ארכיון מחבר: dvdkfr

חיים יבין בלי נזם באף

כשכתבתי את הסיפור הזה, מיכל ינאי היתה כוכבת הילדים הבלתי-מעורערת, חיים יבין היה הדבר הכי ממלכתי שאי פעם היה במדינת ישראל, שנת 2007 היתה רחוק בעתיד, רכבת תחתית בתל-אביב נראתה כמו משהו שעשוי (עלול?) להתקיים (מתישהו…) והפאנדמיה היתה משהו שרק אפידמיולוגים וסופרי מד"ב חשבו עליו. הוא התפרסם ב"חלומות באספמיה", גליון שני, 2002.
הבת שלי, שבזמן הכתיבה עוד לא היתה אפילו בתכנון, אמרה שהוא מצא חן בעיניה, אז החלטתי לשתף. היא גם אמרה שהוא חזה את הקורונה, וזה לא נכון. והיא שאלה מי זה חיים יבין…

חיים יבין בלי נזם באף

מאת דוד כפרי

חשבתי שאבריא תוך יום-יומיים, אבל הנזלת נמשכה שבועיים עם כאב-ראש מפוצץ, חום וחולשה כללית. בימים הראשונים הייתי הלקוח הנאמן ביותר שאי-פעם היה ליצרני ניירות-טואלט. בלי להיכנס לתיאורים פלסטיים מדי, הורדתי את הנזם מהאף, ושרתי-הנקיון בדירתי התרוצצו ללא-הפסקה במצוד אחר ניירות-הטואלט שפיזרתי. אל תבינו אותי לא נכון, בדרך-כלל אני זורקת כל סוג-פסולת לפח המתאים לו, אבל פשוט לא היה לי כוח. שיעבדו קצת השרתים, בשביל זה קניתי אותם…

ברשת דברו על עוד ועוד אנשים חולים, עם ובלי תופעות-לואי. "איזה תופעות-לואי?" חשבתי, "לא מספיק לי שאני חולה?" אבל תופעות הלואי היו, כנראה, מוזרות למדי: כאבי-הראש נמשכו אבל בעוצמה פחותה, החום היה עולה עד שאנשים היו ממש מתפשטים ברחובות, והחולשה היתה תופסת אנשים במקומות ציבוריים וגורמת לעצירת-תנועה, תאונות-דרכים ותורים ארוכים בכניסה לנתיבי- אילון, כשמכוניות היו נתקעות בהן עם נהגים תשושים מכדי לפנות לצד הדרך.

"אבל לפחות אף-אחד לא מת", אמרתי בין נייר-טואלט למשנהו. וזה היה נכון, ומוזר מאוד, עם כל הפקקים בכבישים. איך זה שאף מטוס לא התרסק? ואיך זה שאנשים היו נתקפים בחולשה רק ליד אנשים אחרים? הרי מי שאין לו כוח לנהוג באוטו, בדרך-כלל נשאר בבית?… לא?

כנראה שלא. מסתבר שהמחלה היתה מתחילה בהתקף-חולשה מלווה בעיטושים ונזלת. כך ידעת שאתה חולה, וכך גם הדבקת אחרים, שבאו לעזור לך. אחרי שעבר ההתקף הראשון, אנשים הרגישו מספיק חזקים בשביל ללכת לעבודה, אבל הנזלת והעיטושים נמשכו. וגם ההדבקות.

אני לא חליתי ככה: אני הלכתי לישון עם כאב-ראש וקצת נזלת, והתעוררתי עם ראש מתפוצץ והמון נזלת. לפי מה שרץ ברשתות, כנראה שחליתי בסתם שפעת. מה שהסתובב בחוץ התחיל כמה ימים אחרי שחליתי, וזה לא היה שפעת. זה היה משהו אחר.

אחרי שבועיים של המגפה (אפילו משרד-הבריאות כבר קרא לה כך), הרכבת התחתית של ת"א נתקעה כשלנהג לא היה כוח ללחוץ על כפתור ה"סע". העיר נתקעה לחצי-יום, עד שהגיע נהג מחליף שפינה את הרכבת מהתחנה.

