הזה. זה כבר קרה לי פעם, בשתים וחצי בלילה, וגם אז ניסיתי לרדוף אחרי תנים. לא רציתי שידור חוזר.

בדרך חזרה לבוטקה, אחרי שהפעלתי מחדש את האזעקה, דיווחתי למוקד שברפת אין כלום, כרגיל. התנים לא יעשו כלום לעגלים, הגדר שם טובה מדי. אבל מאיפה באו השלושה האלה? האם אלה אותם השלושה שהיו ליד השער, או שהם מלהקה אחרת? כמה להקות יש בסביבה שלנו, בעצם? תמיד הייתי שומע קבוצת-יללות מכיוון אחד, ואז תשובה מכיוון אחר, ושוב יללות מהצד הראשון, ושוב… ולך תדע אם אלה תנים מאותה הלהקה שנפרדו, או משתי להקות שונות, או שלוש…

הגשם התחזק, ואיתו הרוח, וכחמישים מטרים מהבוטקה רץ משהו על ארבע לתוך הכביש, מימין לשמאל.  תן. הוא נעצר באמצע הכביש, מסונוור מהפנסים, עיניו מבריקות. הספקתי לבלום, ממש עליו, ובזמן שהסתכלתי עליו עברו עוד שלושה תנים את הכביש, ונעלמו בחושך. נסעתי לאיטי עוד חמישים מטרים, הגעתי לבוטקה, חניתי עם הפנים לרפת, וניסיתי להבין מה עובר על התנים האלה. ארבעה, ועכשיו בתוך הקיבוץ!

ישבתי לי בסובארו, החימום והוישרים עובדים במלוא העוצמה, וחיכיתי להפוגה בגשם כדי להיכנס בחזרה לבוטקה. ברדיו דיברו על עוד עב"מ שנצפה, הפעם מעל הים מול אשקלון, כמה שעות קודם לכן, ואני רציתי עוד כוס קפה, ולראות את חוקרת-החרקים החמודה מהפרק על הג'וקים. לאור פנסי-המכונית ראיתי את הגשם נופל כחוזקה, מוטה בזוית חזקה בגלל הרוח. הראות היתה משהו בסביבות שבעה-שמונה מטרים, הסובארו ממש היטלטל ברוח, וברדיו דיבר מישהו על חיים באוקיאנוסים על נוגה, למרות שהקריין ניסה להסביר לו שאין שם אף אוקיאנוס. המתקשר ברדיו טען שחייזרים מנוגה מסתובבים על כדור-הארץ וחוקרים אותנו, ואנחנו לא יודעים על זה כלום. הקריין ניסה להסביר לו שנוגה חם מכדי שיהיו עליו אוקיאנוסים, אבל המתקשר לא הקשיב והמשיך להסביר שזה רק מה שהחייזרים רוצים שנחשוב. הגשם נחלש מעט, הראות השתפרה ואני ראיתי שני תנים, בתוך הגדר, עומדים כעשרה מטרים מהסובארו ומסתכלים לכל כיוון אפשרי.

פתחתי מעט את החלון, כי נעשה מחניק, ושמעתי יללות-תנים מאיזשהו מקום רחוק, יחסית, ומיד אחריהן הבריק ברק שהאיר את הלילה הרבה יותר מפנסי הסובארו. בתוך הגדר, כשלושים מטרים ממני, עמדה להקת תנים שלמה, יותר מעשרה, כולל גורים, עיניהם בורקות באור הברק, מסתכלים לכל הכיוונים. הברק נגמר ומיד אחריו התנפץ עלינו הרעם, כל-כך חזק שממש טילטל את המכונית. כשחזרתי להסתכל, הגשם נפסק והתנים נעלמו. ניצלתי את ההזדמנות, כיביתי את האוטו וחזרתי במהירות לבוטקה, מסתכל כל הזמן מסביב ומקווה שאף תן לא יחליט שהוא מספיק רעב לבדוק אם אני טעים.

