ארכיון קטגוריה: חמש דקות ביום – יומן אימון

שבת בבוקר. שינג-אי.

שבת בבוקר, קפה, עוגיות של פסח, שינג-אי. הגוף רוצה פי-צ'ואן.
רוצה, יקבל, למה לא?
בלי רקיעות בינתיים – הרגליים עוד לא מאמינות שחזרתי להתאמן (גם אני לא), צריך להתייחס בעדינות.
צעד, נשימות, צעד, עוד כמה נשימות. אני לא אוהב מוסיקה עם טאי-צ'י – מוציא אותי מהקצב של הנשימה והדופק למשהו חיצוני – אבל שינג-אי תמיד מזכיר לי פלמנקו, עם העצירות שלו והרקיעות.
לא סופר צעדים, פשוט זז ועוצר, זז ועוצר, עם קלרה מונטס ששרה לי סביליאנאס:

בסוף עשיתי את חמשת האלמנטים, והקאטה הראשונה.

אולי מחר את הקאטות הבאות?

נראה מה הגוף ירצה…

במקום Blood & Chrome

אז במקום לעשות סדרת מד"ב כמו שצריך, הם הלכו ועשו "20 שנה לפני" לבטלסטאר גלאקטיקה, על אדאמה הצעיר, וקראו לזה Battlestar Galactica: Blood & Chrome, ושיחררו את זה באינטרנט במקום בטלוויזיה, בפרקים של 7 עד 18 דקות. ולמכירה ב-DVD, למי שרוצה לראות ברצף. וזה עשוי טוב, לא פחות טוב מהסדרה שהולידה את זה.

ואני, אחרי שסוף סוף שרדתי את המבחן במימון (ומחזיק אצבעות לציון), אחרי שהילדים והאישה ישנים, מתחיל לראות את פרק 7 שבו עצרתי….

ועוצר שוב, וקם, והולך לזרוק את הפח ולעשות קטה.

בחוץ קריר, בריזה, מריחים אביב (אפצ'י. הרבה, וגם נזלת. לא יודע אם הצטננות או אלרגיה).

איפשהו כּוֹס קוראת, צפצופים כמו שפותחים מכונית מרחוק, עם השלט. צפצוף ל-10 שניות בערך, כמו מטרונום אבל ממש לאט.

מתאים לטאי-צ'י.

אולי מחר אחק את הילדים לטיול לילה, להראות להם את הצפצפה הזו.

בתנועה השלישית בקאטה, פעם ראשונה, יש הפרדה: בין ימין לשמאל, בין קדימה לאחורה, בין אקטיבי לפסיבי.

בין יין ליאנג.

הרבה זמן הייתי יין מדי, לא התאמנתי.

אולי באמת עליתי על גל.

מיים זה בד"כ יין, אבל גלים זה יאנג.

נראה. שבוע הבא משמרת לילה ארוכה, נראה מה יקרה עם הגל.

בינתיים פשוט כיף לעשות קאטה.

עכשיו, נחזור לפרק 7…

99 תנועות

23:29. התחלה.

התנועה הראשונה בטאי-צ'י, בכל השיטות שראיתי, כמעט זהה; בתנועה השניה כבר יש הבדלים גדולים. אצלנו, אם בתנועה הראשונה תנועת הגוף אנכית לגמרי, למעלה-למטה, בתנועה השניה היא סיבובית לגמרי – גם-כן על ציר האורך של הגוף אבל סביבו, לא לאורכו. והיא תמיד היתה לי סוג של חידה, כי אם בתנועה הראשונה למעלה מכניסים אויר ולמטה מוציאים, איך מחלקים את הנשימה כאן?

בשנים הראשונות, המורה תמיד אמר: בתנועה הראשונה למעלה מכניסים למטה מוציאים, אחר-כך תעזוב את זה. אל תתייחס.  לא יודע מה זה עשה לאחרים, לי זה היה כמו להגיד "אל תחשוב על סוס לבן" – אין סיכוי שאחשוב עכשיו על משהו אחר. לקח לי הרבה זמן להניח, ועוד זמן לתפוס שבעצם הוא אמר שם עוד משהו, שלא שמעתי כי הייתי עסוק ב"אל תתייחס" – הוא אמר גם "לנשום טבעי".

לקח לי עוד זמן, הרבה זמן, להבין מה זה אומר, ושה"טבעי" הרבה יותר חשוב מה"אל תתייחס".

