Monthly Archives: מרץ 2005

איש שמח ומשמח הלך מאיתנו

מספרים על רב גדול שהלך פעם בשוק ונגלה אליו אליהו הנביא.
שאל אותו: למי כאן חלק בעולם הבא?
הראה לו שנים.
שאל אותם: מי אתם?
ענו לו: אנחנו שמחים ומשמחים, ומשכינים שלום בין הבריות.

דני הרפה היה כזה. חבר לטאי-צ'י, היישי, מטפל מופלא ברפואה סינית, להטוטן, ליצן, צייר, אב לשני ילדים, נפטר בטרם עת אתמול בלילה.
הלוויתו היתה היום, בשלוש, בבית העלמין ירקון.

דני הופיע אתמול בפני קהל בצפון. המופעים שלו היו שילוב של סטנד-אפ עם להטוטנות; אחד הדברים המרשימים בו היה יכולתו לספר בדיחות תוך כדי ביצוע להטוטים שונים עם כדורים, מקלות, נסיעה על חד-אופן ועוד, כאילו הוא פשוט עומד ומדבר. בזמן המופעים שלו אנשים היו מתגלגלים מצחוק תוך-כדי שהיו מתקשים להאמין שהאיש הזה, שלא נראה אתלטי במיוחד, מסוגל לבצע דברים כאלה.

אחרי ההופעה אתמול, הוא התמוטט.
הדבר האחרון שעשה בחייו, היה לשמח אנשים.

יהי זכרו ברוך.

מודעות פרסומת

על חלב, ועל ההבדל בין התעללות לגרימת סבל

בתגובה לדיון על חלב והיחס לפרות ברפתות-חלב, ברפובליקת בנענע:
אני אלרגי לפוליטיקלי קורקט, לא בגלל שהמטרה לא נכונה בעיני אלא בגלל שזה סוג של "שקר נאור" שמטרתו להגן על תפיסת עולם; רק ששקר הוא שקר. אדם עיוור איננו "בעל תפיסה חושית אחרת", הוא אינו יכול לראות; אי-אפשר לתת לו רשיון נהיגה בגלל זה. מכבסת המילים של הפוליטיקלי קורקט לא יכולה לשנות את העובדה הזו, לא משנה כמה טהורה הכוונה מאחוריה.
לבדואים יש 9 מלים שונות לסוגים שונים של חול, לאינואיט יש 11 מלים שונות לסוגים שונים של שלג, ולמלחים יש שם לכל סוג קשר (בחבלים) שתוכלו להעלות על הדעת. הפירוט חשוב כי הדיוק חשוב; יש סוגי-שלג שמסוכן ללכת עליהם, יש חול שמתחתיו יש מים, יש קשר שייפתח בקלות ויש שלא.
הדיוק חשוב גם בתיאור היחס לבעלי חיים.
רבים הגדירו את היחס לפרות ברפתות כ"התעללות".
התעללות הינה גרימת כאב מתוך כוונה לגרום כאב.
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%AA%D7%A2%D7%9C%D7%9C%D7%95%D7%AA
אם מישהו חושב שחקלאי ממוצע רוצה לגרום כאב וסבל לחיות שהוא מגדל, הוא טועה! אולי פה ושם יש סאדיסטים, אבל החקלאי הממוצע אינו כזה; הוא עושה את עבודתו, בד"כ דואג לחיות שהוא מגדל ואינו רוצה  לגרום להן סבל.
ודאי שבחקלאות לא "מענים" חיות:
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A2%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%99%D7%99%D7%9D

אני לא אומר שבחקלאות לא נגרם סבל לחיות.
אני לא אומר שמוצדק לגדל פרות לחליבה.
אני לא אומר שחלב פרה בריא לאדם.
אני לא אומר שפרות שהפסיקו להניב חלב לא נשלחות לשחיטה.
אני לא אומר שעגלים אינם מופרדים מאמותיהם.
אני לא אומר שרפת היא מקום יותר טוב מאחו ירוק.

