Monthly Archives: נובמבר 2011

"תביאו רופאים מהודו"

כך, לפי ידיעות אחרונות מיום שישי האחרון, אמר בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל.

אולי לא אמר בדיוק כך, אולי לא לזה בדיוק התכוון, אבל זה ההיגיון של הגלובליזציה: אם מייבאים כדרסלנים מארה"ב, פועלי בנין מסין, זונות מרוסיה, קוטפי-תפוזים מתאילנד ומטפלים-בקשישים מהפיליפינים, מדוע לא רופאים מהודו?

הרי אם אנחנו מייצאים רופאים לדנמרק, צריך להביא אחרים מאיפשהו, לא?

אבל למה לעצור ברופאים?

אם ייבאנו נגיד לבנק ישראל, מדוע לא נייבא גם ראש ממשלה?

ויפה שעה אחת קודם…

 

 

ובאותו ענין, אסי סיקורל כתב כמה הערות על משבר הרופאים

"תביאו רופאים מהודו"

כך, לפי ידיעות אחרונות מיום שישי האחרון, אמר בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל.

אולי לא אמר בדיוק כך, אולי לא לזה בדיוק התכוון, אבל זה ההיגיון של הגלובליזציה: אם מייבאים כדרסלנים מארה"ב, פועלי בנין מסין, זונות מרוסיה, קוטפי-תפוזים מתאילנד ומטפלים-בקשישים מהפיליפינים, מדוע לא רופאים מהודו?

הרי אם אנחנו מייצאים רופאים לדנמרק, צריך להביא אחרים מאיפשהו, לא?

אבל למה לעצור ברופאים?

אם ייבאנו נגיד לבנק ישראל, מדוע לא נייבא גם ראש ממשלה?

ויפה שעה אחת קודם…

 

 

ובאותו ענין, אסי סיקורל כתב כמה הערות על משבר הרופאים

אמנות הלחימה בעצלנות

כתבתי את זה לפני יותר מעשר שנים, ב"עידן הדלי". משום מה נזכרתי, מצאתי את זה עדין שם, ואני מביא את זה לכאן. היום כנראה הייתי כותב את זה אחרת, אבל נראה לי שהדברים עדין נכונים, (כמעט) ללא שינויים…

אמנות הלחימה בעצלנות – כח הגוף, כח הנפש
"עידן הדלי", 19:18 19/03/2001

באמנויות הלחימה, ובעצם בכל פעילות קשה, צריך המתאמן להכריח את עצמו לעמוד בשגרת-אימונים. ברגע שיפסיק להתאמן (בלחימה או בציור, היינו-הך) תתחיל יכולתו לרדת; ככל שיתאמן יותר, יכולתו תעלה.

מה שמבדיל בין אמנויות הלחימה לאמנויות אחרות, הוא הצורך לנצח: צייר צריך להתאמן בציור, והמכחול, הצבעים והבד אינם מנסים להפריע לו; כנר צריך להתאמן בכינור, וכינורו (כלי קשה ככל שיהיה) אינו מפריע לו.

אמן הלחימה מתמודד עם אחרים, באימונים, כדי להכין את עצמו לקרב אמיתי (שהוא מקוה שלא יבוא); ויריבו אכן יפריע לו, עד-כדי שינסה להרגו. ההבדל בין אמנויות לחימה לספורט, שגם בו צריך לנצח, הוא שהספורטאי מתאמן כדי לנצח בתחרות, שתבוא בתאריך ידוע, ותיגמר; אחרי התחרות, תבוא תחרות אחרת – או פרישה. כשיפרוש הספורטאי, יחדל להתאמן. אמן הלחימה ימשיך להתאמן כל חייו, אף אם לא יילחם ולו פעם אחת – כי למעשה, בעצם האימון הוא נלחם!

הוא נלחם בעצלנות.

לקום להתאמן כשאתה עייף; כשאתה ממהר לעבודה; כשהילד שלך בוכה; כשאשתך רוצה אותך איתה… הדחף לוותר קיים תמיד, במיוחד כשאין, בעצם, שום סיבה חיצונית להתאמן: היום נלחמים עם רובים וטנקים, ואמנויות הלחימה הן למעשה שריד אנכרוניסטי לתקופה שלא תחזור.

