Monthly Archives: דצמבר 2011

הגרזן של סבא

עדכון 2, 30.12.2011, 15:20:

הרשימה הזו יושבת לי בראש כבר כמה שבועות, ולא מצליחה להתנסח. אתמול הצלחתי לנסח עד הסוף, אבל לא הצלחתי למצוא סיבה מיוחדת להעלות אותה לרשת; בסוף העליתי בלי לדעת למה… והרב אלישיב סיפק את התשובה.

הרב אלישיב דואג לשמור על המסורות של החרדים הליטאים-אשכנזים. סביר שהרב עובדיה יוסף לא ייצא נגדו, וכך גם החרדים הספרדים ייפנו לאותו הכיוון. לא ברור כמה ההוראה תתפוס – רבנים יצאו נגד הרבה דברים שהציבור שלהם כן עושה, החל מהכשרות מקצועיות לגברים, דרך רשיונות נהיגה לנשים ועד אינטרנט בבתים – אבל זו בהחלט "הצהרת כוונות": אסור לשנות את המסורת.

אז הנה, יש לי משהו להגיד בנושא…

בסוף הספר Men at Arms (זו רק תמונה קצרצרה מהספר, שראוי לקריאה מהרבה סיבות שאינן קשורות לרשימה זו. במלים אחרות, זה ספוילר אבל קטן), הפטריארך של אנק-מורפורק מראה לקפטן קארוט את כס המלכות של העיר, שלא נעשה בו שימוש כמה מאות שנים. הכס, שלכאורה נראה עשוי זהב נוצץ, מתגלה בבדיקה מקרוב כעץ מצופה עלה- זהב – אבל העץ הישן רקוב, מחורר על ידי תולעים וזמן, וברור שאם ישב עליו אדם, הכס יקרוס תחת המשקל.

המסורת מחייבת לשמור על הכס, גם אם אין מי שישב עליו; בית חשמונאי, שלקחו לידיהם את הנהגת העם בזמן המרד ביוונים,  נטלו לעצמם בתחילה את התואר "נשיא", כי לא היו מבית דוד ולכן, לפי המסורת, לא היו זכאים למלוכה. זה לא הפריע לצאצאיהם לקחת את התואר מלך, כשמעמדם היה חזק מספיק; עם כל הכבוד למסורת, אסור לתת לה להפריע לשאיפותיהם של בעלי הכוח וההשפעה…

כי טבעם של דברים הוא שמה שלא נעשה בו שימוש, מתנוון עם הזמן; כדי לשמור על דברים כמו שהם, יש להשקיע הרבה מאמץ. שאלו כל מי שמנסה לשמור על בית נקי ומסודר…

כל כך הרבה אנרגיה יש להשקיע בשמירה על הקיים, שלפעמים מרוב מאמץ למנוע שינוי בכיוון אחד, יוצרים שינוי בכיוון ההפוך. ספרים נועדו לקריאה, אבל קריאה מרובה פוגעת בספר. דפים מוכתמים, נקרעים, כריכות נהרסות, החומציות על אצבעות הקוראים והלחות בהבל נשימתם מזיקים לנייר ומוחקים את הדיו. מי שרוצה לשמור על ספרים עתיקים שלא יהרסו, צריך להחזיק אותם בתנאים בהם קשה עד בלתי אפשרי לקרוא אותם.

כי או שמשתמשים בזה, ואז יש בלאי שצריך לתקן או להחליף, או שמשמרים את זה, ואז זה בלתי-שמיש. וזה נכון גם לגבי רעיונות ומסורות: מי שמנסה לשמר מסורות ללא שינוי, יתקשה לחיות אותן לאורך זמן.

