Monthly Archives: פברואר 2004

יין, יאנג ורפואה

מבוא
 
לאחרונה שומעים הרבה על "רפואה סינית", דיקור, טוי-נא, שיאצו ועוד. רבים מתקשים להבין שהרפואה הסינית אינה "חושבת" כמו הרפואה המערבית; לא רק הכלים בהם משתמשים שונים – הרעיונות הבסיסיים, העומדים מאחורי השיטות, שונים בתכלית. על מנת לעמוד על ההבדלים בין הרפואה המערבית לרפואה המזרחית, יש לזכור כי זאת נשענת על הפילוסופיה (והמדע) המערבית ואילו זאת נשענת על המזרחית.

מטרת המאמר הזה היא לתאר את אחד הרעיונות הבסיסיים ברפואה הסינית.
בהמשך יבואו מאמרים שירחיבו על נושאים נוספים, כמו חמשת האלמנטים, שלושת האוצרות, המרידיאנים ועוד.
 
בעוד שהפילוסופיה המערבית היא רדוקציוניסטית בטבעה, ומנסה להבין כל דבר בפני עצמו, כדבר בלתי-תלוי, הפילוסופיה הסינית, ההוליסטית, רואה בפרט דבר חסר-משמעות בלי ההֵקשר לכלל שמסביבו.  דבר זה מקשה עלינו, בני המערב, להבין את הבסיס הפילוסופי עליו ניצבת הרפואה הסינית, מכיוון שנקודת-המבט שלה על המציאות שונה לחלוטין מזו של המערב.
בעוד שבעיני הרופא המערבי, כל טמפרטורה שבין 36.6 מעלות צלסיוס ל-37.5 מעלות צלסיוס נחשבת ל"תקינה", וכל טמפרטורה אחרת מעידה על "מחלה", בעיני הרפואה הסינית אין משמעות למדידה המתקבלת מן המדחום ה"אובייקטיבי".  למשל אוכל יכול להיות "מחמם" או "מקרר", בלי קשר לטמפרטורת ההגשה: פלפל חריף הוא "חם", ומנטה "מקררת", גם אם שניהם יוגשו בטמפרטורת החדר.
אם בראייה המערבית הסיבה למחלה היא חיידק או וירוס, או מחסור בויטמינים, הרפואה המזרחית מסתכלת על מכלול החיים כגורם למחלה – החל מהמצב הגופני, הנפשי, המשפחתי, וכלה במקום העבודה ואורח החיים.
בתפישה המזרחית, חשיפה לחיידק או וירוס אינה סיבה לחלות – הרי יש הנדבקים מכל דבר, ויש שכמעט אף פעם אינם חולים, למרות שאלה וגם אלה נחשפים לאותם גורמים חיצוניים.
בעיני הרפואה הסינית, הסיבה למחלה היא חוסר איזון. אנחנו, במערב, רגילים לחשוב על איזון במשמעות של אדם ההולך על חבל, אבל הסינים מתכוונים לשיווי-המשקל העדין בין גורמים רבים, פנימיים וחיצוניים, ובעיקר בין שני המושגים הידועים: יין-יאנג.
 
יין-יאנג
 
כפי שהוסבר, הפילוסופיה והרפואה הסינית הן הוליסטיות בטבען, ומעדיפות את ההסתכלות על השלם, והבנת הקשרים בין חלקיו השונים, על-פני ההתמקדות בפרטים, אליה רגיל בן המערב.  השלם הוא העולם כולו, ולפני הבנת הסינים, כל פרט מתוכו מייצג את השלם ומהווה שלם בפני עצמו, בו-זמנית.  האדם, כ"שלם קטן בתוך שלם גדול", מקיים בתוכו את אותה המחזוריות הקיימת בטבע מסביבו.
הפילוסוף הסיני לאו-צה, שחי לפני כ-2500 שנה, כתב ב"דאו טה-צ'יאנג": "כאשר הירח מלא הוא מתחיל להתרוקן.  …כשכוח מגיע למקסימום הוא מתחיל להיחלש, וכאשר הדברים הטבעיים מתמלאים הם מתחילים להתפזר.  אחרי הבשלות בא הריקבון ואחרי השמחה בא העצב.  שניים אלה הם המצבים, המשתנים תמידית, של האדם."
 
