Monthly Archives: פברואר 2005

ריקוד הקוף

המקור פורסם בפורום אמנויות לחימה של "תפוז":

סיפרתי למורה שאני מכיר על "ריקוד הקוף", והיא ביקשה לקרוא את המאמר.

זו מורה שעובדת עם תלמידי כיתה ז' שבאו מרקע מאוד קשה, אותם ריכזו במיוחד בכיתה טיפולית. במקרה, ביום בו נתתי לה את המאמר התפוצצה בכיתה פרשה קשה של אלימות והטרדות שהתחוללה במשך תקופה מתחת לעיני המורים, בלי שמישהו מהילדים העיז לדבר על זה. המורה היתה בשוק מהענין, פשוט לא ידעה מה לעשות איתו.

במשך הלילה היא קראה את המאמר, ונדלקה מהחלק על ריקוד הקוף. ביום הבא, בשיעור שהיה אמור להיות שיעור "הבעה" (מה זה בכלל?), היא התחילה לדבר עם התלמידים על התנהגות של חיות, עברה לקופים, ואז סיפרה להם על "ריקוד הקוף" בין אנשים.

ילדים התחילו להגיד: "היי, זה בדיוק כמו אצלנו!", ומשם התחיל דיון על איך אלימות מתפתחת, מה מוביל למה, ואיך אפשר לעצור את ה"ריקוד". זה היה דיון בו השתתפו כל התלמידים בכיתה, גם אלה שבד"כ לא מדברים בכלל. הילדים סירבו לצאת להפסקת-שתיה באמצע (שיעור כפול), לא רצו לצאת להפסקה הגדולה בסוף השיעור, ודרשו שיהיה המשך לדיון על ריקוד הקוף.

פיני, שתרגמת!

למי שלא מכיר:

ריקוד הקוף
מכירים את האמרה: "כאשר שני נמרים נלחמים זה בזה, אחד מהם מת ובשני מוטל מום."? אם כן, דעו כי היא שקרית. כמו גם יונקים אחרים, כאשר נמרים, דובים או כלבים נלחמים בבני מינם הם עושים שימוש בקרב טקסי אשר טבוע בהם, במטרה למנוע את אותה הטלת מום. צבאים, למשל, תוקפים באמצעות קרניים אל קרניים, ולא קרניים אל צלעות. כמו בעלי-חיים אחרים, גם בני האדם משתמשים באמצעים טקסיים כדי לבסס שליטה חברתית או להגן על טריטוריה. טקסים אלו, לרוב אינם קטלניים.

ריקוד הקוף הינו דוגמה לטקס שכזה, והוא מורכב משלבים מוגדרים וברורים. אני מאמין כי זהו ריקוד מולד, שהשלבים המרכיבים אותו הינם תלויי תרבות. בתרבות שלי השלבים הם:

1. קשר עין ונעיצת מבט חודר.
2. קריאת תגר מילולית, כגון: "על מה ת´מסתכל?".
3. סגירת טווח. לעיתים, חבטה (התנגשות) של חזה בחזה.
4. נעיצת אצבע (למשל, באזור החזה) או דחיפת החזה בשתי ידיים.
5. מכת אגרוף מסובבת (מגל) של היד החזקה (כלומר, יד ימין לימניים, וההפך).

חבר קנדי סיפר לי, שבמחוזותיו שלב מספר 4 מתאפיין בהעפת הכובע מעל ראשו של האדם העומד מולך. כפי שאמרתי, השלבים הינם תלויי תרבות…

מספר נקודות חשובות הקשורות לריקוד הקוף:
§ ריקוד הקוף הוא נחלתם הכמעט בלעדית של הגברים (או הזכרים אצל בעלי-החיים), ואינני מכיר את מקבילתו הנשית (או הנקבית אצל בעלי-החיים).

§ רוב אמנויות הלחימה (כמו גם רוב הפנטזיות הקשורות למאבק אצל מתבגרים) מבוססות על מודל ריקוד הקוף. קל הרבה יותר לגבור על הצד השני כחלק מתרחיש המתוכנן-גנטית לא להיות קטלני.