בסוף הספר הפיל החמישי, המלך הנמוך מעניק לגיבור גרזן. יום אחד, הוא אומר, זה יהיה הגרזן של סב-סבו של מישהו, שנשמר דורות במשפחה; מדי פעם יחליפו את הידית או את הלהב, לפי הצורך, וכשיחליפו ישתמשו בעץ ובמתכת ובעיצוב הטובים והמתאימים ביותר, אבל אין ספק שזה יהיה הגרזן של סב-סבא. איך יכול להיות ספק? זה אותו הגרזן, שנשמר באותה משפחה, ורק תודות לכך שיחליפו מה שיהיה צריך מתי שיהיה צריך, הגרזן יישאר תמיד חד וחזק ומוכן לשימוש. אם לא יחליפו מה שצריך מתי שצריך, הגרזן יהפוך לגוש חלודה בקצה מקל רקוב, מוכה תולעים.

ביפן אפשר למצוא עד היום פגודות בנות מאות שנים – אבל כשבודקים קצת, רואים שהן עשויות עץ ונייר. אלה לא מחזיקים מעמד מאות שנים. האמת היא שפשוט מחליפים מה שמתבלה ומתיישן; הפגודה אולי נבנתה לפני מאות שנים לראשונה, אבל החלק הישן ביותר בה יהיה כנראה בן כמה עשרות שנים, לא יותר. למרות זאת, זו עדין פגודה בת מאות שנים.

בגוף האדם מתים תאים כל הזמן, ואחרים מחליפים אותם; בתוך שבע שנים, מתחלף למעשה כל החומר בגופו של כל אדם. אפשר להתווכח אם "אני היום" אותו אדם שהייתי לפני שבע, ארבע-עשרה או עשרים ואחד שנים, אבל תחושת ה"אני" נשארת. אולי כל החומר בגופי התחלף, אולי כל התאים התחלפו, אבל "אני" תמיד נשאר "אני". התאים והחומר בגוף מפסיקים להתחלף רק כאשר אנחנו מתים. בעצם, גם אז לא, רק שמקור התחלופה (חיידקים, תולעים, …) כבר אינו חלק מהגורם המארגן את הגוף להיות "אני".

מסורת – כל מסורת, בין אם זה באמנות, באמנות לחימה, בחיי עם או בדת – היא דבר שצריך כל הזמן לחדש, ולהתאים לזמן החדש. אחרת היא הופכת לאחד משני דברים: מוצג מוזיאוני, או חפץ רקוב ומת. בשניהם אולי יש ענין, אבל אין שימוש.

בערים חרדיות זה לא נורא?

לפי לימור לבנת, שרת החינוך והתרבות, ישראל 2011, לא צריך להיכנס לחרדים לצלחת. אם בערים חרדיות החרדים רוצים שתהיה הדרת נשים, וטוב להם עם זה, אז למה לא?

כי גם בערים החרדיות לא היתה עד לאחרונה דרישה לקווי מהדרין בתחבורה הציבורית. כי זה דבר חדש שקבוצה קיצונית בציבור החרדי התחיל לדרוש רק בשנים האחרונות, וכולם מתיישרים לפיה כי החרדים לא מעיזים לצאת נגד הקיצוניים שלהם. הם רגילים להיות מיעוט מתגונן, ומיעוט מתגונן לא מתקיף את עצמו בפומבי. הם עוד לא הבינו שהם כבר לא מיעוט מתגונן. שר הפנים ממפלגה חרדית, סגן שר הבריאות (ושר הבריאות בפועל) ממפלגה חרדית, שר הבינוי והשיכון, שר הדתות, שר המדע והטכנולוגיה ושר בלי תיק – לא שרים של החרדים, שרים בממשלה של כולנו. שר הפנים הוא לא שר הפנים של ש"ס, הוא שר הפנים של מדינת ישראל. אם אחרי אסון השריפה בכרמל הוא עוד לא הפנים את זה, כדאי מאוד שמישהו יסביר לו. אני אולי לא הצבעתי לש"ס, אבל כשר בממשלת ישראל הוא אחראי לא רק על הבוחרים שלו. הוא אחראי גם עלי. וכמוהו שאר השרים בממשלה, הדתיים והחילוניים.

וגם לימור לבנת.

ובין השאר, הם אחראיים על השיוויון במדינה.

