Monthly Archives: מאי 2010

מצלמה על כל קסדה

במקום צילום אוירי שבקושי אפשר להבין מה נראה בו, צילום וידיאו מכל קסדה של כל חייל. מה שהוא רואה, אתה רואה. אם הוא הותקף בנשק – מאולתר, קר, חם – הכל מופיע בתמונות.

בעולם בו כל סלולרי מחובר ליוטיוב, התמונות של חיילי צה"ל מסתערים מועלות בזמן אמיתי לרשת. הנזק התדמיתי הוא עצום. מולו, דובר צה"ל מעמיד בעיקר צילום מלמעלה, שמאוד מועיל לחפ"ק אבל קשה להבין מה בעצם רואים בו.

מול התמונות שלהם, להעמיד את התמונות שלנו. אם חייל הותקף ע"י אדם עם לום, מקרוב, צריך להראות לעולם ודיאו שיראה את הלובן בעיניים של התוקף עם הלום.

וכן, אם חייל עשה משהו שלא היה אמור לעשות, גם זה יהיה מתועד. וטוב שכך.

מודעות פרסומת

גשקו חלוד 2: משפחה

התכוונתי להגיע ליום חמישי כולו, ואז הודיעו לי על השתלמות עזרה ראשונה בעבודה שמתחילה ב-14:00. המפעל רכש דיפיברילטור, שניים מכל מחלקה צריכים לדעת להפעיל אותו ואני התנדבתי לפני חודשיים; פיקוח נפש דוחה גשקו. בשלוש וחצי יצאתי מהמפעל, רצתי לגן של הילדים, ארזנו אותם (אשתי ואני) לאוטו ונסענו. מזג אויר אביבי ויפה לגשקו שרבי אביך ומגעיל לאורך כל הדרך, תאונה על כביש 6, פקקים, כאב-ראש וכו' – הגענו לוינגייט בערך באמצע הקטה האחרונה של הגשקו, זו של השעה שקיוויתי להשתתף בה.

יורדים מהאוטו, אורזים את הקטן בעגלה ואת הגדולה מחזיקים ביד, אומרים שלום לניר (יש לו קטע עם תינוקות ולחיים. מי שלא ראה לא יבין) ואשתי משחררת אותי להצטרף לקטה. מהריצה של כבישי ישראל לקטה של שעה ((למי שלא מבין, טאי-צ'י עושים לאט. הקטה שלנו נמשכת בדרך-כלל בין 25 ל-30 דקות. בגשקו, ביום האחרון, מאסטר וונג פו-לאי אוהב לעשות קטה ארוכה במיוחד, של שעה. תחשבו על משהו שאתם רגילים לעשות בקצב מסוים (נניח, לשטוף כלים, או להתגלח). עכשיו תחשבו על לעשות כל תנועה בזמן כפול. זה זה. (לפחות בטאי-צ'י) תענוג, אבל לא קל.)), זה מעבר לא קל. מצאתי את עצמי כמה פעמים תנועה (או שלוש) לפני כולם ונאלצתי להאט – כלומר, עוד יותר להאט – כדי לתת להם להשיג…

מדי פעם הבת שלי מגיעה אלי בין הרגלים של כולם, מחבקת וחוזרת לאמא; מסביב אני קולט חיוכים. יש משהו מתוק בילד שמחפש הורה לחיבוק. יש מסביב עוד ילדים, החל בעוללים בני כמה שבועות וכלה בבנה של אחת ההיישי, שביום שני ראיתי הולך אחרי עם מקל ארוך. כלומר, פעם וחצי מגובהו, בערך. אולי בגלל שאני קורא עכשיו את אייבנהו ((עוד תבוא רשימה גם על זה)), הוא הזכיר לי נושא-כלים של אביר. אחר-כך ראיתי אותו מתאמן כמו כולם, בלי מקל.