אני כן אומר שהדיוק בתיאור מצבן של חיות חשוב, גם למתארים וגם למי שהתיאור אמור להשפיע עליו; אף אחד לא אוהב לשמוע שהוא מתעלל בחיות, וכשאומרים זאת לחקלאי הוא פשוט מפסיק להקשיב.

לדעתי, מי שמשתמש במונחים האלה בלי לשים לב, פוגע במטרה אותה הוא מנסה לקדם.

Leave me in your mother

אני מפציר ומתחנן בפני המגיבים שלא יחשפו את הנקודה העולה בקישור בתגובותיהם!
ותודה לסיזיפוס, שהביא לפורום בתפוז.
לא יודע מה איתכם, אני צחקתי בלי הפסקה רבע שעה.

רפורמה בשיטת הבחירות, מאת מרדכי כפרי

המאמר הבא נכתב ע"י אבי, מרדכי כפרי, ורואה אור כאן לראשונה.

שילוב שיטות הבחירות – יחסית באזורים

למרץ –יחד יש בעיה מבנית: רוב גדול של מצביעיה חיים בערים הגדולות ומחצית מחבריה חיים בקיבוצים. בערים היא מפלגת-שלד של חבורות פעילים, ובקיבוצים יש לה מסורת של מפלגה המונית וכל מצביע הוא חבר. כדי ליצור איזון מצמצמים את הייצוג של הקיבוצים במוסדות יחד, למרות שזה הפרת כלל יסוד של הדמוקרטיה: "איש אחד – קול אחד". לדעתי אפשר לפתור את הסתירה על ידי רפורמה כללית של דרכי היבחרות לכנסת. לשיטת הבחירות היחסית הנהוגה בארצנו יש הרבה יתרונות, אבל נוצרו בה עם הזמן גם הרבה חסרונות. יתרונה בכך שהיא מאפשרת לכל חלקי העם, שרובו עולים ובני עולים מגלויות שונות, השתתפות בתהליך הדמוקרטי של שליטה במדינה. חסרונה בכך שבמפלגות הדמוקרטיות מי שאינו יכול לגייס כסף רב מאוד לפריימריס, איננו יכול להצליח בהתמודדות. כך הנבחרים הופכים להיות תלויים בתורמים, וזה פתח לשחיתות פוליטית והשפעה יתרה מצד בעלי הון רב ורצון לתרום לפוליטיקאים על טובות ההנאה והמדיניות. למפלגות לא דמוקרטיות, שבהן מנהיג או רב אחד, או ועד רבנים בוחרים את רשימת המועמדים, יש כאן דווקא יתרון.

מפלגות רבות אימצו את שיטת הפריימריס, שאין ספק באופי היותר הדמוקרטי שלה, אבל היא דווקא היקרה ביותר והיא שמגבירה את תלות הפוליטיקאים בבעלי הון ובמנגנונים פוליטיים. שיטת הפריימריס פועלת  כהלכה בבחירות אזוריות, כמו בארה"ב, שבהן בכל אזור יש מספר קטן של מועמדים ובוחר סביר יכול לבחור ביניהם את האחד הנראה לו יותר. אבל כאשר בפריימריס במפלגה ישראלית מופיעים אין סוף מועמדים  לרשימה מרכזית, ויש לדרג ביניהם כ-30 או 40 ראשונים, הדבר הוא מעבר ליכולתם של מי שאינם פוליטיקאים מקצועיים. הם פשוט לא מכירים את רוב המועמדים די הצורך. לכן הם נאלצים להיעזר ברשימות מוכנות של מומלצים, הכוללות לרוב "רשימות חיסול" של מי שאינם כלולים בין המומלצים. את הרשימות הללו  מכינים חבורות של מקצוענים פוליטיים וקבוצות כוח המתמחות ב"דילים". זה הופך תהליך דמוקרטי ל"סכר בסוסים" הידוע לשמצה. תחליף לפריימריס הם שלטון מרכזי וועידות מפלגה שבהם מערכת ה"דילים" הכוחניים נפוצה וגרועה אף יותר. הרי אפשר לקנות חבורת חברי מרכז על ידי טובות הנאה, אבל אי אפשר להזמין חדר במלון לאלפי מצביעי הפריימריס. לדעתי פיתרון ראוי לבעיה הוא באפשרות לתקן ולשפר את השיטה של פריימריס שתהיה פשוטה יותר והרבה יותר זולה על ידי חלוקת הבחירות במדינה ל 10 אזורים.