"תיקים באפילה" נגמרו בינתים, והחלפתי ערוצים עד שהגעתי לערוץ דיסקאוורי, שהראה תוכנית על חוקרי פילים באפריקה. החוקרים תיארו איך הם בודקים את צואת-הפילים, כדי לדעת מה אכלו. נהדר, חשבתי, כאילו לא מספיק לי החרא של הפרות. אבל לא היה משהו יותר מענין, והיו לי שיעורי-בית בביולוגיה לבגרות שהייתי צריך להשלים, אז השארתי את הטלביזיה עובדת, הכנתי עוד כוס קפה טורקי והתחלתי להכין שיעור-בית על מערכות אקולוגיות.

לא יכולתי להתרכז. בחוץ חזר הגשם, עם ברקים ורעמים, ובטלביזיה דיברו על זרעים שלא יכולים לנבוט בלי שיאכלו אותם פילים, כי קליפתם קשה מכדי שינבטו אם לא תוחלש במערכת-העיכול של פיל.  החוקרים דיברו על חשיבותם של הפילים למערכת האקולוגית, שהיה קשור איכשהו לשיעורי-הבית שלי, ודיברו על מה שיקרה לאפריקה ולאנושות בלי הפילים שנמצאים בסכנה, והזמן בין ברק לרעם הלך והתקצר.

תמיד אומרים לנתק מכשירי-חשמל לפני סופת ברקים, אבל ליד הקיבוץ יש שדה-אנטנות של משרד התקשורת שתמיד מושך אליו את הברקים, אז בדרך-כלל לא דאגתי.

הסתכלתי החוצה דרך החלון, ולאור הפנסים בחוץ ראיתי את הגשם יורד באלכסון חד, ומים זורמים במורד הכביש, אל השער והואדי שמעבר לכביש. בתחזית אמרו שירדו איזה חמישים מילימטר גשם, אבל זה נראה כמו מאה. האדמה כבר הפסיקה לספוג מזמן, וכל הגשם פשוט זרם לואדי.

"עשרים וחמש, שומע?"

קיללתי את המוקד, את המירס ואת עשרים וחמש, שזה אני, שעושה שמירות-לילה באזרחות כמו בצבא, כדי שיהיה לי זמן להכין שיעורי-בית להשלים בגרויות, ובמקום להכין שיעורי-בית מתרוצץ ברפת בגשם ובקור. אמרתי למירס "בסדר, אזעקה ברפת", חבשתי שוב את כובע-הצמר, התכרבלתי במעיל, הסתכלתי החוצה דרך החלון לראות שלא מחכה לי שום תן ליד הדלת, ורצתי לאוטו דרך מטח של גשם.

לא ראיתי שום תן בסביבה, וברפת כמובן שלא היה כלום, ואני החלטתי לנתק את האזעקה וזהו. ממילא אף-אחד לא יגנוב עגלים בלילה כזה: צריך להעמיס אותם על משאית, וכל משאית שתתקרב לרפת תצטרך לעבור דרך השער לקיבוץ, שם ישבתי. מי שינסה לעבור דרך השדות ישקע מיד בבוץ הדרכים שם לא סלולות.

ניתקתי את האזעקה והתחלתי לנסוע בחזרה לבוטקה. ברדיו סיפר איזה מטורף שחטפו אותו חייזרים ועשו בו ניסויים רפואיים, ואח"כ סיפרו לו שהוא צריך להזהיר את האנושות מפני החור באוזון. כאילו לא ידענו. למה החייזרים לא מזהירים אותנו לפני רעידות-אדמה, או שטפונות, או משהו כזה? למה הם תמיד מזהירים אותנו מדברים שאנחנו כבר יודעים שצריך להיזהר מפניהם?