קשה לעשות קטה בחוץ באובך; קשה לנשום עמוק, ונשימה היא חלק חשוב מטאי-צ'י מכל דבר. דוקא ביום הזה וינגייט לא סידר לנו אולם ממוזג. מילא, מסתדרים. כולם מדברים על מזג האויר, מי יכול לעשות משהו בענין? אז מסתדרים. בין לבין אני חושב, שבצה"ל היו עושים עוצר אימונים…

כשנגמרת הקטה המאסטר אוסף את כולם לשאלות ותשובות. בין השאר אומר דייויד, ראש הענף האוסטרלי של שיטת צ'נג-מינג שהגיע להתאמן איתנו בגשקו, שאתמול (יום ד) היה לו מאוד קשה, הרגליים כאבו והוא לא האמין שיוכל לעשות עוד יום שלם של אימון ואחריו קטה של שעה; אבל היום בבוקר הרגיש טוב והרגליים בסדר, ועכשיו אחרי הקטה הוא מרגיש נפלא.

בהפסקה שלפני ההופעות אני מסתובב בין אנשים לילדים, אומר שלום פה ואל תרוץ לכביש שם, ומבין שלהביא ילדים לטאי-צ'י זה אולי רעיון נהדר אבל שהייתי צריך גם לדאוג לבייבי-סיטר. ר', שלמדה אצלי פעם בבאר-שבע, קפצה לביקור עם בעלה; א', שגם הוא למד בב"ש, מופיע עם צלקת מפחידה מהכשת נחש; וא', אז מפקד טייסת F16 והיום משהו בכיר בתעשיה, תופס אותי ברגע שאני לא מסתכל ומזכיר לי לשמור על הגב. טוב שיש חברים… 🙂

קיוויתי שהילדים ישבו איתי ויסתכלו בזמן ההופעות, אבל להם היו תכניות אחרות. הקטן לא אוהב שמפריעים לו לרוץ והקטנה חיפשה את בני גילה. חצי-הסתכלתי על ההופעות, חצי-השגחתי עליהם עם אשתי; כשהקטן ניסה להצטרף להדגמה של מאסטר וונג, נאלצתי למרות מחאותיו להטיל על זה וטו. מקווה שהוא לא הפריע יותר מדי…

ונגמר הגשקו.

אני קורא לזה After Gashko Blues, ויום אחד אכתוב גם על זה.

עכשיו צריך לחזור להתאמן…

גשקו חלוד

הרבה זמן לא הייתי בגשקו. בעצם, הרבה זמן לא התאמנתי באופן סדיר; אמנם לא עובר יום בלי שאחשוב טאי-צ'י – יציבה, נשימה, תנועה מהמרכז – אבל זה לא דומה לאימון יומי סדיר. לימודים (לא לימוד אמיתי כמו טאי-צ'י, לימודים אקדמיים; פיכסה), עבודה, משפחה, מרחק מהשיעורים (( = המקום בו ממוקם המרכז הישראלי לטאי-צ'י. זה לא מרכז הארץ, מרכז הארץ זה בין באר-שבע לקרית גת; בדקו במפה. שום דבר לא ישכנע אותי לקרוא לתל-אביב בפרט ולגוש דן בכלל "מרכז". בכלל, אני מכריז בזאת על הקמת התנועה להעברת הגשקואים חזרה למרכז הארץ. נדבר על זה בהמשך)) ועוד – ואני כמעט שלא מגיע לשיעורים, כמעט שלא מתאמן לבד. כבר הרבה, הרבה זמן. ואני מחליד.

