Monthly Archives: אוגוסט 2009

אתה לא לבד

ברשימה על תפקיד החברים כתבתי שבטאי-צ'י מתאמנים לבד, גם כשמתאמנים בקבוצה. גל  הזכיר לי שלא נכון להתאמן כך, והוא צודק.

אני מניח שכל אחד מכיר את ההרגשה שהוא מגיע בבוקר לעבודה ולא ממש זוכר איך עשה את זה – הרגע יצאתי מהבית, מתי בכלל הייתי בדרך? אז זהו, שכנראה לא ממש היית שם. כלומר היית בגוף, אבל המחשבות היו במקום אחר. מי שמתאמן בטאי-צ'י מכיר את ההרגשה שעושים קאטה, מגיעים לאמצע או לסוף ופתאום חושבים – רגע, כבר נגמר? מתי עשיתי את הבעיטות / ליטוף רעמת הסוס / שקיעה?

זו המקבילה הטאי-צ'יאיסטית (יש מילה כזו?) לטיסה על טייס אוטומטי, וגל צודק שזה לא רעיון מוצלח לאימון סדיר. זה פשוט מעיד שאתה לא "כאן ועכשיו". לא כל כך משנה אם זה קורה בגלל שחשבת על דבר אחר (בנק, עבודה, לימודים, מילואים, …) או פשוט עופפת לך על איזה ענן; חשוב שלא היית ערני. כשזה קורה בנהיגה, או גם בהליכה ברחוב, זה עלול להיגמר באסון. כשזה קורה בקרב, גם.

כשמתאמנים – לא משנה אם בקאטה או בעבודה בזוגות – כדאי לשים לב לסביבה, למה שקורה מסביב. זה חלק מהערנות של להיות כאן ועכשיו; בכביש זה יכול להיות ההבדל בין תאונה להגעה בשלום הביתה, באימון זה ההבדל בין להיות או לחלום. בקרב זה יכול להיות ההבדל בין לנצח אחד ולחטוף מכות מחברו שהגיע אליך מאחור, לבין להבחין בשניהם ולברוח.

זו גם אחת הסיבות לכך שלא מומלץ להתאמן על קאטה בעינים עצומות או בחושך מוחלט (לפחות לא כהרגל; מפעם לפעם יש בזה יתרונות) – מפסיקים להסתכל מסביב.

היתה תקופה ארוכה שהייתי מתאמן בלילה במגרש הטניס של הקיבוץ, שלידו היה משק חי ממנו ברחו מדי פעם מיני בעלי חיים. חתולים וכלבים היו מסתכלים עלי לבדוק אם אני שפוי, טווסים היו מסתכלים עלי מהעצים לוודא שלא אנסה לטפס על העץ, שפנים היו מסתכלים לבדוק אם אני גזר (סתם. אין לי מושג למה השפנים הסתכלו עלי. ממש, אין לי מושג. לא מבין שפנים), ודורבנים הסתכלו עלי כי… לא יודע למה הדורבנים הסתכלו עלי. אבל היה יפה לראות.

אילו הייתי "מעופף לי" על טייס אוטומטי, לא הייתי רואה אותם מסתכלים עלי.

כנראה שגם לא הייתי רואה את העקרב השחור שהלך ישר לכיווני, עד שהחלטתי לפנות לו דרך. לא רואה סיבה מיוחדת להתווכח עם עקרבים על זכות קדימה.

אולי גם הוא היה על טייס אוטומטי…

מודעות פרסומת

טאי-צ'י וחברים

על תפקיד החברים בטאי-צ'י

טאי-צ'י עושים לבד. חימום, קטה, צאן-צ'ואן – גם אם יש עוד אנשים בחדר, כל אחד עושה לעצמו. עם עצמו. לבד בתוך הגוף, לבד בתוך הראש.

טאי-צ'י עושים יחד. בלי פוש-הנדס, בלי צפיה באחרים והארות של אחרים, בלי שאלות של אחרים בקבוצה ובלי תשובות, אי אפשר להתקדם.