הסינים משתמשים בצמד המונחים "יין-יאנג" כדי לתאר ולהסביר את העולם והתהליכים הקורים בו.  אחד החוקים הבסיסיים ביותר בהשקפה המערבית על הטבע הוא היות פרטיו מוגבלים על ידי גבולות.  כל דבר בו אנו יכולים לחוש בערת חושינו הוא בעל התחלה וסוף. הפילוסופיה הסינית לא עוסקת בפרטים ובגבולות, אלא בהקשרים בין הפרטים, בהשתנות התופעות בצורה מתמדת, תוך תנועה אינסופית אל שיווי משקל ואז ממנו החוצה וחזרה.  כל זאת מתואר בפילוסופיה הסינית על ידי צמד מושגים יחסיים, אך ברורים: יין (YIN) ויאנג (YANG).

יין, במשמעותו המילולית, הוא "הצד המוצל של ההר".  בצד המוצל קר, הכל נסתר, מעט הפעילות המתקיימת מבוצעת לאט.  היין נחשב לפסיבי, חשוך רטוב, איטי, פנימי וכו'.
יאנג, במשמעותו המילולית, הוא "הצד המואר של ההר".  בצד המואר מאירה השמש, חם, הכל גלוי, הפעילות מהירה ואנרגטית.  היאנג נחשב לאקטיבי, מואר, יבש, מהיר, חיצוני וכו'.
הסמל המקובל לתיאור הצמד יין-יאנג הוא המעגל ובתוכו שתי "טיפות", שחורה ולבנה, הזורמות אחת לתוך השניה (ראה בכותרת).  סמל שתי הטיפות אינו מבטא חלוקה מוחלטת אלא זרימה ושינוי: צד ההר המוצל עכשיו, יהיה מואר אחר-כך, והצד המואר עכשיו, יוצל אחר-כך.  סמל הטיפות הזורמות מבטא את מערכת היחסים בין היין והיאנג,  המורכבת מחמישה תנאים הכרחיים של השוואה וניגוד:
 
א. יצירה הדדית בין היין והיאנג.  למרות שניתן להבדיל בין יין ליאנג, אי אפשר להפריד ביניהם.  הם תלויים האחד בשני ומוגדרים האחד על-ידי השני – כל אחד הכרחי לקיום בן זוגו. לא היינו יכולים להשתמש במילה "גבוה" אם לא הייתה קימת המילה "נמוך", לא היה "ימין" בלי "שמאל".
 
ב. ניגודים יחסיים.  בכל מקלחת נמצא ברז למים חמים וברז למים קרים. המים החמים הם יאנג והמים הקרים הם יין, אולם הגדרות אלו נכונות רק באופן יחסי. המים הקרים מהברז הם יאנג, בהשוואה למי קרח מהמקרר, ומי-הברז החמים הם יין, לעומת מים רותחים מקומקום התה.  כל יין ויאנג יחסיים זה לזה.
           
ג. כל יין ויאנג ניתנים לחלוקה פנימית נוספת.  אותה חלוקה מאפשרת לנו להבין אינסוף תופעות.  בגוף האדם נחשב החלק הקדמי ליין והאחורי ליאנג, אך בחלק הקדמי החזה נחשב ליאנג, כי הוא נמצא מעל לבטן, הנחשבת ליין.  כך שהחזה הוא יאנג בתוך יין, והבטן היא יין בתוך יין.  ניתן להמשיך בחלוקה זו עד אינסוף.
 
