Monthly Archives: אוקטובר 2009

לרוץ כמו תינוק

הבן שלי (כפרה על העיניים שלו חמסה-חמסה-חמסה-חמסה) לומד ללכת. זאת אומרת, שהוא לומד לרוץ לאט.

קשה לו לרוץ לאט. הרבה יותר קל לרוץ מהר מאשר לרוץ בקצב הליכה. הכי קשה לעמוד, אבל אני לא אספר לו את זה, שלא יהיו לו דעות קדומות על צאן-צ'ואן.

כשאני מסתכל עליו אני מופתע שוב מכמה שהתנועה הטבעית של תינוקות כל כך דומה לתנועה של טאי-צ'י. כשהוא מתכופף להרים משהו הוא עושה את זה על ידי כיפוף הברכיים כשהגב נשאר ישר; כשהוא יושב הגב העליון שלו ישר והראש בקו ישר עם הגב, לא נוטה קדימה; הוא נושם נשימות סרעפת; וכשהוא רץ הוא רץ מהבטן, ממש כמו בטאי-צ'י.

אחותו, קצת יותר גדולה, הולכת ומאבדת את העקרונות האלה: כבר רואים איך הגב העליון מתחיל להתכופף כשהיא יושבת וכשהיא מתכופפת להרים משהו זה לא תמיד מהברכיים. לתינוקות "יש את זה" עד גיל שלוש בערך, טבעי מהיצרן; אחר-כך זה הולך ונעלם, צריך ללמוד את זה מחדש כבוגרים.

הבן שלי בשלב הצדיק: נופל וקם, נופל וקם, נופל וקם. זה לא עוצר אותו ליותר מרגע. אם כואב הוא בוכה קצת, אם לא אז לא, ובכל מקרה קם וממשיך לרוץ. האמת שהוא לא ממש רץ. ההתקדמות שלו קצת מזכירה את הגדרת מדריך הטרמפיסט לגלקסיה למה שצריך לעשות כדי לעוף: לזרוק את עצמך על הארץ ולהחטיא. הבן שלי לא עף, אבל כשהוא רוצה להגיע מפה לשם הוא פחות-או-יותר זורק את עצמו לכיוון הכללי ומקווה שהרגליים ישיגו אותו. הגוף קדימה, הרגליים עוקבות – שזו ממש ריצת טאי-צ'י.

אנשים רצים מכל מיני סיבות, אבל במערב הסיבה "להגיע מהר מפה לשם" בדרך-כלל לא אחת מהן. אנשים רצים בשביל לשמור על הכושר או לשפר אותו, לרדת במשקל, להתכונן לצבא, להתכונן לקיץ… לכולם משותף הרצון להוציא כמה שיותר קלוריות, לאמץ כמה שיותר את הלב והריאות. זה לא מה שעושה ריצת טאי-צ'י, ההיפך.

כשלימדתי ריצת טאי-צ'י בקבוצה שהיתה לי בבאר-שבע, התלונן אחד התלמידים שמאז שעבר לרוץ בשיטה זו קצב ירידתו במשקל ירד: הוא רץ אותו מרחק באותו זמן, אבל מתאמץ פחות. לתלמידה אחת, שעסקה בנעוריה באתלטיקה, הרעיון הכללי – מינימום מאמץ, מקסימום תוצאה – נראה פשוט מוזר. הרי ריצה היא ענין אירובי, מאמץ לב-ריאה, וכאן עושים משהו אחר לגמרי. רצים, רצים, רצים, ולא מתעייפים (זה לא מדוייק – בכל פעילות גופנית מתעייפים, אבל בריצת טאי-צ'י מתעייפים הרבה פחות מאשר בריצה רגילה).

כשדיברנו על זה, אמרתי שאצנים (ספרינטרים) רצים בדיוק ככה, רק שהם עושים מאמץ מקסימלי לטווח קצר. הרעיון בריצת טאי-צ'י הוא להיות מסוגל להמשיך לרוץ כך למרחקים ארוכים.

אני מסתכל על הבן שלי לומד לרוץ, יודע שבמשך שנות גדילתו ישכח איך לרוץ "טאי-צ'י-way", וחושב כמה חבל שלא ידעתי לרוץ כמוהו כשהגעתי לטירונות בגבעתי, לפני עשרים שנה; הייתי מתאמץ פחות, ואולי גם לא שוחק את הברכיים. אחרי שנפצעתי וגיליתי את הטאי-צ'י, לקח לי הרבה זמן להביא את רגלי למצב שאעיז לרוץ, "טאי-צ'י-way" או לא. היום אני רץ אחריו במגרש המשחקים, רואה אותו צוחק מאושר על עצם הריצה, ומנסה בעצמי לרוץ כמו תינוק.