§ כמעט תמיד ניתן להמנע מריקוד הקוף, בין אם על-ידי השפלת המבט תוך כדי התנצלות, ובין אם על-ידי התעלמות מוחלטת תוך כדי שמירה על שפת-גוף רגועה לחלוטין, והתיחסות לקריאת התגר המילולית כאל שאלה רצינית ומעוררת מחשבה.

§ אם בחרת להתחיל בריקוד, ככל הנראה לא תוכל לעצור (אלא אם כן תוכל להתגבר על חמישים מליון שנות התניה…). לתלמידי אני מסביר, כי לא אתה הוא שמוביל בריקוד, אלה הריקוד הוא שמוביל אותך.

§ רוב העימותים נפתרים כאשר אחד הצדדים נסוג לפני שפורצת האלימות. כפי שטען דייב גרוסמן (Dave Grossman) בספרו "על ההריגה", קרבות רבים יותר מסתיימים בניצחון שהושג באמצעות תצוגת הכוח, מאשר בניצחון שהושג באמצעות לחימה.

§ מקצוען יכול לסיים עימות במהירות באמצעות דילוג על שלבים. אם, לדוגמה, הצדדים נמצאים בשלב הראשון, השני או השלישי של הריקוד, והמקצוען נוקט בצעד פיזי החלטי, הצד השני יתפס לא מוכן. זאת משום שבתודעתו הוא מצפה להופעתם של כל שלבי הריקוד לפני שהעימות עובר לפסים פיזיים.

במאמר השלם יש עוד הרבה ששווה לקרוא!

המאמר ירד בינתיים מסייברקוון, אבל מצאתי את הטקסט המקורי בקאץ' של גוגל, כאן.

מודעות פרסומת

משיח

(טאו הזכיר לי סיפור ששמעתי פעם מחווה קנר, עמיתה לטאי-צ'י, על המשיח. אני לא זוכר מה המקור. לא יודע אם זה קשור במיוחד למשהו, אבל בעצם זה תמיד קשור…)

 

מנזר אחד הלך והתפורר. נזירים עזבו, או מתו, וחדשים שבאו לא נשארו לתקופות ארוכות. לא היה מי שיטפל בגינה ובמבנים, ועזובה פשטה בכל. בסוף נותרו במנזר רק שלושה נזירים זקנים, זקנים מדי מכדי לעזוב למנזר אחר אבל צעירים מכדי לוותר ולמות.

הם ניסו לחשוב מה לעשות כדי להציל את המנזר.

אחד מהם נזכר ששמע שרחוק-רחוק, בקצה היער, חי איש אחד, חכם מאוד, שאולי ידע איך לעזור להם. הוא יצא לדרך, הלך ביער יום שלם עד שהגיע אל ביתו של החכם, וסיפר לו את הסיפור.

"מה נוכל לעשות כדי להציל את המנזר שלנו?" הוא שאל את החכם.

החכם הציע לו לאכול וללון בלילה אצלו, אבל לא ענה.

בבוקר, ממש לפני שהנזיר המאוכזב יצא לדרכו בחזרה למנזר, אמר לו החכם: "יכול להיות, שאחד משלושתכם הוא המשיח".

הנזיר חזר למנזר, הגיע אליו מותש אחרי רדת החשיכה, וכששאלו אותו שני הנזירים האחרים מה אמר החכם, סיפר: "הוא אמר שיכול להיות שאחד משלושתנו הוא המשיח".

הנזירים הלכו לישון, וכל אחד מהם חשב: ברור שאני לא המשיח, אבל אולי אחד משני האחרים…?

כשקמו בבוקר, כל אחד מהם התחיל להתייחס אל שני האחרים, כאילו הם המשיח.

חודשיים אחר-כך, עברו במקום כמה נזירים צעירים, בדרכם למנזר אחר; כשראו איך שלושת הנזירים מתייחסים אחד אל השני, הם החליטו להישאר איתם במנזר, וגם כתבו לחבריהם לבוא ולהצטרף אליהם.

המנזר חזר לגדולתו.

