Monthly Archives: ינואר 2007

ראובן ושמעון, או – מינימום מאמץ, מקסימום תוצאה

בתגובות לרשימה על נצחון ללא לחימה, שאלו אותי מה זה "מינימום מאמץ, מקסימום תוצאה". הנה סיפור המנסה להדגים את העיקרון…

ראובן ושמעון לוחמים בצה"ל – ראובן בסיירת גולני ושמעון בסיירת חורני. על שניהם הוטלה המשימה להסתנן 40 ק"מ מאחורי קוי האויב, להגיע אל מערתו של אבו-ג´ילדה השודד (זה היה לפני בין-לאדן…), לחבל במכוניתו ולחזור הביתה בשלום.

ראובן לקח עימו נשק, אפוד, קסדה, נפצים, מאיצים, פתילי השהיה ופתיל רועם, ו-40 ק"ג TNT, יצא לדרכו, פוצץ את מכוניתו של אבו-ג´ילדה וחזר הביתה בשלום.

שמעון לקח עימו נשק, אפוד, קסדה, מברג, פלייר ו-2 קילו סוכר, יצא לדרכו, שפך את הסוכר למיכל הדלק של מכוניתו (השניה) של אבו-ג´ילדה, וחזר הביתה בשלום.

לא תמיד צריך לפוצץ את האויב כדי להשיג את מטרתך; אבל כדי להשתמש באמצעים עדינים, צריך לדעת היטב מה אתה עושה, וצריך לדעת להתאים את הפתרון המתאים לבעיה; אילו המשימה שהוטלה על ראובן ושמעון היתה להפיל גשר, לא בטוח ש-2 ק"ג סוכר היו עוזרים לשמעון (למרות שאולי המברג והפלייר כן), והוא היה צריך למצוא דרך אחרת, בעוד ש40 ק"ג ה-TNT כן היו עוזרים לראובן; כשמחפשים פתרון של מינימום מאמץ, אין טכניקה אחת שמתאימה לכל מצב.

אבל יש כאן עוד נקודה מענינת, מעבר לנושא הטכני: אם ראובן ושמעון ביצעו כל-אחד 100 משימות דומות במהלך שירותם הצבאי המפואר, למי מהשניים יירד הפרופיל הרפואי?

בתגובה לרשימה מלמעלה נטען, שכדי להגיע לפתרון של מינימום מאמץ, מקסימום תוצאה, צריך להתאמץ הרבה בחשיבה; תשובתי שם, שלפני כל מלחמה או מבצע צבאי *מוצלחים*, נעשתה הרבה חשיבה. לעומת זאת, ראינו לפני חצי-שנה מה קורה כשיוצאים למלחמה *ללא* חשיבה מקדימה, וכמה מאמץ צריך להשקיע במקרים כאלה…

ניצחון בלי לחימה

ניצחון בלי לחימה

(פורסם לראשונה בעברית בבלוג של זאב ארליך: http://www.tapuz.co.il/blog/viewEntry.asp?EntryId=101742 )

ניצחון בלי לחימה נשמע אולי מיסטי, אבל למעשה מדובר על עניינים פרקטיים מאוד. הנה שלושה סיפורים להמחשת הענין:

1. פיל לבן


 בהודו, פילים לבנים (אלבינו) נחשבים לקדושים. לא מעבידים אותם, ומטפלים בהם בצורה מיוחדת. בחגים נהוג להצעידם בתהלוכות, בהן הם "לובשים" כיסויים מעוטרים בזהב, כסף ואבנים יקרות. ההוצאות על אחזקתו של פיל לבן, הן עצומות; אבל הכבוד בכך גדול מאוד.

אחד ממלכי הודו שמע שאחד הנסיכים בממלכתו מתכנן למרוד, ומגייס ומאמן צבא. יועצי המלך דרבנו אותו לשלוח את הצבא להתקיף את צבא הנסיך ולעוצרו, לפני שיהיה מוכן למלחמה נגד המלך.

במקום להתקיף, המלך שלח לנסיך במתנה פיל לבן. הנסיך לא יכול היה לסרב לקבל מתנה כה יוקרתית; הוא נאלץ לקבל את הפיל, והתוספת להוצאות מאוצרו היתה כבדה כל-כך, שלא היה יכול לממן גם את הפיל וגם את הצבא. 
הנסיך נאלץ לוותר על תכניותיו למרוד.

בסיפור זה, המלך תמרן את הנסיך למצב בו לא יכול היה לצאת למלחמה, ובו-בזמן נפטר בעצמו מהוצאה כספית כבדה. אבל הניצחון לא היה  מושלם, כי הנסיך עדין רוצה למרוד, גם אם אינו יכול.
 

2. תחיית המתים

בירושלים, בסביבות 1920, יהודים שרצו להביא את מתיהם לקבורה היו צריכים לעבור דרך שכונות ערביות, וערבים ניצלו את ההזדמנות להתקיף אותם בקללות ואבנים בעברם. המצב הלך והחמיר, עד שנעשה בלתי נסבל. כדי לפתור את הבעיה, הולבש אדם חי בתכריכים, ו"תהלוכת לוויה" יצאה לדרכה במסלול הרגיל. כשהערבים התחילו לזרוק אבנים, ה"מת" קם לפתע לתחיה, והחל להתקדם אליהם. התוקפים נבהלו כל-כך שרצו להתייעץ עם המופתי של ירושלים, שאמר להם: "שוטים! לא די שאינכם נותנים ליהודים לקבור את מתיהם, אתם רוצים להקים עלינו גם את מתיהם?"
ההתקפות על תהלוכות לוויה חדלו.
בסיפור זה אפשר לראות כיצד הצד החלש יותר הביא את האויב למצב בו לא רצה להילחם.
 

3. מעפילים נעלמים

ספינה ועליה 130 מעפילים ללא תעודות נתפסה, והובאה לחוף, כשהצוות והמעפילים במעצר עד לגירושם. אחד ממנהיגי היישוב ביקש וקיבל אישור לעלות לספינה לבקר את המעפילים בטרם יגורשו. כשעלה לספינה, ספר את הגברים, הנשים והילדים, ושם-לב גם לגילם. יותר מאוחר הוא קיבל אישור לאפשר לקרוביהם של המעפילים לבקרם על הספינה לפני הגירוש. 130  "קרובים" הגיעו לבקר, והשומרים לא שמו לב שהם היו בדיוק באותו גיל ומין כמו העצורים. הם החליפו בגדים, המעפילים הבלתי-חוקיים עזבו את הספינה ונעלמו, ולשלטונות לא הייתה עילה להחזיק במעצר את ה"קרובים", שהיו כולם בעלי תעודות אזרח ותושב.
בסיפור הזה, הצד החלש יותר הצליח "להיעלם" ולחמוק, כמו מים, מבין אצבעותיו של האויב.

