ארכיון חודשי: נובמבר 2018

האם החוק ראוי למדינה דמוקרטית?

עכשיו יש לנו ממשלה ימנית. כל מי שתומך בחוקים שהממשלה הנוכחית מנסה להעביר, צריך לשאול את עצמו מה תעשה ממשלה שמאלית עם אותו החוק. הניחו שתמר זנדברג שרת התרבות, מירב מיכאלי שרת החינוך, סתיו שפיר שרת האוצר ושלי יחימוביץ' ראש הממשלה. האם עדיין תתמכו באותו החוק, כלשונו?
אם כן, החוק ראוי לעבור. אם לא, אם החוק מתאים רק לממשלת ימין (או שמאל) אך לא להיפוכה, אזי החוק אינו ראוי למדינה דמוקרטית, בה דרכו של השלטון להתחלף; ומי שאומר "לא יתחלף", ויתר ממילא על הדמוקרטיה.

היום קברנו את דוד לב

היום קברנו את דוד לב, ז"ל. דוד היה בגרעין ציון של השומר הצעיר, יחד עם אבא שלי, גם הוא כבר ז"ל… חבורה של צעירים יהודים סוציאליסטים שעזבו הכל ועלו לארץ ב-51 להגשים את החלום הציוני-סוציאליסטי ולהקים קיבוץ. דוד סיים תיכון בגיל 16, סיים תואר ראשון בגיל 18. אפשר להגיד שאילו היה נשאר בארה"ב, היה מסתדר לא רע, אבל הוא העדיף להקים קיבוץ. במקום זה, התנועה שלחה את גרעין ציון לחזק את גלאון, שהוקם בליל אחת עשרה הנקודות, שנתיים לפני קום המדינה. כשהם הגיעו, העצים עליהם טיפסתי כילד, הגיעו להם בקושי למותניים. חוץ מזה היו רק עשבים וקוצים, והותיקים – עשר שנים מבוגרים מהם – שהקימו את הקיבוץ במוצאי יום כיפור 46 ועצרו את ההתקפה המצרית ב-48. יחד, הם הפריחו את השממה. ומי שלא מכיר את הנגב, לא מבין את המשפט הזה, אבל בנגב יש ירוק רק איפה שיש מים, ויש מים רק איפה שיש צינור, ויש צינור רק איפה שאנשים גרים. והם באמת הפריחו את השממה.

כמעט שבעים שנה מאז שהם הגיעו לכאן. חלקם עזבו, חלקם חזרו לארה"ב או קנדה. חלקם, אולי היותר אידיאליסטים, אולי היותר עקשנים, נשארו פה. חלקם כבר אינם, כמו אבא. ודוד לב. זכרם לברכה. והאדמה של גלאון, אדמה כבדה וקשה ועקשנית, היא אדמה שקשה להזיז. קשה לחרוש אותה, אבל התעקשו. קנו טרטורים, חרשו וזרעו, והוציאו יבול. קשה לשתול בה, אבל התעקשו. הדרים, אבוקדו, חוחובה. וגם עצי נוי בתוך הקיבוץ, כמו אלה שעליהם טיפסתי כילד. קשה לחפור בה. וקשה גם לכסות את הקבר. כאילו האדמה עצמה לא רוצה שנשים בה את מתינו. אבל הוותיקים של גלאון, והאמריקאים אחריהם, החליטו שזה מקומם. והאדמה, קשה ועקשנית, מצאה עקשנים כמוה.

הם יסתדרו טוב יחד.