אני יודע שאני לא המשיח, אבל אולי אחד מכם…?

סכינים וילדים

לפני כמה חודשים כתבתי כאן על ענישה במערכת החינוך הממלכתית, בעקבות דיון סוער בתפוז. אחרי-כן הבאתי הצעה של אבי, לפיה הורים ישלמו קנס על אלימות ילדיהם.

אולי המקרה הזה מצדיק חשיבה מחודשת על הנושא?

מישהו באמת חושב שבית-הספר יכול להתמודד לבד עם התנהגות כזאת של ילד?

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/543021.html

זאטואיצ'י

זה שאינו יודע לשאול ביקש שנמליץ על סרטים, ואקווריוס שאלה מדוע רשמתי את זאטואיצ'י שלוש פעמים ברשימה של עשרה סרטים. הנה תשובתי:

זאטואיצ'י הוא לא סרט, הוא עשרה סרטים בתוך אחד.
יש בו אמנויות לחימה, סיפורי נקמה (לא הצלחתי לספור כמה…), אמירה על היחס לנכים, אמירה על היחס ליתומים, על מיניות, ועל עוד הרבה נושאים שאפשר לדבר עליהם שעות – אבל לא זה הענין.

הענין הוא טקאשי קיטאנו.
הענין הוא ההבדל בין מראית-העין למה שמתחתיה, בין הגלוי לנסתר, בין השקר לאמת.
כמה פעמים בסרט נמצא משהו בין המצלמה להתרחשות העיקרית?
כמה פעמים בסרט נמצאת ההתרחשות העיקרית מאחורי המצלמה, ואנחנו רק שומעים אותה בלי לראות?
כמה פעמים בסרט הצופים מופתעים ע"י ההבדל בין מה שנראה למה שבאמת?

קיטאנו שיחק, ביים, עיצב, צייר, הפיק סרט שהסיפור העיקרי בו הוא רק חלק קטן מההנאה; החלק העיקרי הוא לצפות בדרך בה הסיפור מסופר, להסתכל על עבודת המצלמה, להקשיב לפסקול, לראות איך המספר עובר בין עבר להווה כדי להעביר לנו חוויה מדהימה, שאין קשר ישיר בינה לבין הסיפור.
בעצם, הסיפור של זאטואיצ'י (עליו כבר נעשו עשרות סרטים) הוא רק תירוץ לעשות סרט.

הריקוד בסוף, שכאילו בא להגיד ל-Riverdance ול-Lord of the Fance "בואו תראו איך צריך לעשות את זה", הוא רק נקודה אחת שמבהירה זאת – אין קשר ישיר בינו לבין הסיפור, אבל איזה תענוג לראות אותו!
ואיזה תענוג לראות שוב בריקוד את הילדים הקטנים!

זאטואיצ'י הוא גם קומדיה, וגם סרט נקמה, וגם סרט אמנויות לחימה, וגם הרבה דברים.
אבל בעיקר, בעיקר, הוא דוגמא לאיך לעשות סרט מדהים.

ואם מישהו רוצה לארגן באיזה מוצ"ש הקרנה (צריך DVD, טלוויזיה עם מסך גדול ובית להשתלט עליו לכמה שעות), אני אשמח לבוא ולעשות צפיה מודרכת.

אם אצליח להוריד עיניים מהמסך…

זאטואיצ'י

זה שאינו יודע לשאול ביקש שנמליץ על סרטים, ואקווריוס שאלה מדוע רשמתי את זאטואיצ'י שלוש פעמים ברשימה של עשרה סרטים. הנה תשובתי:

זאטואיצ'י הוא לא סרט, הוא עשרה סרטים בתוך אחד.
יש בו אמנויות לחימה, סיפורי נקמה (לא הצלחתי לספור כמה…), אמירה על היחס לנכים, אמירה על היחס ליתומים, על מיניות, ועל עוד הרבה נושאים שאפשר לדבר עליהם שעות – אבל לא זה הענין.