אלה רק שלוש דוגמאות לניצחון בלי לחימה, המדגימות עיקרון פשוט: ניצחון אינו עניין של הבסת האויב, אלא של השגת רצונך ממנו.
אם אתה רוצה בסחורות ממדינה אחרת, אתה יכול לכבוש אותה – או לסחור איתה. אם אתה רוצה ש"הרעים" יפסיקו להציק לך, אתה יכול להילחם בהם – או לגרום להם לפחד ממך ("לא כדאי לך לאנוס אותי – יש לי איידס!"). אם אתה רוצה שיעזבוך לנפשך, אתה יכול להכות את כל המטרידים – או להפוך את עצמך לקשה-למציאה.
 
האפשרויות אין-סופיות, אבל העיקרון אחד: מינימום מאמץ, מקסימום תוצאה.

מה זה צ'י?

באמנויות לחימה וריפוי סיניות ויפניות מדברים על "צ'י" (Chi, או Qi), כמשהו שנמצא גם בתוך הגוף וגם מחוץ לו, והמטפלים והלוחמים משתמשים בו ומשפיעים עליו בלחימה ו/או בטיפול, ברפואה סינית מחדירים מחטים, בשיאצו לוחצים, בצ'י-קונג מתרגלים תנועות ונשימות, הכל כדי כדי להשפיע על זרימת הצ'י במרידיאנים ולשפר את הבריאות; באמנויות לחימה שונות מחזקים את הצ'י כדי לחזק את היכולת לספוג מכות מצד אחד ולתת מכות יותר חזקות מצד שני, וכן קיימות שיטות המדברות על שימוש בנקודות דיקור כמטרות בלחימה, מתוך הבנה שמהמקום בו אפשר לתקן, אפשר גם לקלקל.

אבל מה זה צ'י?

נהוג לתרגם את המונח ל"אנרגיה", אבל זה כנראה אחד התרגומים הכי לא-מדוייקים שאפשר לחשוב עליהם. מילונים סיניים-אנגליים מציינים תשעה תרגומים שונים למילה הזו, שהיא מושג יותר מאשר שם-תואר; הסימנית הסינית מתארת את "האדים העולים מעל סיר בו מכינים אורז", אבל לתרגם "צ'י" ל"אדים" זה כמו לתרגם "אלוהים" ל"אדון הכל" – אמרת הכל ולא הסברת כלום. כששואלים יפני "מה נשמע?", אומרים "אוֹ גֶנְקי דֶס קַה?", שפירושו (בערך) "איך הקי שלך?", וכשאומרים על יפני שאין לו סבלנות הפירוש המילולי הוא "יש לו קי קצר". כששואלים על מזג האויר, שואלים על הקי (צ'י) של האויר. לכל אלה אין שום קשר ל"אנרגיה" במונחים של "יכולת לבצע עבודה"; הם מתייחסים למשהו אחר לגמרי, למשהו שהוא חלק מהתרבות הסינית/יפנית.

בעקבות סרטי מלחמת הכוכבים, במערב התחילו לדבר על The Force וחוסר ההבנה של המושג גדל עוד יותר; ולמרות שלכאורה מדברים על אותו הדבר ברפואה ובלחימה, כבר נתקלתי במטפלים ברפואה סינית שהבנתם את המושג "צ'י" שונה לגמרי מהבנתם של אמני לחימה המשתמשים באותה המילה לתאר דבר אחר לגמרי… אבל גם מאוד דומה.

בכל מקרה, בשום אופן לא מדובר על משהו החורג מהמציאות הפיזית שאנחנו מכירים; בואו נשאיר בצד את "נמר דרקון" והמאטריקס. יש כפית, אין קסמים, אין "מאסטרים לצ'י" שיכולים להפיל אדם בלי לגעת בו (אם הוא באמת מתנגד), ומי שזקוק להרחבה – שיקרא את זה. עכשיו נחזור לעניינינו…

כדי להבין את המושג צ'י, צריך קודם כל להבין שהוא פרדוקס, כלומר שאי-אפשר להבין אותו, או יותר נכון שכל הגדרה שלו תהיה חלקית, ושחלק מההגדרות שיהיו נכונות לתחום אחד, יהיו בלתי-נכונות לתחום אחר. מתבקשת הדואליות של אור כגל וחלקיק, והקבלה של הפילוסופיה הסינית לתיאורית הקואנטים, אבל אין לי לא ידע ולא נטיה ללכת לכיוון הזה, מה גם שעם כל ההתפעלות, ההקבלה היפה הזו פשוט לא עונה לשאלה שעליה נסוב המאמר.

אז צ'י הוא פרדוקס. הוא בתוכנו ומחוץ לנו, מניע אותנו ומונע על-ידינו, נע בתוך הגוף דרך המרידיאנים וגם מתחת לעור ובתוך האיברים הפנימיים. עם חלק ממנו אנחנו נולדים, חלק אנחנו מקבלים מהאויר והמזון, וחלק מהסביבה בצורת אהבה/שנאה/פחד/מתח/תמיכה/הזנחה… (לכל אחד תוצאה שונה).

כאשר שאלו את וואנג שו-צ'ין, מייסד שיטת הקונג-פו שאני לומד, מה זה צ'י, הוא ענה בתחילה שאינו יודע. אחר-כך ענה שיש שתי תשובות, שתיהן נכונות באותה מידה ושתיהן סותרות אחת את השניה: הראשונה אומרת שהצ'י הוא האנרגיה הקוסמית, שחלקה יורד מהשמים לארץ דרך המרידיאנים היאנגיים שבגוף האדם, וחלקה עולה מהארץ לשמיים דרך המרידיאנים הייניים שבגוף האדם; השניה אומרת שצ'י הוא הסכום של האיזון בתוך ובין שלושת המערכות הזורמות בגוף: שלד-שרירים, דם-לימפה, ועצבים. כל אחת צריכה להיות מאוזנת בפני עצמה ושלושתן צריכות להיות מאוזנות אחת ביחס לשניה.

שתי התשובות סותרות זו את זו, ולדברי וואנג שו-צ'ין, שבלי ספק היה סמכות בנושאי אמנויות לחימה וריפוי, שתיהן נכונות. מישהו אמר פרדוקס?