חלוקת הבחירות לעשרה אזורים

הפיתרון הוא פשוט: מחלקים את המדינה ל-10 או 12 אזורים שווי אוכלוסייה, שבכל אחד מהם יוכל להיבחר,  בבחירות יחסיות, חלק מהמועמדים מכל המפלגות שירוצו באזור זה ושרשימתם קיבלה מספיק קולות כדי לבחור בכמה נבחרים או באחד, לפי חלק ה-120 של הקולות הכשרים במדינה. מועמדים שלא קיבלו מספיק קולות באזוריהם יועברו לבית העודפים שבו הם ייהנו או יעניקו מעודפי קולות של חבריהם למפלגה מאזורים אחרים לפי דירוג של מי שקיבל את העודף הגדול יותר. למשל: נרשמו לבחירות 3 מיליון בוחרים. מחלקים אותם ל-10 אזורים של 300 אלף בוחרים  בכל אזור, וכל 25 אלף קולות לרשימה באזור בוחרים בחבר כנסת. למשל: רשימה מסוימת קיבלה באזור 70 אלף קולות, לכן שני הראשונים ברשימתה נבחרו והשלישי עובר לאזור העודפים עם 20 אלף קולות. הוא יבחר אם ייצרפו לו עודפים קטנים משלו של מפלגתו מאזורים אחרים כדי להשלים לו את ה 25 אלף קולות. כך, גם מפלגה שזכתה ל 150 אלף קולות בכל האזורים ביחד,אבל לא נבחרה לכנסת באף אזור תקבל 7 מנדטים בבית העודפים.

דירוג המועמדים באזורים

הפריימריס ינוהלו על ידי המדינה, ולפי נוהל שווה לקול המפלגות שיבטיח נוהל דמוקרטי בכולן. ערב הבחירות, נניח 60 יום לפניהם, יוכרז על שבוע של רישום לבחירות. אין להזדקק יותר ברשימות של משרד הפנים שבהם מתים ויורדים ושאינם רוצים בכלל להצביע, מופיעים ברשימה והם מנוצלים על ידי חסרי המצפון להגדלת כוח רשימתם. כל מי שרוצה להצביע חייב לבוא למשרד בחירות ממלכתי, שם ירשם ויזוהה, למשל על ידי טביעת אצבע שתרשם במחשב, וכך גם תישמר כשרות הצבעתו ביום הבחירות וגם איש לא יוכל להצביע במקום מישהו אחר. לכל בוחר תהיה אופציה להירשם לפריימריס של מפלגה המייצגת את דעותיו. במקרה שיתגלה שיש קבוצות שנרשמות לפריימריס של מפלגה לא להם, כדי להריץ עליה מועמד זר לה או המזיק לה (וכבר היו דברים כאלה בפריימריס של מפלגות), תהיה למפלגה המגלה זאת אפשרות לפנות לבית דין לבחירות לביטול זכותם להשתתף בפריימריס שלה.

אחוז החסימה באזורים

אחוז החסימה: רשימה תוכל להשתתף בבחירות כאשר לפחות אחוז אחד מכל הבוחרים שנרשמו במדינה -למשל 30 אלף בדוגמה שלנו – נרשמים גם למענה לפריימריס. בבחירות אזוריות קיימת סכנה של הרצת רשימות מקומיות או אישיות, כאשר המטרה היא אינטרס כללי-מדינתי וחיזוק תפקיד המפלגות, שהן יסוד הדמוקרטיה. לכן על כל רשימה לקבל ייצוג מתאים של אחוז אחד בשלושה אזורים לפחות. כך למשל נרשמים במדינה 3 מיליון מצביעים. הרשימה תזדקק ל-30 אלף הנרשמים לה לפריימריס במדינה בכלל, ומתוך זה 3000 ב-3  אזורים לפחות –  למשל  24 אלף באזור אחד, ו-3000 בשני אזורים נוספים. יש להסתפק בשלושה אזורים ולא יותר כי הערבים והחרדים מרוכזים גיאוגרפית ורשימותיהם הם לגיטימיות. תהליך זה גם אמור למנוע השתתפות מרשימות קיקיוניות המסרבלות ומבזות את הבחירות. (יותר ממחצית הרשימות לא עוברות את אחוז החסימה בבחירות).