אגד ודן עבדו בהיקף הרגיל, מוניות היו ענין של מזל – אבל אנשים לא רצו להשתמש בתחבורה הציבורית, כולם היו ברחובות. החום גרם לאנשים לרצות להיות באויר הפתוח. אנשים אפילו הלכו לים, כדי להתקרר מהחום – וזה בתחילת מרץ… נוסף על הנזלת והעיטושים, אנשים הרגישו חוסר-שקט ורצו להסתובב. בתי-הקפה חגגו, המסעדות היו מלאות, ורק העיטושים הפריעו להנות מקונצרטים קלאסיים, שגם בהם הקהל היה מלא, בפעם הראשונה מזה שנים. אני מתכוון לעיטושים של הנגנים – לעיטושים של הקהל כבר התרגלו אצלנו.

רק אני נשארתי בבית, בתחילה חולה מכדי לצאת החוצה, ואחר-כך, בריאה, עם גליל אחרון של נייר-טואלט שכבר לא היה לי צורך בו (מעבר לשימושים הרגילים), וחששתי לצאת החוצה. השרתים הביאו לי אוכל מהסופר הקרוב, ודאגתי לקנות רק קופסאות-שימורים. פשוט פחדתי לצאת החוצה. עבדתי מהבית, דרך הרשת, למרות שהבוס שלי דרש את נוכחותי הפיזית במשרד: "את הפנים שלנו, מירב! אנשים באים אלינו כדי לראות את החיוך שלך!"  עניתי לו ב"אפצ'י" אדיר ונשפתי חזק לתוך נייר-טואלט, והוא הניח לי.

ברחובות אנשים הסתובבו בלילות הקרים בבגדים קצרים וסנדלים, אפילו בגדי-ים, ואני התכסיתי בשמיכה עם בקבוק קולה שרוקנתי ומילאתי מחדש במים חמים. לא סמכתי על המסננים של המזגן. הוצאתי מיכל חמצן מהממ"ד.

אחרי ארבעה שבועות דיווחו הרשתות שגם במדינות השכנות כולם חולים במחלה המוזרה, שגורמת לכולם לרצות לצאת החוצה למרות החום, כאב-הראש והנזלת. יצרני נייר-הטואלט דיווחו על ביקושי-שיא. יואל גייטס, מנהל "מוצרי נייר בע"מ", הציג ברשתות נייר-טואלט חדש, מיוחד לנזלת, שסופג יותר ונקרע פחות. הירוקים טענו בקולניות שצריך לעבור לשיטה הסינית הישנה של מרקקות כי יצרני-הנייר פוגעים ביערות האמזונס, ואנשים המשיכו להסתובב, להרגיש רע, למחוט את אפם,  ולהסתובב ברחובות. נדמה שחוץ ממני אף-אחד לא נשאר בבית.

לא רק זה, נראה גם שאנשים הפסיקו להרגיש שהם חולים: היו הולכים לעבודה, מתמוטטים, חוזרים לעבוד, מתאשפזים, חוזרים הביתה – ומיד יוצאים שוב לרחוב. רופאים דיברו על וירוס חדש שגורם להצטננות קלה עם נזלת קשה, שלא עוברת. משרד-הבריאות המליץ להרבות בשתיה, והסביר שהנזלת גורמת לאיבוד-נוזלים.

ורק אני נשארתי בבית, כבר בלי כאב-ראש ונזלת, מרגישה כמו לביאה בכלוב, מתה לצאת החוצה – ומפחדת להידבק בוירוס החדש והמוזר הזה, שעדין לא הרג אף-אחד אבל גרם לכולם להתנהג כאילו הם בריאים. הנזלת הפכה לחלק מהחיים.

אפילו בתי-החולים כבר הפסיקו לאשפז אנשים – פשוט היו נותנים להם לשכב איזה שעה, ומשחררים הביתה. עדיין אף-אחד לא הצליח להגדיר בדיוק מהו הוירוס החדש, שגורם לנזלת קשה אבל לא דומה לשום דבר מוכר.