הענין הוא טקאשי קיטאנו.
הענין הוא ההבדל בין מראית-העין למה שמתחתיה, בין הגלוי לנסתר, בין השקר לאמת.
כמה פעמים בסרט נמצא משהו בין המצלמה להתרחשות העיקרית?
כמה פעמים בסרט נמצאת ההתרחשות העיקרית מאחורי המצלמה, ואנחנו רק שומעים אותה בלי לראות?
כמה פעמים בסרט הצופים מופתעים ע"י ההבדל בין מה שנראה למה שבאמת?

קיטאנו שיחק, ביים, עיצב, צייר, הפיק סרט שהסיפור העיקרי בו הוא רק חלק קטן מההנאה; החלק העיקרי הוא לצפות בדרך בה הסיפור מסופר, להסתכל על עבודת המצלמה, להקשיב לפסקול, לראות איך המספר עובר בין עבר להווה כדי להעביר לנו חוויה מדהימה, שאין קשר ישיר בינה לבין הסיפור.
בעצם, הסיפור של זאטואיצ'י (עליו כבר נעשו עשרות סרטים) הוא רק תירוץ לעשות סרט.

הריקוד בסוף, שכאילו בא להגיד ל-Riverdance ול-Lord of the Fance "בואו תראו איך צריך לעשות את זה", הוא רק נקודה אחת שמבהירה זאת – אין קשר ישיר בינו לבין הסיפור, אבל איזה תענוג לראות אותו!
ואיזה תענוג לראות שוב בריקוד את הילדים הקטנים!

זאטואיצ'י הוא גם קומדיה, וגם סרט נקמה, וגם סרט אמנויות לחימה, וגם הרבה דברים.
אבל בעיקר, בעיקר, הוא דוגמא לאיך לעשות סרט מדהים.

ואם מישהו רוצה לארגן באיזה מוצ"ש הקרנה (צריך DVD, טלוויזיה עם מסך גדול ובית להשתלט עליו לכמה שעות), אני אשמח לבוא ולעשות צפיה מודרכת.

אם אצליח להוריד עיניים מהמסך…

על להבי – הייקו

Amiki כתב:

על להבי
טיפת דם נחצית.
צד לחיים. צד למוות.

עמיקי סולד, אחד המדריכים הבכירים במרכז הישראלי לטאי-צ'י, הוא גם מנתח.

בגידת הגוף

כל מי שמזדקן מכיר את ההרגשה הזו, ש"אני כבר לא יכול מה שפעם יכולתי". לא יכול לאכול כמו שפעם, לא יכול לרקוד בלי סוף, לא יכול לבלות כל הלילה ולעבוד בלי בעיה יום שלם אחרי זה. דומה שרק אתמול יכולתי; איך קרה שהיום לא?

המדענים יגידו שמתחילים להזדקן בסוף גיל ההתבגרות, אבל בתחושה האישית כל אחד מתחיל להזדקן בגיל אחר. אני התחלתי בצבא. התגייסתי עם פרופיל 82, רציתי להיות חייל גיבור, והשתחררתי עם פרופיל 45, אחרי ניתוח בברך אחת, עם נקעים חוזרים בשני הקרסוליים, מיניסקוס קרוע בשתי הברכיים, ועוד כמה צרות שאין טעם להרחיב עליהן. ולא שום דבר הרואי, פשוט יותר מדי קילומטרים וקילוגרמים וטפשות, ומעט מדי שינה ושכל ישר. שחיקה מאימונים. לא הייתי יחיד, גם לא המקרה הכי גרוע – ביחידה שלי היה חייל שלא דיווח על שלשול לפני מסע כומתה, והתמוטט בקילומטר ה-118 (שניים לפני הסוף). מסוק הטיס אותו לסורוקה, שם חיברו אותו לדיאליזה והצליחו להציל משהו מאחת הכליות שלו.

התחושה שאתה רוצה לעשות משהו והגוף לא עומד בעומס היא נוראה, במיוחד כשאחרים לידך כן מצליחים. לקח לי הרבה זמן לקבל את העובדה שאני נכה. שאת הטיול הגדול להימלאיה אני אעשה בתמונות שיביאו חברים. טאי-צ'י היה אז בשבילי מה שאיפשר לי ללכת בלי כאבים, עד גבול מסויים; עוד לא ידעתי שיבוא יום שאוכל אפילו לרוץ מרחקים קצרים בלי לשכב אחרי זה יומיים עם נפיחויות וכאבים.