שלוש שנים היינו נוסעים, ארבעה חברים ואני, פעמיים בשבוע לטאי-צ'י וחזרה. לבאר-שבע ללמד, לתל-אביב ללמוד. שעה הלוך ושעה חזור, פעמים בשבוע, וכל הדרך מדברים טאי-צ'י. מה היה בשיעור האחרון, איך ללמד את התלמיד ההוא, איך צריך לעשות את התנועה הראשונה בהצ'י-דאנקין, איך להסביר לתלמיד שאת הברך האחורית צריך להכניס טיפה פנימה אבל יותר חשוב לשמור על שחרור… לא יכולנו לתרגל בנסיעה, אבל מהשיחות האלה למדתי המון. גם על איך ללמד, גם על איך ללמוד, גם על החיים. עם הזמן התפרקה החבילה והלך כל אחד לדרכו, אבל החברותא הזו חסרה לי עד היום. היו אחרות, אבל לזו לא מצאתי תחליף.

אולי אפשר להתקדם בטאי-צ'י בלי חברים, אבל זה יהיה הרבה יותר קשה.

בהרבה מקרים חברים מעודדים אחד את השני לחזור להתאמן כשקשה; זה טוב, זה טבעי, זה עוזר כשיש מי שיגרור אותך לאימון כשאתה מתעצל. אבל מה קורה אם כבר נמאס לך, לא מתאים לך, לא עושה לך טוב, ואתה מגיע לאימונים רק בגלל שלא נעים לך מהחברים? כי (אולי) אין לך חברים אחרים? לפעמים החברים שמושכים אותך להתאמן, עוזרים לך להתגבר על המשבר ולמצוא מחדש את הכוח להתאמן בעצמך; לפעמים קורה שם משהו פחות טוב, ואדם (אתה? אני?) שהאימון לא עושה לו טוב נשאר בסביבה כשבעצם, בתוך-תוכו, הוא לא רוצה להיות כאן. הוא אולי לא יכול להודות בזה, אולי אפילו לא לעצמו, אבל זו (לפעמים) האמת. לאחד כזה עדיף לעזוב; אם הטאי-צ'י בוער לו בעצמות, הוא יחזור לבד ואם לא, ימצא דרך אחרת, מתאימה לו. לפעמים צריך הפסקה מהכל לאיזה זמן, כדי לחזור בכוחות מחודשים או כדי לבחור כיוון אחר. אם זה כבר באמת לא שלו, הוא לא יחזור – וכנראה שבשבילו זה יותר טוב.

אבל מה זה אומר על החברות שלנו?

מה קורה לחברות שלנו, אם אחד החברים מפסיק ללמוד? מה קורה אם אני מפסיק ללמוד?

אם אני נוהג להיפגש עם חברים מהטאי-צ'י לקפה ועוגה, האם המפגשים נפסקים כשהטאי-צ'י נפסק?

אם כן, איזו מין חברות זו?

אם לא, על מה מדברים כשהטאי-צ'י היה הנושא סביבו נפגשים?

אין לי תשובות לשאלות למעלה. אולי לכל אחד מתאימה תשובה אחרת.בדבר אחד אני בטוח: לא טוב מצב בו כל החברים שלי הם מהטאי-צ'י, בדיוק כשם שלא טוב מצב בו כל החברים שלי הם מהעבודה, או מהמילואים. חשוב שבחיים שלנו יהיה יותר ממימד אחד.

חשוב שיהיו חברים, גם מהטאי-צ'י וגם מהעבודה, גם מהלימודים וגם מהגן של הילדים, גם מהשכונה בה אני גר וגם מהשכונה בה נולדתי.

בלי חברים, החיים יבשים.

טאי-צ'י וחברים

על תפקיד החברים בטאי-צ'י

טאי-צ'י עושים לבד. חימום, קטה, צאן-צ'ואן – גם אם יש עוד אנשים בחדר, כל אחד עושה לעצמו. עם עצמו. לבד בתוך הגוף, לבד בתוך הראש.

