Monthly Archives: יוני 2008

טורנדו בסלון

למה איחרתי למפגש הפורום ואיך להתרכך בשניה – הסיפור האמיתי (כמעט)…

כל מי שמתעסק באמנויות לחימה יודע ש"קשה זה לא טוב". צריך לדעת לעבוד רך, משוחרר. איך מגיעים לרכוּת? מסתבר שיש שלוש דרכים: הרגילה (והקשה), המהירה והמפתיעה.

הרגילה היא פשוט להתאמן. זה לוקח קצת זמן (שבוע-שנתיים, לא הרבה) אבל מגיעים, לאט אבל בטוח. החיסרון: זה לוקח קצת זמן. (נו, טוב, הרבה. אל תהיו קטנוניים…)

המהירה היא לחטוף בומבה בראש מהמורה שלך (מי שצפה במופע הסיום של הגשקו שלנו, יבין). רכות אינסטנט. מספיק בשביל להימרח על רצפת בטון ללא כל פגע.
החיסרון: בא בקלות, הולך בקלות – אחרי שהתאוששת מהבומבה אתה חוזר להיות קשה כמו קודם. אז צריך עוד בומבה; זהירות, זה ממכר… 😉

המפתיעה, זה כבר ענין אחר. זה קשור בילדים; יותר נכון, בילדה. שלי.
היא לא בדיוק ילדה, זו. היא טורנדו, רק עם תלתלים.
בכלל, ילדים, מהרגע שהם לומדים ללכת ועד שהם לומדים להקשיב (בגיל 32), הם לא בדיוק ילדים; הם משהו בין תאונה בלתי-נמנעת לאסון טבע המחכה להזדמנות לפרוץ. זה ההבדל בין ילד לנינג'ה: את הנינג'ה אתה לא אמור לראות לפני שנעשה הנזק. עם ילד, זה לא משנה אם תראה או לא, הנזק יקרה. לא תצליח למנוע אותו, לא יותר משתצליח לגרום לגשם להפסיק לרדת.

מגיע יום שישי בבוקר. 5:30 בבוקר, ליתר דיוק. לאנשים נורמליים זה לפנות בוקר. להורים לשני קטנטנים, זה כבר צהריים. אני עייף אחרי יומיים של גשקו; אחרי שנה שכמעט לא התאמנתי, להגיע ישר לגשקו זה קצת כמו להתכונן למשחק שחמט ולהגיע למרתון – שרירי הירכיים שלי חלודים בצורה מבישה ומכווצים בצורה נוראית. כשאשתי, עם פיהוק, עיניים אדומות מחוסר שינה כרוני והקטנצ'יק על הכתף לגרעפץ, מבקשת ממני "תחליף לה", אני יודע שהיום רק מתחיל.

כל דבר, כל מצב, הוא מבחן – ליכולת ההתמודדות, לסבלנות, למרץ – למה שאני מחליט להיבחן עליו באותו רגע. ושום דבר לא בוחן אותך, כמו הילדים שלך.

היא בת שנה ושבע, וכשמה כן היא – נועה. והיא נעה. היינו צריכים לקרוא לה "כספית", זה היה תיאור יותר מדוייק. כדי להחליף לה צריך לתפוס אותה, והיא – עם צחוק מתגלגל – משחקת אתי תופסת בכל הבית. ואני אחרי גשקו, מרגיש כמו בן שמונים מול התזזית המתולתלת הזו, שאותה צריך להשכיב, להפשיט, לנקות, להחליף, להלביש…

כמה שיותר קרוב, יותר חזק – ואף אחד לא קרוב אליך כמו משפחתך. גם כי מראש הם מכירים אותך כמו שאיש מבחוץ לא מכיר,  וגם כי במחיצתם אתה מוריד את ההגנות. אתה סומך עליהם, ומי צריך להתגונן בפני תינוקת שעוד לא בת שנתים?