הגעתי לבוטקה, חניתי, ונשארתי בתוך האוטו, מחכה להפוגה בגשם לפני שאצא. דרך חלון הבוטקה ראיתי בטלביזיה את חוקרי-הפילים בודקים איזה חרקים ניזונים מצואת-הפילים, וידעתי מספיק על אקולוגיה כדי לדעת שהם מנסים לבנות תמונה שלמה ככלהאפשר של היחסים בין הגורמים השונים החיים באותו תא-שטח: חרקים, יונקים, אוכלי-עשב, טורפים… מי אוכל את מי, ואיך. המטורף ברדיו התחלף בקטע מוסיקלי, "עיני זאב" המדהים של פול וינטר, שהקליט זאבים מייללים בטבע ועיבד יצירה מוסיקלית סביב קולותיהם. הגברתי את הרדיו, נשענתי לאחור בכיסא-הנהג והקשבתי ליללות-הזאבים מתוך המכונית, וליללות-התנים מבחוץ, ולגשם, ולרוח, ולרעמים. הפנסים שליד הבוטקה האירו את הגשם, ואני כיביתי את פנסי הסובארו ולא ממש הסתכלתי מסביב. הקשבתי ללילה, והרגשתי כאילו אני האדם היחיד בעולם…

כשנגמר "עיני זאב", דיברו ברדיו עם מישהו שטען שחייזרים חוקרים אותנו כבר שנים, ושאנחנו מענינים אותם כי לנו יש נשמה אלוקית ולהם אין, כי רק אנחנו העם הנבחר. הגשם נרגע, לא ראיתי שום תן מסביב והחלטתי לחזור לבוטקה.

כיביתי את האוטו, יצאתי ממנו ורצתי את שלושת המטרים אל דלת הבוטקה כששמעתי משהו רץ מאחורי. קיללתי את עצמי על שתמיד נעלתי את דלת הבוטקה, הסתובבתי לראות שלושה תנים רצים על הכביש לכיווני, מרחק כעשרה מטרים ממני, ובדיוק אז הבריק ברק מסנוור, ולקול הרעם האדיר כל הפנסים כבו.

בחושך הסמיך שהשתרר אחרי הברק, כשעוד הייתי מסונוור, ניסיתי לשווא למצוא את המפתח המתאים ולתחוב אותו לחור-המנעול לפני שהתנים יגיעו אלי, ואז הבריק ברק נוסף, ואני קפאתי על מקומי.

שלושת התנים היו תלויים באויר, תלויים מתחת ל… משהו, שריחף באויר, ללא קול, שתפס אותם בתוך רשת ומשך אותם לתוכו. המשהו היה גדול, גדול כמו אוטובוס, אבל ללא גלגלים, וללא מדחף, והוא התרומם עם התנים והתרחק לכיוון הואדי, בלי שום קול, ואז נגמר הברק והרעם התפוצץ לי באזניים ופתאום הבנתי למה התנים התנהגו בצורה כל-כך משונה.

הם הרגישו שמישהו חיפש אותם, צד אותם, וחיפשו מקום לברוח ממנו. אבל לך תברח ממשהו גדול כמו אוטובוס ושקט כמו ענן, שטס לו בלילה הסוער ותופס אותם ברשת. אולי לעשות להם בדיקות רפואיות, אולי לפחלץ אותם – מה התנים כבר יודעים? ואולי מישהו רצה לחקור את היחסים בין בעלי-החיים השונים החיים יחד באותו תא-שטח…

החשמל חזר, ונכנסתי בחזרה לבוטקה, רועד מקור ופחד, והכנתי לעצמי כוס קפה חדש. הגשם חזר לרדת, חזק מתמיד, אבל הברקים והרעמים נפסקו. אולי ה… המשהו הזה משך את הברקים אליו, ועכשיו כשהתרחק הברקים חזרו לשדה-האנטנות של משרד-התקשורת.

ישבתי בכיסא, מתחת לתנור התלוי על הקיר, מול הטלביזיה שכיביתי, שתיתי בידים רועדות את הקפה שהכנתי, ואז הרמתי את הטלפון וחייגתי לרדיו. ידעתי שאף-אחד ממילא לא יאמין לי, אבל הייתי מוכרח לדבר על זה עם מישהו.

Terrorism 2005, By Mordechai Kafry

First published as part of an on-going debate on What do the terrorists want? on Cyberkwoon.