עבר זמן.
הרבה זמן שלא רצתי, לא שיחקתי משחקי כדור, לא רקדתי במסיבות. בחור בשנות העשרים עם רגליים בנות שמונים.

מתישהו גיליתי שאני כן יכול לרקוד, בזהירות. וכן יכול לרוץ, מרחקים קצרים, בזהירות.
ויותר מאוחר גיליתי שאני לא צריך להיזהר כל-כך, שבעצם אני יכול לעשות כמעט הכל.
כל זמן שאני מתאמן באופן סדיר.

אומרים על רקדני בלט שאם הם לא מתאמנים יום אחד, ביום הבא הם ירגישו את החוסר; ואם הם לא מתאמנים יומיים, גם שאר הרקדנים בלהקה ירגישו את החוסר, ואם לא יתאמנו שלושה ימים גם הקהל ירגיש.
הרגליים שלי מעידות שזה נכון, ולא אכפת לי מהקהל – אכפת לי מעצמי.

כמה זמן שלא התאמנתי מסודר, מכל מיני תירוצים (לא סיבות, תירוצים). לא שלא התאמנתי בכלל – לא התאמנתי מסודר. לא כל יום, ולא על כל מה שהייתי צריך. ביום חמישי בבוקר כבר הרגשתי בעצמות שהולך לרדת גשם. בשיעור בחמישי בערב הרגשתי שאני לא מצליח לחמם כמו שצריך את ברך שמאל, ואז עשיתי תנועה אחת לא נכונה, והברך זזה כמו שברך לא אמורה לזוז. בשיעור הזה כבר לא התאמנתי, ולפני שיצאתי הביתה תרגלתי במגרש-החניה עצירת-חירום עם רגל ימין על הקלאץ' ויד ימין על בלם-היד.

הגוף בוגד.
אבל זה לא נכון.
כי כל זמן שהתאמנתי מסודר, הברכיים היו בסדר – אותן הברכיים שהרופאים אמרו שאין מה לעשות איתן, שאצטרך להתרגל לכאב בהן. הרבה שנים הן לא כאבו בכלל, אפילו לא כשהתקרב גשם. כל זמן שהתאמנתי מסודר.

למה הפסקתי להתאמן מסודר?
בגלל… תירוצים. בסופו של חשבון, רק תירוצים.

מאסטר ניר מלחי סיפר שבצבא ראה אנשים מתים מעצלנות בקרב, כי התעצלו לחפור שוחה מספיק עמוקה, או שהתעצלו לרוץ מספיק מהר, או שהתעצלו לתפוס מחסה מספיק מהר… וזה בקרב לחיים ולמוות.

מה ההבדל בין עצלנותו של זה שלא חפר שוחה מספיק עמוקה, לבין עצלנותי, שלא התאמנתי מסודר?
עכשיו צריך להתחיל להתאמן שוב, בזהירות, ללמוד לזוז עם הכאבים.

ולזכור שזה לא הגוף שבגד בי – זה אני שבגדתי בגוף.

רכב ממוגן, בעיטות וגדר

המילואים האחרונים שלי היו בנווה דקלים שבגוש קטיף, באבטחת הישוב. חלק מהתפקיד היה נסיעות עם רכז הביטחון, אמיתי. אחרי המילואים, בתוך רשימה קצת יותר ארוכה, כתבתי גם את זה:

רכב ממוגן

הרבש"ץ נוסע באחד משני רכבים: טנדר 4X4 רגיל, או טנדר 4X4 ממוגן.
הממוגן הוא טנדר רגיל, שהחליפו את החלונות בזכוכית משוריינת ועיבו את מעטפת הרכב (מבפנים) בלוחות מיגון.
מבחוץ לא רואים כלום, אבל הרכב שוקל כ-3.5 טון. הוא מרגיש כמו טנק.
כשמיגנו אותו, רק מיגנו אותו.
לא דאגו לחזק את בולמי-הזעזועים, הגלגלים, השלדה…
כבר פעמיים נשברו לו הגלגלים הקדמיים, בזמן נסיעה. פשוט נפלו ממקומם, והשאירו את הרכב על גחונו.
מזל שזה היה בנסיעה איטית.
אמיתי נוהג עליו לאט ובזהירות, במיוחד בשטח עם מהמורות.
זוהי אלגוריה לאמת גדולה:
כדי להיות באמת חזק, אתה צריך להיות חזק מבפנים.
אחרת, המיגון עלול להחליש אותך.