החלפתי לה. הלכתי להכין בקבוק. חמש שניות לא הסתכלתי עליה, וערימת הכביסה שסודרה וקופלה בערב הקודם, לקראת הכנסה לארון – על הרצפה. הפעלתי "התרגזות חינוכית", נתתי לה את הבקבוק, ניצלתי את השקט לסדר מחדש את הבגדים.

כשילד עושה משהו רע, צריך להראות לו את זה; צריך להתרגז עליו, אבל בשליטה, במידה. להראות לו שאתה כועס, אפילו להעניש אם צריך, אבל בלי לכעוס באמת. בלי שהכעס ישלוט בך. בלי לאבד שיקול דעת ושיווי משקל נפשי.

שקט? שקט מדי. הורים יודעים שלא טוב כששקט מדי. "איפה נועה?" אני שואל את אשתי. "לא יודעת", היא עונה, לי, בקול מבוהל. ערימת ניירות שסידרנו על השולחן לקראת ביקור בבנק, במשרד הפנים, בקופ"ח – על הרצפה. והילדה עליה, עם טוש שחור ביד.

עוד "התרגזות חינוכית", וידוא שכל הניירות נמצאים ולא נקרעו, וכך היום ממשיך, כשההתרגזויות הופכות לאט-לאט להיות פחות "חינוכיות" ויותר אמיתיות. כי אסור לכעוס באמת; "וְכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל:  כָּל הַכּוֹעֵס – כָּל מִינֵי גֵיהִנּוֹם שׁוֹלְטִים בּוֹ…". אבל צריך להראות לילד שאתה כועס, אחרת לא יידע מתי זה "באמת" ומתי לא. קשה להעמיד פנים שאתה כועס – וקשה יותר לשלוט בהעמדת הפנים, כשאתה באמת כועס.

הענין הוא שבין תאונה לאסון היא מתוקה כמו דבש, עם חיוך מקסים וחיינדאלעך שקשה לתאר, ממש פרסומת לתינוקות – אתה רואה אותה ואומר "תנו לי שתיים כאלה!" – אבל לאט-לאט העצבים נמתחים, הלחץ עולה וכמה אסונות כאלה אתה כבר יכול לתקן בבוקר אחד? קמתי בחמש, כבר שבע וחצי, מפגש הפורום מתחיל בתשע כלומר אני צריך לצאת בשמונה מהבית ולא היה לי אפילו זמן להכין כוס קפה!

זה ענין של שליטה: שליטה עצמית ושליטה במצב, ביחסים שביני לבין הילד. כשאתה כועס באמת אתה מפסיק לחשוב בקור רוח ועושה טעויות עליהן תצטער אחר-כך – כשכבר יהיה מאוחר לתקן אותן. אבל כאמור, כמה שיותר קרוב יותר חזק; מקרוב מאוד, לא צריך לעשות הרבה כדי להוציא אותך משיווי משקל. אם מישהו בעבודה יקרא לך אידיוט זה לא יזיז לך, אם ילדך יעשה זאת זה יפגע בך מאוד.

אז אני מכין לעצמי כוס קפה, מניח אותה על השולחן, מסתובב לבדוק כמה כסף יש בארנק (צריך לקנות דלק…) ומסתובב חזרה לגלות שהיא כמעט הפכה על עצמה כוס עם קפה רותח, צועק אוטומטית "נועה, לא!" והיא, בריצה וצחוק מתגלגל, מגיעה אל הסלולרי של אמא שלה ובלי להתבלבל מכניסה אותו לתוך כוס.

הכוס מלאה במים. עכשיו גם הסלולרי.

כשאתה בעבודה אתה מוכן לצרות, לבעיות; בבית אתה רוצה לנוח. את הדרך לעבודה אתה מנצל – אפילו בלי לחשוב על זה – כדי להתכונן לאנשים ולבעיות שאתה עומד לפגוש; בבית אין לך זמן להתכונן לכלום. וכמה שלא תגיד לעצמך להיות מוכן, זה כל פעם תופס אותך לא מוכן לכלום.