 

Terrorism 2005

By Mordechai Kafry


The key issue in understanding fundamentalist Islamic terrorism is the difference in time perspectives. We think in terms of the next 5 or 10 years. We know that too many unknown influences will make further estimates unpractical. The fundamentalists think in perspectives of hundreds of years. By then they are sure of victory for Islam over the world. Their thinking is not by the scientific method they are taught to despise, but by religious doctrines and repetitions of former waves of Islamic conquest. If you will try to think in their terms you will have less ground for pro-western optimism.

There were two waves of Islamic attack on the infidels. In the first wave 6 to 9th century they have taken all of the Middle East, North Africa and Spain. In the 13 to the 17th century the Turkish tribes have taken Central Asia and Northern India, and their Ottoman Sultanate has taken Byzantium, almost all the Balkans and Hungary. They were stopped while attacking Austria when the Polish cavalry arrived suddenly and broke their siege on Vienna. Now the fundamentalists think it is the time for a third wave. If you think they are stupid or unrealistic – think again.
1) They know the West is highly vulnerable to terror and responds to it by fighting wars that bypass lack of success in defeating terror. Now is just the beginning.
2) They think they have no other choice but war on the West, because western culture is the Devil that will destroy Islam if it is not stopped. So it is: “kill or die!”

Both theses are debatable. But they have enough substance from the point of view of the fundamentalists to make them act.

The people who have written the theory of fighting to death against the West were all Muslims who came to the west, went through a culture shock and responded with outmost hostility. The first were the founders of the Muslim Brotherhood in Egypt 75 years ago. Need I add Ayatollah Khomeini? Many more Muslims came to the West and had the best of times. But it is the bad guys who make history, did you not know?

To know the difference in our and their values and ways of thinking ask yourself what is the purpose of human life. In the West it is the pursuit of happiness in many various ways. To the fundamentalist’s human life is only the corridor and trial before the real eternal life you earn in Heaven or in Hell. So when a revered preacher makes you an offer to go to Heaven right away, with great honor and prize in money to your family, and the fringe benefit of 72 holly virgins – well is it not a bargain? Not everybody is sure, of course, but those who are, blow themselves up with us in a moment of happiness. An Israeli research scientist devoted her PHD to the arrested would be suicides caught before they pressed the button and they all turned out to be deeply religious boys. The women were a different case. They were mostly cases of “shame to the family” and faced the choice of being killed to clear the family’s honor or blowing themselves up with the Jews – in great honor to themselves and their families.

The people who equipped and directed the suicides and were arrested turned out to be usually not religious and even highly cynical people who would not dream of blowing themselves up. Some one has to lead, be the irreplaceable link – so they argued, in jail.

The propaganda directed at the world does not say: “we are coming to get you!” That would be stupid – Ahbel is the word in Arabic. So they raise all real and plausible grievances as if they would stop the war on the West if it would be more conciliatory. To the Muslims they say much more – justification for killing innocents.

Terror is culturally related to traditions of blood vengeance. Look at Europe, not all countries had terror movements in the seventies. England, France or Holland did not. But all those that had them had blood revenge in their folk history. Italy, Germany (Foehme), Ireland, the Basks, the Chechens etc. European terrorism was directed against symbolic institutions or against leaders. Blood revenge in Arab tradition is not directed against those who have wronged you, but against innocent members of their family or tribe – to demonstrate their collective responsibility. You must figure this out before you will be killed, afterwards what will be the use?

There is no doubt Western culture is very attractive and is corrosive to Fundamentalist Islamic values. There is room for accommodation. Thus the Sikhs, Orthodox Jews, the Amish, very religious Catholics and Protestants all criticize the prevailing values, some even shoot abortion doctors, but they don’t feel the future of their religion to be threatened.

Islam has traditions of conquest and domination over other religions. A situation in which Muslims are in a minority as in the Western countries seems intolerable to them. This has to change. The moderate Muslims can maintain and practice their own culture, but must also learn to respect the culture of the majority and accommodate to it or leave the country. No one can coexist for ever with a mortal enemy.