בין השאר, הם אחראיים לזה שאם אישה כלשהי, חילונית או דתיה או מה-שלא-יהיה, תרצה ליסוע באוטובוס בעיר חרדית, מכל סיבה שהיא, היא תוכל לעשות זאת בלי שום אפליה. ולא משנה אם לתושבי העיר הזאת לא מפריע שתהיה אפליה – אם סוקרת של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה או קצינת ביקור סדיר או אורחת מאוסטרליה רוצה ליסוע באוטובוס או ללכת ברחוב, צריכה להיות לה האפשרות לעשות זאת בלי אפליה. בלי שיירקו עלי, יצעקו עליה או יכו אותה.

ויותר חשוב מזה, לצוותי חדשות ולמשטרת ישראל חייבת להיות אפשרות לעשות את עבודתם, אפילו בערים חרדיות לגמרי. בלי שיותקפו בצעקות, יריקות, מכות ואבנים. כי אם למשטרה אסור להיכנס, לחוק אסור להיכנס; ואם לחוק אסור להיכנס, זה לא חלק מהמדינה שקבעה את החוק. ואז המדינה מתחילה להתפורר.

והכי חשוב, הכי הכי חשוב, כי זה שיש קבוצה שזה לא מפריע לה, לא אומר ששם, בינם לבין עצמם, זה בסדר.

כי יש דברים שהם לא בסדר, לא משנה איפה עושים אותם ומי עושה אותם.

עבדות זה לא בסדר, אפילו אם במדינות מסויימות אין חוק נגד זה.
נישואין של ילדות לבוגרים זה לא בסדר, אפילו אם יש ארצות בהן זה נוהג מסורתי זה מאות בשנים.
אפליה על רק מין זה לא בסדר, אפילו אם זה מעוגן עמוק בתרבות המקומית של מקום כלשהו.

למה זה לא בסדר?

זה למה.

כי זה מוביל לשם.

כי כשהקיצוניים קובעים את הטון והרוב הדומם מחכה לחילונים שיפתרו לו את הבעיה, הקיצוניים מנצחים. וכשהקיצוניים מנצחים הם הופכים לרוב, ואז קמים קיצוניים מהם וכך הלאה, והרוב מקבל את ההקצנה. כי כשאנחנו אומרים ש"אם זה אצלם זה בסדר", אנחנו בעצם אומרים שזה בסדר. ואם זה בסדר, אם זה לא ייעצר, זה יחמיר.

הרבה שנים כבר לא היה בעם היהודי מקרה שאישה הוצאה להורג בסקילה בגין ניאוף, אבל החוק עדין קיים. אני לא יודע אם יעיז מישהו מגדולי התורה שיעיז להגיד שאסור לפעול לפיו. יגידו לו שהוא לא מספיק דתי.

חכי לבנת, חכי.

בזכות האמירה שלך, אנחנו בכיוון הנכון.

פסטיגל שוביניסטי, או למה אני כועס על צדי צרפתי

אני מניח שלא צדי צרפתי כתב את התסריט של "מותק של פסטיגל 4", אבל אני בטוח שהוא יכול היה לשנות מה שרצה.  והוא לא רצה. וגם לא האחראים על ההפקה מצד ערוץ "הופ".

ואני לא כועס רק עליו, אלא גם על מיכל צפיר, רינת גבאי, יעל בר זוהר ודפנה דקל – אמנם לא הן הבמאיות, אבל ודאי יש להן מילה או שתיים על הדמות שהן מציגות על הבמה. במיוחד רינת גבאי, שהגיעה לפסטיגל 2011 כדי לישון עד שהנסיך יעיר אותה בנשיקה.

2011.

כן, על זה אני כועס׃ בפסטיגל 2011,  "מותק של פסטיגל 4", כדי להציל לא רק את הנסיכה אלא את ממלכת הצעצועים כולה, הנסיך צריך להעיר בנשיקה את הנסיכה הנרדמת.

שני הקטנים שלי, בת ובן, ראו ונהנו, שרו את כל השירים, מחאו כפיים ורצו עוד. ההפקה מושקעת, השירים יפים, הילדים נהנים, הכוכבות והכוכבים גדולים מהחיים. כל כך גדולים, שכל ילד רוצה להיות כמוהם, בדיוק בגיל בו מתעצבת הזהות האישית, השקפת העולם.