נהוג לומר ש"לפי הרפואה הסינית, צ'י היא אנרגיה הזורמת ב-12 מרידיאנים הנמצאים מתחת לעור עם הסתעפויות לאיברים הפנימיים". זה לא מדויק; יותר נכון לומר שברפואה הסינית מטפלים דרך נקודות הדיקור שלאורך 12 המרידיאנים, אבל הצ'י משפיע גם מחוץ למסלול המרידיאן. כך לדוגמא, מקובל ברפואה הסינית שמרידיאני הכבד וכיס המרה שולטים בשרירים, בגידים וברצועות – בכל השרירים, כל הגידים וכל הרצועות בגוף, לא רק באלה הנמצאים לאורך מסלול המרידיאן. הרפואה הסינית מתייחסת גם לצ'י של מזונות, תבלינים ותרופות/רעלים, וכן לששת גורמי המחלה – קור, חום, יובש, רטיבות, רוח ואש, כולם סוגים של צ'י, או יותר נכון מופעים שונים של צ'י (כמו שקיטור, מים נוזלים וקרח הם מופעים שונים של אותה המולקולה, וכמו שיהלום וגרפיט בנויים מאותו יסוד). באותה המידה מתייחסת הרפואה הסינית להשפעות סביבתיות אחרות, כמו לחצים (STRESS) בעבודה, מערכות יחסים ועוד, לפי השפעתם על הצ'י של המטופל: כאשר אדם מקבל מהבוס צעקות זה משפיע על הצ'י שלו בצורה אחת, כאשר הוא מקבל מהבוס התעלמות זה משפיע עליו אחרת, כאשר הוא מקבל שבחים זה שוב משפיע אחרת, וההשפעה משתנה מאדם לאדם לפי המבנה הבסיסי והמצב בו אותו אדם נמצא באותו רגע.

עיון בשרשור שהתחיל בשאלה איך תגדיר צ'י?", מראה את מספר הדעות השונות בנושא בין אמני לחימה. אחת ההגדרות המעניינות לצ'י שעלו שם היא של דר. (PhD) דינה ראלט, שהציגה מודל לפיו צ'י הוא זרימת מידע בין תאי. כמו בשרשור אליו קישרתי למעלה, גם לי יש הסתייגויות ממודל זה, אבל יש נקודה מעניינת בכתבים הקלאסיים של טאי-צ'י שעשויה לתמוך בו: באחד המקורות נכתב, שעל הגוף להיות רגיש ומחובר עד ש"זבוב לא יוכל לנחות על היד בלי שכל הגוף ירגיש ויגיב". זה מצריך הסבר: כאשר אנו עומדים, כל הגוף מאזן את משקלנו. כאשר אנחנו מרימים משא כבד ביד ימין, גופנו נוטה שמאלה כדי לאזן את המשקל. לא רק יד ימין סוחבת; המשקל מתחלק בין כל שרירי השלד. כך גם כאשר אנחנו מרימים משא קל, עיתון או כוס קפה – משקלם מתחלק על כל שרירי השלד. ככל שהמשקל שאנחנו נושאים יותר קטן, כך קשה יותר להבחין בו; הכתבים הקלאסיים מציינים את חשיבותה של הרגישות לתנועתו-דחיפתו של היריב, בכך שהם מחייבים אותנו להגיב עם כל הגוף לגירוי הקטן ביותר. הזרימה החופשית של צ'י – במקרה הזה, מידע עצבי מהיד למוח לשרירים וכך הלאה – חיונית בשביל להרגיש את השינוי ולהגיב לו. במובן זה, המודל מתאים לתרגול טאי-צ'י, אבל אני עדין מסתייג מהנסיון להסביר צ'י במונחים מדעיים-מערביים מצד אחד, ומצד שני המודל נראה לי – עדין – חלקי.

באחד השיעורים שהעברתי, ביקשתי מתלמיד להביא לי כוס מים, והוא ניגש והביא. אז אמרתי שאני לא צריך כוס מים, אבל הייתי צריך שמישהו יעשה משהו כי ביקשתי, כדי להדגים שימוש בצ'י: הצ'י שלי גרם לאותו תלמיד לקום ממקומו, ללכת ולהביא כוס מים. במקרה הזה, השימוש בצ'י לא היה דרך הגוף, וגם לא היה שום דבר מסתורי או על-טבעי; כוח ציווי הוא ענין של אישיות, ככל שלאדם יש אישיות יותר "גדולה" כך יש לו כוח-ציווי יותר גדול. גודל האישיות הוא (גם) ענין של צ'י. [כוח ציווי הוא גם ענין של היררכיה ומצב, אבל לא על זה הרשימה; יש אנשים שמסוגלים להניע אחרים לעשות כרצונם, בלי קשר להיררכיה ולפעמים בניגוד להיררכיה. לזה הכוונה] באותה המידה, התקפה מילולית – צעקה, גערה, עלבון, קללה – גם הם ענין של צ'י, והשפעתם על המקבל כגודל הצ'י של העומד מאחוריהן.

אם נקבל את המודל של דינה ראלט של צ'י כזרימת מידע בין-תאי, נתקשה להסביר כוח-ציווי כאפקט של צ'י; אם נכליל אותו על מידע בכלל, לא רק בין-תאי, נמצא את עצמנו – שוב – עם מונח שאומר הכל ולא מסביר כלום.

אחרי הכל, ולמרות שההסתייגות שלי מאז עדין תקפה, לא מצאתי הגדרה יותר טובה לצ'י – או יותר נכון, לשימוש של צ'י באמנות לחימה – מזו שכתבתי אז; ועדין זו הגדרה חלקית בלבד, ואני לא מרוצה ממנה:

" מה זה צ´י?

טוב – ראשית, כל מה שאכתוב כאן מבטא אך-ורק את דעתי והבנתי עכשיו, כרגע, 28.08.01, וכנראה בעוד שבוע-שנתים לא אהיה מוכן "לחתום על זה"…
שנית, קחו הכל "בעדינות", כלומר, בקשו הסברים אם משהו נראה לכם לא הגיוני, אבל לא לקטול – זה גם לא מנומס וגם לא עוזר (הרי הסבר הוא רק הסבר, לא יותר מזה…).
ושלישית – סביר מאוד שחלק גדול מהכתוב כאן פשוט לא נכון, אז אל תתייחסו יותר מדי ברצינות…

אנרגיה = יכולת לבצע עבודה.
צ´י = יכולת לבצע עבודה, כאשר "יכולת" ו"עבודה" מתייחסות למגוון רחב מאוד של אפשרויות.
מובן?