Having said it I must repeat: No one has ever won the war against a religion – except in cases in which all of its adherents have been killed or expelled, and this has happened in many cases in history. So don’t criticize Islam as such and learn how to deal only with it’s fundamentalists in very rigid terms. They don’t compromise – neither can your state.

Now it must be said that so far the West is loosing the battle, and the fundamentalists know it better then we do. Islam is the fastest growing religion in the whole world. Europe is getting old and its native population is not reproducing itself. It must import young workers and most of the candidates come from overpopulated Muslim states. This is not the case in the USA because it has a selective policy of immigration aiming at those with a potential for entering its middle class.

The bad luck for the fundamentalists was they started the fight with Israel long before they have picked on the rest of the world. Israel had to solve the problems of dealing with the whole issue and was successful enough to make them look for places where they could be more effective. In Israel most of the suicides either can’t penetrate or are arrested on their way. The west is learning from those who have the most experience. Not everything we have done is justified, especially the settlement policy. But even we are learning that sticking your head into the lion’s mouth is not an intell
igent and long lasting policy.

Mordechai Kafry,
kibbutz Gal On

Israel

 

If you want to comment and do not understand Hebrew, here's how:

 

 

 

תמונות מהגשקו, ראש-חץ מצור ואימון שחרית

חוויות ותמונות מהגשקו אפשר לראות כאן.

דיון על ראש-החץ מצור שנמצא בשלד אדם מלפני כ-11,000 שנה, כאן.

אימון שחרית

לתלמידי קבוצת ב"ש של המרכז הישראלי לטאי-צ'י:
אימון שחרית, מ-2:00 עד 6:00 (AM, למען הסר ספק ), יתקיים אור ליום ו',  5.8.
האימון פתוח לכולם, גם מי שחושב שהוא "מתחיל מדי".

הוצעו המקומות הבאים (אם שכחתי משהו, בבקשה להזכיר):
מצדה (מערב)
פארק גולדה
המרפסת של ברן, באזור התעשיה עומר

לי אין התנגדות או העדפה כלשהי, רק לזכור שב-9:00 באותו בוקר אני צריך ללמד שיאצו בתל-אביב, כך שהמרחק צריך להיות ריאלי…

הצעות נוספות ורעיונות להתארגנות יתקבלו בברכה.
מי מביא פק"ל קפה?

אפשר לדבר על זה כאן.

"אמא של מישהו, מישהו בוכה"

היינו אתמול בחוף-הים, ואל בת-זוגי ניגש ילד בוכה שקרא לה: "מאמא, מאמא". היא ניסתה להסביר לו שהיא לא מאמא, ניסתה להבין באיזו שפה הוא מדבר, ותוך דקה או שתיים ניגשו אלינו כמה אנשים שהילד זיהה והלך איתם בשמחה.

זה העלה לי זיכרון מתינוק בוכה אחר.
הייתי בן שלוש, בערך, כשהיגעתי לבית-התינוקות בקיבוץ ושמעתי תינוק בוכה.
לא ידעתי של מי הוא, אז ניגשתי לאינטרקום (שהיה מחובר בין בית התינוקות לחדרי-המגורים של האימהות), לחצתי על כל הכפתורים ואמרתי: "אמא של מישהו, מישהו בוכה".
כל האימהות לתינוקות בקיבוץ הגיעו בריצה, לראות מי זה "מישהו".

אז, ובמשך שנים יותר מאוחר, זה נראה לי מצחיק: ילד בן שלוש מקפיץ יותר מעשר אימהות.
היום זה כבר לא.

הקיבוץ שלי היה אחד האחרונים לבטל את הלינה המשותפת, ובסוף זה קרה בגלל מלחמת המפרץ (הראשונה, עם הטילים), והדרישה החד-משמעית של האמהות להכניס את הילדים לממ"ת או לשמר-טף בעצמן.

זה נראה מאוד ברור שבמלחמה הילדים צריכים להיות עם אמא.
מה לגבי סערה עם ברקים ורעמים מפחידים?
לא, בשביל זה במשך שנים היתה "מטפלת". אחת שעוברת בין בתי-הילדים אחת לשעה או יותר.