אז אני שולח את הנסיכה שלי ללמוד גם בלט וגם ג'ודו, וערוץ הופ עם צדי צרפתי ורינת גבאי, מראים להם שאפילו אם יש "לוחמת" בדמות מיכל צפיר, עדין הנסיכה צריכה לחכות לנסיך שיעיר אותה.

בנשיקה.

זה לא 2011, זה 1102.

נניח לזה שכל הכוכבות לבשו שמלות נפוחות וגרביונים. נניח לזה ששתיים מהן הולבשו סטרפלס (מה שייך סטרפלס בהופעה לילדים קטנים?!), נניח לזה שכולן היו על עקבים גבוהים – למה הנסיכה חייבת, שוב, לחכות לנסיך ולנשיקה?

צרפתי, גבאי,  הופ, בבקשה׃ בפסטיגל 2012, שהנסיכה תציל את עצמה!

נכתב והועלה ע"י אפליקציית וורדפרס לאנדרואיד

מהו סיפור טוב?

לפי צ'אק פלאניוק, מחבר הספר מועדון קרב, בראיון למדריך הגיק לגלקסיה, סיפור טוב הוא כזה שמשנה אותך, השומע / קורא.

אזהרה׃ אם שתיית אלכוהול חשובה לכם, אולי כדאי שתפסיקו לקרוא. אני
מתכוון עכשיו.

טוב, על אחריותכם…

הוא מביא כדוגמא סיפור ששמע מאונקולוג, שסיפר שישב במטוס ליד אישה כלשהי. כשהוגש לנוסעים יין, האישה סיפרה לרופא שהיא מאוד אוהבת יין אבל אלוהים לא רוצה שהיא תשתה. היא יודעת זאת כי כבר כמה זמן בכל פעם שהיא שותה אלכוהול מכל סוג, היא מרגישה כאב חד בגרון.

האונקולוג אמר לה שזה לא אלוהים אלא כאב מזהיר המאותת על לימפומה ע"ש הוג'קינס בשלב 4, כלומר היא עומדת למות בקרוב. הוא נתן לה כרטיס ביקור וביקש שתגיד לרופא שלה להתקשר אליו.

האישה השתתקה. אחרי זמן קצר הרופא שלה התקשר אל האונקולוג, אישר את האבחנה ונזף בו על הדרך בה בישר לאשה על מחלתה ומותה הקרוב.

למה זה סיפור טוב? כי הוא משנה את השומע. כי מהרגע בו שמעת או קראת אותו, בכל פעם שתשתה כוס יין או בירה או כל משקה אלכוהולי, משהו בך יפחד מהכאב הזה בגרון, יחרד להופעתו ויירגע בהקלה מהעדרו, לתמיד.

וזה לא יעזוב אותך, אף פעם.

כי זה סיפור טוב.

http://geeksguideshow.com/2011/11/22/ggg50-chuck-palahniuk/

מועדון קרב׃

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%95%D7%A2%D7%93%D7%95%D7%9F_%D7%A7%D7%A8%D7%91

טסט

נסיון
מאנדרואיד
לינק
תמונה

image

אז הוא אמר

אז הוא אמר שהפלסטינים עם מומצא׃
אז הוא אמר.
גם גולדה אמרה, אי-אז, ונשארה בחיים.
במידה מסוימת, זה אפילו נכון׃ לפני המאה העשרים לא היה עם פלסטיני.
אבל עכשיו יש.
מומצא או לא, הוא קיים.
יש עם פלסטיני, אם נרצה או לא.
כמו שיש עם יהודי, למרות כל הטענות שהיהדות היא דת בלבד, ולא לאום.

כי, כמו שאומר אלכס יעקבסון, אולי הדבר היחיד שהיהודים והערבים הסכימו עליו לאורך כל הסכסוך הוא שהם שני עמים שונים, נפרדים, בעלי שאיפות מנוגדות. רוב מוחץ של היהודים יגידו שאינם ערבים ואינם פלסטינים, ורוב מוחץ של הערבים והפלסטינים יגידו שאינם יהודים.