שיפור האדם והחברה על ידי אמנויות לחימה

ג'יגורו קאנו, מייסד הג'ודו, הגדיר את השיטה שפיתח כ"דרך לעיצוב האופי". מוריהיי אואשיבה, מייסד האייקידו, הגדיר את שיטתו "… דרך להתפתחות גוף ונפש לשם יצירת חברה טובה יותר." בבודו קנשו, אמנת הבודו, מוגדרת מטרת האימון באמנויות לחימה יפניות: "דרך אימון פיזי ומנטלי באמנויות לחימה יפניות, על העוסקים בבודו לבנות את אופיים, לשפר את יכולות השיפוט שלהם ולהעשות אינדיוידואליים מחונכים המסוגלים לתרומה משמעותית לחברה כולה." כשנשאל הידהארו אונומה סנסאי, מורה בכיר לקיודו, מהי מטרת האימון בקשת, ענה: "להביא את עצמנו לכלל שלמות."

הרבה אנשים מגיעים לאמנות לחימה כדי לשפר משהו אצל עצמם – כושר גופני ויכולת לחימה הם כמובן הראשונים ברשימה אצל רוב האנשים, אבל בתחומים אלה השיפור בדרך-כלל די מהיר ואחרי מספר שנים צריך משהו אחר, נוסף, כדי למשוך את המתאמן להמשיך ולא לפרוש. חלק מהאנשים מוצאים אתה המשהו הזה בדברים נוספים שהאימון נותן – הנאה, אתגר, ריכוז, חישול מנטלי ועוד, חלקם במסגרת החברתית, חלקם בשאיפה לנצח בתחרויות.

אבל הציטוטים מהפסקא הראשונה מדברים על משהו הרבה יותר גדול, על אימון כדי ליצור לא רק לוחם יותר טוב, אפילו לא רק אדם יותר טוב, אלא חברה יותר טובה.

זה יכול להיראות רחוק מאוד ממציאותי. איך לימוד אמנות לחימה יכול ליצור אנשים יותר טובים? ודאי שחלק מהנחשבים לגדולים בעולם אמנויות הלחימה היו לוחמים בחסד ומורים בעלי יכולת רבה, אבל כאנשים לא היו דוגמא למוסר נעלה. גם אצלנו בארץ וגם בעולם, מורים לא מעטים אומרים משהו בסגנון, "אני מלמד את השיטה שלי. אני מלמד להילחם. מי שיכול, שילמד. אני לא מחנך,  זה התפקיד של ההורים."

מצד אחד עומדת גישה הרואה באימון כלי לשיפור האדם והחברה; מצד שני עומדת גישה הרואה באימון כלי להשגת מטרות אישיות, פשוטות, של יכולות פיזיות ניתנות למדידה. לפי הגישה השניה, מורה לאמנות לחימה אמור ללמד אמנות לחימה, לא ערכים. לפי הגישה הראשונה, מורה לאמנויות לחימה שאינו מלמד ערכים, מועל בתפקידו. את שתי הגישות אפשר למצוא גם בין מורים וגם בין תלמידים.

לפני הרבה זמן כתבתי שלדעתי אין רוחניות באמניות לחימה, אבל עבודה פסיכולוגית יש. אונומה סנסאי מסביר איך זה יכול לעבוד:
" דן: סנסאי ,אתה אומר לנו שלקיודו יש יכולת לשנות אותנו לטובה… איך בדיוק הקיודו עושה זאת?
סנסאי: התשובה פשוטה, אבל תצטרך לבחון אותה בזהירות כדי שתעזור לך. קיודו לא יכול לשנות אותנו, רק אנחנו יכולים לשנות את עצמנו. קיודו הוא מטאפורה לחיים. יריה היא השתקפות של מי שאנחנו באמת: כמו שאתה בחיים, כך תהיה ביריה. מי שמרושל וחסר תשומת-לב, יהיו לו בעיות בסדר היריה. מי שתחרותי ואגרסיבי יתחרה בעצמו ובאחרים, ויילחם נגד הקשת והחץ. אנשים שיש להם נטיה למקד את תשומת ליבם לדבר אחד ולהתעלם מכל השאר יתמקדו בפגיעה במטרה ויתעלמו מהתבנית והנימוסים.
מתרצי-תירוצים יתרצו תירוצים. רברבנים יתרברבו. קיודו כשלעצמו אינו יכול לשנות את כל אלה, אבל הוא יכול לחשוף אותם לעינינו. אז זו אחריותנו לזהות את הבעיות ולתקן את הדרוש."