טאי-צ'י עושים יחד. בלי פוש-הנדס, בלי צפיה באחרים והארות של אחרים, בלי שאלות של אחרים בקבוצה ובלי תשובות, אי אפשר להתקדם.

שלוש שנים היינו נוסעים, ארבעה חברים ואני, פעמיים בשבוע לטאי-צ'י וחזרה. לבאר-שבע ללמד, לתל-אביב ללמוד. שעה הלוך ושעה חזור, פעמים בשבוע, וכל הדרך מדברים טאי-צ'י. מה היה בשיעור האחרון, איך ללמד את התלמיד ההוא, איך צריך לעשות את התנועה הראשונה בהצ'י-דאנקין, איך להסביר לתלמיד שאת הברך האחורית צריך להכניס טיפה פנימה אבל יותר חשוב לשמור על שחרור… לא יכולנו לתרגל בנסיעה, אבל מהשיחות האלה למדתי המון. גם על איך ללמד, גם על איך ללמוד, גם על החיים. עם הזמן התפרקה החבילה והלך כל אחד לדרכו, אבל החברותא הזו חסרה לי עד היום. היו אחרות, אבל לזו לא מצאתי תחליף.

אולי אפשר להתקדם בטאי-צ'י בלי חברים, אבל זה יהיה הרבה יותר קשה.

בהרבה מקרים חברים מעודדים אחד את השני לחזור להתאמן כשקשה; זה טוב, זה טבעי, זה עוזר כשיש מי שיגרור אותך לאימון כשאתה מתעצל. אבל מה קורה אם כבר נמאס לך, לא מתאים לך, לא עושה לך טוב, ואתה מגיע לאימונים רק בגלל שלא נעים לך מהחברים? כי (אולי) אין לך חברים אחרים? לפעמים החברים שמושכים אותך להתאמן, עוזרים לך להתגבר על המשבר ולמצוא מחדש את הכוח להתאמן בעצמך; לפעמים קורה שם משהו פחות טוב, ואדם (אתה? אני?) שהאימון לא עושה לו טוב נשאר בסביבה כשבעצם, בתוך-תוכו, הוא לא רוצה להיות כאן. הוא אולי לא יכול להודות בזה, אולי אפילו לא לעצמו, אבל זו (לפעמים) האמת. לאחד כזה עדיף לעזוב; אם הטאי-צ'י בוער לו בעצמות, הוא יחזור לבד ואם לא, ימצא דרך אחרת, מתאימה לו. לפעמים צריך הפסקה מהכל לאיזה זמן, כדי לחזור בכוחות מחודשים או כדי לבחור כיוון אחר. אם זה כבר באמת לא שלו, הוא לא יחזור – וכנראה שבשבילו זה יותר טוב.

אבל מה זה אומר על החברות שלנו?

מה קורה לחברות שלנו, אם אחד החברים מפסיק ללמוד? מה קורה אם אני מפסיק ללמוד?

אם אני נוהג להיפגש עם חברים מהטאי-צ'י לקפה ועוגה, האם המפגשים נפסקים כשהטאי-צ'י נפסק?

אם כן, איזו מין חברות זו?

אם לא, על מה מדברים כשהטאי-צ'י היה הנושא סביבו נפגשים?

אין לי תשובות לשאלות למעלה. אולי לכל אחד מתאימה תשובה אחרת.בדבר אחד אני בטוח: לא טוב מצב בו כל החברים שלי הם מהטאי-צ'י, בדיוק כשם שלא טוב מצב בו כל החברים שלי הם מהעבודה, או מהמילואים. חשוב שבחיים שלנו יהיה יותר ממימד אחד.

חשוב שיהיו חברים, גם מהטאי-צ'י וגם מהעבודה, גם מהלימודים וגם מהגן של הילדים, גם מהשכונה בה אני גר וגם מהשכונה בה נולדתי.

בלי חברים, החיים יבשים.