באותה המידה, יגידו רוב המצרים, הירדנים, הסורים, הלבנונים – שאינם פלסטינים, ורוב הפלסטינים יגידו שאינם שום דבר אחר חוץ מפלסטינים.

אז גינגריץ' אמר.
אז גולדה אמרה.

אז מה?

אנוכי, הבופאלו

אם עדין לא ראיתם את זה, תסתכלו עד הסוף:

אתה רואה את זה ולא יכול שלא לשאול, איך זה שעדין יש אריות באפריקה? הרי אילו היו הבופאלו תוקפים, כעדר, כל אריה שהיה מופיע בסביבה, היו מסוגלים למחוק אותם! אבל הבופאלו לא תוקפים אריות, אלא במקרים נדירים כאלה; הבופאלו אינו טורף אגרסיבי, הוא אוכל עשב ועיסוקו העיקרי חיפוש מזון, אכילה והעלאת-גרה. הוא לא הולך לחפש אריות לצורך חיסול ממוקד, למרות שהם מאיימים עליו. כשצריך הוא נלחם; אריות בדרך-כלל לא מתקיפים בופאלו בוגר, זה מסוכן מדי. הם כן יתקיפו את החלשים, הצעירים, הזקנים והחולים או פצועים – וגם את אלה, בדרך-כלל רק כשהעדר רחוק. אם העדר חוזר, האריות בצרות. אבל הבופאלו לא הולך לחפש צרות. הוא רוצה לחיות את חייו בשקט, לא להשמיד את אויביו הטבעיים וליצור סדר חדש באפריקה.

כמו רובנו. בגלל זה אנחנו שותקים כשנתן הנביא גוזר דין ומשפט.

כי אולי‮ ‬השאלה‮ ‬המעניינת‮ ‬ביותר‮ ‬בפרשת‮ ‬דוד‮ ‬ובת-שבע,‮ ‬היא‮ ‬איך‮ ‬הצליח‮ ‬נתן‮ ‬הנביא‮ ‬לצאת‮ ‬מהסיפור‮ ‬חי.‮ ‬לא‮ ‬מעט‮ ‬מוכיחים‮ ‬בשער‮ ‬קמו‮ ‬בהיסטוריה‮ ‬לספר‮ ‬על‮ ‬פשעי‮ ‬השלטון‮ ‬ולדרוש‮ ‬צדק‮ ‬ונקיון‮ ‬כפיים,‮ ‬אבל‮ ‬תוחלת-חייהם‮ ‬נוטה‮ ‬להיות‮ ‬קצרה.‮ ‬נתן‮ ‬הנביא, ‮ ‬להבדיל,‮ ‬המשיך‮ ‬לחיות‮ ‬ולשגשג‮ ‬גם‮ ‬אחרי‮ ‬שאמר‮ ‬למלך‮ "‬אתה‮ ‬האיש‮" ((‬היום,‮ ‬באנגלית,‮ ‬זה‮ ‬היה‮ ‬נשמע‮ ‬אחרת…‮))‬.‮ ‬ברוב‮ ‬חצרות‮ ‬המלכים‮ ‬היו‮ ‬מקצרים‮ ‬אותו‮ ‬בראש, אבל לא כאן. הכיצד?