ד. טרנספורמצ
ה. 
הדבר היחידי שקבוע בטבע הוא חוסר הקביעות.  שום דבר בטבע אינו קבוע, פרט לשינוי.  היין נע לכוון היאנג, והיאנג נע לכוון היין.  זה טבעו של היקום.  אפילו על הר, שנראה לנו יציב לחלוטין, פועלים באופן תמידי כוחות הרס ובניה. צמח שנובט הוא יאנג, מתפתח מהר ופורץ אל העולם. עם הזמן הוא מאט את התפתחותו, ולבסוף הופך לגזע חזק ויציב – יין. בשיאו הופך היין ליאנג, ולהפך.
 
ה. שליטה וביקורת בין היין והיאנג.  "יותר מדי חום" מבטא "מעט מדי קור".  עולם התופעות חייב לשמור על איזון תמידי. איזון זה יושג רק תוך שליטה ובקרה מתמדת של היין על היאנג, ולהפך.  לדוגמא, במנוע יש מערכת קירור (רדיאטור).  אם חסרים מים המנוע יתחמם, ואם הם יקפאו המנוע לא יפעל כלל.  האיזון בין השניים מאפשר תפקוד תקין ("בריאות") למנוע.
 
יחסים אלה בין היין והיאנג, מבטאים את היחסים הקיימים בעולם וקל וחומר בגוף האדם.  באופן תיאורטי, כאשר הגוף נמצא באיזון, היין והיאנג נמצאים במצב שווה, אבל במציאות, "קו השוויון" הדמיוני בין היין והיאנג נמצא בשינוי מתמיד היות שיחסי הכוחות בין היין והיאנג משתנים ללא הרף.
השינוי הזה הוא מטבעו של עולם: בלי גשם בחורף לא יצמחו פרחים באביב, לא ייווצרו פירות בקיץ ולא יופצו זרעים בסתיו, לקראת החורף הבא.  הזרימה המאוזנת, מיין ליאנג ובחזרה, הכרחית כדי לקיים את החיים עלי אדמות. בצורת בחורף תביא לקיץ שחון, ושטפונות בחורף יביאו לסחיפת אדמה ועקירת עצים. כדי שהטבע יהיה "בריא", צריך איזון בזרימה שבין עונות השנה, שלא תהיה אחת "חזקה מדי" או "חלשה מדי" בשביל האחרות.  לאיזון זה מתייחסים ברפואה הסינית כאשר מדברים על "הרמוניה", והוא קיים באדם כמו גם בעולם כולו.
[X=nextPage=X]
שמונת העקרונות של הרפואה הסינית
 
כדי להבין מצב של חוסר הרמוניה באדם, על מרפא סיני להתבונן בשמונה עקרונות: עליו לדעת אם המצב הוא מצב יין או מצב יאנג, האם הוא חיצוני או פנימי, האם הוא מצב של קור או חום, או מצב של חסר או עודף.  זהו הבסיס להחלטה כיצד לעזור לסובל ממצב חוסר ההרמוניה (מחלה) להגיע למצב של איזון אנרגטי (הבראה). שמונת העקרונות מתחלקים לשתי קבוצות מנוגדות:                 
יין         –   יאנג
פנימי   –   חיצוני
קור       –   חום
חסר       –   עודף
 
במצבי יין, יהיו סימפטומים המשתייכים למצבי חסר, מצבי קור ומצבים פנימיים. טיפוס יין יהיה חיוור פנים, תנועותיו איטיות, דיבור איטי וחלש, רגיש לקור, לשון חיוורת, דופק איטי וללא עצמה.
 
במצבי יאנג, יהיו סימפטומים המשתייכים למצבי עודף, מצבי חום ומצבים חיצוניים. טיפוס יאנג הוא בעל מבנה גוף חזק ובריא, הוא אנרגטי ואינו נתקף במחלות בקלות. כשהוא חולה הוא חולה "חזק" ולזמן קצר. גוון פניו "בריא", תנועות גופו מהירות וחדות, אינו רגיש לקור, הלשון שלו אדומה והדופק חזק.
 