טוב, אנסה להסביר…
כאשר מאסטר מעיף אדם בקלות, הוא מבצע טכניקה "באופן מושלם".
"מושלם", כאן, פירושו "ללא כל תנועה מיותרת, ללא כל השקעת אנרגיה מיותרת, וללא השקעת מחשבה מיותרת".

כלומר, המאסטר מבצע את התנועה ללא "הפרעות".
מה זה "הפרעות"?

לדוגמא, אם אתה נותן מכה וחושב על הבנק – שלא קשור לענין – זו הפרעה.
אם אתה נותן מכה כשהרגליים שלך לא "נטועות" באדמה, זו הפרעה.
אם אתה נותן מכה ופוחד שיכאב לך (או למטרה) – זו הפרעה.
אם אתה נותן מכה לכיוון אחד אבל מפנה את הגוף לכיוון אחר – זו הפרעה.
ועוד…

התהליך של לימוד אמנות לחימה, הוא במידה רבה תהליך של "סילוק הפרעות" – פסיכולוגיות וגופניות כאחד.
ברפואה הסינית (ולא רק) קוראים לזה "חסימות"; בפסיכולוגיה המערבית קוראים לזה "עכבות". הרפואה המערבית, עד כמה שידוע לי, לא ממש מתייחסת לנושא – אבל שיטות כמו אלכסנדר ופלדנקרייז בהחלט כן, ואולי גם שיטות אחרות שאינני מכיר.

"חסימה" זה כל דבר שמפריע לך להגיב נכון למצב (= "לזרום").
המצב יכול להיות פסיכולוגי (אתה פוגש באשה שממש מתאימה לך, אבל פוחד לגשת לדבר איתה כי אתה מתבייש), רפואי (וירוס מתקיף ומערכת החיסון שלך עסוקה בתגובה לוירוס הקודם, שכבר חוסל, ומתעכבת בתגובתה), או צבאי (אתה יכול לתת מכה שתסיים את הקרב אבל אתה חושש שתיפגע במהלך ההתקפה)…
או כל דבר אחר.

ככל שאתה משתחרר מהחסימות שלך, היכולת שלך גדלה – לא רק בתחום X עליו אתה מתאמן, אלא בכל תחום (וככל שהאימון שלך יותר "הוליסטי", כך ההשפעה שלו תהיה יותר "הוליסטית"!). כך, שיפור הריכוז במצב לחימה יכול לעזור לך לעבור בהצלחה טסט לנהיגה, או בחינה פסיכומטרית, או ראיון-קבלה לעבודה.

ולהיפך: פגיעה ביכולת שלך בכל תחום נתון, תתבטא גם בכל תחום אחר – אם נפגעה לך רגל, זה ישפיע לא רק על בריאות הרגל אלא על כל הגוף, כולל מערכת החיסון (בזמן החלמה אדם פגיע יותר למחלות), וכן על מצב-הרוח (פציעה מובילה הרבה פעמים לדיכאון, והחלמה – לשיפור מצב-הרוח), על יכולת הריכוז, ועל היכולת לבצע עבודה (=צ´י) בכלל.

לסיכום:
"צ´י" הוא היכולת לבצע כל סוג של עבודה, כולל המאמץ המנטלי הכרוך בה (לצורך הענין, חשיבה היא עבודה);
"חיזוק הצ´י" הוא התהליך של "הסרת חסימות", או "שיפור הזרימה", והוא מנטלי (=פסיכולוגי) בדיוק באותה המידה שהוא פיזי;
מכיוון ש"צ´י" הוא כל הנ"ל, הוא אינו מאפשר שום דבר שמעבר לטבע (אולי מעבר לידיעותינו כרגע – אבל לא "על טבעי" בשום צורה).

כאן הערה: מכיוון שיש שיטות שונות לחיזוק הצ´י, הדרך "הטובה ביותר" לכך, לפי הגדרה זו, הוא הדרך שבה, ע"י תרגול תחום אחד, ניתן לשפר את היכולת במגוון הרחב ביותר של תחומים אחרים, נפרדים.
לדוגמא, מדיטציה בישיבה יכולה שלפר את היכולת בתחומי הריכוז, הרגיעה, החשיבה הממוקדת והנשימה – אבל היא לא תשפר את היכולת להזיז דברים כבדים ממקומם, או לרוץ, או להתגונן.
ריצה תשפר את היכולת הפיזית, אבל לא בהכרח את מיקוד החשיבה.
לא כל צורת אימון משפרת את היכולת לבצע עבודה (=צ´י) בכל תחום אחר.
הסיבה לכך שדוקא אמנות הלחימה היא (לדעתי, ורק לדעתי) האימון הטוב ביותר לחיזוק ה"צ´י", היא העובדה שאמנות-הלחימה היא הדבר הכי "הוליסטי" שקיים, כי היא מקיפה מגוון של כישורים שאין לו אך ורע בשום תחום אחר, אותם צריך ללמוד, לתרגל, לבדוק ולנסות בתנאים קרובים ככל האפשר למצבי אמת.
והסיבה לכך שהטאי-צ´י (לדעתי, ורק לדעתי) היא אמנות הלחימה העדיפה ביותר, היא הדגש הרב ששיטה זו נותנת לענין ה"צ´י", גם אם זה בא (זמנית!) על-חשבון יכולת הלחימה.
אבל זו רק דעתי, כמובן.

אחרי כל ההסתייגויות, בדבר אחד אני בטוח: מי שיתאמן נכון, לאורך זמן ותחת מורה אמיתי, יגיע בסופו של דבר להבנה – אינטואיטיבית, שאי-אפשר לנסח במלים, אבל הבנה – של צ'י.

 

המאמר מופיע גם ב-NRG, תחת הכותרת "פרדוקס הצ'י".

מה זה צ'י?

באמנויות לחימה וריפוי סיניות ויפניות מדברים על "צ'י" (Chi, או Qi), כמשהו שנמצא גם בתוך הגוף וגם מחוץ לו, והמטפלים והלוחמים משתמשים בו ומשפיעים עליו בלחימה ו/או בטיפול, ברפואה סינית מחדירים מחטים, בשיאצו לוחצים, בצ'י-קונג מתרגלים תנועות ונשימות, הכל כדי כדי להשפיע על זרימת הצ'י במרידיאנים ולשפר את הבריאות; באמנויות לחימה שונות מחזקים את הצ'י כדי לחזק את היכולת לספוג מכות מצד אחד ולתת מכות יותר חזקות מצד שני, וכן קיימות שיטות המדברות על שימוש בנקודות דיקור כמטרות בלחימה, מתוך הבנה שמהמקום בו אפשר לתקן, אפשר גם לקלקל.