‬אולי‮ ‬זה‮ ‬בגלל‮ ‬שנתן‮ ‬לא‮ "‬חשף‮ ‬את‮ ‬הפשע‮ ‬קבל‮ ‬עם‮ ‬ועדה‮" ‬-‮ ‬הפשע‮ ‬היה‮ ‬ידוע‮ ‬מספיק‮ ‬בשביל‮ ‬שאוריה‮ ‬ידאג‮ ‬לא‮ ‬לשכב‮ ‬עם‮ ‬אשתו‮, וכל מי שהיה שם ידע איך קרה שנשאר בודד מול חיצי האויב; קלונו של המלך היה ידוע לכל, עם או בלי מדורי רכילות בעיתונים. ‬נתן הנביא לא חשף את השחיתות השלטונית אלא‮ ‬רק‮ ‬שפט,‮ ‬פסק‮ "‬אשם‮" ‬וגזר‮ ‬את‮ ‬הדין,‮ ‬בשם‮ ‬מלך‮ ‬מלכי‮ ‬המלכים‮ ‬שאין‮ עליו ‬ערעור‮,‮ ‬שלא‮ ‬המלך‮ ‬הוא‮ ‬שיישא‮ ‬בעונש המוות המובטח לנואף ורוצח,‮ ‬אלא‮ מישהו‮ ‬הקשור‮ לפשע,‮ ‬שאינו‮ ‬יכול‮ ‬להתגונן.‮ ‎כי‮ ‬ברור‮ ‬שהסקנדל‮ ‬לא‮ ‬היה‮ ‬סוד,‮ ‬ולא‮ ‬רק‮ ‬שמלך‮ ‬נואף‮ ‬ורוצח‮ ‬עלול‮ ‬היה‮ ‬לצאת‮ ‬ללא‮ ‬עונש, ‮ ‬כדרך‮ ‬המלכים,‮ ‬אלא‮ ‬אף‮ ‬להעמיד‮ ‬ממזר‮ ‬כיורש‮ ‬העצר.‮ ‬יש‮ ‬גבול‮ ‬למה‮ ‬שאפשר‮ ‬לעשות‮ ‬ולצפות‮ ‬לצאת‮ ‬ללא‮ ‬פגע…‮ ‎

אז‮ ‬המלך‮ ‬הנואף‮ ‬והרוצח‮ ‬שמע‮ ‬את‮ ‬‮ ענשו, בכה ‬על‮ ‬התינוק‮ ‬המסכן‮ ‬ששילם‮ ‬את‮ ‬חובו‮ ‬לחברה‮ והמשיך‮ ‬בחייו,‮ ‬ושלמה, בנו‮ ‬השני‮ ‬מבת-שבע,‮ ‬מלך‮ ‬אחריו.‮ ‬כי‮ ‬אם‮ ‬הנביא – הדובר של אלוהים! – ‮ ‬אמר‮ ‬שכך‮ ‬יהיה, ‮ ‬מי‮ ‬יעז‮ ‬לומר‮ ‬אחרת?‮ ‎‮(אפשר‮ ‬לשאול‮ ‬מה‮ ‬לנביא‮ ‬נתן‮ ‬אצל‮ ‬הנביא‮ ‬דוד,‮ ‬הרי‮ ‬הבורא‮ ‬יכול‮ ‬להגיד‮ ‬הכל‮ ‬ישירות‮ ‬לנמען‮?‬ ‮ ‬אבל‮ ‬אין‮ ‬צורך‮ ‬להרחיב‮ ‬על‮ ‬נביאים-מטעם.)

הרי‮ ‬לכם‮ ‬דוגמא‮ ‬לשימוש‮ ‬השלטון‮ ‬בתקשורת‮ ‬-‮ ‬זו‮ ‬שאמורה‮ ‬להיות‮ ‬שומרת-הצדק.‮ ‎זו‮ ‬לא‮ ‬הדוגמא‮ ‬הראשונה‮ ‬בהיסטוריה,‮ ‬ודאי‮ ‬גם‮ ‬לא‮ ‬האחרונה,‮ ‬אבל‮ ‬זו‮ ‬דוגמא‮ ‬בולטת.‮ ‬ויהיו‮ ‬לנו‮ ‬עוד‮ ‬רבות‮ ‬כמוה,‮ ‬אם‮ ‬זה‮ ‬יהיה‮ ‬תלוי‮ ‬בשלטון‮ ‬-כי‮ ‬אף‮ ‬שליט‮ ‬לא‮ ‬אוהב‮ ‬ביקורת.‮ יתכן שזה מקרה שבאותו החודש אנו שומעים על פיטורי כתבת בכירה, ביקורתית במיוחד, בתירוץ מגוחך; על נסיון לסגור את ערוץ 01; על נסיון לייבש את מקורות המימון של ארגוני שמאל; על התקפות על בית המשפט העליון; ועל חוק ההשתקה, שלא ישתיק אף עיתון גדול (להם יש מחלקה משפטית) אבל יכול לסתום פיות לעיתונאים חוקרים, בלוגרים וחושפי-שחיתויות מכל סוג.