למה נזכרתי בזה?
כי זוטי הביא קישור לכתבה המראה אמריקנים סופגים מכות במקומות רגישים בגוף בלי השפעה נראית לעין.
כן, "מקומות רגישים בגוף" זה בדיוק מה שאתם חושבים. imgor הסביר איך עושים את זה, ובודוקאן הוסיפה איך זה אפשרי לגברים – מה שאומר שכנראה לנשים זה לא יעזור.
הקטע ארוך ולכן כבד, ולמרות שהוא דובר יפנית התמונות לא דורשות תרגום. הבחור הבועט הוא גנקי סודו, בחור שיודע משהו על בעיטות בכל הכוח. הוא לא העמיד פנים, הוא באמת בעט.
לרגישים שביניכם אולי עדיף לוותר… (קליק ימני ו"שמור בשם")

המענין הוא שבכל הכתבה אין אפילו קטע אחד המראה איך האנשים האלה באמת זזים, איך הם נלחמים. רואים שכמעט כולם בנויים כמו טנקים, אבל לא רואים מה היכולת שלהם לנוע – ליירט מכה במקום לספוג אותה, ולעבור להתקפת-נגד. אין ספק שהיכולת לספוג מכה בביצים ולהמשיך לחייך היא דבר מאוד מרשים, אבל נגד סכין זה לא יעבוד, ודאי שלא נגד כדור-אקדח או פצצה; מרד הבוקסרים הוכיח את זה, והשאיר פתוחה את השאלה למה בכלל להתאמן על דברים כאלה (מעבר ל"אפקט הוואו").

וזה הזכיר לי גם דברים שכתבתי כאן על גדר. כמה שהגדר לא תהיה יעילה, מי שיצליח לעבור אותה ימצא בד"כ איזור לא-מוכן ולא מאורגן, מאוד פגיע.
וזה קצת מוזר. תחשבו רגע על בנק – רוב השמירה אינה בדלת, אלא בכספת. שודד-בנקים "ממוצע" ייכנס לבנק, יצעק "זה שוד" וייקח מה שנמצא בקופות, אבל רוב הכסף לא שם – הוא שמור במקום ששודד ממוצע לא יצליח להגיע אליו. רוב בסיסי צה"ל, רוב הישובים בארץ, לא מוגנים כך. ברוב המקומות, ברגע שעברת את הגדר, אתה יכול להגיע כמעט לכל מקום – וכבר כתבתי כמה קל לעבור גדר.

הגנה יעילה צריכה להתבסס על היכולת להרגיש מתי מתבצעת התקפה ולהגיב עליה – בתוך היישוב/בסיס אם אין ברירה אבל עדיף בחוץ – לפני שהאויב הגיע לנקודות הרגישות באמת (מגורי חיילים? מוצב פיקוד? גן ילדים?). את הנקודות האלה אפשר לחזק, אבל קשה להקשיח אותן עד לרמה שיוכלו לספוג התקפה במלוא העוצמה ולחייך, כמו הבחור בכתבה.

אם נשווה את הגדר לעור, וודאי שהגנה יעילה צריכה להתבצע לפני שההתקפה פגעה.
סכין צריך לעבור רק סנטימטרים בודדים מהעור ללב, ואם הוא כוון לעין – הרבה פחות.
הגנה טובה צריכה להיות בנויה על היכולת לנוע ולהגיב, לא על היכולת לעמוד ולספוג.
זה נכון למדינה כמו שזה נכון ליישוב, לבסיס צבאי, לאדם.