כבר כתבו על זה הרבה, לפני, אין טעם להרחיב… אבל אני לא מצליח להבין איך השיטה הזו שרדה דורות בקיבוצים, ואיך יכלו לחשוב שהיא לא משאירה צלקות.

"אמא של מישהו, מישהו בוכה"

היינו אתמול בחוף-הים, ואל בת-זוגי ניגש ילד בוכה שקרא לה: "מאמא, מאמא". היא ניסתה להסביר לו שהיא לא מאמא, ניסתה להבין באיזו שפה הוא מדבר, ותוך דקה או שתיים ניגשו אלינו כמה אנשים שהילד זיהה והלך איתם בשמחה.

זה העלה לי זיכרון מתינוק בוכה אחר.
הייתי בן שלוש, בערך, כשהיגעתי לבית-התינוקות בקיבוץ ושמעתי תינוק בוכה.
לא ידעתי של מי הוא, אז ניגשתי לאינטרקום (שהיה מחובר בין בית התינוקות לחדרי-המגורים של האימהות), לחצתי על כל הכפתורים ואמרתי: "אמא של מישהו, מישהו בוכה".
כל האימהות לתינוקות בקיבוץ הגיעו בריצה, לראות מי זה "מישהו".

אז, ובמשך שנים יותר מאוחר, זה נראה לי מצחיק: ילד בן שלוש מקפיץ יותר מעשר אימהות.
היום זה כבר לא.

הקיבוץ שלי היה אחד האחרונים לבטל את הלינה המשותפת, ובסוף זה קרה בגלל מלחמת המפרץ (הראשונה, עם הטילים), והדרישה החד-משמעית של האמהות להכניס את הילדים לממ"ת או לשמר-טף בעצמן.

זה נראה מאוד ברור שבמלחמה הילדים צריכים להיות עם אמא.
מה לגבי סערה עם ברקים ורעמים מפחידים?
לא, בשביל זה במשך שנים היתה "מטפלת". אחת שעוברת בין בתי-הילדים אחת לשעה או יותר.

כבר כתבו על זה הרבה, לפני, אין טעם להרחיב… אבל אני לא מצליח להבין איך השיטה הזו שרדה דורות בקיבוצים, ואיך יכלו לחשוב שהיא לא משאירה צלקות.

שלושה שלבים בהתפתחות מטפל בשיאצו

המורה הראשון שלי לשיאצו, בני דותן, למד זן-שיאצו באיוקאי שיאצו סנטר בטוקיו, שם מלמדים עד היום כמו שלימד המייסד, שיזוטו מסונאגה: שעתיים וחצי פעמיים בשבוע, שלושה חודשים קורס בסיסי, ועוד שלושה חודשים קורס מתקדם. בני, בסבלנות, צניעות ויסודיות אופייניים, עבר את הקורס הבסיסי חמש או שש פעמים לפני שפנה לקורס הבא, וגם אותו עבר מספר פעמים דומה.

הרחבה מול העמקה

קשה למצוא היום בישראל – או בעולם המערבי בכלל – אנשים עם רמה כזו של סבלנות, צניעות ויסודיות, ורוב המכללות לרפואה משלימה מלמדות בגישה אחרת, מערבית, של כך-וכך שעות לימוד ותרגול לתעודת "מוסמך" ועוד כך-וכך כנ"ל לתעודת "בכיר". למיטב ידיעתי, אין בארץ רבים – אם בכלל –  שלמדו את אותו המסלול שוב, ושוב, ושוב, לא כדי לקבל עוד תעודה או להפוך ל"עוזר מדריך" ואח"כ "מדריך", אלא באמת כדי להעמיק בחומר.

איכשהו, ההבדל בין הרחבה לבין העמקה טושטש מאוד בלימוד המערבי של הרפואה המזרחית.