אני שוב צועק "נועה, לא!" ורץ לחלץ את הסלולרי מהמים, כשהיא, שוב בצחוק מתגלגל, רצה לחדר השני. אני מסתכל על הסלולרי, מנסה כפתורים ורואה איך הוא מפסיק להגיב ואז פשוט נכבה. עוברות כמה דקות של עצבים, נסיון לפרק את הסלולרי ולייבש אותו, לבדוק אם יעבוד ולגלות שלא. את השליטה במצב כבר איבדתי מזמן, את השליטה העצמית אני קרוב מאוד לזרוק לכל הרוחות.

ביאוש אני מתיישב ולוקח את הקפה, רק כדי לגלות שהוא כבר קר – ואז היא פתאום רצה מהחדר השני, ישר אלי. אני כבר בכוננות ונדרך מייד: מה עכשיו?!

והיא נעמדת מולי, תוקעת בי את עיני החתול של שרק ואומרת: "אבא, חבק אותי".

נוקאוט. נמסתי. היא שולטת במצב, ובי.

בשניה אחת עברתי מעצבים לאהבה. התרככתי, מה זה התרככתי. שלושת רבעי שעה חיבקתי אותה, הרחתי אותה, הסנפתי אותה, בזמן שהיא התרפקה עלי ואכלה רבע פיתה (אורגנית) עם שוקולד. איזה כיף!

רק כשהיא החליטה שדי והלכה לשחק עם משהו אחר, קמתי לקילוח-גילוח ולהתלבש למפגש הפורום. 
אז איחרתי למפגש, אז מה?

אז זאת הדרך השלישית, המפתיעה, להתרכך.
חסרונות?
יש, אבל הם שווים הכל…
טורנדו עם תלתלים

מודעות פרסומת

גיור חילוני, מאת מרדכי כפרי

אבי שלח למערכת "הארץ" מכתב העוסק במשבר הגיור. המאמר פורסם רק בחלקו, ואבי ביקש ממני לפרסמו כאן במלואו.

גיור חילוני

למערכת הארץ שלום!

יש תחרות בין החרדים – מי יחמיר יותר. לאחר שפסלו את הגיורים של הרב דרוקמן, כבר נמצא מי שפוסל גם את הגיורים האורתודוקסים שנעשו באמריקה. לא רחוק היום ויימצא דיין שיפסוק שהיות והחילונים אינם מקיימים כללי נידה וקידושין הרי שילדיהם צריכים להיחשב כ"ספק ממזרים" ולכן כ"פסולים לחיתון". אינני נביא, אבל הם כל כך צפויים!

איננו יכולים להכתיב לאף אחד במה עליו להאמין ואת מי לכבול לדתו, אבל יש לנו זכות להתגונן מפני פגיעה בזכויות האדם. מי שפוסל גיור בדיעבד, פוגע בזכויות האדם שגויר. זה אפילו נוגד את ההלכה, כי מי שגויר נחשב כ"נולד מחדש" כיהודי ולכן חל עליו הכלל ש"ישראל גם אם חטא ישראל הוא" ולכן ואין לפסול את יהדותו. הכנסת צריכה להעביר חוק לפיו פסילת גיור על ידי דיין או רב, וביצוע הוראה כזאת על ידי פקיד ממשלתי, יהוו עברה שדינה עונש ותשלום פיצויים על הנזק שנגרם.

אשר לגיורים בעתיד, הפתרון היעיל ביותר יהיה שוויון זכויות של כל הזרמים ביהדות. כאשר אפשר יהיה לקיים גיור רפורמי או קונסרבטיבי במדינתנו, גם האורתודוקסים יאלצו להגמיש את דרכם, כדי לא לחזק את הזרמים היריבים. זה מה שהפך את הגיורים האורתודוקסיים באמריקה לקלים יותר. 

אבל לא די בכך. יש בארץ ובעולם ציבור יהודי חילוני גדול שגם לו יש זכות לקבל אליו חברים לפי מנהגו ואמונתו. לכן יש ליצור כלל לפיו כל מי שרוצה ומתקבל כחבר שווה זכויות בחברת יהודים יחשב ליהודי בלאומו. זה יכול להיות חברות בקהילת בית כנסת, בקיבוץ או ביחידת צה"ל או במועדון יהודי שכונתי.