מצב פנימי, מאופיין על ידי מחלות כרוניות המשפיעות על האברים הפנימיים: סימפטומים פנימיים יכולים להראות כשינויים בצבע השתן, בצבע ובצורת הצואה ובצבע הלשון, וגם שלשולים והקאות, כאבים פנימיים כגון בבטן, בחזה, ומתחת לצלעות.
 
מצב חיצוני, מאופיין על ידי מחלות אקוטיות, צמרמורת, תחושת קור וחום לסירוגין, רגישות לתנאי אקלים חיצוניים, כאבים לאורך מסלולי ערוצי האנרגיה, כאבי ראש אקוטיים לשון אדומה ודופק מהיר. כמובן שפציעה, או שבר, אף-הם מצב חיצוני.
 
מצבי חסר, מאופיינים על ידי סימפטומים של חסר וחולשה: חוסר אנרגיה וחולשה כללית, תפקוד לא מלא של אבר או אברים פנמיים, תנועות איטיות, נשימה שטחית, קול חלוש, הזעה ספונטנית, לשון חיוורת ודופק חלש ללא עצמה ובקצב איטי. מצבי חסר הם בדרך כלל מצבים כרוניים, הנמשכים זמן רב.
 
מצבים של עודף, הם מצבים בהם יש יותר מדי ביחס למה שצריך להיות. דוגמאות לסימפטומים של עודף הם כאבים שלא מוּקלים על ידי מגע, עיסוי וחימום. כאבים אלו יכולים להיות כאבי ראש, בטן, גב וכו'.  סימפטומים נוספים של מצב עודף הם חום גבוה, הפרשות ליחה, ועצירות.
 
מצב קור, מאופיין על ידי סימפטומים "קרים": רגישות לקור חיצוני, שתן בהיר מאד, החולה ישן בתנוחה מכורבלת, פנים חיוורים, גפיים קרות, הפרשות וגינליות ללא ריח, הלשון חיוורת ומכוסה בשכבה לבנה, תנועות הגוף איטיות וקצב הדופק איטי.
 
במצבי חום, יהיו סימפטומים של חום: פנים אדומות, עיניים אדומות, צבע השתן יהיה צהוב, דם בשתן, נטייה להתפרצויות זעם, פצעים מוגלתיים על העור (אקנה), הפרשות וגינליות עם ריח חריף, דופק מהיר ולשון אדומה, מכוסה שכבה צהובה.
 
 שמונת העקרונות שתוארו לעיל הם המנחים את המרפא הסיני כדי להבין את מצבו של החולה, לפי הבנת היחסים בין יין ויאנג. התמונה המתקבלת מהתאמת "סיפור המקרה" של החולה לשמונת העקרונות, מראה למרפא כיצד לטפל בו: אדם שעבד בשמש ובחום (יאנג) צריך לשתות מים ולשבת בצל (יין) כדי להחזיר את האיזון לגופו.  לעומתו, אדם שהסתובב בחוץ בסופת שלגים, צריך לאכול אוכל חם ולהתחמם ליד מדורה, לאותה המטרה בדיוק: איזון בין היין והיאנג.  "בריאות", לפי הרפואה הסינית, היא היכולת לשמור על האיזון הזה במצבים משתנים.  כך העיקרון ה"קוסמי", המבטא את האיזון והשינוי ביקום כולו, בא לעזרת המרפא והחולה, כדי להבין את
י-האיזון, כלומר המחלה, ולמצוא דרך להחזיר את האיזון, כלומר – בריאות.
איך עושים זאת ומהן שיטות הטיפול הנהוגות ברפואה הסינית – דיקור, עיסוי, צמחי-מרפא, תזונה, התעמלות (אמנות לחימה) וייעוץ – זהו נושא בפני עצמו, שבכתבה הקצרה הזו פשוט אין לו מקום.
 