לנשום טבעי. ברמה הכי ראשונית ופשוטה – עוד לפני שמתחילים לדבר על נשימת סרעפת או בטן ואם ההוצאה אקטיבית או פאסיבית – זה אומר קודם כל לא לעצור את הנשימה. 99 תנועות, לא משנה מתי אתה מכניס ומתי מוציא, רק לא לעצור את הנשימה. לתת לה לזרום בלי עצירה. זה אמור להיות פשוט…

23:29. התחלה.

אם לתנועה הראשונה יש איזשהו וו להיתלות עליו, לדעת שאם את זה אני עושה נכון אז כל השאר ילך בסדר (כתבתי על זה אתמול), בשניה אין לי. זה מסתדר או שלא, יותר טוב או פחות, ומה שבא ברוך הבא. אחריה כבר יש הפרדה לצדדים ולקדימה ואחורה וכל השאר, אבל כאן עוד הכל סביב המרכז, ימינה למעלה, מרכז למטה, שמאלה למעלה, מרכז למעלה, וממשיכים.

אני מגיע לסוף החצי הראשון ושם לב שאני לא זוכר איך הגעתי אליו. מתחיל לשחזר את התנועות בקאטה כדי להיזכר אם עשיתי או דילגתי, ומגיע למסקנה שכנראה שעשיתי, אבל חשבתי על משהו אחר. אז ממשיך לחצי השני, ולקראת הסוף זה שוב קורה – דילגתי על תנועות? אני לא זוכר שעשיתי קטע של כמה דקות… אז אולי לא עשיתי אותו? אני ממשיך עם הקאטה, מזכיר לעצמי להסתכל על השעון בסוף. זמן טוב לקאטה הוא חצי שעה. בדרך כלל הייתי עושה קצת יותר מהר. כמה שהנשימה יותר זורמת, יותר איטית,כך אפשר להאיט גם את תנועת הגוף. בסוף הקאטה אני אסתכל בשעון, לבדוק כמה זמן (=תנועות) חסר לי.

23:59. סיום.

כנראה שלא החסרתי, אבל הראש טייל במקום אחר מזה שבוא היו השאריות.

לטיפול בהמשך…

תנועה ראשונה "נכון"

התנועה הראשונה בטאי-צ'י, בכל הקאטות של כל הסגנונות שראיתי, כמעט אותה תנועה: הגוף עולה עם הידיים ויורד עם הידיים. הכי בסיס, הכי פשוט שיכול להיות… והכי מסובך והכי קשה.

ואם את התנועה הראשונה הזאת עושים "נכון", כל המשך הקאטה מרגיש פשוט… נהדר. "נכון", בשבילי, זה משהו שקצת קשה להסביר במילים: הצבה נכונה של מרכז הכובד, טיפה לפני העקבים, כך שמרגישים את הקו שמחבר את העקבים, המרכז והקודקוד, ושמירה על הקו הזה לאורך כל התנועה. כשזה מצליח, זה מרגיש פשוט נהדר.

חצי קאטה 🙂

לחשוב צעיר זה ללמוד (לעשות) דברים חדשים

אחרי הרבה זמן שלא, עשיתי קטה. לפעמים זה מסדר דברים בראש, לפעמים מעלה שאלות. הפעם עלתה לי מחשבה, לא חדשה אבל רעננה (בשבילי), על הקאטה, והשיטה, וכמות החומר שיש ללמוד. וגם, על כמה זה כיף לעשות קאטה. אפילו כשאתה לא בכושר והרגליים רועדות אחרי.

אין כאן משהו עמוק במיוחד. פשוט עלה לי באימון ורציתי לכתוב, כדי לסדר את זה בראש.

התבלבלתי בזמן הקאטה. איפשהו בחצי הראשון, דילגתי על העננים והבעיטות והגעתי ל"עגור"; כשהבנתי, חזרתי, עשיתי הכל והמשכתי בלי תקלות (אני מקווה) עד הסוף. זו קאטה ארוכה: 99 תנועות, חצי שעה בקצב "נוח", זה לא מעט. אם לא מתאמנים הרבה זמן, קל לשכוח את הסדר. קל להתבלבל, במיוחד שהרבה תנועות חוזרות שוב ושוב. אחרי שלומדים את כל תנועות הקאטה, עוברים כמה חודשים של תרגול עד שזוכרים את הסדר בלי תקלות.

ואז, מתחילים לשאול את המדריך/מורה, מה לומדים עכשיו? מה הלאה? את הקאטה אני כבר יודע, רוצה חומר חדש!