אבל מה זה צ'י?

נהוג לתרגם את המונח ל"אנרגיה", אבל זה כנראה אחד התרגומים הכי לא-מדוייקים שאפשר לחשוב עליהם. מילונים סיניים-אנגליים מציינים תשעה תרגומים שונים למילה הזו, שהיא מושג יותר מאשר שם-תואר; הסימנית הסינית מתארת את "האדים העולים מעל סיר בו מכינים אורז", אבל לתרגם "צ'י" ל"אדים" זה כמו לתרגם "אלוהים" ל"אדון הכל" – אמרת הכל ולא הסברת כלום. כששואלים יפני "מה נשמע?", אומרים "אוֹ גֶנְקי דֶס קַה?", שפירושו (בערך) "איך הקי שלך?", וכשאומרים על יפני שאין לו סבלנות הפירוש המילולי הוא "יש לו קי קצר". כששואלים על מזג האויר, שואלים על הקי (צ'י) של האויר. לכל אלה אין שום קשר ל"אנרגיה" במונחים של "יכולת לבצע עבודה"; הם מתייחסים למשהו אחר לגמרי, למשהו שהוא חלק מהתרבות הסינית/יפנית.

בעקבות סרטי מלחמת הכוכבים, במערב התחילו לדבר על The Force וחוסר ההבנה של המושג גדל עוד יותר; ולמרות שלכאורה מדברים על אותו הדבר ברפואה ובלחימה, כבר נתקלתי במטפלים ברפואה סינית שהבנתם את המושג "צ'י" שונה לגמרי מהבנתם של אמני לחימה המשתמשים באותה המילה לתאר דבר אחר לגמרי… אבל גם מאוד דומה.

בכל מקרה, בשום אופן לא מדובר על משהו החורג מהמציאות הפיזית שאנחנו מכירים; בואו נשאיר בצד את "נמר דרקון" והמאטריקס. יש כפית, אין קסמים, אין "מאסטרים לצ'י" שיכולים להפיל אדם בלי לגעת בו (אם הוא באמת מתנגד), ומי שזקוק להרחבה – שיקרא את זה. עכשיו נחזור לעניינינו…

כדי להבין את המושג צ'י, צריך קודם כל להבין שהוא פרדוקס, כלומר שאי-אפשר להבין אותו, או יותר נכון שכל הגדרה שלו תהיה חלקית, ושחלק מההגדרות שיהיו נכונות לתחום אחד, יהיו בלתי-נכונות לתחום אחר. מתבקשת הדואליות של אור כגל וחלקיק, והקבלה של הפילוסופיה הסינית לתיאורית הקואנטים, אבל אין לי לא ידע ולא נטיה ללכת לכיוון הזה, מה גם שעם כל ההתפעלות, ההקבלה היפה הזו פשוט לא עונה לשאלה שעליה נסוב המאמר.

אז צ'י הוא פרדוקס. הוא בתוכנו ומחוץ לנו, מניע אותנו ומונע על-ידינו, נע בתוך הגוף דרך המרידיאנים וגם מתחת לעור ובתוך האיברים הפנימיים. עם חלק ממנו אנחנו נולדים, חלק אנחנו מקבלים מהאויר והמזון, וחלק מהסביבה בצורת אהבה/שנאה/פחד/מתח/תמיכה/הזנחה… (לכל אחד תוצאה שונה).

כאשר שאלו את וואנג שו-צ'ין, מייסד שיטת הקונג-פו שאני לומד, מה זה צ'י, הוא ענה בתחילה שאינו יודע. אחר-כך ענה שיש שתי תשובות, שתיהן נכונות באותה מידה ושתיהן סותרות אחת את השניה: הראשונה אומרת שהצ'י הוא האנרגיה הקוסמית, שחלקה יורד מהשמים לארץ דרך המרידיאנים היאנגיים שבגוף האדם, וחלקה עולה מהארץ לשמיים דרך המרידיאנים הייניים שבגוף האדם; השניה אומרת שצ'י הוא הסכום של האיזון בתוך ובין שלושת המערכות הזורמות בגוף: שלד-שרירים, דם-לימפה, ועצבים. כל אחת צריכה להיות מאוזנת בפני עצמה ושלושתן צריכות להיות מאוזנות אחת ביחס לשניה.

שתי התשובות סותרות זו את זו, ולדברי וואנג שו-צ'ין, שבלי ספק היה סמכות בנושאי אמנויות לחימה וריפוי, שתיהן נכונות. מישהו אמר פרדוקס?

נהוג לומר ש"לפי הרפואה הסינית, צ'י היא אנרגיה הזורמת ב-12 מרידיאנים הנמצאים מתחת לעור עם הסתעפויות לאיברים הפנימיים". זה לא מדויק; יותר נכון לומר שברפואה הסינית מטפלים דרך נקודות הדיקור שלאורך 12 המרידיאנים, אבל הצ'י משפיע גם מחוץ למסלול המרידיאן. כך לדוגמא, מקובל ברפואה הסינית שמרידיאני הכבד וכיס המרה שולטים בשרירים, בגידים וברצועות – בכל השרירים, כל הגידים וכל הרצועות בגוף, לא רק באלה הנמצאים לאורך מסלול המרידיאן. הרפואה הסינית מתייחסת גם לצ'י של מזונות, תבלינים ותרופות/רעלים, וכן לששת גורמי המחלה – קור, חום, יובש, רטיבות, רוח ואש, כולם סוגים של צ'י, או יותר נכון מופעים שונים של צ'י (כמו שקיטור, מים נוזלים וקרח הם מופעים שונים של אותה המולקולה, וכמו שיהלום וגרפיט בנויים מאותו יסוד). באותה המידה מתייחסת הרפואה הסינית להשפעות סביבתיות אחרות, כמו לחצים (STRESS) בעבודה, מערכות יחסים ועוד, לפי השפעתם על הצ'י של המטופל: כאשר אדם מקבל מהבוס צעקות זה משפיע על הצ'י שלו בצורה אחת, כאשר הוא מקבל מהבוס התעלמות זה משפיע עליו אחרת, כאשר הוא מקבל שבחים זה שוב משפיע אחרת, וההשפעה משתנה מאדם לאדם לפי המבנה הבסיסי והמצב בו אותו אדם נמצא באותו רגע.