אני מדגיש, יכול לעבוד, לא בהכרח עובד; לא כל מי שמתחיל ללמוד אמנויות לחימה מעונין להשתנות. מי שבא ללמוד להתגונן, או לנצח בתחרויות, ודאי ששינוי מסוג זה אינו מעניינו. בנוסף, לא כל מורה מסוגל לזהות ולהצביע על שגיאות בצורה שתעודד את התלמיד לתקן ולא כל אחד מוכן לראות את עצמו כטועה. העובדה שאומרים לאדם שיש פגמים באישיותו ואף מציינים מה הם, אינה כשלעצמה ערובה לתיקון הפגמים. זו אחריות האדם עצמו לתקנם, לא אחריות חושפי הפגם. אנשים שונים יגיבו בצורות שונות לחשיפת פגמים באישיותם; כולם יודעים שעישון מזיק, לא כולם מחליטים להפסיק לעשן. גם אם ימציא מישהו שיטה מושלמת לתיקון פגמים באישיות, אני די בטוח שלא כולם ירצו להשתמש בה. להרבה אנשים נוח כמו שהם; לרבים קשה מדי להתמודד עם חשיפת הפגמים באישיותם, ודאי שקשה לתקנם.

לא מעטים שואלים, למה משנה למורה ל(הכנס שם שיטה) איך אני מתנהג עם אשתי/ילדי/הורי/עובדי/מנהלי? באיזו זכות הוא, שבסך הכל יודע להילחם יותר טוב ממני, מרשה לעצמו להיכנס לחיים הפרטיים שלי?

מצד שני, אותו אדם שיורה בקשת, אוחז בחרב, או מתרגל כל שיטה אחרת, יגלה שאותן התכונות שעוזרות או מפריעות לו להתקדם בלימוד אמנות הלחימה, מלוות אותו וגם עוזרות או מפריעות לו, בכל תחום בחייו. לא סביר שאדם שמראה חוסר סבלנות בתרגול בדוג'ו, יהיה סבלן בכל תחום אחר; להיפך, אם גילית חוסר סבלנות בעיסוק אחד, סביר שאתה חסר סבלנות גם בעיסוקים אחרים. אדם שגילה דרך הירי בקשת שהוא (לדוגמא) רשלן, טבעי שישאל בעצתו של המורה לקשת איך לתקן בעיה זו – קודם בקשת, אח"כ בתחומים אחרים. כאן זו כבר אחריותו של המורה, לא לחרוג בעצותיו מתחום הבנתו וידיעתו; זו אחריות כבדה.

ראוי להתעכב עוד מעט על נושא תיקון הפגמים באישיות. מסופר על רב שהיה ידוע בזכרונו המדהים, שתלמידיו הראו דף בכתב-ידו לגרפולוג שאמר שהכותב שכחן. התלמידים סיפרו על כך לרב כהוכחה לכך שאין ממש בגרפולוגיה, וענה להם שהגרפולוג צודק והוא (הרב) באמת שכחן. שאלו אותו איך יתכן, הרי הוא זוכר את התנ"ך, המשנה, התלמוד ועוד לאורכם ולרוחבם? ענה להם, זה חשוב לי אז אני זוכר. בדברים אחרים אני שכחן.

אדם שגילה דרך אמנות לחימה (או דרך שזירת פרחים, או דרך פסיכואנליזה או כל כלי אחר) שהוא רגזן, יישאר רגזן – אבל הוא יכול שלא לאפשר לרגזנותו להשתלט עליו, בהתחלה באמנות הלחימה ואחר-כך בחיים בכלל. כלומר, אותו אדם רגזן שיתקל בדבר מרגיז אכן יתרגז, אבל לא יגיב מתוך רוגז אלא בשיקול-דעת ענייני.

כדי להגיע להפסיק להיות רגזן, צריך אדם לעבוד על עצמו חיים שלמים ואפילו אז אין ביטחון שיצליח להגיע לכך, שכן כאן מדובר על מאבק בין אדם ליצר-הרע שלו, שמתחזק כל הזמן יחד איתו. בשביל שינוי עמוק כל כך, צריך כנראה משהו עמוק יותר מאמנות לחימה.

מתוך גישה זו, הרואה באמנות הלחימה כלי לשיפור האישיות, יוצאת הגישה האומרת שדרך שיפור האדם אפשר לשפר את החברה: אנשים יותר רגועים ובטוחים בעצמם יהיו פחות אלימים, מי שאמנותו בנויה על הקשבה ליריב יקשיב יותר טוב לבני משפחתו, מי שהתרגל להיות אדיב ומתחשב לחבריו באימון יהיה אדיב ומתחשב לחבריו בעבודה וגם לאנשים ברחוב. כדאי להוסיף כאן את המילה "יותר": מי שלמד להיות אדיב ומתחשב בדוג'ו, יהיה יותר אדיב ומתחשב בחוץ וכך הלאה. לא מדובר בדברים מוחלטים אלא בצעדים לשיפור.