ואז אומרים לך (אם עוד לא אמרו את זה קודם) שאצלנו צריך להתאמן כמה שנים רק על הקאטה (וכל מה שעושים בשיעור, כמובן: סואי-סו, טאן-רן, הצ'י-דאנקין, צאן-צ'ואן, עבודה בזוגות) לפני שלומדים חומר חדש. לימוד לעומק, לא לרוחב. לא מספיק לעשות את התנועות של הקאטה, צריך לעשות אותן נכון, לפי העקרונות שמסבירים מהשיעור הראשון עד האחרון, ובשביל זה צריך לחזור עליהן עוד ועוד, להעמיק את ההבנה – ולימוד חומר חדש, בשלב הזה, רק מפריע. צריך להעמיק בחומר.

וזה לא שבשיטה אין רוחב – כשעוד התאמנתי בצורה סדירה, היה לוקח לי ארבע שעות לעשות אימון סולו שלם של כל מה שידעתי פעם אחת (רק לעתים נדירות היו ארבע שעות פנויות; הייתי מחלק את החומר לימים). ואני ידעתי פחות מחצי מהחומר שיש לדעת בשיטה. למאסר וונג פו-לאי, כך סיפר ניר, לוקח 8 שעות לעבור על כל מה שהוא יודע.

זה המון חומר ללמוד – וחלק מזה כולל קאטה של שלוש שעות (פה-קואה). מי לעזאזל צריך כל כך הרבה חומר באמנות לחימה?! עד שאתה יודע הכל, אתה כבר זקן מדי להילחם!

והיום, בזמן הקאטה, נזכרתי בתשובה, שבהתחלה לא הבנתי, ואחר כך לא הסכמתי איתה, והיום (נדמה לי ש) אני מבין: כדי שתישאר תלמיד. לא כדי שתמשיך לשלם דוקא – הרי אפשר ללמד את כל השיטה לרוחב, בלי להעמיק. אבל מי ש"יודע את כל השיטה", מפסיק להיות תלמיד – הוא מאסטר. הוא מפסיק ללמוד. ומי שמפסיק ללמוד, מתחיל להזדקן… כמו שאני מרגיש היטב, מאז הפסקתי.

עשו כל מיני מחקרים על התוצאות הקוגניטיביות של הזדקנות; אחת הידועות היא שככל שמזדקנים, כך יותר קשה ללמוד משהו חדש. אבל תופעה שמתחילים לגלות את יישומיה בשנים האחרונות, היא שגם ההיפך נכון – לימוד של דברים חדשים יכול לעכב הזדקנות. אבל לא כל דבר חדש שלומדים מעכב הזדקנות, אלא רק לימוד לעשות משהו חדש. מחקרים מדברים על ג'אגלינג, נגינה, ודברים דומים, ללמד את הגוף לעשות דברים חדשים. זה גורם למוח לייצר קשרים חדשים בין תאי-עצב (או משהו, זה לא התחום שלי) ובכך מעכב את תהליכי ההזדקנות – ובאמנות לחימה אפשר כל הזמן ללמד את הגוף לעשות דברים חדשים.

ואפשר גם לא – יש שיטות שבהן יש "מעט חומר" (קיודו, קנדו, לדוגמא), ויש כאלה שמתוך עיקרון מלמדות הרבה חומר מהר – כי צריך להכין את הלוחם לקרב, או לתחרות, או כי מלמדים את העקרונות דרך הטכניקות. ויש שיטות, כמו שלנו, שמשאירות הרבה חומר ל"אחר-כך", מתוך עיקרון. חלק מהשיטה "סגור" רק להיישי, חלק אחר רק לניושיצו, וחלק פתוח אבל לא מתאמנים עליו כל הזמן כך שתמיד אפשר להפתיע עם חומר מוכר עם טוויסט חדש – כמו לתרגל את כל התנועות בקאטה בתור טאן-רן, או לעשות את כל תנועות הטאן-רן בהליכה, או הפוך, או עוד כל מיני "פטנטים" שלוקחים את המוכר והופכים אותו לחדש.

