ארכיון חודשי: אפריל 2019

שאלה לאלוהים

לא באמת מבין בזה, אבל שמעתי שכאשר יהודי מת, הוא מגיע לפני כסא הכבוד, ושם נשאל על חייו לפני שיוחלט אם ילך לגן-עדן או לגיהנום. שתי שאלות שואלים אותו: האם קבעת זמנים לתורה, והאם נשאת ונתת באמונה? – ולשקר לא יוכל, ועל פי תשובתו יוחלט גורלו.

לא יודע איך החליטו שזה מה שקורה, ועל סמך מה, אבל אם כבר אני מול כסא הכבוד, גם לי יש שאלה… (טוב, שאלות, אבל חוץ מהברורות כמו איך יכולת לתת להם להפסיק את פיירפלי ומה בעצם קורה בסוף של 2001 אודיסיאה בחלל(*) ) – וזו שאלה שאני באמת לא מצליח להוציא מהראש, במיוחד בימים כאלה:

אלוהים שבשמים, או בכסא הכבוד, או לא משנה –

מצות?!

בשם עצמך, מצות?!

למה?!

הבנט דה ג'ואיש פיפל סאפרד אינאף?!

(*) חשוב להגיד את השם המלא, אחרת תשובה תהיה "מתחילה 2002, מה אתה לא אוהב בדיחות קרש?"

החלק מהבית שנמצא רק בזיכרון

כל מיני קשיים צפיתי במעבר לבית חדש. לא צפיתי ששני הבנים יגידו שאי-אפשר לעזוב את הבית של סבא מרדכי וסבתא רותי. שאסור ללכת ממנו כי הם שם, אפילו שהם כבר לא; ואסור, לגמרי אסור, שמישהו אחר יגור שם.

(סבא מרדכי, בן 81 בזמן הצילום, וחלק מהנכדים. צולם ע"י אחי, איתי כפרי)

אז הסברתי שסבתא (שהם לא הכירו) וסבא (שכן) יהיו איתנו בכל מקום וכל זמן שנזכור אותם; שהבית החדש יהיה יותר טוב וגדול ונוח מהישן, ושסבתא וסבא היו רוצים שנגור במקום יותר טוב; ושכאשר אני הייתי ילד, כל הקיבוץ היה הבית שלי. בעצם, היו לי שלושה בתים: בית הילדים, החדר של ההורים, יותר מאוחר החדר בפנימיה בצפית. וכל פעם שעברנו ממקום למקום, המקום לא היה יותר מעניין טכני, של איפה החפצים שלי ואיפה האנשים שאמורים להיות בסביבה; אם היו שם ארבע קירות אלה או אחרים, זה לא שינה שום דבר מהותי.
הבית לא היה ארבע הקירות, הבית היה הקיבוץ.
ואז הלכתי להביא זוג גרביים מהארון, ובחדר השינה שלי לא היתה מיטה.
ברור שלא, הרי אני הוצאתי אותה משם, אתמול, אחרי שפינינו את ארגז המצעים ופינינו את הדרך כך שאפשר יהיה להוציא אותה החוצה ולהעביר; ברור שהמיטה לא בחדר-השינה *הזה*, היא כבר בחדר שינה אחר… זה שעוד לא ישנתי בו. ברור שהמיטה לא כאן… אבל זה סוג של שוק, להיכנס לחדר שקרוב לעשר שנים נראה בערך אותו דבר, ולגלות שמשהו מאוד מרכזי בו, איננו.

אחרי שאבא חזר מהאשפוז הגדול הראשון, החלטנו שאני אגור איתו איזה שבועיים, כי הוא היה צריך חברה ואני גרתי הכי קרוב; לא כל כך עזרה, אז הוא עדיין היה די עצמאי, אבל היה צריך מישהו שיזכיר לו שהגיע הזמן לקחת תרופות, ללכת לחדר האוכל, או להתקלח, או לישון. השבועיים התארחו לחודשיים, כי ראינו שיש דברים שאבא פשוט שוכח לעשות, או דוחה לזמן לא ברור, וצריך מישהו שיהיה בסביבה ויזכיר, ויעיר, וגם ישים עין שלא נשכח אוכל על הגז, או שמכבים את הטלוויזיה כשהולכים לישון. ואז אשתי באה עם הגדולה, והיתה תקופה של הסתגלות לרעיון שגרים עם סבא בקיבוץ, ואז האמצעי נולד וגדל עם סבא מרדכי, והקטן גם הגיע, והיו עוד הידרדרויות ואשפוזים ולא פעם ולא פעמיים שאני נשארתי עם הילדים ואשתי לקחה את אבא למיון כי היא טובה ממני בלהזיז רופאים, וכמה פעמים שאם היא לא היתה מזהה את ההידרדרות בזמן לא בטוח שהיינו מספיקים להגיע למיון כי הוא פשוט היה נרדם עם דלקת ריאות בזמן שאני הייתי בעבודה, במשמרות לילה. אשתי היתה שומעת אותו צועק מתוך שינה בפולנית, ולה הוא היה מספר על הסיוטים שנאצים רודפים אחריו. גרנו יחד שש שנים, עד שהיה ברור שאבא צריך השגחה צמודה 24/7, שאי אפשר להשאיר אותו לבד כשהיא ואני בעבודה, ורק אז הוא הסכים לעבור לבית הבריאות של הקיבוץ, עם עוד ותיקים מהקיבוץ ומבחוץ שהיו צריכים השגחה צמודה.

ועדיין הוא היה בבית, כי זה היה בקיבוץ, והיינו מביאים אותו למגרש המשחקים שיראה את הילדים משחקים, ולשבת ליד הבריכה בקיץ גם כשכסר לא יכול היה לשחות, ולארוחות ערב לפחות כל שישי גם בחורף, והיינו מביאים אותו לגנים של הילדים להשתתף בימי הולדת, ולכל הפעילויות והחגים בקיבוץ, והיינו לוקחים את הילדים לבקר אותו; הוא תמיד היה חלק מהנוף, חלק מהבית, בשביל שלושת הילדים שגדלו איתו… ואפילו עכשיו, שהוא כבר יותר משנה לא איתנו, הוא חלק מהבית. חלק מהזכרונות. חלק שהילדים שלי לא מוכנים לוותר עליו.

איך מעבירים מהבית הישן לחדש, משהו שנמצא רק בזיכרון?