בפריימריס של מפלגה יוכל לרוץ חבר אותה מפלגה שמוסדותיה הנבחרים מאשרים את כשרות מועמדותו מטעמה. זכותו הדמוקרטית לנסות להקים רשימה משלו, אבל הוא אינו יכול להעמיס את עצמו באמתלה של קירבה רעיונית אמיתית או מדומה על רשימה שמרגישה שהוא יעניק לה, למשל, תדמית לא רצויה. (למשל פייגלין בליכוד – שתומכיו הצביעו למענו לפריימריס של הליכוד, אבל בבחירות עצמן לא הצביעו לליכוד).

יום הפריימריס ביחד לכולם

יקבע יום בחירות כללי לפריימריס, למשל שישה שבועות לפני הבחירות הכלליות. הוא יהיה משותף לכל המפלגות בו זמנית ובאותו משרד ממלכתי ובפיקוח המדינה. כל מצביע בפריימריס יקבל דף של רשימה שנרשם אליה וידרג מבין מועמדיה באזור את הראשון, השני וכו', לפי הסדר. ספירת הקולות תהיה גם היא בפיקוח המדינה, במשרד בו יתקיימו הפריימריס של כולם. כך תובטח הכשרות הדמוקרטית של כל תהליכי הבחירות בכל המפלגות.

מימון ממלכתי של הבחירות

מימון ממשלתי של הבחירות יהיה לפי מספר הבוחרים שנרשמו לפריימריס של כל מפלגה. איסוף תרומות לקרן בחירות של מפלגות ויחידים ממועמדיה יהיה אסור כדי למנוע השפעת התורמים על השלטון. הבחירות יהיו זולות יותר בגלל היותן אזוריות, כך שמועמד לא יצטרך לגייס קולות בכל המדינה. כך ימנע בזבוז נורא של כספי הציבור בבחירות, כבעבר.

מעמד חברי הכנסת

חברי הכנסת שנבחרו יהוו לפי החוק את הנהגת מפלגתם. הם שיבחרו גם את ראש רשימתם – כמו באנגליה, שמצטיינת באיכות ממשלותיה. המאבק על רשות הממשלה יתנהל למעשה בפריימריס של המפלגות הגדולות ובבחירות עצמן. חברי הכנסת מכירים זה את זה היטב, וידעו לבחור מביניהם את מי שלדעתם יקדם את מפלגתם ואת המדינה להישגים פוליטיים. יתרונם של חברי הכנסת על יתר מוסדות מפלגתם בכך שהם נבחרו על ידי ציבור בוחריהם במדינה בתהליך ממלכתי דמוקרטי, ולא בקומבינות של עסקנים. אינני חולם שזה יחסל לחלוטין את האוליגרכיות הפוליטיות, אבל אין ספק שזה יגביל את השררה שבידיהן.

אני מניח שרפורמה כזאת תעניק ייצוג טוב יותר לאזורים ויעלה גם את הערכת הציבור לכנסת ולחבריה.

מרדכי כפרי
קיבוץ גל און.
כל הזכויות שמורות למרדכי כפרי

ריקוד הקוף – קטע ממאמר

ריקוד הקוף הוא קטע ממאמר בסייברקוון שכתב רורי מילר, קצין בצוות התערבות-חירום של שירות בתי הסוהר בארה"ב, המלמד קוריו ג'ו-ג'יטסו. המאמר ירד בינתיים מסייברקוון, אבל מצאתי את הטקסט המקורי בקאץ' של גוגל, כאן. הוא תורגם לעברית בשלמותו ע"י פיני בן סירה עבור פורום אמנויות לחימה של תפוז. מתוך המאמר השלם אני מביא לכאן את הקטע על "ריקוד הקוף" כי מצאתי שאני מצטט אותו הרבה, והוא ראוי להדגשה.