כשעוד לימדתי, כל פורים הייתי עושה שיעור "נהפוך הוא" – עושים את הקאטה מהר ואת הטאן-רן לאט, או על צד שמאל או כל מיני פטנטים אחרים, שמיועדים לקחת את המוכּר ולהכריח אותך – התלמיד – לחשוב עליו מכיוון חדש, בלי לוותר על העקרונות של הישן (שחרור, מרכז, יציבה, נשימה, באלאנס). והעניין הוא, שבתרגול כזה אין טעם אם אתה עושה את הדברים האלה ממילא, כחלק מהאימון היומי (אם, נניח, אתה רווק נטול בעיות פרנסה ויש לך 40 שעות פנויות ביממה).

כי כדי להסתכל על חומר ישן כאילו הוא חדש, צריך לעשות אותו בצורה שאף פעם לא עשית, מחד, ולהקפיד על אותם הדברים עליהם תמיד הקפדת, מאידך. זו אחת הסיבות שסדנאות קשתות היו נותנות כל כך הרבה במיוחד לאנשי טאי-צ'י. אבל אני סוטה מהנושא. הנושא הוא שכל פעם שאתה לומד לעשות משהו חדש (או משהו ישן בצורה חדשה), אתה מעכב הזדקנות. לפחות בקצת. אילו היינו לומדים את כל השיטה בעשר שנים, מה היה נשאר ללמוד אחרי כן?

וכל זה עלה לי בזמן הקאטה, היום. לפני שעה.

כדאי לעשות קאטה…

הכי קשה בטאי-צ'י

סיפרו לי פעם על מורה מפורסם ליוגה, שנשאל מהי התנוחה (אסאנה) הכי קשה ביוגה?
"לפרוס את השטיח עליו מתאמנים", ענה המורה.
בגרסאות אחרות ששמעתי זה מזרון, או מרבד.

אחרי ששמעתי, הבנתי שהתנועה הכי קשה בטאי-צ'י, היא הסואי-סו הראשון. התנועה הראשונה של האימון, הדבר הראשון שמראים לתלמידים חדשים, הדבר הכי פשוט, הכי קל והכי אינטואיטיבי. זה ש"הפוך בו והפוך בו, כי (כמעט) הכל בו". התנועה הראשונה באימון, היא הכי קשה. כי הכי קשה, זה להתחיל. ברגע שהתחלת, הכל כבר זורם.

אמצע השבוע, אמצע הלילה, סוף משמרת, יוצא מהאוטו לחזור הביתה; ינואר אבל איכשהו לא נורא קר. אם היינו בקיץ היינו קוראים לזה חמסין… אבל זה חורף, אז לא קוראים לזה. זה פשוט כאן: לילה לא נורא קר. מישהו ביקש ממני ללמד טאי-צ'י. אי אפשר ללמד משהו שלא מתאמנים עליו. כבר קרוב לארבע שנים שאני לא מתאמן. לא מגיע לשיעורים וכמעט שלא מתאמן בבית. איך אפשר ללמד כשלא מתאמנים? לפני הכניסה לבית אני עוצר, שם בצד כמה דברים שסחבתי הביתה מהאוטו, מוריד את השעון מהיד ומתחיל את הסואי-סו הראשון.

ומשם הכל זורם, כאילו רק אתמול התאמנתי כרגיל: סואי-סו, טאן-רן, הצ'י-דאנקין, קטה, צאן-צ'ואן. הרגליים רועדות מהמאמץ בסוף והגם והכתפיים מרגישים נוקשים, אבל הכל שם, כאילו לא הפסקתי מעולם להתאמן.

"הפוך בו והפוך בו, כי (כמעט) הכל בו"
הסואי-סו הראשון הוא סוג של קסם. תן לאנשי טאי-צ'י לעמוד יותר מחמש דקות, וחלק מהם יתחילו לעשות אותו בלי לשים לב. כמעט כל מי שמחזיק תינוק בידיים, עושה את הסואי-סו הראשון עם הגוף והרגליים, בלי לשים לב. קח קבוצה של אנשים שבאו לשיעור נסיון, לא מכירים לא אחד את השני ולא את המדריך, והוא לא צריך כמעט להגיד כלום – נעמד עם הגב לקיר הכי רחוק מהדלת, פנים אל הקבוצה, אומר "שלום לכולם, אנחנו רוצים להתחיל" ומתחיל סואי-סו. כולם יעשו כמוהו, בלי שיגיד כלום. זה תרגיל כל כך "פשוט", כל כך "בסיסי". עומדים עם פיסוק ברוחב הכתפיים, כפות רגליים מקבילות, ברכיים כפופות, ידיים שמוטות. ומסובבים את הבטן ימינה ושמאלה; ימינה מכניסים אויר, שמאלה מוציאים. את הידיים משאירים שמוטות, יקרה להן מה שיקרה. אם מסובבים את הגוף והידיים משוחררות, הן יתנפנפו באויר, יחד עם תנועת הגוף. ימינה, שמאלה. ימינה שמאלה. את כל ההסברים על מה עושים בשיעור, על מה זה בכלל טאי-צ'י, אפשר לתת בזמן שעושים את התרגיל הזה. בלי להגיד כלום, מראים לתלמידים את אחד התרגילים הכי חשובים שיש, עד כדי כך שאפשר לקרוא לו "סוד" מרוב שהכל נמצא בו – ואף אחד לא יבין, עד שלא יחזור על התרגיל הזה כמה אלפי פעמים. ואז כבר לא יצטרך שיגלו לו שום סוד, כי הכל כבר יהיה גלוי לפניו, פשוט כי התאמן. כי הכל שם: שחרור, תנועה מהמרכז, נשימה, מדיטציה בתנועה, יציבה, שיווי-משקל…