סיום
 
הרפואה הסינית, הבנויה על הפילוסופיה הסינית, רואה באדם שלם קטן בתוך שלם גדול – העולם כולו. המתרחש בעולם – חילופי היום והלילה, העונות והשנים – משפיע על האדם, והאדם בתורו משפיע על העולם – צד ומלקט, חורש וזורע, קוצר ואוסף, כורת ונוטע עצים, בונה בתים וכבישים, מוליד ילדים, מזדקן ומת.
האדם, שהוא חלק מהעולם, כפוף לאותם חוקים המתארים את המחזוריות הקיימת בכל דבר. לכן, כשם שנהיגה בטוחה בכביש מצריכה הבנה של הכללים הנהוגים בכביש, כך בריאות האדם תלויה בהבנת הכללים הנהוגים בעולם.  נהיגה בניגוד לחוקי-התנועה תביא לתאונה – גדולה או קטנה, תלוי במצב.  נהיגה ב"שבילי החיים", בניגוד לכללי היין והיאנג, תביא ל"תאונה בריאותית" – אי-נוחות, מחלה או מוות.
 
ב"ספר הרפואה הפנימית של הקיסר הצהוב", הנחשב ל"תנך של הרפואה הסינית", מסופר על "בני האלמוות הקדמונים", שחיו לפי כללי היין והיאנג, ולכן יכלו לאכול כל מזון, ללבוש כל בגד, לגור בכל מעון ולחיות בכל אקלים, בלי שבריאותם תיפגע. לעומתם, האנשים היום (כך לדברי הספר, שנכתב לפני כ-2300 שנה!) אינם מכירים את הכללים ואינם חיים לפיהם: הם אוכלים יותר מדי (יין) ופעילים (יאנג) מעט מדי, מבלים במסיבות (יאנג) בלילה (שהוא יין) ולכן ישנים (יין) ביום (שהוא יאנג), מקיימים יחסי-מין כשהם שיכורים – ואחר-כך מתלוננים שהם לא מרגישים טוב… המבין את הרעיון המרכזי העומד מאחורי עקרון שלמות הניגודים, היין-יאנג, יבין מתוכו איך עליו לחיות כדי לשמור על בריאותו: לעבוד ביום ולישון בלילה, לאכול מספיק ולא יותר מדי, לשמור את כוחו ולא לבזבז אותו.  הספר נותן גם הוראות מפורטות המתייחסות לחילופי העונות והשינוי הרצוי בהתנהגות האדם.  הספר גם מסביר מה ייקרה למי שלא ישמור על הכללים, ואיזה נזקים ייגרמו לבריאותו.
 
כאדם מערבי, שמעתי על היין והיאנג ולא הבנתי אותם.  טופלתי ברפואה סינית כדי לפתור בעיות שרופאים מערביים לא הצליחו לטפל בהן: כאבים ברגליים ובגב, בעיות נשימה ואלרגיות, עייפות והחלמה איטית ממחלות ופציעות.  ברפואה המערבית טופלה כל בעיה על-ידי רופא אחר, ולא היה קשר בין הרופאים השונים: האורטופד לא התעניין בהצטננות הקבועה שלי, והמומחה לאף-אוזן-גרון לא רצה לדעת מה מצב העיכול שלי.
רק כשהגעתי לטיפול אצל מרפאים סיניים, שהסתכלו על מכלול החיים שלי, התחלתי סוף-סוף להבריא.