ריקוד הקוף

מכירים את האמרה: "כאשר שני נמרים נלחמים זה בזה, אחד מהם מת ובשני מוטל מום."? אם כן, דעו כי היא שקרית. כמו גם יונקים אחרים, כאשר נמרים, דובים או כלבים נלחמים בבני מינם הם עושים שימוש בקרב טקסי אשר טבוע בהם, במטרה למנוע את אותה הטלת מום. צבאים, למשל, תוקפים באמצעות קרניים אל קרניים, ולא קרניים אל צלעות. כמו בעלי-חיים אחרים, גם בני האדם משתמשים באמצעים טקסיים כדי לבסס שליטה חברתית או להגן על טריטוריה. טקסים אלו, לרוב אינם קטלניים.

ריקוד הקוף הינו דוגמה לטקס שכזה, והוא מורכב משלבים מוגדרים וברורים. אני מאמין כי זהו ריקוד מולד, שהשלבים המרכיבים אותו הינם תלויי תרבות. בתרבות שלי השלבים הם:

1. קשר עין ונעיצת מבט חודר.
2. קריאת תגר מילולית, כגון: "על מה ת´מסתכל?".
3. סגירת טווח. לעיתים, חבטה (התנגשות) של חזה בחזה.
4. נעיצת אצבע (למשל, באזור החזה) או דחיפת החזה בשתי ידיים.
5. מכת אגרוף מסובבת (מגל) של היד החזקה (כלומר, יד ימין לימניים, וההפך).

חבר קנדי סיפר לי, שבמחוזותיו שלב מספר 4 מתאפיין בהעפת הכובע מעל ראשו של האדם העומד מולך. כפי שאמרתי, השלבים הינם תלויי תרבות…

מספר נקודות חשובות הקשורות לריקוד הקוף:
§ ריקוד הקוף הוא נחלתם הכמעט בלעדית של הגברים (או הזכרים אצל בעלי-החיים), ואינני מכיר את מקבילתו הנשית (או הנקבית אצל בעלי-החיים).

§ רוב אמנויות הלחימה (כמו גם רוב הפנטזיות הקשורות למאבק אצל מתבגרים) מבוססות על מודל ריקוד הקוף. קל הרבה יותר לגבור על הצד השני כחלק מתרחיש המתוכנן-גנטית לא להיות קטלני.

§ כמעט תמיד ניתן להמנע מריקוד הקוף, בין אם על-ידי השפלת המבט תוך כדי התנצלות, ובין אם על-ידי התעלמות מוחלטת תוך כדי שמירה על שפת-גוף רגועה לחלוטין, והתיחסות לקריאת התגר המילולית כאל שאלה רצינית ומעוררת מחשבה.

§ אם בחרת להתחיל בריקוד, ככל הנראה לא תוכל לעצור (אלא אם כן תוכל להתגבר על חמישים מליון שנות התניה…). לתלמידי אני מסביר, כי לא אתה הוא שמוביל בריקוד, אלה הריקוד הוא שמוביל אותך.

§ רוב העימותים נפתרים כאשר אחד הצדדים נסוג לפני שפורצת האלימות. כפי שטען דייב גרוסמן (Dave Grossman) בספרו "על ההריגה", קרבות רבים יותר מסתיימים בניצחון שהושג באמצעות תצוגת הכוח, מאשר בניצחון שהושג באמצעות לחימה.

§ מקצוען יכול לסיים עימות במהירות באמצעות דילוג על שלבים. אם, לדוגמה, הצדדים נמצאים בשלב הראשון, השני או השלישי של הריקוד, והמקצוען נוקט בצעד פיזי החלטי, הצד השני יתפס לא מוכן. זאת משום שבתודעתו הוא מצפה להופעתם של כל שלבי הריקוד לפני שהעימות עובר לפסים פיזיים.