היתה תקופה, כשעוד הייתי רווק, שהייתי מתאמן בלילות, בחושך, בלי שעון; מתחיל סביבות 21:00, מסיים מתי שמסיים והולך לישון. מתישהו שמתי לב שאני חוזר הביתה מאוחר. ממש מאוחר.  כשהגעתי הביתה פעם ב-23:30 החלטתי לבדוק מה לוקח לי באימון כל כך הרבה זמן – עשיתי אז רק טאי-צ'י, עוד לא התחלתי עם שינג-אי וכל האימון היה סואי-סו, טאן-רן, הצ'י-דאנקין, קאטה וצאן 'ואן. הכל יחד אמור לתת אימון ש שעה, או קצת פחות. כשלקחתי אתי שעון לאימון ומדדתי כמה זמן לוקח כל דבר, גיליתי שאת הסואי-סו הראשון הייתי עושה במשך כמעט שעה, בלי לשים בכלל לב.

הכי קשה בטאי-צ'י

סיפרו לי פעם על מורה מפורסם ליוגה, שנשאל מהי התנוחה (אסאנה) הכי קשה ביוגה?
"לפרוס את השטיח עליו מתאמנים", ענה המורה.
בגרסאות אחרות ששמעתי זה מזרון, או מרבד.

אחרי ששמעתי, הבנתי שהתנועה הכי קשה בטאי-צ'י, היא הסואי-סו הראשון. התנועה הראשונה של האימון, הדבר הראשון שמראים לתלמידים חדשים, הדבר הכי פשוט, הכי קל והכי אינטואיטיבי. זה ש"הפוך בו והפוך בו, כי (כמעט) הכל בו". התנועה הראשונה באימון, היא הכי קשה. כי הכי קשה, זה להתחיל. ברגע שהתחלת, הכל כבר זורם.

אמצע השבוע, אמצע הלילה, סוף משמרת, יוצא מהאוטו לחזור הביתה; ינואר אבל איכשהו לא נורא קר. אם היינו בקיץ היינו קוראים לזה חמסין… אבל זה חורף, אז לא קוראים לזה. זה פשוט כאן: לילה לא נורא קר. מישהו ביקש ממני ללמד טאי-צ'י. אי אפשר ללמד משהו שלא מתאמנים עליו. כבר קרוב לארבע שנים שאני לא מתאמן. לא מגיע לשיעורים וכמעט שלא מתאמן בבית. איך אפשר ללמד כשלא מתאמנים? לפני הכניסה לבית אני עוצר, שם בצד כמה דברים שסחבתי הביתה מהאוטו, מוריד את השעון מהיד ומתחיל את הסואי-סו הראשון.

ומשם הכל זורם, כאילו רק אתמול התאמנתי כרגיל: סואי-סו, טאן-רן, הצ'י-דאנקין, קטה, צאן-צ'ואן. הרגליים רועדות מהמאמץ בסוף והגם והכתפיים מרגישים נוקשים, אבל הכל שם, כאילו לא הפסקתי מעולם להתאמן.