ברוב המקומות בארץ, מי שמסיים X שנות לימודים ורוצה "להעמיק" בחומר, בד"כ לוקח קורסים נוספים – או שנה שניה, או קורס בתחום קרוב; לדוגמא, רבים מהמטפלים בשיאצו מוסיפים קורסים בטוי-נא או מסאז' תאילנדי, וחושבים שזו העמקה בחומר, בעוד שלמעשה זו הרחבה.

בהרחבה לומדים חומר חדש, נוסף על מה שכבר נלמד, בעוד שבהעמקה לומדים את אותו החומר שנלמד בעבר, ברמה יותר גבוהה (או עמוקה, תלוי איך חושבים על זה). לדוגמא (מתחום אחר לגמרי), העמקה בתנ"ך תהיה ללמוד שלב אחר שלב, מרמת הפשט, לדרש, לרמז והלאה לסוד, בעוד שהרחבה תהיה ללמוד את התנ"ך ברמה כלשהי, ואז לגשת גם לנצרות, איסלאם, בודהיזם וכו', במקום להעמיק לרמה הבאה.

העמקה היא הבסיס ללימוד בגישה המזרחית המסורתית.

לימוד התבנית

בזן-שיאצו, השיטה שפיתח מסונאגה, לומדים לטפל ע"י תרגול תבנית (קאטה) קבועה של פעולות; בהתחלה לומדים סדרה של טכניקות-טיפול, אחת אחרי השניה, ואז חוזרים עליהן, שוב ושוב, כדי לדעת לבצע אותן ללא מחשבה. הדבר מזכיר במעט לימוד נגינה בגישה הקלאסית: לומדים את התוים, ומנגנים את היצירה בהתחלה בלי פרשנות אישית אלא רק מנסים לבצע כמיטב היכולת את כוונתו של המלחין.

טיפול בירך עם כף-היד

התבנית שבנה מסונאגה ללימוד זן שיאצו היא יצירה גאונית; ב"יצירה מוזיקלית" באורך כשעה, מסונאגה הצליח להכניס מספר מדהים של טכניקות טיפוליות בחמישת מנחי הטיפול (שכיבה על הבטן, על שני הצדדים, על הגב וישיבה). הדבר דומה ליצירה מוזקלית שתכלול את כל המנעד הטכני והטונאלי של כלי, יצירה שמי ששולט בה למעשה שולט בכלי, יצירה שלימודהּ הוא הדרך ללמוד לנגן בכלי, למתחילים ולמתקדמים כאחד.

טיפול בירך בעזרת הברך

הטיפול הבסיסי בזן-שיאצו עובר על כל גופו של המטופל, על כל המרידיאנים, ומאזן ביניהם. ברמה זו נותנים טיפול ללא דיאגנוזה, רק מתאימים את חוזק ומשך הלחיצה לאדם בו מטפלים.

 

 

 

 

 

ואריאציות על התבנית

אחרי שיודעים לטפל בצורה הבסיסית, לומדים ואריאציות; לדוגמא, מה שאפשר לעשות עם כפות-הידיים אפשר לעשות גם עם מרפקים, או עם ברכיים, או עם אצבעות. לומדים לגעת באותם המקומות בצורות שונות, ולומדים גם להגיע בצורה אחת אל מקומות שונים. כך, לדוגמא, בעבודה על הירך בשכיבה על הצד, אפשר לטפל במרידיאן כיס-המרה, שהוא הבולט ביותר במנח זה, אבל אפשר לטפל כך גם במרידיאנים אחרים, בולטים פחות.

טיפול בגב עם כפות הידיים

הואריאציות על התבנית מאפשרות לטפל, באמצעות אותם מנחי-טיפול, באנשים שונים עם בעיות שונות; בתחילת הטיפול המטפל מעריך איזה מרידיאן יש לחזק ואיזה לשחרר, ובמהלך כל הטיפול, בכל המנחים, הוא יחזור שוב-ושוב אל אותם שני המרידיאנים.

טיפול בגב עם המרפקים

טיפול ברמה זו יכול להראות דומה מאוד לרמה הבסיסית, אבל למעשה הוא מייצג רמה שונה לגמרי של הבנה טכנית ומהותית.