התחלתי להתאמן כי חיפשתי אמנות לחימה; רציתי לדעת להרביץ (סליחה, זה לא פוליטיקלי קורקט) להתגונן יותר טוב, חבר הביא את המורה שלי ללמד בקיבוץ, ובטעות התחלתי טאי-צ'י. בעצם חיפשתי אז איגרוף תאילנדי, אבל משהו בטאי-צ'י התאים לי, ונשארתי. הרבה לפני שפיתחתי איזושהי יכולת לחימתית, גיליתי שהברכיים והגב שנפגעו בצבא, כואבים הרבה פחות. ואז בכלל לא. ואז הבנתי שטאי-צ'י זה מה שמתאים לי. 18 שנים התאמנתי בלי הפסקה. עד לפני שלוש שנים. כתבתי על זה כבר, אין טעם לחזור; אבל כתבתי את זה בתקופה שבה חזרתי להתאמן לבד. קשה, קשה, קשה להתאמן לבד לאורך זמן. יותר מדי דברים מושכים אותך החוצה. אתה מתחיל חימום והילד בוכה, אתה בטוח שהוא נרדם ואפשר לחזור להתאמן ואז הילדה מתעוררת, וכשהכל נרגע כבר אחת בלילה ובחמש אתה קם לעבודה…

וכך זה נמשך, ואתה מחליד.

בהתחלה אתה לא מרגיש את זה, אבל אז אתה מנסה לעשות קטה ומגלה שלמרות שלא שכחת אף תנועה, כל פעם שאתה מרים רגל שיווי המשקל שלך נעלם. כשאתה מגיע לסוף הקטה, הרגליים רועדות – אותן הרגליים שהאימון הסדיר כל-כך חיזק, עכשיו רועדות. השריר הארבע-ראשי בירך לא עומד בעומס.

אחר-כך אתה מרגיש שהגמישות כבר לא מה שהיתה; קשה להתכופף כמו שהיית רגיל, קשה להרים רגל כמו שהיית רגיל. הגב מאובן, הברכיים חורקות. כשצריך להרים משהו מהרצפה פתאום קשה לך להגיע בלי לכופף את הגב במקום את הברכיים. אחרי שנים שאמרו לך שאתה נראה – ומתפקד – הרבה פחות מהגיל שלך, פתאום אתה מרגיש זקן.

וכל פעם שזה קורה אתה נשבע לחזור להתאמן, וכל פעם החיים מושכים אותך החוצה.

קשה, קשה, קשה להתמיד לבד. כמעט כל מי שאני מכיר שהפסיק ללמוד והמשיך להתאמן, עשה זאת על ידי כך שהחזיק קבוצה; כשאתה מלמד – אפילו אם רק פעם בשבוע – אתה חייב לפחות לשמור על מה שיש לך, אם לא להתקדם. תלמידים – ומורה – מכריחים אותך לשמור על כושר. כשאין לך פגישות סדירות לפחות עם אחד מהם, הרבה יותר קשה להתמיד.

אבל הרצון לחזור להתאמן תמיד שם. כל פעם שאתה עושה תנועה, אתה נזכר כמה כיף היה כשיכולת לעשות שלוש-ארבע קטות ברצף בלי להתעייף, כשהגוף היה חזק וגמיש, כשהרגליים היו קלות. כשיכולת לעשות מאות צעדים של שינג-אי לפני ארוחת בוקר ולהמשיך ליום עבודה שלם בלי להרגיש. והרצון הזה מחזיר אותך לגשקו. אז ביום שני בבוקר, רועי, בן-ציון ושושנה אוספים אותי מתחת לגשר (נעשיתי טרול…) ונוסעים לוינגייט, לגשקו.

מקום מוזר וינגייט, הם מספרים לי בדרך. מצד אחד בחורות בביקיני משחקות כדורעף, מצד שני בחורים צעירים משחקים כדורסל, באמצע כמה מאות אנשים זזים בשקט. טוב שלא הבאתי משקפיים, אני חושב; לא יהיו הסחות דעת… אבל בסוף מתברר שהיום אנחנו מתאמנים באולם וממילא לא רואים מהצד לא כדורעף ולא כדורסל.

מגיעים, נכנסים לבנין י"א, פוגשים חברים שלא ראיתי מזמן – הרבה יותר מדי מזמן. כולם שואלים איפה הייתי ומה עשיתי ומתי אני חוזר. בין לבין מתחילים חימום וקטה ראשונה.