אבל אין אימון המחייב את האדם להשקיע, יותר מאמנויות הלחימה. יותר מכל פעילות אחרת, צריך אמן-הלחימה לאמן את גופו ונפשו, ללא הפסקה, לעירנות גבוהה בכל זמן, זריזות וגמישות, בגוף ובמחשבה כאחד. וזה קשה. אמן-לחימה שלא יתאמן יום אחד, ירגיש זאת ביום הבא; אם לא יתאמן יומים, חבריו לאימונים ירגישו זאת, ואם לא יתאמן שלושה ימים – גם תלמידיו יראו זאת… אבל קשה, קשה לקום ולהתאמן. וכל-כך קל, כשסוף-סוף קמת להתאמן, לצאת ידי חובה באימון לא-מרוכז, פשוט לעשות את התנועות והתרגילים ללא תשומת-לב וללא רצון אמיתי…

וכאן ההבדל בין אמן הלחימה לאדם הרגיל. אמן-הלחימה הוא אדם המצליח, כל פעם מחדש, לבחון את אימונו כאילו הוא עושה כל תרגיל בפעם הראשונה; לבחון כל מילימטר בתנועה, כל שריר וכל גיד, ולבדוק מה אפשר לתקן, מה אפשר לשפר. אמן-הלחימה הוא אדם המצליח, כל פעם מחדש, להשאיר מחוץ לאימון כל דבר שאינו שייך אליו, להקדיש את כל יכולתו המחשבתית והפיזית ל"כאן ועכשיו" של האימון.

אבל כל אלה כשלעצמם, אינם עושים אדם לאמן-לחימה – הם עושים פנאט, אולי ממש מטורף. מה שהופך את אמן-הלחימה ממטורף לשפוי, הוא שאמן-הלחימה הוא אדם, שמצליח להביא יכולת זו לחיים שמחוץ לאימון. להיות מרוכז במשחק עם הילד כמו שאתה מרוכז באימון; להיות מרוכז בעבודה כמו שאתה מרוכז באימון; בנהיגה; בחיי המשפחה; ולעשות הכל כאילו זה חדש, כאילו זו הפעם הראשונה, ולא מתוך שגרה אפורה ומשעממת.

ולדעת לאזן בין העבודה, והמשפחה, והאימון, והמנוחה. מי שמסוגל לעשות כל אלה, הוא אמן-לחימה.

האם יש אנשים שמצליחים בזה?
מעט מאוד, אם בכלל.
אבל אפשר לנסות להיות כזה.

הכה מנהלת בית ספר, קבל עבודות שירות

אב שתקף מנהלת בית ספר הודה ולא הורשע.

את המנהלת אני מכיר. עבדתי עם נוער בסיכון בבית הספר בו מדובר, כמה שנים לפני המקרה. התרשמתי שהיא אשת חינוך שחבל שאין עוד רבות כמוה בארץ. על הסיפור שמעתי לפני כשנתיים, והזדעזעתי. עכשיו הזדעזעתי שוב. אני לא יודע מי האב התוקף, לא יודע מדוע התבקשה רחל בוחבוט לפרוש מניהול בית הספר, לא מבין את שיקולי השופט – אבל מאוד ברור לי מה יחשוב האב הבא שיתרגז על מנהל בית ספר, או מורה: אפשר להרביץ להם, לדפוק להם את הראש בקיר, ולצאת מזה בקלות.

בנגיחה, בהטחת ראש בקיר, אפשר לגרום זעזוע מוח, שבר בגלגולת, נזק מוחי זמני או קבוע, מוות.

אז התוקף אדם למופת, מעמודי התווך של הקהילה, נורמטיבי לגמרי – אבל הוא תקף. הוא הודה בעצמו שתקף.
והוא יצא עם 140 שעות עבודות שירות.
והמנהלת אותה תקף, "התבקשה" לפרוש.
אז למה שאיזשהו הורה יחשוב פעמיים לפני שיתקוף את המורה או המנהל הבא?