"חברה חמושה היא חברה מנומסת"

יובל נחמקין הביא את הציטוט שבכותרת (לדבריו מרוזוולט, לדעתי מהיינליין), בתגובה לדיון שהתחיל אמיר בעקבות הידיעה ב-NRG על אכיפת האיסור על נשיאת סכינים ע"י משטרת החוף באזור חיפה. הדיון עצמו שווה קריאה, אבל הציטוט הספציפי הזה ראוי לתגובה אחת פשוטה: זה לא נכון בחברת ההמונים. זה לא נכון כשאתה יכול להכות ולברוח, להיעלם.

הסבר:
מי שיודע שבני שבט כלשהו נוקמים באכזריות על כל פגיעה בהם, ייזהר שלא לפגוע בהם. המוניטין של אותו שבט הוא הגנה עצמית יעילה, המגובה במעשים; זה המקור ל"כבוד" המאצ'ואיסטי, בו אסור לפגוע ו"כולם יודעים" זאת; בחברה קטנה, סגורה, בה כולם מכירים את כולם, זה עובד, וכשמישהו מגיע מרחוק ואינו יודע את הכללים – מסבירים לו, במלים ובמעשים, את מי צריך לכבד.

אבל אנחנו לא חיים בחברה קטנה וסגורה.

אנחנו חיים בחברת המונים, בה רוב האנשים שאנחנו רואים ברחוב לא יודעים מי אנחנו, לא שמעו מעולם על המוניטין שלנו, ולא אכפת להם ממנו. בחברה כזו, מוניטין אינו נותן שום הגנה, אבל עדין קיים הדחף להגן עליו. הגנה כזו תהיה תמיד אגרסיבית, לפעמים רק מילולית אבל הרבה פעמים גם פיזית.

גורם נוסף חשוב בחברת ההמונים שלנו, הוא מיזוג התרבויות. המיזוג הזה גרם לקיצור נמרץ של ריקוד הקוף, בגלל שהקודים התרבותיים שונים; כשריקוד הקוף מתקצר, רמת אלימותו עולה. השלבים הראשונים – קשר עין וקריאת תיגר מילולית – עדין קיימים (כנראה יהיו קיימים בכל חברה אנושית), אבל שלבים 3 ו-4 הרבה פעמים נמשכים פחות משניה, ושלב 5 הרבה פעמים מתבצע עם סכין ולא עם יד ריקה, ומה שלא פחות חשוב – התוקף אינו מוכר לנתקף, אינו חלק מהשבט או קבוצת ההתייחסות שלו.

ריקוד הקוף מיועד לקביעת יחסי דומיננטיות בתוך חברה; הוא מתאים לחברה שבטית קטנה, בה כולם מכירים את כולם. הוא לא יעיל בחברת המונים, בה רוב האנשים שאדם פוגש מדי יום אינם מכירים אותו, והוא אינו מכיר אותם, ואין בינו לבינם שום קשר מלבד היותם נמצאים באותו מקום ובאותו זמן.

גם בלי לקרוא את המאמר של מילר, רבים הבינו שחלק מריקוד הקוף מסוכן, ושכדאי להתחמש על-מנת לשפר סיכויים בקרב; אבל רבים לא הבינו את מטרתו הבסיסית של הריקוד: לבסס דומננטיות, אבל למנוע הרוגים. במצב הקיים, אנשים יוצאים לריקוד המתוכנן להיות נטול נשק, כשבידם נשק קטלני; ונכון שלא הנשק הורג אלא המשתמש בו, אבל בלי נשק היו הרבה פחות הרוגים.

המציאות בחברות חמושות (ארה"ב, לבנון, דרום-אפריקה, ישראל, הרשות הפלסטינית, ועוד…) מראה שהיינליין טעה.

טעה בגדול.

"חברה חמושה היא חברה מנומסת"

יובל נחמקין הביא את הציטוט שבכותרת (לדבריו מרוזוולט, לדעתי מהיינליין), בתגובה לדיון שהתחיל אמיר בעקבות הידיעה ב-NRG על אכיפת האיסור על נשיאת סכינים ע"י משטרת החוף באזור חיפה. הדיון עצמו שווה קריאה, אבל הציטוט הספציפי הזה ראוי לתגובה אחת פשוטה: זה לא נכון בחברת ההמונים. זה לא נכון כשאתה יכול להכות ולברוח, להיעלם.