אני מקפיד לעבוד גבוה, יודע שהברכיים שלי לא יעמדו בחמש קאטות נמוכות רצופות; פעם כן, היום כבר לא. בזמן החימום אני תופס בעין מישהו שעומד עם הגב אלי וזז לא נכון; שניה המדריך שבי שוקל לתפוס את תשומת ליבו ולהעיר לו, אבל אני מזכיר לעצמי שאני לא המדריך שלו, שאני היום בטח זז יותר גרוע ממנו, ומי אני, אחרי שלוש שנים בלי אימונים סדירים, שאעיר למישהו אחר?

אני משתדל להחזיר את תשומת הלב פנימה, לשמור על קצב קטה כמו כולם((ומגלה שהקצב שלי כל הזמן "בורח", לפעמים יותר לאט ולפעמים יותר מהר מהמוביל)), ולשמור בעיקר על שחרור ונשימה, שחרור ונשימה, שחרור ונשימה… צריך לנשום כידי להתשחרר, צריך להשתחרר כדי לנשום. כל הזמן אני צריך להוריד כתפיים, ליישר גב תחתון, לשחרר את הסנטר שבורח קדימה בגלל הלחץ בעורף. בין לבין אני מגלה מחדש משהו שידעתי כבר הרבה זמן – שהתרגול בקשת מדגיש את ההפרדה בין ימין לשמאל, את הציר שמחבר אותם ואת השימוש בציר האורך של הגוף (("ציר השווארמה", קרא לו רוני קלוגר)) כמוקד התייחסות לתנועה. האגן זז בסיבוב על הציר, ומכוון תנועה ליד ימין ורגל ימין, ליד שמאל ורגל שמאל, בו-זמנית. כל גף זז לחוד וכולם זזים יחד; כמו תמיד באמנות הפרדוקסים, ככל שאני מצליח להפריד יותר בין ימין לשמאל, כך יותר קל לי להזיז אותם יחד.

זו תחושה קצת מוזרה. אנחנו רגילים לחשוב שיד ימין מתחיל בכתף ימין, שרגל שמאל מתחילה באגן שמאל; האימון הזה, של קטה אחרי קטה, חיזק אצלי משהו שהתרגול בקשת מאוד מדגיש – ימין ושמאל מתחילים בעמוד השדרה, התנועה של הידיים והרגליים מתחילה בסיבוב של עמוד השדרה ולא בכתפיים. זה משהו שאני כאילו "יודע מזמן", אבל אחרי שלוש שנים שלא התאמנתי סדיר זה פתאום מאוד בולט לי.

עוד דבר שבולט לי זה השחרור שאין לי בכתפיים; פעם הן היו מאוד גמישות, היום אני מרגיש את המאמץ להביא אותן למקום שפעם הגיעו אליו בלי שום בעיה. אני מזכיר לעצמי לשחרר, לוותר על התנועה ה"מדוייקת" והלא-נכונה לטובת התנועה המשוחררת והנכונה, למרות שהידיים לא מגיעות לאן שהן "צריכות". שחרור הוא תנאי לתנועה נכונה וה"כיף" של תנועה "מדוייקת" רק יזיק לי אחר-כך. לנשום ולשחרר, לנשום ולשחרר…

אחרי הקטה עושים כמאה צעדי פי-צ'ואן, אחריו צאן-צ'ואן, ואז עשר דקות מנוחה לפני הקטה הבאה. מחוץ לאולם יש שולחן עם מיכלי מיים קרים וחמים, תה וקפה וכוסות – לא חד-פעמיות אלא כוסות פלסטיק קשיח; ליד השולחן יש סל-כביסה גדול עם שלט "כוסות לשטיפה". שומרים על הסביבה. אני לוקח כוס, ממלא מים, שותה, חוזר פנימה. עוד אנשים מגיעים, פוגש תלמידים לשעבר וחברים ללימודים, מגלה את א' שלמד אצלי לפני שהתגייס ועכשיו הוא טייס בלקהוק, מגלה את פרנסיס שמסתכלת עלי ואומרת "הילד שלי!" – היא היתה בשיעור הראשון שהעברנו בבאר שבע, ב-1992, ועדין לומדת אצלנו. היא התחילה ללמוד, אם אני זוכר נכון, בגיל 65. אני הייתי אז עוזר מדריך – אחד מארבעה – של יוסי שר; ב-95 הוא העביר את הקבוצה אלי ופרנסיס המשיכה ללמוד אצלי. כשהתחלתי ללמד קבוצת גמלאיות, היא היתה עוזרת-המדריך שלי. "ילד שלי", היא קוראת לי. מי אני שאגיד שלא…? 🙂