מרדכי כפרי
קיבוץ גל און 79555

עד כאן דעתו של אבי; דעתי שונה. ראשית, אני חושב שאף כנסת בישראל לא תעביר את החקיקה שגיור חילוני מחייב. שנית, במקרה הלא-סביר שחקיקה כזו כן תעבור, תגובת הנגד של החרדים תהיה להכריז על החילונים כעל מומרים; לא עוד תינוקות שנשבו, אלא משומדים.

עד עכשיו, היחסים בין החילוניים לחרדים בארץ התנהלו בלי לנסות להשיג "פתרון סופי" לבעיה; כל נסיון לקיצוניות מצד אחד, יחייב את הצד השני לקיצוניות מקבילה אך הפוכה. המצב עכשיו רחוק מאידיאלי, אבל אפשר לעשותו גרוע יותר.

נכון לעכשיו, למרות שהחרדים דורשים מהחילוניים לחזור בתשובה, הם עדין רואים בנו יהודים; רבנים חרדים מחתנים אותנו, מוהלים חרדיים מלים אותנו, חברה-קדישא קוברת אותנו. אם נכריח אותם לראות בנו גויים, הקרע יהיה מוחלט. יש כאלה שיראו בכך דבר טוב, אני לא אחד מהם.

החרדים הם  (עדין) האחים שלי. את היחסים בינינו צריך לנהל בזהירות, כמו משפחה שחלקה חילונים, חלקה חרדים וחלקה משהו באמצע אבל עדין רוצה להישאר משפחה – בזהירות, כשבמקומו מסויימים צריכים שני הצדדים – כן, גם החרדים – ללכת בזהירות רבה, כמו בשדה מוקשים.

את פסילת הגיורים של דרוקמן חייבים החרדים לבטל, אחרת הצעות כמו של אבי ילכו ויתרבו; אבל ההצעה הנגדית, של התעלמות מהחרדים, תביא לאותו סוג של קרע, רק מהצד השני.

נושא הגיור בפרט, ויחסי חילונים-חרדים בכלל, הוא "נפיץ" למדי. אני אשמח לקבל תגובות, אבל – כמו שכני ל"רשימות" יואב קרני – אדרוש מכל מגיב להזדהות, כמוני וכמו אבי, בכתובת אי-מייל ושם מלא או כתובת אתר אישי. תגובות שלא יכללו שם וכתובת – יימחקו.

שבת שלום,

דוד

קרקס כפרי בפעולה

 

 

http://www.kafry.co.il

 

שמונה הבלים פוסט מודרניסטיים

את אבשלום אליצור היכרתי באוניברסיטה המשודרת של גלי צה"ל, מתישהו לפני כעשרים שנה, כשהעביר שם סדרה של הרצאות בשם "זמן ותודעה", שיצאו יותר מאוחר כספר. הייתי מגיע לעבודה, שומע את החצי הראשון של ההרצאה בכל יום רביעי בזמן שהייתי מכין את הטרקטור ליציאה לפרדס, ואחרי כחצי הרצאה מדליק את הטרקטור – לצערי – ונאלץ להמיר את המשך ההרצאה בשאון המנוע. אבל החצי ששמעתי נשאר לי בראש מספיק זמן בשביל לחפש את הגרסא המודפסת של ההרצאות בהוצאת האוניברסיטה המשודרת, שלוש שנים יותר מאוחר, כשהשתחררתי מצה"ל.

לא רק שלא התאכזבתי, זה ספר שאני עד היום מדי פעם חוזר אליו.

אליצור כתב על שמונה הבלים פוסט-מודרניסטיים ואני שותף לדעותיו, בהסתייגות שברפואה המשלימה יש אמנם שטויות אבל בפירוש לא רק שטויות. מומלץ!

http://www.hayadan.org.il/wp/elizurpm-241002/