עיון בשרשור שהתחיל בשאלה איך תגדיר צ'י?", מראה את מספר הדעות השונות בנושא בין אמני לחימה. אחת ההגדרות המעניינות לצ'י שעלו שם היא של דר. (PhD) דינה ראלט, שהציגה מודל לפיו צ'י הוא זרימת מידע בין תאי. כמו בשרשור אליו קישרתי למעלה, גם לי יש הסתייגויות ממודל זה, אבל יש נקודה מעניינת בכתבים הקלאסיים של טאי-צ'י שעשויה לתמוך בו: באחד המקורות נכתב, שעל הגוף להיות רגיש ומחובר עד ש"זבוב לא יוכל לנחות על היד בלי שכל הגוף ירגיש ויגיב". זה מצריך הסבר: כאשר אנו עומדים, כל הגוף מאזן את משקלנו. כאשר אנחנו מרימים משא כבד ביד ימין, גופנו נוטה שמאלה כדי לאזן את המשקל. לא רק יד ימין סוחבת; המשקל מתחלק בין כל שרירי השלד. כך גם כאשר אנחנו מרימים משא קל, עיתון או כוס קפה – משקלם מתחלק על כל שרירי השלד. ככל שהמשקל שאנחנו נושאים יותר קטן, כך קשה יותר להבחין בו; הכתבים הקלאסיים מציינים את חשיבותה של הרגישות לתנועתו-דחיפתו של היריב, בכך שהם מחייבים אותנו להגיב עם כל הגוף לגירוי הקטן ביותר. הזרימה החופשית של צ'י – במקרה הזה, מידע עצבי מהיד למוח לשרירים וכך הלאה – חיונית בשביל להרגיש את השינוי ולהגיב לו. במובן זה, המודל מתאים לתרגול טאי-צ'י, אבל אני עדין מסתייג מהנסיון להסביר צ'י במונחים מדעיים-מערביים מצד אחד, ומצד שני המודל נראה לי – עדין – חלקי.

באחד השיעורים שהעברתי, ביקשתי מתלמיד להביא לי כוס מים, והוא ניגש והביא. אז אמרתי שאני לא צריך כוס מים, אבל הייתי צריך שמישהו יעשה משהו כי ביקשתי, כדי להדגים שימוש בצ'י: הצ'י שלי גרם לאותו תלמיד לקום ממקומו, ללכת ולהביא כוס מים. במקרה הזה, השימוש בצ'י לא היה דרך הגוף, וגם לא היה שום דבר מסתורי או על-טבעי; כוח ציווי הוא ענין של אישיות, ככל שלאדם יש אישיות יותר "גדולה" כך יש לו כוח-ציווי יותר גדול. גודל האישיות הוא (גם) ענין של צ'י. [כוח ציווי הוא גם ענין של היררכיה ומצב, אבל לא על זה הרשימה; יש אנשים שמסוגלים להניע אחרים לעשות כרצונם, בלי קשר להיררכיה ולפעמים בניגוד להיררכיה. לזה הכוונה] באותה המידה, התקפה מילולית – צעקה, גערה, עלבון, קללה – גם הם ענין של צ'י, והשפעתם על המקבל כגודל הצ'י של העומד מאחוריהן.

אם נקבל את המודל של דינה ראלט של צ'י כזרימת מידע בין-תאי, נתקשה להסביר כוח-ציווי כאפקט של צ'י; אם נכליל אותו על מידע בכלל, לא רק בין-תאי, נמצא את עצמנו – שוב – עם מונח שאומר הכל ולא מסביר כלום.

אחרי הכל, ולמרות שההסתייגות שלי מאז עדין תקפה, לא מצאתי הגדרה יותר טובה לצ'י – או יותר נכון, לשימוש של צ'י באמנות לחימה – מזו שכתבתי אז; ועדין זו הגדרה חלקית בלבד, ואני לא מרוצה ממנה:

" מה זה צ´י?

טוב – ראשית, כל מה שאכתוב כאן מבטא אך-ורק את דעתי והבנתי עכשיו, כרגע, 28.08.01, וכנראה בעוד שבוע-שנתים לא אהיה מוכן "לחתום על זה"…
שנית, קחו הכל "בעדינות", כלומר, בקשו הסברים אם משהו נראה לכם לא הגיוני, אבל לא לקטול – זה גם לא מנומס וגם לא עוזר (הרי הסבר הוא רק הסבר, לא יותר מזה…).
ושלישית – סביר מאוד שחלק גדול מהכתוב כאן פשוט לא נכון, אז אל תתייחסו יותר מדי ברצינות…

אנרגיה = יכולת לבצע עבודה.
צ´י = יכולת לבצע עבודה, כאשר "יכולת" ו"עבודה" מתייחסות למגוון רחב מאוד של אפשרויות.
מובן?

טוב, אנסה להסביר…
כאשר מאסטר מעיף אדם בקלות, הוא מבצע טכניקה "באופן מושלם".
"מושלם", כאן, פירושו "ללא כל תנועה מיותרת, ללא כל השקעת אנרגיה מיותרת, וללא השקעת מחשבה מיותרת".

כלומר, המאסטר מבצע את התנועה ללא "הפרעות".
מה זה "הפרעות"?

לדוגמא, אם אתה נותן מכה וחושב על הבנק – שלא קשור לענין – זו הפרעה.
אם אתה נותן מכה כשהרגליים שלך לא "נטועות" באדמה, זו הפרעה.
אם אתה נותן מכה ופוחד שיכאב לך (או למטרה) – זו הפרעה.
אם אתה נותן מכה לכיוון אחד אבל מפנה את הגוף לכיוון אחר – זו הפרעה.
ועוד…

התהליך של לימוד אמנות לחימה, הוא במידה רבה תהליך של "סילוק הפרעות" – פסיכולוגיות וגופניות כאחד.
ברפואה הסינית (ולא רק) קוראים לזה "חסימות"; בפסיכולוגיה המערבית קוראים לזה "עכבות". הרפואה המערבית, עד כמה שידוע לי, לא ממש מתייחסת לנושא – אבל שיטות כמו אלכסנדר ופלדנקרייז בהחלט כן, ואולי גם שיטות אחרות שאינני מכיר.

"חסימה" זה כל דבר שמפריע לך להגיב נכון למצב (= "לזרום").
המצב יכול להיות פסיכולוגי (אתה פוגש באשה שממש מתאימה לך, אבל פוחד לגשת לדבר איתה כי אתה מתבייש), רפואי (וירוס מתקיף ומערכת החיסון שלך עסוקה בתגובה לוירוס הקודם, שכבר חוסל, ומתעכבת בתגובתה), או צבאי (אתה יכול לתת מכה שתסיים את הקרב אבל אתה חושש שתיפגע במהלך ההתקפה)…
או כל דבר אחר.