עוד קטה. אני מתרכז ברגליים – איך הן מתחברות לאדמה, איך הן מחלקות את משקל הגוף ביניהן, מה מזיז אותן ומה הן מזיזות. העיניים מגיעות לרגליים של אחרים, ולמשך דקה בערך אני חושב על נעלים – הקשר בין הרגל לקרקע. רוב המתאמנים נועלים סוג כלשהו של נעלי ספורט. שניים נועלים טאבי יפניים, שפעם היו הדבר היחיד שהייתי מוכן לנעול באימון; היום אני עם הנעליים שקניתי לחתונה, נעלי עור של נאות שהרפידה הפנימית שלהן נוחה – לי – יותר מכל נעל ספורט שאי-פעם נעלתי. כל אחד לפי הרגליים שלו; מתי ייצרו נעלים אישיות, לפי טביעת כף-הרגל?

על כף הרגל, המשקל צריך להיות מחולק כשבערך שני-שליש על העקב. כמה שמכופפים יותר את הברכיים, כך יותר קשה להשאיר את העקב צמוד לקרקע; כך גם יותר חשוב. וכך גם נמתח יותר שריר התאומים,  השריר שבחלק האחורי של השוק. אני מרגיש את המתיחה בגיד אכילס, החיבור בין שריר התאומים לעקב, שמזכירה לי שאני לא בכושר; לפני שלוש שנים יכולתי לרדת הרבה יותר נמוך בלי להרגיש.  שוב אני מחליט שאני חייב לחזור להתאמן.

וכרגיל, כשאני מתרכז בכפות הרגליים הכתפיים נתפסות, והכאב שם מזכיר לי לנשום ולשחרר, לנשום ולשחרר, ומחזיר אותי למרכז הגוף, לנשימה לאגן, לטנדן. הוא לא מרגיש כמו שהרגיש פעם. אני לא מוצא מלים להסביר את זה, אבל מרכז הגוף פשוט מרגיש לי אחרת.

אחרי הקטה עושים מאה צעדים של פה-קואה (50 לכל כיוון), צאן צ'ואן ושוב הפסקה, וכך חמש קאטות באימון הבוקר. ברבע לשתים עוצרים להפסקת צהרים ומעבירים את כל המנהלה אל מחוץ לאולם; המשך האימון ייעשה על מגרש בחוץ, תחת רשת צל. מזג האויר יפה, זה לא מפריע. אני אוכל פיתות שהבאתי מהבית ומנצל גבעה עם דשא לנוח מהר: שוכב בזוית של כ-45 מעלות עם הראש למטה, מה שמאפשר לדם לזרום מהרגליים לראש. עשרים דקות ואני מתעורר, מרגיש כאילו ישנתי שלוש-ארבע שעות, והולך לתפוס את רועי שהבטחתי לו שיעשה לי שיאצו.

בכל הגשקואים בעבר היו אנשים ניגשים אלי לבקש שאשחרר להם גב, כתפיים או צוואר; הפעם, חלוד שכמותי, אני זה שצריך עזרה. הטיפול של רועי לא נעים במיוחד אבל השחרור בכתפיים ובצוואר שאני מרגיש אחריו, נהדר. לא מהלך הטיפול צריך להיות נעים, אלא תוצאתו. כשרועי אומר לי לקום אני בודק שלא חסרים לי ברגים ((חסרים, בטח שחסרים – אבל אני לא יודע איזה, אז אני מתעלם מהם. בינתים)) והולך לחפש את יהודה, לקצת פוש-הנדס וסטיקי-הנדס. בדרך, אני מגלה שניר מתאמן על המגרש.