כמו שאמר אונומה סנסאי, אדם אינו יכול להגיע לשלמות; אבל מי שלא מנסה, הוא פחות מאדם.

אצלנו בחצר

אורחים לקיץ
מילים ולחן: נעמי שמר

אצלנו בחצר
בצל עצי הזית
באים בדרך כלל
המון אורחים לקיץ
לכל אחד מהם
שפה משלו
ודרך משלו
להגיד שלום.

בן מאיטליה אומר בונג'ורנו
בת מצרפת אומרת בונז'ור
קן מיפן אומר אוהיו
כשהוא בא לביקור
הי מהוואי אומר אלוהה
טניה מבריטניה אומרת הלו
כל מי שבא אלינו הביתה
יש לו שלום משלו.

צבענו את הגדר
קצרנו את הדשא
ילדי כל העולם
יוכלו עכשיו לגשת
לפתוח לרווחה
את השער הירוק
ולהביא ברכה
מרחוק רחוק.

ג'וניה מקניה תאמר לי ג'מבו
יאן מיוון קלימרה יאמר
צ'ין מסין יאמר ניכאומה
ויישאר עד מחר
גיל מברזיל יאמר בום דיא
קוקו ממרוקו יאמר אהלן
והברכה שהוא יביא לי
היא היפה מכולן.

אצלנו בחצר
בצל אילן פורח
ילדי כל העולם
באים להתארח
אצלנו בחצר
ילדי העולם כולו
רוקדים במעגל
ואומרים שלום.

יש לנו באוטו דיסק עם שירי ילדים של נעמי שמר. בתשרי נתן הדקל, אותיות האלף-בית, ועוד ועוד. הבת שלי אוהבת במיוחד את "אורחים לקיץ", בביצוע הנפלא של הגשש החיוור.

אני די בטוח שגם ילדי העובדים הזרים, המחכים לגירוש, אוהבים את השיר הזה.

אולי לא לזה התכוונה נעמי שמר; "אורחים", הרי, לא נשארים לכל החיים. אבל לשמוע את השיר הזה יחד עם בתי, בדרך לגן, ואז להעביר לרדיו ולשמוע שישראל מגרשת ילדי עובדים זרים – נאמר בעדינות, לא נעים.

איך האידיאלים עליהם גדלנו, ועליהם אנחנו רוצים לגדל את ילדינו, מפריעים לקבל את המציאות. אולי צריך לצנזר את השיר הזה? כדי שלא יפריע?

לא יפה לגרש אורחים. במיוחד כאלה שגדלו אצלנו ובעצם, כשחושבים על זה, אין להם ארץ אחרת.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3789117,00.html

להטוטבע

גבירותיי ורבותי! ילדים וילדות! הורים והורות!

יש לאן ללכת בסוכות.

בואו בהמוניכם וספרו לחבריכם!
 

"להטוטבע" 2009
חגיגת קרקס בגן לאומי עין חמד
חג סוכות 3-5.10.2009
 
קרקס כפרי וגן לאומי עין חמד מזמינים את כל אוהבי הטבע הלהטוטים והקרקס לחוויה משפחתית קסומה.
בגן הירוק בין עצי הדולב הענקיים, פלגי המים הצלולים והמבצר העתיק יופיעו מיטב אומני הקרקס בארץ בלהטוטי אש, ליצנות ואקרובאטיקה עוצרת נשימה באוויר.
 
באוהל קרקס כפרי יתקיימו סדנאות ג'אגלינג משעה 11:00 ושני מופעים מרכזיים, ב-12:00 וב-15:00. בנוסף יהיו במקום פעילויות נוספות בתשלום כמו ,סדנת הליכה על קביים, חץ וקשת, יצירה, יריד ודוכני מזון.
 
לפרטים נוספים : אתר קרקס כפרי  www.kafry.co.il
איתי כפרי 052-2683571 ( במהלך האירוע לא אהיה זמין)
טלפון באתר לקופה והכוונה – 02-5342741 גן לאומי עין חמד
איך להגיע: הגן נמצא סמוך לכביש מספר 1 (ת"א – י"ם). עולים על מחלף חמד (בין הצמתים שורש והראל/מבשרת ציון) ופונים דרומה כמה עשרות מטרים. 15 דקות מירושלים, 30 דקות מת"א.
הכניסה לגן הלאומי עולה 20 ₪ למבוגר ו-9 ₪ לילד; סדנת הג'אגלינג והמופעים הנם ללא תשלום נוסף.
 
מרכז מידע ארצי רשות הטבע והגנים- 3639*.
אתר הרשות    : www.parks.org.il