ככל שאתה משתחרר מהחסימות שלך, היכולת שלך גדלה – לא רק בתחום X עליו אתה מתאמן, אלא בכל תחום (וככל שהאימון שלך יותר "הוליסטי", כך ההשפעה שלו תהיה יותר "הוליסטית"!). כך, שיפור הריכוז במצב לחימה יכול לעזור לך לעבור בהצלחה טסט לנהיגה, או בחינה פסיכומטרית, או ראיון-קבלה לעבודה.

ולהיפך: פגיעה ביכולת שלך בכל תחום נתון, תתבטא גם בכל תחום אחר – אם נפגעה לך רגל, זה ישפיע לא רק על בריאות הרגל אלא על כל הגוף, כולל מערכת החיסון (בזמן החלמה אדם פגיע יותר למחלות), וכן על מצב-הרוח (פציעה מובילה הרבה פעמים לדיכאון, והחלמה – לשיפור מצב-הרוח), על יכולת הריכוז, ועל היכולת לבצע עבודה (=צ´י) בכלל.

לסיכום:
"צ´י" הוא היכולת לבצע כל סוג של עבודה, כולל המאמץ המנטלי הכרוך בה (לצורך הענין, חשיבה היא עבודה);
"חיזוק הצ´י" הוא התהליך של "הסרת חסימות", או "שיפור הזרימה", והוא מנטלי (=פסיכולוגי) בדיוק באותה המידה שהוא פיזי;
מכיוון ש"צ´י" הוא כל הנ"ל, הוא אינו מאפשר שום דבר שמעבר לטבע (אולי מעבר לידיעותינו כרגע – אבל לא "על טבעי" בשום צורה).

כאן הערה: מכיוון שיש שיטות שונות לחיזוק הצ´י, הדרך "הטובה ביותר" לכך, לפי הגדרה זו, הוא הדרך שבה, ע"י תרגול תחום אחד, ניתן לשפר את היכולת במגוון הרחב ביותר של תחומים אחרים, נפרדים.
לדוגמא, מדיטציה בישיבה יכולה שלפר את היכולת בתחומי הריכוז, הרגיעה, החשיבה הממוקדת והנשימה – אבל היא לא תשפר את היכולת להזיז דברים כבדים ממקומם, או לרוץ, או להתגונן.
ריצה תשפר את היכולת הפיזית, אבל לא בהכרח את מיקוד החשיבה.
לא כל צורת אימון משפרת את היכולת לבצע עבודה (=צ´י) בכל תחום אחר.
הסיבה לכך שדוקא אמנות הלחימה היא (לדעתי, ורק לדעתי) האימון הטוב ביותר לחיזוק ה"צ´י", היא העובדה שאמנות-הלחימה היא הדבר הכי "הוליסטי" שקיים, כי היא מקיפה מגוון של כישורים שאין לו אך ורע בשום תחום אחר, אותם צריך ללמוד, לתרגל, לבדוק ולנסות בתנאים קרובים ככל האפשר למצבי אמת.
והסיבה לכך שהטאי-צ´י (לדעתי, ורק לדעתי) היא אמנות הלחימה העדיפה ביותר, היא הדגש הרב ששיטה זו נותנת לענין ה"צ´י", גם אם זה בא (זמנית!) על-חשבון יכולת הלחימה.
אבל זו רק דעתי, כמובן.

אחרי כל ההסתייגויות, בדבר אחד אני בטוח: מי שיתאמן נכון, לאורך זמן ותחת מורה אמיתי, יגיע בסופו של דבר להבנה – אינטואיטיבית, שאי-אפשר לנסח במלים, אבל הבנה – של צ'י.

 

המאמר מופיע גם ב-NRG, תחת הכותרת "פרדוקס הצ'י".

להזכיר לחכמים לאחר המעשה…

נכתב ע"י מרדכי כפרי

בדיון על הכישלונות של מלחמת לבנון השנייה מצטיינים בעיקר "חכמים לאחר המעשה". זכרונם הקצר משכיח מהם את העובדה שלרוב הם חייבו ותמכו במדיניות ומעשים שלמעשה קדמו וגרמו לכישלונות שהיו למנת חלקינו באותה מלחמה. 

במלחמת עיראק התברר סופית שצריך לשנות את דרכי המלחמה כי נשק אנטי טנקי – טילים – נעשה הרבה יותר יעיל ומסוכן ליכולת  הטנק לשרוד בקרב. במלחמה הזאת חיל אוויר היה הכוח התוקף וכוחות היבשה באו בעקבותיו והשתלטו על השטח לאחר שבירת האויב מן האוויר. בצה"ל למדו לקח זה וחיל אוויר זכה למקום ראשי בהצטיידות ואימונים. זה הביא גם להזנחה של השריון באימונים וגם למחסור בציוד – כפי שנודע לנו לאחר המעשה.

מפקד חיל האוויר חלוץ נבחר לרמטכ"ל, ורבים חייבו את הבחירה הזאת כציון לשינוי בדרך הלחימה. היום הם אומרים את ההיפך, אלא ששום דבר לא השתנה בדרכי הלחימה וסבלנו מפגיעות רבות בטנקים שלנו. חיל אוויר הוא שהצליח, גם בלבנון, לגרום לחיזבאללה לבקש הפסקת אש, ויכולנו לקבל אותה כבר אחרי כמה ימי הפצצה. מדוע בחרנו להלחם חודש ימים? זהו עניין להיסטוריונים שידעו יותר מאיתנו כי  תפקידם הוא באמת להיות חכמים אחרי המעשה, בניגוד לפוליטיקאים ופובליציסטים שמתיימרים להיות חכמים תמיד ומראש ומסתמכים על הזיכרון הקצר של הציבור כדי להשכיח את דעותיהם לפני המעשה.

כשאיש חיל האוויר נבחר לרמטכ"ל, היה איזון לחסרונותיו בענייני קרב היבשה כי היו מעליו "רמטכ"ל  על" בדמות שר הביטחון מופז ומעליו "שר ביטחון- על" בדמות אריק שרון. רצה הגורל ושרון מצוי בבית החולים. אולמרט, בגלל שיקולים פוליטיים משלו, החליף גם את שר הביטחון מופז – איש חילות היבשה – בפרץ, שהגדיר את עצמו בכניסתו לתפקיד כ "גנרל חברתי". כעת לא היה מעל לחלוץ שום כוח בעל סמכות שיכול היה לאזן אותו בדרכי חילות היבשה. היה לו סגן איש חילות היבשה והוא אפילו מונה לראש חזית הצפון – על, אבל בפועל ביבשה היה בלגן ולא פעילות מאוזנת.