בשבוע החמישי, מיכל ינאי הופיעה בערוץ הילדים עם ערמת טישו מהסוג החדש של "מוצרי-נייר בע"מ" – ה"אפנקי" היה פשוט להיט, ויואל גייטס היה כוכב תקשורת פתאומי. הוא דיבר, הוא שר, הוא רקד – הוא עשה מעצמו אידיוט. בצהובונים דיברו על התואר שלו במיקרוביולוגיה, ואיך שהוא נאלץ בפתאומיות, בגיל 23, להיכנס לעסקי-הנייר של אביו, שמת מדלקת-ריאות.

כשהפסיקו לדבר על הנזלת בחדשות והתחילו לדבר עליה ב"אפבאג 2013" (יורשי "חרבאג 2000"), ידעתי שכבר אין ברירה, אבל עדין פחדתי לצאת. הבנתי שהוירוס הזה יישאר כאן, ואו שאצא ואדבק או שאשאר ואחנק – מלאי החמצן בממ"ד היה כמעט על אפס, ואם אפתח את ערכת-המגן היא תודיע לפיקוד-העורף והם ישלחו מישהו לבדוק והוא ידביק אותי.

אבל לא יכולתי לצאת. ידעתי שאני פשוט לא יכולה להופיע כך בפני אנשים. כשלא היתה ברירה, הסתתרתי בבית וניגבתי את האף בלי הפרעה, אבל בציבור?! מה, להוריד כל פעם את הנזם?!

רק כשחיים יבין הגיש את "מבט", בפעם הראשונה מאז 2007, בלי נזם, הבנתי שאפסה כל תקווה. יצאתי מהבית בלי הנזם, שאפתי מלוא ריאותי וירוסים ואויר, וירדתי לפיצוציה הקרובה. שם, על כוס קפה תורכי ולידו ערימת טישו "אפנקי" עם קריקטורה של אף גדול ומנוזל, לפני שהחולשה תפסה אותי, הספקתי לראות בטלביזיה איך המשטרה עוצרת את יואל גייטס, מנהל "מוצרי נייר בע"מ", באשמת פירסום בלתי חוקי. "רק רציתי להגדיל את נפח-השוק שלנו", הוא אמר, "זה לא פשע. רק הרחבנו את המדיום הפרסומי לתחום הביולוגיה. בעסקים צריך להגדיל את הביקוש למוצר שלך, אחרת אתה יוצא מהשוק."

בחדשות היום הבא כבר קראו לזה "וירוס-גייטס", ולראשונה בעשרים שנה לא דיברו על מחשבים.

השאקון, והמרדף אחרי הילדות

שמעתי את השאקון פעם ראשונה לפני כארבעים שנה. אבא קנה לי תקליט של אנדרס סגוביה, וזה היה אחד הקטעים בו. הוא היה כבד מדי אז, לילד בתחילת שנות העשרה; יותר אהבתי את המינואט של סור, אבל את התקליט ההוא חרשתי שוב ושוב ושוב, והשאקון היה שם, ונכנס לאוזן, למוח, ללב. מאז שמעתי אותו בעשרות גרסאות, אולי מאות: גיטרות (קלאסיות ועם יותר מיתרים), לאוטה, כינור כמובן, פסנתר, תזמורת… כל ביצוע קצת או הרבה אחר. כל ביצוע רודף אחר שלמות שאין אדם שיוכל להשיג.

לא למדתי תיאוריה של מוזיקה בצורה מסודרת אף פעם. לקח לי זמן להבין כמה השאקון יותר גדול, כמוזיקה, אולי מכל דבר אחר. כמו הרבה יצירות של באך, התווים מתגלים כל פעם מחדש, כמו שלבים בפתרון של משוואה מתמטית: כל תו הוא לא נודע עד ששמעת אותו, אבל ברגע ששמעת, כמו בהוכחה מתמטית, לא יכול להיות שם אף תו אחר.