לפי הצעת החוק, "פורסמה לשון הרע באמצעי תקשורת או באתר אינטרנט, יאפשר המפרסם לנפגע או לנציגו להוסיף את תגובתו המלאה לפרסום בתוך זמן סביר" (ההדגשה שלי, ד.כ.). כלומר, ילד שכותב סטטוס בפייסבוק על מורה בבית הספר חייב לאפשר למורה להוסיף את תגובתה/ו המלאה לסטטוס של אותו ילד בפייסבוק. אם לא, יהיו הוא והוריו חשופים לתביעה מצד המורה. על אחת כמה וכמה סטודנט באוניברסיטה, חייל בצה"ל, עובד בחברה, אזרח במדינה. צילמתי מכונית חונה בחניית נכים ללא תו נכה והעליתי לפייסבוק? אפשר לתבוע אותי, כי לא חיפשתי את בעל הרכב לקבל ולפרסם את תגובתו.

גם אם פרסמתי אמת מלאה, הצעת החוק החדשה מאפשרת לתבוע אותי, אם לא הבאתי את תגובתו המלאה של האיש עליו פרסמתי.

כתבו לפני שלא ממש משנה אם העונש על פרסום לשון הרע יהיה 50,000 ש"ח או 300,000, זה כמו זה מעל ליכולותיו של אדם ממוצע – אבל זה לא נכון, פעמיים. פעם ראשונה, כי גם אדם על סף עוני יכול לגייס 50,000 ש"ח אם אין ברירה, עם עזרה מחברים ומשפחה, עם הלוואות לעשר שנים וממעבר למגורים עם ההורים – אבל 300,000 זה משכנתא, ולרובנו כבר יש אחת לשלם ((או שאנחנו לא מסוגלים. היתה על זה מחאה בקיץ)). זה סכום שיגרום לאדם מן היישוב פשיטת רגל.

וזה לא נכון פעם שניה, כי ה-300,000 הם רק העונש. הרבה לפניו יש הוצאות משפטיות: הגנה משפטית זה דבר יקר. לא מעט אנשים יצאו זכאים מתביעות על הוצאת דיבה או לשון הרע, אבל נותרו מרוסקים כלכלית בגלל הוצאות המשפט. להוסיף על זה 300,000 ש"ח, מבטיח שרובם המוחלט של הנתבעים יוותרו מראש, ינסו להגיע להסכמה ללא משפט, יתנצלו, יפרסמו כל תגובה שידרוש התובע, הכל רק לא לאבד את כל רכושם עלי אדמות.

כל שלטון רוצה תקשורת מטעם, שלא תעיק, לא תציק, לא תשאל שאלות קשות.
אנחנו הולכים ורואים איך השלטון הנוכחי – כולל חברי הכנסת – פועל לכיוון הזה.
אם לא נעצור אותם, נישאר רק עם נתן הנביא.

כי לשלטון – וגם להון, האדירים‮ ‬והחזקים‮ ‬לא‮ ‬אוהבים‮ ‬ביקורת – יהיה נוח מאוד אם המחאה הגדולה שהיתה כאן בקיץ תתפוגג ותישכח, תהיה ארוע חד-פעמי נדיר כמו הקרב ההוא בפארק קרוגר; אם אנחנו, הבופאלו, נחזור ללעוס עשב ונפחד לעמוד מול האריות. כי לבופאלו אחד, עם כל הכבוד, אין סיכוי מול להקת לביאות – אבל לעדר בופאלו יש ויש. השלטון וההון מצאו עצמם מול עדר בופאלו בקיץ. עכשיו הם מנסים לפזר אותו, להפריד בין חלקיו, לבודד, להשתיק.