==========

תוספת, 17/11/2018, 21:24:

בזמן שכיסינו את הקבר, השמיעו את השיר הזה, שאני זוכר מילדותי. האמריקאים של גלאון אהבו את ג'ואן באעז… ובית אחד נתקע לי בראש, שאולי מתאים כל כך לסוציאליסטים שרצו לתקן את העולם, one kibutz at a time:
"If living were a thing that money could buy,
You know the rich would live
And the poor would die"

"IF ONLY STAN COULD SEE THIS!" – How Marvel Studios Can Commemorate Stan Lee

Stan Lee had a cameo role in all the Marvel Studios movies, and we fans got used to seek him out in every new film we saw. It became a part of of the movie experience. Now that he's gone, Marvel Studios could commemorate his legacy by throwing an "If only Stan could see this!" line, spoken by a no-name character, into every movie Stan won't get to be in.

I think he would have liked that.

על תפיסת המשילות של שקד, רגב ונתניהו

אני לא יודע אם המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, דינה זילבר, החליטה בצורה מודעת להתאבד מקצועית, או אם חשבה באמת שתצא מזה בשלום, אך אין ספק שהגיעה להתנגשות חזיתית בין תפיסת תפקידה כמשרתת הציבור והנורמות המשפטיות המקובלות בארץ, לבין אלה של שרת החינוך מירי "מה שווה התרבות אם אנחנו לא יכולים לשלוט בה" רגב, ושרת המשפטים איילת "יועץ משפטי צריך לעשות מה שאומרים לו ולשתוק" שקד. ראוי להתעכב על ההבדלים האלה. זילבר עשתה זאת בנאומה המובא בהמשך, אבל בפשטות: זילבר מייצגת את הגישה שהיתה מקובלת בישראל עד היום, לפיה תפקיד היועץ המשפטי היה לוודא שהמדינה לא עוברת על החוק, ולכן מינויו היה מקצועי כמשרת ציבור; שקד דוגלת בגישה שהיועץ המשפטי צריך להיות משרת אמון, כלומר ימנה אותו השר או ראש הממשלה שלו הוא יועץ, ותפקידו להיות עורך הדין האישי של השר או ראה"מ, ומתוך כך להכשיר כל שרץ שיידרש להכשיר, למשל חוק היועמ"שים, למשל חוק הנאמנות בתרבות.

תפיסה זו אינה באה לבד, אלא בעקבות מספר שנים בהן מעמדם של שומרי-סף מקצועיים בתחומים רבים – כלכלה, אנרגיה, ביטחון, חינוך ועוד – הולך ונשחק, כתוצאה מפעולה ישירה ועקיפה של ראש הממשלה ושרי הממשלה; וכן בתקופה בה מעמד הכנסת כמפקחת על הממשלה עומד בשפל המדרגה ועוד הולך ונשחק, כשלמעשה ראש הממשלה יכול להעביר כמעט כל חוק שירצה, כל תקציב שירצה, לכל מטרה שירצה, ועוד יד השלטון נטויה לאחוז בעוד ועוד כוח ולהחליש את ידי האופוזיציה מחד ושומרי הסף מאידך.

זה הרקע לדבריה של זילבר.

(ראו גם בסרטון למטה) מתוך אתר מאקו, ושימו לב לכך שהדברים נאמרו על דעת היועמ"ש אביחי מנדלבליט, וכן לתוספת מדברי היועץ המשפטי לכנסת, איל ינון (ההדגשות שלי):

דינה זילבר, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, התייצבה בדיון, תקפה בחריפות את החוק והזהירה מהשלכותיו: "התיקון המוצע מעורר קשיים של ממש. החוק מקנה סמכויות גורפות עד כדי שלילת תקציבים, תוך כדי יצירת אפקט מצנן וצנזורה עצמית". ישיבה נוספת נקבעה ליום חמישי בבוקר.

זילבר הבהירה שהיא מייצגת בדיון את עמדת היועץ המשפטי לממשלה ואמרה: "תרבות היא דמיון חופשי ויופי וגיוון וריבוי קולות ואומץ והתרסה וכנות וריגוש וביטוי שאיננו מתחנף ואיננו מתאים את עצמו למד פטריוטיות מזויף או למבחני התאמה שלטוניים".
"בין שני החדרים מפרידה קומה: כמו שאמר המשורר, דרך שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד", הוסיפה זילבר. "כמו בפאזל תצרף את החלקים והתמונה הגדולה נפרסת מול עינינו ומקבלת משמעות מובהקת. אנחנו משתנים, והארץ שינתה את פניה".