מוזיקה לא קיימת מחוץ לזיכרון שלנו. התווים הם סימנים על נייר, התנודות באוויר נעלמו ברגע שהגיעו לאוזן, אין שם שום דבר שאפשר להחזיק בשום מקום חוץ מבזיכרון. ובזיכרון, המבנים המתמטיים של השאקון הם כבירים. כמו קתדרלה ענקית, כמו גביש שהמבנה שלו מתגלה מתחת למיקרוסקופ, כמו פירמידה, כמו גלקסיה, כמו אטום: כל משפט מוזיקלי מעורר סנס אוף וונדר, שמגיע וחולף, כמו מבט על הזריחה, או על עמודי הבריאה, או על ציפור עפה, או על צמח נובט; אם אלוהים הוא היקום, אף אחד לא התקרב לתאר את אלוהים כמו המוזיקה של באך. כמו השאקון. הוא מעורר פליאה, והוד, ותחושה של גודל.

והוא אף פעם, עד היום, לא גרם לי לבכות. באך אף פעם לא התקשר אצלי לרגשות כמו עצב ושמחה, כעס או צחוק; המתמטיקה שלו תמיד היתה מופשטת מדי, לא אישית. לא אנושית. עד היום.

מזמן קראתי שבאך כתב אותו לאשתו; אתמול קראתי שכתב אותו אחרי מותה, לזכרה. והיום שמעתי אותו שוב, ואיכשהו העובדה האחת הזו הצטרפה למה ששמעתי ופתאום, אחרי ארבעים שנה שאני שומע אותו, הוא גרם לי לראות ילד, רץ אחרי… כדור? עפיפון? פרפר? רץ ורץ, כמעט משיג ונופל, וקם ורץ אחריו שוב, כמעט מגיע ומאבד, ומחפש איפה, ורואה ושוב רודף ומנסה להגיע, ונופל שוב, ושוב קם ושוב רודף, ויודע שלא יצליח לתפוס אבל לא מסוגל להפסיק לנסות כי אם יבין שאי אפשר, אם יפנים שלא יצליח, אם יסכים אפילו לרגע לחשוב שאין טעם –

הוא כבר לא יהיה ילד.

ואז חשבתי על הילדים שלי, ובכיתי.
איזה תפקיד מטורף יש להורה, לאסוף את הילד שהפנים, שהבין, שכבר לא ילד, ולהסביר לו שבכל זאת אסור להפסיק לחפש…

אנדרס סגוביה מנגן את השאקון
https://www.youtube.com/watch?v=zcGt9AFlIPY

אלעד אוזן מארח את אייל קלס, כנר בינלאומי ומורה בבי"ס בוכמן מהטה בת"א, ויחד הם משוחחים על השאקון של באך – הפרק האחרון מתוך הפרטיטה לכינור ברה מינור מס' 2, וגם מנגנים אותה בלייב:
http://1062fm.co.il/he/?p=5186

צרור עטוף בחוט בלתי נראה – עידן לנדו כותב על השאקון, ומביא גרסאות שונות שלו לגיטרה



זוכר, 2020

בשנה שעברה, אחרי עוד סבב בעזה וארבע לוויות בלי נציג אחד מהממשלה, כתבתי שלממשלת ישראל (דאז) לא אכפת מהנגב המערבי. ושלא ידעתי – אז – אם בשביל מדינה כזו החברים שלי מתו.
השנה ברור שלראש הממשלה לא אכפת משום דבר חוץ מעצמו, והוא גורר את כולנו – לא רק את הנגב המערבי – אחריו; ואני בטוח שלא בשביל מדינת נתניהו החברים שלי מתו.

הנחמה היחידה שלי, בערב יום הזיכרון 2020, היא שגם השנה לא נוסף אף חבר לרשימה.

יובל הולצמן

אורן מלצר

יוסי גוילי

יהודה (רוני) קורקוס

יובל וינשטיין

אלי שריקי

גל גרוסמן

אמיר זוהר

צחי בנטוב

יהי זכרם ברוך.