במהלך הגשקו, ניר מתאמן עם המאסטר בבוקר; אחר-הצהרים המאסטר הולך לנוח וניר מגיע לגשקו, מתאמן כשעתים ומדבר עם מי שצריך על מה שצריך. לראות אותו זז, לזכור שהוא ממשיך להתאמן כמו שהוא מתאמן עם סרטן במוח, לתפוס פתאום שאיכשהו מה שאני רואה עכשיו זה לא פחות מנס רפואי – הוא לא רק שומר על הרמה, הוא ממשיך להתקדם, למרות הכל! איך אני מעיז לרחם על עצמי, שאני לא מצליח להתאמן? כשהוא מסיים להתאמן אני ניגש להגיד שלום, מקבל באהבה אגרוף של אהבה ושוב מבטיח לעצמי לחזור. כשהוא שואל מה קורה, אני אומר שאני עובד על לחזור; הוא אומר לי "תעבוד יותר".

ברבע לארבע מתחילים עבודה בזוגות; דדי תופס אותי להדגים איתו פוש-הנדס של יד אחת, אחרי זה טכניקה עם בריח, ושוב אני מרגיש את החלודה. בפוש הנדס יהודה מנפנף אותי לכל הכיוונים בלי להתאמץ; פעם זה היה הפוך, אחר-כך מתישהו השתווינו, עכשיו אני עלה נידף מולו. צריך לחזור להתאמן, צריך לחזור להתאמן! לא כדי "לנצח" אותו, כדי לחזור לתחושת שיווי המשקל והיציבות שפעם היתה לי. פעם? זה רק לפני שלוש שנים! מרגיש כמו שלושים…

ואז, יחד, מגיעים ארבע ורבע והמסטר. השיעור עובר אליו ואני צריך לצאת דרומה, לארוע משפחתי שאסור להיעדר ממנו. ונגמר יום האימונים.

בדרך הביתה, ברכבת העמוסה לקרית גת, למרות שהייתי בטוח שארדם מעייפות, אני ער לגמרי. הערנות נשארת עד עשר בלילה, או אחרי. למרות הכל, עשיתי חמש קאטות רצופות בלי להפסיק. הברכיים בסדר; השרירים כואבים אבל זה יעבור; בשלישי אני לומד (אקדמיה. פיכסה), ברביעי יש עוד איזה ארוע שאסור להפסיד; בחמישי אחה"צ, יום אחרון לגשקו, עושים קטה של שעה ואחרי זה הופעות של מדריכי המרכז, מאסטר ניר והמאסטרים האורחים.

בלי נדר, אני אהיה שם. אחר כך נראה.

המשך: http://www.good-hands.org/notes/?p=66224

על ההצעה לביטול חוק זכויות התלמיד

ב-1988- לראשונה בחיי – לימדתי בחטיבת ביניים, במסגרת קרן קרב. במהלך שיעור, שני תלמידי כיתה ח' התחילו מכות; כשניגשתי להפריד ביניהם, שניהם התחילו לצעוק עלי, בהיסטריה: "אסור לך לגעת בי! אסור לך לגעת בי!"

אבל כמורה בשיעור, עלי החובה לשמור על סדר ולמנוע מכות. כששאלתי מורים ותיקים מה לעשות במצב כזה, ענו לי "תעמוד בצד ותבקש מהם להפסיק. רק בדיבורים. אסור לך לגעת בהם."

וכשמישהו ייפגע? "אז פעלת לפי הנהלים."

חברת הכנסת עינת וילף רוצה לבטל את חוק זכויות התלמיד. נעמה כרמי מתנגדת.

שתיהן צודקות, וטועות.