הסבר:
מי שיודע שבני שבט כלשהו נוקמים באכזריות על כל פגיעה בהם, ייזהר שלא לפגוע בהם. המוניטין של אותו שבט הוא הגנה עצמית יעילה, המגובה במעשים; זה המקור ל"כבוד" המאצ'ואיסטי, בו אסור לפגוע ו"כולם יודעים" זאת; בחברה קטנה, סגורה, בה כולם מכירים את כולם, זה עובד, וכשמישהו מגיע מרחוק ואינו יודע את הכללים – מסבירים לו, במלים ובמעשים, את מי צריך לכבד.

אבל אנחנו לא חיים בחברה קטנה וסגורה.

אנחנו חיים בחברת המונים, בה רוב האנשים שאנחנו רואים ברחוב לא יודעים מי אנחנו, לא שמעו מעולם על המוניטין שלנו, ולא אכפת להם ממנו. בחברה כזו, מוניטין אינו נותן שום הגנה, אבל עדין קיים הדחף להגן עליו. הגנה כזו תהיה תמיד אגרסיבית, לפעמים רק מילולית אבל הרבה פעמים גם פיזית.

גורם נוסף חשוב בחברת ההמונים שלנו, הוא מיזוג התרבויות. המיזוג הזה גרם לקיצור נמרץ של ריקוד הקוף, בגלל שהקודים התרבותיים שונים; כשריקוד הקוף מתקצר, רמת אלימותו עולה. השלבים הראשונים – קשר עין וקריאת תיגר מילולית – עדין קיימים (כנראה יהיו קיימים בכל חברה אנושית), אבל שלבים 3 ו-4 הרבה פעמים נמשכים פחות משניה, ושלב 5 הרבה פעמים מתבצע עם סכין ולא עם יד ריקה, ומה שלא פחות חשוב – התוקף אינו מוכר לנתקף, אינו חלק מהשבט או קבוצת ההתייחסות שלו.

ריקוד הקוף מיועד לקביעת יחסי דומיננטיות בתוך חברה; הוא מתאים לחברה שבטית קטנה, בה כולם מכירים את כולם. הוא לא יעיל בחברת המונים, בה רוב האנשים שאדם פוגש מדי יום אינם מכירים אותו, והוא אינו מכיר אותם, ואין בינו לבינם שום קשר מלבד היותם נמצאים באותו מקום ובאותו זמן.

גם בלי לקרוא את המאמר של מילר, רבים הבינו שחלק מריקוד הקוף מסוכן, ושכדאי להתחמש על-מנת לשפר סיכויים בקרב; אבל רבים לא הבינו את מטרתו הבסיסית של הריקוד: לבסס דומננטיות, אבל למנוע הרוגים. במצב הקיים, אנשים יוצאים לריקוד המתוכנן להיות נטול נשק, כשבידם נשק קטלני; ונכון שלא הנשק הורג אלא המשתמש בו, אבל בלי נשק היו הרבה פחות הרוגים.

המציאות בחברות חמושות (ארה"ב, לבנון, דרום-אפריקה, ישראל, הרשות הפלסטינית, ועוד…) מראה שהיינליין טעה.

טעה בגדול.

לנגן בעמידה

מוסיקאית סיפרה לי על בחינת-הכניסה שלה לג'וליארד.
היא התכוננה לבחינה בכינור, למדה היטב את היצירות שהיה עליה לנגן, וביום הבחינה, עם הרבה פרפרים בבטן, נעמדה מול פאנל הבוחנים, וחיפשה כיסא לשבת עליו כדי להתחיל לנגן.
לא היה כיסא.
נגנים בתזמורת מנגנים בישיבה, אבל סולנים עומדים.
הבחינה בג'וליארד היא בעמידה.
היא מעולם לא ניגנה בעמידה. המורה שלה לא הכין אותה לזה.
היא נכשלה בבחינה. אולי היו עוד סיבות, אבל בטוח שהעובדה שזו היתה הפעם הראשונה שניגנה בעמידה לא עזרה.