שוחד, מרמה והפרת אמונים, בערב יום השואה

אנשים לקחו מהשואה שני לקחים.
לקח אחד, שאנחנו חייבים להיות חזקים כדי שלעולם לא יעשו לנו שוב דבר כזה.

לקח אחר, שאנחנו חייבים להגן על זכויות כל המיעוטים והחלשים, כדי שלעולם לא יעשו שוב לאף אחד דבר כזה.


אלה לקחים שונים.


אני יודע שכבר כתבתי את זה בעבר, אבל מעולם לא כתבתי את זה ביום שבו ראש ממשלה הנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים, ושעדיין לא נחקר בפרשת הצוללות למצרים והמניות, זכה לחתום על הסכם קואליציוני המאפשר לו להטיל וטו על המועמדים לפרקליט המדינה וליועץ המשפטי לממשלה, כלומר למעשה קיבל את הזכות לבחור מי ינהל את החקירה (שכנראה לא תהיה) ואת התביעה נגדו.


וברקע הקורונה, ואמצעי המעקב של השב"כ, והכיבוש, וסיפוח בקעת הירדן, ועוד ועוד; ומי שלא רואה את הקשר בין תחילת הטקסט לסופו, עיוור מרצון.

מישהו אמר תהליכים?

מחשבות על הקורונה

על הקורונה / דוד כפרי

התבקשתי לכתוב משהו על הקורונה לעלון הקיבוץ, אולי בעקבות כמה פוסטים בוואטסאפ הקיבוצי על דיווחים ושמועות אינטרנטיות. החלטתי להעלות את הרשימה גם לכאן, כי נוח להרחיב ולשנות אם צריך. אבל לפני הכל, גילוי נאות – אני לא רופא ולא מדען. אני חובב מדע, עוקב אחרי מקורות הנחשבים לאמינים ומשתדל להפריד בין מה שנחשב קונצנזוס מדעי למה שלא. בזמן משבר כמו מגפה, מידע אמין חשוב כדי לפעול נכון, בעוד שמידע לא אמין עלול להזיק. בשורות הבאות אנסה לשתף מידע ממקורות אמינים בלבד: משרד הבריאות, קופות החולים, רופאים ומדענים העוסקים בוירוס הקורונה. בסוף, כמה מחשבות משלי.

מה הכי חשוב?

  • זה מדבק, ובינתיים אין תרופה ואין חיסון;
  • כדי למנוע הדבקה, יש לשמור מרחק מאנשים, לשטוף ידיים הרבה ולא לגעת בפנים; עדכון, 01.04.2020: ביציאה מהבית למרחב הציבורי יש לשים מסכה על הפנים;
  • עדכון, 05.04.2020: זה לא "שפעת חזקה". יש הבדלים במשפחת הוירוסים, בשיעור ההדבקה ובאחוזי התמותה, אבל ההבדל החשוב ביותר הוא משך המחלה – שפעת עוברת תוך שבוע עד עשרה ימים, בעוד שאשפוז בגלל קורונה יכול להימשך שלושה עד שישה שבועות; זה מה שגורם לקריסת בתי חולים, כי חולים חדשים ממשיכים להגיע בעוד שהקודמים לא מתפנים כמו בשפעת;
  • עשו מה שמשרד הבריאות אומר, כדי להאט את קצב ההדבקה, כדי לא להעמיס על מערכת הבריאות;
  • אל תעבירו הלאה ידיעות לא בדוקות.

זהו, אפשר להפסיק לקרוא. אבל למי שרוצה, יש המשך: מה לא נכון על הקורונה? מה כן נכון? למה זה בכלל חשוב? וכמה מחשבות אקראיות.