צודקת וילף, האומרת שבמצב הקיים למורים אין סמכויות; טועה וילף, בנסיון לשפר את המצב על ידי ביטול זכויות התלמיד, בלי לעשות דבר מסביב. זה לא מספיק; בשנים שחלפו מאז החלת החוק, נוצר מצב שעצם ביטולו לא ישנה. החוק אוסר על ענישה פיזית והשפלת תלמידים; האם מישהו חושב שביטול החוק יביא להחזרת הענישה הפיזית? הרי גם בלי חוק זכויות התלמיד יש בספר החוקים שלנו מספיק הגבלות על תקיפת קטין.

צודקת גם כרמי, שלא הוכח קשר בין זכויות התלמיד לבין אלימות מצד תלמידים, אבל היא טועה בטענה שלמורים יש מספיק סמכויות. חוזרי המנכ"ל מחמירים הרבה יותר מהחוק: אם החוק אומר שאסור להעניש ענישה פיזית, בא חוזר מנכ"ל וקובע שאסור למורה לגעת בתלמיד – לא אסור להכות, אסור לגעת, בשום צורה, כי תלמיד עלול לתבוע על חיבוק כעל הטרדה מינית, על טפיחה על השכם כעל תקיפה. בנוסף יש איסורים על העלבה, השפלה ועוד – שוב, דברים יחסיים שהפרשנות עליהם יכולה ללכת רחוק מאוד. התוצאה היא שגם אם החוק מתיר למורים לעשות הרבה, כללי משרד החינוך אוסרים למעשה כל תגובה מיידית שאינה דיבור מנומס. דיבור מנומס לא משפיע על תלמיד שלא מקשיב. נכון שאפשר לקרוא לתלמיד לשיחה, לתת לו לכתוב עבודה, להזמין לבירור את ההורים ועוד – אבל במצב מיידי, בו תלמיד מתפרע בכיתה, כל אלה אינם פתרון. יש מצבים שמחייבים תגובה מיידית, חד משמעית, של הרחקה  (אסור למורה להוציא תלמיד משיעור, למי שלא יודע) וענישה כואבת.

דוגמאות?

עוד?

עוד?

עוד?

אלה לא דוגמאות קיצוניות, אלה דברים שכל מורה בתיכון יכול להעיד שקורים אצלו בבית הספר. אלה אפילו לא דוגמאות ל"תלמידים נגד מורים"; מי שיסתכל טוב יראה שרוב מאמץ התלמידים הוא להרשים אחד את השני, לא את המורה. על התלמידים האלה לא תעבוד הרצאה על זכויות המורה וחובות התלמיד, אבל גם לא ביטול חוק זכויות התלמיד. צריך משהו שחורג מהחוק, משהו שנכנס למערכת היחסים שבין מורים,תלמידים והורים, ומשנה אותה.

תלמידים בבית ספר מתייחסים בעיקר אחד לשני, לא למורים; הם לא מבוגרים קטנים, הם ילדים או בני נוער. הם מספיקים להשתעמם בזמן שמבוגר עוד לא הבין שהיה משהו להתענין בו, יש להם כמויות מרץ בלתי נדלות ועיקר העיסוק והענין שלהם הוא המעמד החברתי שלהם. ברשימת הדברים החשובים לנוער, מורים ולימודים נמצאים די רחוק למטה. כדי להצליח לשנות את המערכת, צריך למצוא – או לייצר – מקומות בהם אפשר יהיה לפרוק לפחות חלק מהאנרגיה הזו בצורה לא מזיקה; שעה ביום -רצוי מאוד בבוקר – של ספורט (לא משנה אם כדורגל, אתלטיקה או מחול) יכולה להיות צעד בכיוון הנכון.