"הפוך בו והפוך בו, כי (כמעט) הכל בו"
הסואי-סו הראשון הוא סוג של קסם. תן לאנשי טאי-צ'י לעמוד יותר מחמש דקות, וחלק מהם יתחילו לעשות אותו בלי לשים לב. כמעט כל מי שמחזיק תינוק בידיים, עושה את הסואי-סו הראשון עם הגוף והרגליים, בלי לשים לב. קח קבוצה של אנשים שבאו לשיעור נסיון, לא מכירים לא אחד את השני ולא את המדריך, והוא לא צריך כמעט להגיד כלום – נעמד עם הגב לקיר הכי רחוק מהדלת, פנים אל הקבוצה, אומר "שלום לכולם, אנחנו רוצים להתחיל" ומתחיל סואי-סו. כולם יעשו כמוהו, בלי שיגיד כלום. זה תרגיל כל כך "פשוט", כל כך "בסיסי". עומדים עם פיסוק ברוחב הכתפיים, כפות רגליים מקבילות, ברכיים כפופות, ידיים שמוטות. ומסובבים את הבטן ימינה ושמאלה; ימינה מכניסים אויר, שמאלה מוציאים. את הידיים משאירים שמוטות, יקרה להן מה שיקרה. אם מסובבים את הגוף והידיים משוחררות, הן יתנפנפו באויר, יחד עם תנועת הגוף. ימינה, שמאלה. ימינה שמאלה. את כל ההסברים על מה עושים בשיעור, על מה זה בכלל טאי-צ'י, אפשר לתת בזמן שעושים את התרגיל הזה. בלי להגיד כלום, מראים לתלמידים את אחד התרגילים הכי חשובים שיש, עד כדי כך שאפשר לקרוא לו "סוד" מרוב שהכל נמצא בו – ואף אחד לא יבין, עד שלא יחזור על התרגיל הזה כמה אלפי פעמים. ואז כבר לא יצטרך שיגלו לו שום סוד, כי הכל כבר יהיה גלוי לפניו, פשוט כי התאמן. כי הכל שם: שחרור, תנועה מהמרכז, נשימה, מדיטציה בתנועה, יציבה, שיווי-משקל…

היתה תקופה, כשעוד הייתי רווק, שהייתי מתאמן בלילות, בחושך, בלי שעון; מתחיל סביבות 21:00, מסיים מתי שמסיים והולך לישון. מתישהו שמתי לב שאני חוזר הביתה מאוחר. ממש מאוחר.  כשהגעתי הביתה פעם ב-23:30 החלטתי לבדוק מה לוקח לי באימון כל כך הרבה זמן – עשיתי אז רק טאי-צ'י, עוד לא התחלתי עם שינג-אי וכל האימון היה סואי-סו, טאן-רן, הצ'י-דאנקין, קאטה וצאן 'ואן. הכל יחד אמור לתת אימון ש שעה, או קצת פחות. כשלקחתי אתי שעון לאימון ומדדתי כמה זמן לוקח כל דבר, גיליתי שאת הסואי-סו הראשון הייתי עושה במשך כמעט שעה, בלי לשים בכלל לב.

קטה-נוּם-בה

אם קטה-קום-בה היא הקאטה הראשונה של הבוקר, קטה-נוּם-בה היא האחרונה של היום, זו שאחריה הולכים לישון. לעתים, די נדירות, הן אותה הקטה. בפעם האחרונה שאני זוכר שזה קרה, הייתי במילואים במוצב בבקעה, אחרי משמרת שמירה ותצפית של ארבע שעות שהסתיימה בשש בבוקר, ולפני שש שעות "מנוחה" עד המשמרת הבאה – כשהמנוחה כוללת מקלחת, אוכל, שינה, השכמה ומסדר עליה לשמירה. לא זוכר כבר איך ולמה וכמה, אבל מצאתי איזו נקודה שוממת במוצב ועשיתי קטה. התחלתי אותה קפוא מקור, עייף עד מותש מארבע שעות בעמדה שחלונותיה לא עוצרים את הרוח המקפיאה של החורף. זז לאט, נושם, עם כל העייפות הרגשתי חי כמו שלא הרגשתי הרבה זמן קודם לכן. כשסיימתי והלכתי להתארגן לשינה, העייפות עדין היתה עלי, אבל לא הנוקשות והתשישות. התארגנתי למקלחת-אוכל-שינה בשקט, רגוע, וישנתי כמו תינוק עד ההשכמה למסדר.