אז בואו נתחיל –

ארבעה סימנים שידיעה מרעישה חדשה היא פייק ולא אמת: (לא רק על קורונה)

  • פרסום ללא ציון המקור, או עם מקור מעורפל ("מומחים מסין", לעומת קישור למאמר בעיתון מדעי);
  • פרסום עם ציון המקור, אבל המקור לא עוסק בנושא הפרסום (אורטופד לא מומחה לוירוסים, מהנדסת לא מומחית בחיסונים, רופאה לא מומחית בטנקים, גנרל לא מומחה במחלות);
  • אם זה נשמע טוב מדי להיות נכון ("תה ירוק מרפא סרטן/קורונה/התקרחות!"), זה כנראה באמת לא נכון (אבל אם אתם אוהבים תה ירוק, תשתו).
  • קריאה לשתף. ארגונים רשמיים (משרד הבריאות, מועצה אזורית, משטרה, צה"ל, מוסדות הקיבוץ) לא קוראים לשתף. אם בהודעה יש קריאה לשתף, זה כמעט תמיד פייק.

אבל קיבלתי ידיעה שנראית ממש אמיתית, איפה לבדוק?
למכון דוידסון, הזרוע החינוכית של מכון וייצמן, יש צוות מומחים שעוזר לעשות סדר בשמועות:
https://davidson.weizmann.ac.il/tags/%D7%A4%D7%99%D7%99%D7%A7-%D7%A0%D7%99%D7%95%D7%96

יש גם קבוצת פייסבוק בשם "זה נכון?", בה עונים מומחי המכון (ואחרים) על שאלות קוראים:
https://www.facebook.com/groups/DavidsonOnline/

וכמובן "לא רלוונטי", אתר שכבר שנים בודק את האמת במכתבי שרשרת ושמועות אינטרנט, עם תג נפרד לענייני קורונה: https://irrelevant.org.il/tag/coronavirus

ומה כן נכון?

אפשר להתחיל באתרי משרד הבריאות וקופות החולים; ולהמשיך באתר של מכון דוידסון שהוזכר למעלה, וכמובן באתר של מדעת – עמותה של רופאים ומדענים שלקחו על עצמם להנגיש מידע אמין ומבוסס מדעית על ענייני רפואה: http://midaat.org.il/midaat/press/covid19/
ואתר כלכליסט, מציין עשרה מקורות מידע שעליהם אפשר לסמוך:
https://www.calcalist.co.il/internet/articles/0,7340,L-3800255,00.html

אני אוסיף את יעל פורמן, שמפרסמת בפייסבוק כמה פעמים ביום דו"חות התקדמות על המחלה, בארץ ובעולם, תוך ניסיון לשמור על עברית מובנת לכל; היא לא אימונולוגית, אבל קוראת את המומחים לתחום ואת מקורות המידע האמינים ביותר, ומתרגמת לעברית מובנת לכל. בנוסף, בגלל שזה פייסבוק, הקוראים דואגים לציין טעויות, והיא מתקנת. מומלץ לקרוא גם את הדיונים בתגובות, אצלה: https://www.facebook.com/yael.furman

למה חשוב לא להעביר ידיעות לא נכונות?

ידיעות לא נכונות זה כמו המלצה לשים שום ובצל על הדלת, במקום לנעול; זה שכתב את ההמלצה, וזה שהעביר אותה, לא יהיה בסביבה לעזור אחרי שיגנבו לכם הכל מהבית, ובטח שהוא לא יישא בשום אחריות. אותו דבר לגבי רפואה בכלל, וקורונה בפרט: כשמישהו ייכנס לאשפוז בגלל ההמלצות האלה, לכו תחפשו מי המציא את השמועה שגרגור מי מלח מונע הדבקה. הממציא הזה לא יהיה שם לתמוך בחולה או במשפחתו, ולא ישתתף במניין.

אם מישהו יחשוב שויטמין סי או תה ירוק זה מספיק נגד קורונה (זה לא), ובגלל זה לא יגיע לטיפול כשיתחילו אצלו קשיי נשימה, זה עלול להרוג אותו. אם מישהו יחשוב שבגלל שהוא יכול להחזיק 10 שניות בלי לנשום אז אין לו קורונה, ובגלל זה יחשוב שזו סתם שפעת, לא יכנס לבידוד וידביק אחרים, זה עלול להרוג לא רק אותו. ואם מישהו ישמע שחייבים לשים כפפות, למרות שאין המלצה כזו למי שאינו צוות רפואי, זה עלול לתת לו תחושת ביטחון לא מבוססת, ולגרום לו להידבק. אלה רק שלוש דוגמאות, יש לצערנו עוד הרבה.