למורה ולתלמיד יותר קל ללמוד וללמד בישיבה; לתלמיד יותר קל לשבת מאשר לעמוד שעה אחת, למורה יותר קל לשבת מאשר לעמוד שעה אחרי שעה. אבל זה מונע התקדמות בשלבים יותר מאוחרים.
בשיטה שאני לומד ומנסה ללמד, יש דברים שמקשים מאוד על התלמידים המתחילים. צאן-צ'ואן הוא כנראה המכשול הגדול ביותר, אבל יש אחרים, נוספים. כולם שקולים לנגינה בעמידה: אם לא תעשה את זה עכשיו, זה יחסר לך אחר-כך.

יש מורים, גם לאמנויות לחימה וגם לריפוי, שמנסים להקל על תלמידיהם בהתחלה, בהנחה שאחר-כך יוכלו להקשות במה שצריך; אולי לא חייבים לעמוד מהשיעור הראשון? הבעיה היא שיש רבים שעוזבים לפני שהם לומדים "לנגן בעמידה".

כתוצאה מכך יש רבים שמלמדים, בלי שלמדו "לנגן בעמידה" בעצמם; הם אפילו לא מודעים לאי-ידיעתם, לחור בהשכלתם.

הפשרה של היום הופכת לנורמה של מחר, והרמה הולכת ויורדת.
רואים זאת גם באמנויות לחימה, וגם באמנויות ריפוי.

עזר כנגדו = הזדמנות ואתגר

"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים, לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ; אֶעֱשֶׂה-לּוֹ עֵזֶר, כְּנֶגְדּוֹ."
למה עזר כנגדו? הרי או לעזר, או נגדו!
אם זכה, תהיה לו לעזר; אם לא זכה, תהיה נגדו…

אז זהו, שלא בדיוק.
כי לפעמים כדי להיות לעזר, חייבים להיות נגד.
כמו הורים שמכריחים ילד לעשות שיעורי בית כשהוא רוצה לעשות משהו אחר; ברור שזה בשבילו ולטובתו, אבל כרגע זה נגדו.
בתרגול אמנויות לחימה וריפוי, חייב תלמיד לראות את בן-זוגו לאימון כ"עזר כנגד".

כשבן-זוגי לאימון מצליח לדחוף אותי או להפיל אותי, הוא נותן לי הזדמנות ואתגר לבדוק מה אני יכול לשפר, איך אני יכול להימנע מכישלון.
בכך הוא עוזר לי, למרות שהוא "נגדי".
גם אני, כתלמיד, צריך לזכור שאני ה"עזר כנגד" שלו – גם אני נותן לו הזדמנות ואתגר להשתפר.

הקושי הוא לזכור, בלהט הרגע, שלמרות שאנחנו לא נשואים ואולי אפילו לא חברים, כרגע אנחנו "עזר כנגד" אחד לשני. תפקידנו אינו לפגוע ואינו להיפגע, אלא לעזור ע"י הצבת אתגר מצד אחד, והזדמנות מצד שני.

גם בטיפול, המטפל הוא הרבה פעמים "עזר כנגד" למטופל.

52 הרץ

לא ציפיתי לקרוא רשימה על תעלומות מעמקים או על איכות הסביבה מיוסי שריד, מה גם שבפוליטיקה שלנו כשמדברים על לויתנים מתכוונים להסתדרות… אבל הוא עורר את סקרנותי במאמרו על לויתן 52 הרץ, והלכתי לגוגל לבדוק.

הנה קישור לאבסטרקט מהמחקר על הלויתן, והנה קישור להורדת הקריאה שלו (מואצת פי-עשר).
שריד כתב על הלויתן וסביבתו הרבה יותר טוב ממה שאני יכול, אבל רציתי בכל זאת להוסיף את זה.
לפני כחמש-עשרה שנים שמעתי את הדאבלינרז שרים אותו, ומאז הוא יושב לי בראש; אני מקווה שלא יצודו גם את 52 הרץ.