אתמול היום בבוקר, מת מעייפות אחרי משמרת לילה וחוסר שעות שינה ביום, הגעתי מהעבודה והגוף פשוט דרש קטה. לא שהיה הרבה זמן לזה, צריך להשכים את הילדים והאישה ולארגן אותם ליציאה, אבל הגוף דרש. אז התחלתי. הקור של התחלת היום (את הזריחה ראיתי באוטו בדרך מהעבודה הביתה), הציוץ של ציפורים, הריח של יום חדש, העייפות של עוד-מעט-אני-הולך-לישון-סוף-סוף, הכל היה בתוך התנועה הראשונה, הנשימה הראשונה של הקאטה. לאט, לאט, לאט הידיים עולות והריאות מתמלאות והגוף עולה, כאילו נמשך מהקודקוד למעלה…

אחר הצהריים, כשהם הגיעו מהגן, לקחתי אותם למגרש המשחקים ובזמן שהם רצו עשיתי שוב את רבע הקאטה, ואחריה את הקאטה הראשונה של פה-קואה, עם העצירות המתבקשות כשילד רץ ומחבק לך את הרגל פתאום, פשוט כי אתה שם, כי אתה אבא שלו והוא בן שלך.

כיף.

קטה-קום-בה

רוני שפירא, אחד מותיקי המרכז, אחראי (עד כמה שאני יודע) על ההגדרה הזו: כך קוראים לקטה הראשונה של הבוקר, זו שאתה עושה עוד לפני הקפה. במקרה הזה, עוד לפני שהתעוררת(י) לגמרי…

הילדה העירה אותי ברבע לשש בבוקר, ביקשה חלב. קמתי להכין, והכל תפוס. אולי בגלל שבוע של חוסר פעילות (חמישה "גימלים" בגלל האצבע), אולי בגלל שכמה שבועות לא התאמנתי (אפילו לא החמש דקות ביום…), אולי פשוט בגלל עייפות, לא יודע. אבל הגב הולך ונתפס בשבוע האחרון, ושאר הגוף איתו. עשר דקות אחרי ההשכמה, הגוף מודיע לי: קטה. עכשיו. אחרת: שביתה.

הזזתי שני כיסאות, שמתי את הילדה על הספה והתחלתי. חשבתי שאעשה רק רבע, אבל הגוף החליט חצי. מי אני שאתלונן?

יש משהו מיוחד בתנועה הראשונה של הקטה, במיוחד בחלק הראשון שלה – הרמת ידיים עם הכנסת אויר. כמה שאתה יותר מנוסה, כך אתה יכול למשוך את הכנסת האויר הזו יותר זמן (כלומר, לעשות את התנועה יותר לאט). לא יודע כמה זמן לקח לי, ואלוהים יודע שאני רחוק מלהיות בכושר, אבל הילדה שאלה אותי מתי הטאי-צ'י הזה ייגמר כבר…? לא עניתי לה. האויר נכנס, ונכנס, ונכנס… והידיים עלו, ועלו, ועלו… הכל כאילו מעצמו, בלי אף טיפה של מאמץ מצידי – אני בכלל הייתי עסוק בלהשאיר את רוב המשקל על העקבים (יש לי נטיה לברוח קדימה). אולי זה מה שעשה את ההבדל.

והגוף זז, והידיים מרחפות באויר כאילו אין להן משקל. משהו מזכיר לי, שוב ושוב, לפתוח את האצבעות – חסר משהו בזרימה כשהן לא פתוחות מספיק, כפות הידיים לא מתחממות. הגב התפוס מוחה על משקל הידיים אבל בכתפיים אני לא מרגיש כלום. בצעד הראשון קדימה (שאיכשהו יוצא לאט) הילדה אומרת מהספה ש"צריך שיווי משקל ממש טוב בשביל מה שאתה עושה", ואני נזכר שהמורה אמר פעם שכדי לפתח שיווי משקל טוב צריך להתאמן על משטח שטוח, לא על אדמה או דשא; זה נראה לי תמיד ההיפך מההגיון, אבל אם מורה לאייקידו הגיע לאותה המסקנה, כנראה שהוא צדק.

צפוף קצת לקטה בסלון. אחרי "להוציא את המחט מקרקעית הים" אני צריך לקחת צעד אחורה, כדי לא להיתקל בארון הספרים; את הבעיטה הצידה (לפני סוף החצי) אני צריך לעשות אל מעל לשולחן… אילו הייתי ממשיך לחצי השני, אני יודע מנסיון שהייתי צריך לתמרן שוב ושוב כדי למצוא מקום לכל הצעדים בקטה.