כי הבופאלו מטבעו לא מחפש צרות עם אריות, וכדי לשנות את מאזן הכוחות בין האריות והבופאלו צריך שכל הבופאלו יפעלו יחד. בופאלו לא טובים בזה, הם מפחדים מהאריות. כדי שיפעלו ביחד הם צריכים תקשורת, אבל הם לא יודעים לקיים אותה כמו בני האדם. אין להם פייסבוק, בלוגים, עיתונות חוקרת. אילו היו להם, הם כבר לא היו בופאלו. הם היו שליטי אפריקה. ואז האריות היו צריכים להגר. הם לא יאהבו את זה, ויעשו הרבה כדי למנוע מהבופאלו להתארגן נגדם.

כדי שלא נהיה הבופאלו, אנחנו צריכים תקשורת חופשית – ואסור לנו לתת לחברי הכנסת להעביר חוק שיסתום לנו את הפה, כי היום בעידן הבלוגים והפייסבוק, התקשורת זה אנחנו.

ומי ישמור עלינו מפני האריות, אם לא אנחנו?

מחאת הבלוגרים – אומרים "לא" לחוק ההשתקה

כדאי לדעת:

חברי הכנסת שהצביעו בעד חוק לשון הרע:

בנימין נתניהו (ליכוד), יובל שטייניץ (ליכוד), אהוד ברק (עצמאות), כרמל שאמה-הכהן (ליכוד), גלעד ארדן (ליכוד), לימור לבנת (ליכוד), דני דנון (ליכוד), שלום שמחון (עצמאות), עוזי לנדאו (ישראל ביתנו), יריב לוין (ליכוד), סטס מיסז'ניקוב (ישראל ביתנו), משה גפני (יהדות התורה), אברהם מיכאלי (ש"ס), אורי אריאל (איחוד לאומי), אורי מקלב (יהדות התורה), אורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו), ציון פינאן (ליכוד), אלכס מילר (ישראל ביתנו), איוב קרא (ליכוד), אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו), דוד אזולאי (ש"ס), דוד רותם (ישראל ביתנו), דני אילון (ישראל ביתנו), משולם נהרי (ש"ס), מיכאל איתן (ליכוד), סופה לנדבר (ישראל ביתנו), זבולון אורלב (הבית היהודי), חמד עמאר (ישראל ביתנו), יעקב כץ (האיחוד הלאומי), לאה נס (ליכוד), ליה שמטוב (ישראל ביתנו), זאב אלקין (ליכוד), ציפי חוטובלי (ליכוד), יצחק כהן (ש"ס), מאיר שטרית (קדימה), רוברט אילטוב (ישראל ביתנו), מיכאל בן ארי (האיחוד הלאומי), משה מטלון (ישראל ביתנו), נסים זאב (ש"ס), פאינה קירשנבאום (ישראל ביתנו), משה (בוגי) יעלון (ליכוד), יוסי פלד (ליכוד).

חברי הכנסת שהצביעו נגד:

ציפי לבני (קדימה), רובי ריבלין (ליכוד), אבישי ברוורמן (העבודה), שלי יחימוביץ' (העבודה), איתן כבל (העבודה), יצחק הרצוג (העבודה), עמיר פרץ (העבודה), אריה ביבי (קדימה), יוחנן פלסנר (קדימה), שאול מופז (קדימה), אבי דיכטר (קדימה), מרינה סולודקין (קדימה), רוחמה אברהם (קדימה), דורון אביטל (קדימה), מגלי והבה (קדימה), נחמן שי (קדימה), רוני בר-און (קדימה), שלמה מולה (קדימה), זאב בילסקי (קדימה), יואל חסון (קדימה), נינו אבסדזה )קדימה), רחל אדטו (קדימה), ניצן הורוביץ (מרצ), זהבה גלאון (מרצ), אילן גילאון (מרצ), דב חנין (חדש), חנא סוויד (חדש), עפו אגבריה (חדש), מוחמד ברקה (חדש), מסעוד גנאים (רע"מ-תע"ל), חנין זועבי (בל"ד).

חברי הכנסת שנעדרו מההצבעה:

משה כחלון (ליכוד) ואביגדור ליברמן (ישראל ביתנו).

מקור: גלובס