"הימים אינם פשוטים והם מביאים איתם לא רק חוקים חדשים, אלא גם מילים חדשות: משילות, נאמנות, התגברות", הסבירה וכינתה את הדיון "שיח לעומתי פוצע, מצלק את הרקמה החברתית המשותפת, מסמן ומתייג – מי לנו מי לצרינו, ואם יש מי שנאמן אז יש מי שבוגד, גיס חמישי. הבו לנו יועמ"שים צייתנים, אמנים מסורסים, תקשורת מרוסנת, עם ממושמע, מחונך שחשיבתו אחידה".

זילבר סיכמה ואמרה: "הנאמנות בתרבות היא אוקסימורון כמו 'שתיקה רועמת'. מגילת העצמאות קוראת 'להיות עם חופשי בארצנו' בכלל, ובעיקר בתרבות – זוהי התורה כולה. עמדת היועץ המשפטי לממשלה היא שהחוק מעורר קשיים של ממש".

היועץ המשפטי של הכנסת איל ינון אמר בדיון: "יותר מתאים לדבר על נאמנות המדינה לתרבות ולא נאמנות התרבות למדינה". ינון הוסיף: "טמונים בחוק קשיים חוקתיים ניכרים אשר להערכתי ספק אם ביכולתם לצלוח את מבחני הביקורת החוקתית". לדבריו, "המושג נאמנות בתרבות הוא לא רק בעייתי או מעורר אי נוחות. במדינה דמוקרטית הוא בגדר אוקסימורון. אומן ויוצר במדינה דמוקרטית אמור להיות נאמן לעצמו וליצירותיו. שיקולים של נאמנות למדינה אינם אמורים להדריך אותו".

עוד הדגיש ינון כי "במדינת ישראל התרבות והאומנות מבוססות בעיקרן על תמיכה תקציבית של הממשלה והרשויות המקומיות. לכן במציאות הישראלית החלטה להפסיק לחלוטין או באופן חלקי את התמיכה במוסד תרבות משמעה היא לגזור עליו כליה".

דברים בשם אומרם: https://youtu.be/dSHTFn89Iho

מחזק או פוגע בדמוקרטיה?

האם חוק הנאמנות בתרבות מחזק את הדמוקרטיה או פוגע בה? האם צודקות שרת החינוך והתרבות מירי רגב, ושרת המשפטים איילת שקד, ברצותן להעביר את החוק מחד, ולמנוע ביקורת משפטית מטעם המשנה ליועמ"ש עליו, מאידך?

יש ניסוי מחשבתי פשוט שמאפשר לענות על השאלה, וראוי לחזור עליו, במקרים דומים ושונים בהם השאלה עולה:

הניחו לרגע שראש הממשלה היא שלי יחימוביץ', ששרת המשפטים היא סתיו שפיר, וששרת החינוך והתרבות היא תמר זנדברג, ושלושתן מנסות להעביר בדיוק את אותו החוק, ככתבו וכלשונו, כשההבדל היחיד הוא שממשלת שמאל היא שתופקד על פירושו ויישומו בפועל.
האם עדיין ראוי ונכון לתת בידי הממשלה הזו את אותן הסמכויות?

אם התשובה עדיין חיובית, הרי שהחוק מחזק את הדמוקרטיה; אם לא, הרי שהחוק מחליש את הדמוקרטיה.

את אותו הניסוי אפשר לעשות על שינויים בהרכב הוועדה לבחירת שופטים, מינוי היועצים המשפטיים למשרדי הממשלה, ועוד כהנה וכהנה.

תהנו.