פעם, כשהייתי צעיר ויפה, חצי קטה היתה מספיקה בשביל לשחרר כל מה שהיה תפוס. היום, אחרי חצי קטה הרגליים כבר רועדות (מזכירות לי שכמה שבועות לא התאמנתי) ואני מפסיק. הגוף לא משוחרר, אבל לפחות ער.  מתארגנים ליום, מצחצחים שיניים עם הילדה, קפה לי, כריך בשבילה לגן, ומתחיל יום.

בשתים עשרה בלילה אני פתאום שם לב שהגב משוחרר. לגמרי. כמו שלא היה כבר כמה שבועות.

זה אומר שיהיה לי כוח להתאמן גם מחר?

נראה…

============

זה לגמרי לא קשור, אבל חשוב: http://www.shooky101.com/?p=66468

אימון

אחת-עשרה וחצי בלילה. מחשבות על ה-"12 חסימות" – איך אני נראה בסרטון, איך הרגשתי כשעשיתי אותו, אותה, איך שינג-אי שונה מפה-קואה, עוד – הוציאו אותי מהבית.

החתול הערס של השכנים מסתכל עלי. מאז אקסלראנדו ((אחד, שניים)), אני לא מרגיש לגמרי נוח ליד חתולים ג'ינג'יים, אבל זה (עד כמה שאני יודע) רק מסתכל. ליד הפנס שמתחתיו אני נוהג להתאמן, מישהו העמיד ממטרה. אני עושה צאן-צ'ואן על חתיכת דשא(-לשעבר) יבש, חושב מה הלאה; אמצע הלילה, כבר התחלתי להזיע, אם אעשה עוד קצת לא אוכל לישון שעה… מסתכל על השטח היבש, השטח הרטוב, המהמורות בשטח… יש מקום לטאי-צ'י, אבל לשינג-אי לא. יש לי כוח לשינג-אי? יש לי כוח להזיע עכשיו, אמצע הלילה? אשתי כבר ישנה… מתחת לפנס אחר אני עושה את הקאטה של חמשת האלמנטים. בלי רקיעה הלוך, חזור, צד שני, עם רקיעה… הקאטות בשינג-אי מושכות קדימה; במקום הזה, אני מגיע לדשא שלא כיסחו כבר הרבה זמן. דשא גבוה הוא מסתור טוב לנחשים… אני מקווה שהם לא כאן, ושאם כן – הרקיעות יזהירו אותם. 43 שנה אני בקיבוץ, ראיתי והרגתי לא מעט צפעים אבל מעולם לא הוכשתי. לא רוצה להתחיל הלילה.

לאט, נשימה עמוקה שלמה בין צעד לצעד. לא צריך להזיע. רק את הקאטה של חמשת האלמנטים, אני אומר לעצמי, ומתחיל את הקאטה השניה. להפתעתי, אני זוכר את התנועות. וכמו שתמיד היה, אז כשעוד התאמנתי, כמו שאת הקאטה הראשונה עשיתי לאט, כך השניה יוצאת הרבה יותר מהירה. אני מאיט את עצמי, הרגליים לא מה שהיו ואפילו שאני על דשא צריך לרקוע בזהירות. מסיים, אפשר להפסיק עכשיו. רק חמש דקות ביום, לא? אפי ויוסי לימדו אותי את השלישית, מתישהו, באחד הגשקואים בבית מאיר, אחרי שהפסדתי חודש בגלל מילואים. איך הלכו התנועות? אני מתחיל את השלישית, מופתע שהגוף זוכר. אם זה הגוף שזוכר ולא המחשבה המודעת, איפה הכוונה בתנועה? אולי צריך את הראשון כדי שהשניה תוכל לעבוד? אולי להיפך, אני זוכר היום כי פעם היתה גם כוונה?

את הרביעית אני מסיים, ומזהה בדרך טעויות; יש שני מעברים שאני לא זוכר. איכשהו הגוף "מחליק" אותם, אבל ברור לי שאלה החלקות ולא התנועה הנכונה.

הנשימה מלאה, כבר מזיע למרות שקריר. כשהגוף לא רגיל לתנועה הוא מתאמץ יותר, מזיע יותר. פי-צ'ואן. כשלמדתי אמרו לי לעשות לפחות מאה צעדים ביום. עכשיו אני עושה עשר. לאט, נשימה שלמה בין צעד לצעד, כמה שיותר כוונה. משהו בפי-צ'ואן עושה את הכוונה יותר קלה למיקוד, או שאולי זה ההרגל?

עכשיו איך אפשר ללכת לישון?

מחר מתחיל לעבוד בשש…