יש שיטות של שיאצו, כמו למשל טאו-שיאצו, בהן בשלב זה מלמדים תבנית שניה ושלישית של טיפול, אותן אין טעם לנסות ללמד מתחילים; תבניות אלה משתמשות בתבנית הראשונה כבסיס, עליו בונים את הקומה הראשונה והשניה.

 

 

שבירת התבנית

החלוקה לרמות שהוצגה כאן אינה חד-משמעית, והמעבר מהשלב השני לשלישי אינו חד, אלא הדרגתי ויכול להימשך שנים. יש בתי-ספר המלמדים את השלב השני כאילו הוא השלישי; לדעתי, זו טעות. זה שלב שאי-אפשר ללמד, כשם שאי-אפשר ללמוד גאוניות. רוב המטפלים נמצאים בשלב השני, רק בודדים הגיעו לשלישי.

רק לאחר שהטכניקה תורגלה עד שהפכה להיות חלק טבעי מהמטפל, היא יכולה להפוך לאמנות. ברמה זו, התבנית הטיפולית הבסיסית נזנחת; היא כלי לאימון, תרגול ולימוד "הדור הבא" של המטפלים, אבל ככלי טיפולי אין בה יותר צורך. ברמה זו המטפל יכול, במבט או שניים, לדעת איפה צריך ללחוץ ומה הדרך היעילה ביותר לעשות זאת, איפה צריך לחזק ומה לשחרר; היכולת לאבחן הופכת להיות חלק בלתי-מודע ממנו, כשם שהטכניקה הטיפולית מפסיקה להיות טכניקה והופכת להיות חלק טבעי מהיכולת התנועתית שלו. ברמה זו, כל מבט הוא אבחון וכל מגע הוא טיפול. ראיתי את בני דותן, עליו סיפרתי למעלה, פוגש אנשים שלא הכיר, ומבטו ולחיצת-ידו היו מעלים חיוך גם על פני אנשים שלא הכירו אותו; החיוך הזה היה נשאר על פניהם גם כאשר לחץ, אולי בלי לשים לב כלל, על נקודות כואבות בכף-היד. הוא לא "טיפל"; הוא פשוט הביט ונגע, וזה הרגיש כמו טיפול, אפילו אם נמשך רק מספר שניות.

בפעם הראשונה שראיתי את ריוקיו אנדו, הוא הנחה סמינר לטאו-שיאצו, והנחה אותנו לחפש אחד לשני נקודה ש"צריכה טיפול" בשכם, ולטפל בה. כשבת-זוגי לתרגול מצאה את הנקודה אצלי אבל לא הצליחה לטפל בה, היא קראה למאסטר לעזרה, והוא, במבט אחד, ראה שכדי להגיע אל הנקודה (בגב, בין עצם-השכם לעמוד השדרה) הוא צריך ללחוץ אצלי ליד עצם בית-החזה, בין הצלע השישית לשביעית; ברגע שלחץ שם הרגשתי את הנקודה התפוסה בגב מתחילה להשתחרר.

רק בודדים בעולם הגיעו לרמות כאלה; הם נדירים כמו שמוצארט, פיקאסו ושייקספיר נדירים. השניים שפגשתי (בני דותן וריוקיו אנדו) אומרים שניהם שאינם ברמה הגבוהה ביותר, שיש להם עוד המון ללמוד, ושמוריהם היו טובים מהם. צניעות היא דרישה הכרחית להתקדמות.

קורס לרמה הבסיסית

קורס השיאצו שאני פותח בימים אלה, הוא לרמה הבסיסית; ממנה אפשר יהיה להמשיך הלאה.

הארץ: משרד החינוך שוקל לקנוס הורי ילדים אלימים

היתכן שמישהו שם במשרד החינוך קרא את זה?

יחד עם תכנית סטולר, זה יכול להיות מענין.

אבל, כמו כל דבר שהמערכת הזו נוגעת בו, זה יכול גם להיות כישלון חרוץ…