צעד שני חייב להיות הבהרה של זכויות, חובות וסמכויות המורה, לא רק לתלמידים אלא גם להורים ולא פחות חשוב, למורים ולמערכת. כל המורים איתם דיברתי אומרים שאינם סומכים על גיבוי מצד המערכת במקרה של אלימות מילולית או פיזית נגדם, להיפך – תמיד יש לחצים לא לפנות למשטרה. את זה צריך לשנות. לא בטוח שצריך כאן חוק חדש; מורה הוא עובד ציבור ויש חוקים לגבי הפרעה לעובד ציבור במילוי תפקידו, שלא לדבר על העלבה או תקיפה של עובד ציבור. צריך רק ליישם אותם, ויתכן שנחוצה מחלקת תביעות במערכת החינוך שתלמד את הציבור שעל דברים כאלה משלמים.

צעד שלישי יהיה הבהרת חובותיהם של התלמידים – אחד לשני (חובה על תלמיד לאפשר לחבריו ללמוד) ולמערכת. ואחרון אחרון ולא חביב, להבהיר להורים את חובותיהם וזכויותיהם כלפי אותה המערכת, וכלפי ילדיהם. חלק מזה הוא שיקום הסמכות ההורית, אבל לפניו צריך ללמד חלק מההורים שהם צריכים להיות הורים ולא נוכחים-נפקדים בחיי ילדיהם.

כל זה לא יכול להיעשות בחקיקה, גם לא בביטולה. כל זה מצריך פעולה הרבה יותר מקיפה מחקיקה. זה מצריך שינוי מהיסוד של מערכת היחסים מורים-תלמידים-הורים.

מאסטר ניר מלחי במפגש עם פורום א"ל של תפוז

ב-2007 קיימנו במרכז הישראלי לטאי-צ'י שיעור פתוח עם פורום אמנויות לחימה של תפוז.

זיוית קרגמן צלמה וערכה, העבירה אלי את הסרטונים וניסיתי להעלותם (אז) ליוטיוב, ללא הצלחה.

במקרה נזכרתי בהם עכשיו, והנה: קלי קלות 🙂

כנראה שהזמן שעבר שיפר את התשתיות, או משהו.

בכל מקרה, הנה זה, בשני חלקים.

שיעור פתוח עם מאסטר ניר מלחי, חלק 1

שיעור פתוח עם מאסטר ניר מלחי, חלק 2

מאסטר ניר מלחי במפגש עם פורום א"ל של תפוז

ב-2007 קיימנו במרכז הישראלי לטאי-צ'י שיעור פתוח עם פורום אמנויות לחימה של תפוז.

זיוית קרגמן צלמה וערכה, העבירה אלי את הסרטונים וניסיתי להעלותם (אז) ליוטיוב, ללא הצלחה.

במקרה נזכרתי בהם עכשיו, והנה: קלי קלות 🙂

כנראה שהזמן שעבר שיפר את התשתיות, או משהו.

בכל מקרה, הנה זה, בשני חלקים.

שיעור פתוח עם מאסטר ניר מלחי, חלק 1

שיעור פתוח עם מאסטר ניר מלחי, חלק 2

כשאתה מעסיק עולים חדשים, אתה מונע תעסוקה מישראלים ותיקים

אני יודע, יש לי הצתה מאוחרת, אבל זו המסקנה המתבקשת מהקמפיין "אף אחד לא רוצה להעסיק אותי", שקדם בכמה ימים לאישור הממשלה להביא לארץ עוד כ-5000 עובדים זרים.

כל גל עליה לארץ התקבל רע על ידי הותיקים, כל גל עליה קיבל "זובור" מה"מסייעת" של העליות הקודמות. לא שיש עכשיו גלי עליה, אבל כשיהיו – שנדע למה לצפות. האנטי-ציונות הממשלתית התחילה כאן.

בענין אחר, או בעצם באותו ענין: ההסתדרות במו"מ עם תאילנד לקבלת הטיפול בזכויות העובדים הזרים בחקלאות: http://www.themarker.com/tmc/article.jhtml?ElementId=ac20100506_12557&from=haaretz

רק להזכיר את תנאי העבודה – והחיים בכלל – של העובדים הזרים בארץ, אלה ש"גוזלים עבודה" מותיקים.