כאשר פרץ נבחר לשר הביטחון רבים חייבו את הצעד הזה מתוך שיקול פוליטי הגיוני שלצבא יש יותר מדי השפעה על הממשלה, וששר ביטחון אזרח יאזן זאת ויחזיר תקציבים לענייני חברה וגם יאזן את מדיניות הביטחון במגמה לקידום השלום. זאת היתה אז הדעה המקובלת ומי שלא קם נגדה אז ומתיימר להיות חכם יותר היום אינו ראוי ללמד אותנו לקראת המחר כי לכך לא תתכן חוכמה לאחר המעשה. ידוע למי ניתנה הנבואה… תבונה מאפיינת זהירים יותר ובודקים לפני המעשה.

אני כותב את הדברים האלה כי לדעתי אנו נתונים בהשפעה של היסטריה פוליטית שהיא מסוכנת יותר מהפצצה האיראנית. אנו נחליף כעת רמטכ"ל שנכשל ברמטכ"ל שייעודו להצליח במלחמה שהיתה וכבר לא תהיה כמוה. אחרי זה מה התועלת בהוספת שר הביטחון שהיה רמטכ"ל או מפקד חיל הים לשעבר? או בהחלפת אולמרט במועמד עוד פחות מנוסה ממנו? צריך להבין שכולנו בני אדם ולא יותר. דרכו של האדם הוא לנסות מעשים וללמוד מטעויותיו. מי "שרואה את הנולד" לרוב אינו משפיע על החיים הפוליטיים.

מרדכי כפרי
קיבוץ גלאון
כל הזכויות שמורות למרדכי כפרי

פירגון לאחי

"והוא בכלל לא ידע שהוא כזה" – אחי אומר, שאילו היו מבקשים ממנו לכתוב מחמאות על עצמו, לא היה מעיז לשבח את עצמו כמו ששיבחוהו בעכבר העיר, ועוד בלי לספר לו; נודע לו על הכתבה רק מלקוח שהזמין אותו אחרי שקרא את הכתבה. אני, שראיתי אותו מהצד לא פעם, בכלל לא מופתע…

מחר יראיינו אותו בתכנית הבוקר של ערוץ 10. אם אתם מתכננים איזו הפעלה, יום הולדת, בר/ת-מצווה או משהו דומה, שווה לבדוק מה יש לו להציע.

רק לקבל שמץ של מושג (כי התצלום בכתבה לא עושה לו צדק): לזה קוראים "פרפר אש", והוא יודע לעשות הרבה, הרבה יותר מזה.

 

 

משוררים לתינוקות

בספרות העממית, בפולקלור ועל מדפי הספרים והדיסקים אפשר למצוא הרבה שירים לתינוקות, אבל אין כמעט תיעוד לתופעה בה אני מוצא את עצמי נתקל שוב-ושוב לאחרונה, כאב לתינוקת חדשה: תופעת המשוררים לתינוקות. לא ידוע לי על מישהו שטרח להביא צורה זו של שירה להקלטה והפצה. התופעה עצמה מוזרה, חוצה שפות, דורות וארצות מוצא, ומשותפת כנראה לשני המינים, למרות שנראה שהגברים מעט מתקשים בה; הכישרון טמון בהם, אבל הם מתביישים בהתחלה. אולי הם חושבים שזה "לא גברי".

גברים, נשים, בני-נוער (בעיקר נערות), כולם עושים זאת: ממציאים שירים לתינוקות, בעיקר שירי נונסנס. לא משנה מי האיש ומה גילו, לא משנה מי התינוק שיחזיק ביד – אנשים ממציאים שירים לתינוקות, אם זה מלים לשיר קיים או מלים ומנגינה חדשים לגמרי, הכל כדי להרגיע תינוק בוכה או כדי להצחיק תינוק אדיש, או פשוט כדי ליצור קשר.

כנראה שאין משמעות מיוחדת לשאלה מה בדיוק שרים; ראיתי סבתא שרה לנכדה בוכה את ההמנון הלאומי, וראיתי את אשתי (משוררת-לתינוקות מדהימה) שרה לקטנה שלנו אוסף הברות חסר-פשר מלווה נעימה שאיש לא כתב ולעולם לא תתועד (כי אינה ניתנת לשחזור), וזוכה לחיוכים, תנועות ידיים ורגליים נרגשות וקריאות "אה! אה! הממם!" לעידוד הדרן.

מתישהו, מישהו יעשה על זה דוקטוראט בספרות, או מוסיקה, או שניהם; בינתיים, לא נותר לי אלא להתפלא איך השתנתה האומנות הזו, שכאשר צפיתי באחי מדגים אותה לפני כמעט עשר שנים על בתו חשבתי שעבר אירוע מוחי והתחיל לדבר שטויות, בעוד שהיום אני שותף נלהב ליצירה… מסתבר ש"זה אחרת כשזה שלך".

והרי, לדוגמא, אחת התרומות של משפחת כפרי לאמנות השירה לתינוקות:

"נועה הקטנה
מלים ולחן: אשתי

נועה, נועה, נועה
נועה הקטנה
מה ניתן לנועה?
ניתן לה מתנה

טוּ-טוּ-טוּ-טוּ- טוּ,
טה-טה-טה-טה-טה,

מה ניתן לנועה?
ניתן לה בובינועה

טוּ-טוּ-טוּ-טוּ- טוּ,
טה-טה-טה-טה-טה,

נועה הקטנה
ניתן לה מתנה
מה ניתן לנועה?
ניתן לה בובינועה

טוּ-טוּ-טוּ-טוּ- טוּ,
טה-טה-טה-טה-טה."

כל הזכויות שמורות 🙂

עשרת הדיברות למאחרים לשיעור

ע', שהגיע לשיעור האחרון באיחור קל של כארבעים וחמש דקות, נתן לי הזדמנות להזכיר לכולם את עשרת הדיברות למאחרים:

1. עדיף לאחר מאשר לא להגיע.
2. מוטב מאוחר מלעולם לא.
3. חלק מהשיעור עדיף על כלום.
4. לפחות נספיק לצאן-צואן…
5. רצוי להודיע מראש על איחור, אם אפשר.
6. המאחר ישתדל שלא להפריע למהלך השיעור, ויעשה לעצמו חימום זריז לפני שיצטרף.
7. עדיף לצאת מוקדם מאשר לא להגיע בכלל.
8. טובה מנה ראשונה בלבד מבטן ריקה.
9. לפחות נספיק להצ'י-דאנקין…
10. רצוי להודיע על יציאה מוקדמת מהשיעור מראש, אם אפשר.

להתראות בשיעור!