ביביליוגרפיה:
1. בין שמים לארץ, מדריך לרפואה סינית, מאת הארייט ביינפילד, L.Ac.,  ואפרם קורנגולד, L.Ac.,  O.M.D.
2. The Web That Has No Weaver, understanding Chinese medicine, by Ted J. Kaptchuk, O.M.D.
3. תורה מסין, גישה, אבחנה וטיפול – מאת אילן הורביץ, C.A.
4. הזרימה המחומשת (חמשת האלמנטים), מאת גלעד שדמון

אמנות הלחימה בעצלנות

"באמנויות הלחימה, ובעצם בכל פעילות קשה, צריך המתאמן להכריח את עצמו לעמוד בשגרת-אימונים.
ברגע שיפסיק להתאמן (בלחימה או בציור, היינו-הך) תתחיל יכולתו לרדת; ככל שיתאמן יותר, יכולתו תעלה.
מה שמבדיל בין אמנויות הלחימה לאמנויות אחרות, הוא הצורך לנצח: צייר צריך להתאמן בציור, והמכחול, הצבעים והבד אינם מנסים להפריע לו; כנר צריך להתאמן בכינור, וכינורו (כלי קשה ככל שיהיה) אינו מפריע לו.
אמן הלחימה מתמודד עם אדם אחר, באימונים, כדי להכין את עצמו לקרב אמיתי (שהוא מקוה שלא יבוא); ויריבו אכן יפריע לו, עד-כדי שינסה להרגו. "

(כתבתי את המאמר הזה לפני כמה שנים, כשניהלתי את פורום אמנויות לחימה באתר "עידן הדלי".
בעתיד אעלה לכאן גרסא מורחבת.)

"כי לא לנסות, זה להיות פחות מאנושי"

"דן:
סנסאי, מה צריכה להיות המטרה הגבוהה ביותר שלנו, בלימוד קיודו?
סנסאי:
להביא את עצמנו לכלל שלמות.
דן:
האם אתה הגעת לשלמות?
סנסאי:
כמובן שלא! להגיע לשלמות זה לא בתחום היכולת האנושית.
דן:
אם זה בלתי-אפשרי, אז למה לנסות?
סנסאי:
כי לא לנסות, זה להיות פחות מאנושי."

בתחתית המאמר המצורף, מופיע קישור לדיון על ההבדלים בין קיוּדוֹ – קשתוּת זן – לבין צורות אחרות של קשתות.
ההבדלים האלה מבטאים, לדעתי, את ההבדל בין אמנות לחימה, לשיטת לחימה.

"כי לא לנסות, זה להיות פחות מאנושי"

"דן:
סנסאי, מה צריכה להיות המטרה הגבוהה ביותר שלנו, בלימוד קיודו?
סנסאי:
להביא את עצמנו לכלל שלמות.
דן:
האם אתה הגעת לשלמות?
סנסאי:
כמובן שלא! להגיע לשלמות זה לא בתחום היכולת האנושית.
דן:
אם זה בלתי-אפשרי, אז למה לנסות?
סנסאי:
כי לא לנסות, זה להיות פחות מאנושי."

בתחתית המאמר המצורף, מופיע קישור לדיון על ההבדלים בין קיוּדוֹ – קשתוּת זן – לבין צורות אחרות של קשתות.
ההבדלים האלה מבטאים, לדעתי, את ההבדל בין אמנות לחימה, לשיטת לחימה.

על מדיטציה בתנועה

"יש קשר ידוע בין הריכוז ליכולת הפיזית: ללוליין ההולך על חבל, רגע של חוסר-ריכוז יביא לנפילה; לנוהג במכונית, שניה של חוסר-ריכוז עלולה לעלות בתאונה; ולמתאמן בטאי-צ'י, חוסר-הריכוז פשוט מפריע.

חוסר-הריכוז מתבטא במחשבות שאינן שייכות לענין בו אני עוסק כרגע: אני עושה קטה ומקנא בזה שעומד לידי ויורד נורא נמוך, או שאני עושה צאן-צ'ואן ופתאום נזכר ששכחתי לאסוף את הילד מהגן (ואז איבדתי לא רק את הריכוז)…

איך מתגברים על חוסר-הריכוז? איך גורמים למחשבות הזרות לא להפריע לי באימון? "

המאמר הופיע במקור ברגע קטה, עלון המרכז הישראלי לטאי-צ'י.