אל תעבירו "ידיעות" בלי לבדוק אותן. למען הבריאות של כולנו.

וכמה מחשבות אקראיות…

זו לא המגפה הראשונה בהיסטוריה האנושית, כנראה גם לא תהיה האחרונה, אבל זו המגפה הגלובלית הראשונה בעידן האינטרנט. כשפרצה השפעת הספרדית לא ידעו מה זה וירוס; היום, תוך זמן מאוד קצר אפשר היה לא רק לזהות את גורם המחלה, אלא לפענח את המבנה הגנטי שלו. ולמרות שפיתוח חיסון לוקח זמן, האנושות לא היתה מעולם בעמדה חזקה יותר להתמודד עם מגפה. יש לנו אמצעים להעביר מידע מרופא לחוקר לחוקר לרופא, ממדינה למדינה, בתוך דקות; יש אמצעים להעביר הנחיות לאוכלוסיה מהר ובצורה מדוייקת יותר מאי פעם; וכשמישהו כן חולה, יש טכנולוגיה רפואית טובה יותר משהיתה אי פעם. בזמן השפעת הספרדית לא היו מכונות הנשמה.

הבעיה שלנו, כמו תמיד, היא הגורם האנושי.

בסין, ממשלה שניסתה להסתיר את הפדיחה השתיקה רופאים בזמן שעוד היה אפשר לעצור את התפשטות המגפה, ובכך איפשרה לחולים להסתובב ולהדביק; באיטליה, ממשלה שלא הבינה את חומרת המצב איפשרה משחק כדורגל בין קבוצה איטלקית לספרדית בעיר בה ההתפרצות היתה בתחילתה, והצופים הפיצו את המחלה בשתי הארצות ומחוץ להן; באיראן, סגן שר הבריאות נדבק, ובמקום להכניס את עצמו לבידוד המשיך לעבוד והפיץ את הוירוס במשרד האחראי על הטיפול במשבר; ובאנגליה… ובארה"ב… אוי. ובישראל, למרות ייבוש מערכת הבריאות במשך שנים, למרות מחסור נורא בציוד מיגון, מכונות הנשמה ועוד, אחוז המתים עדיין – ורק שיישאר כך! – מתחת לממוצע בעולם; ונקווה שנשמור על הסגר, שיעשה את שלו, ועקומת ההדבקה אכן תשתטח.

זה ייקח זמן, ויצריך המון סבלנות, והקפדה על נהלים. וזה יהיה קשה. וזה יהיה יותר גרוע – בכמה מקומות, הרבה יותר גרוע – לפני שיהיה יותר טוב.

כשהמגפה הזו תעבור, כשנצא מהסגר, נצא לעולם אחר משהכרנו. לעולם בו לא לוחצים ידיים, בו מוסדות חינוך עובדים מרחוק, בו המדינה יכולה להפעיל אמצעי מעקב על אזרחים בגלל חשד למחלה ואנשים יכולים למצוא עצמם בבידוד רק בגלל שהיו קרוב למקום שהיה בו חולה.

וכמו שהיה תמיד, רק אנחנו נוכל לדאוג שזה יהיה עולם שטוב לחיות בו.

שנהיה בריאים, ונעזור אחד לשני.

A podcast downloader's rant

(פודקאסטרים, בבקשה קבלו באהבה. לא הייתי טורח לכתוב את כל זה אילו לא *רציתי* להוריד את התוכן שאתם מייצרים)
*****
A podcast downloader's rant
1. רוצה לשמוע פודקאסט
2. מקליק על הקישור לפודקאסט, כדי להוריד את הקובץ
3. נשלח להוריד את האפליקציה של האתר עליו הפודקאסט מאוכסן
4. *לא רוצה עוד אפליקציה*, רוצה פשוט להוריד את הקובץ
5. חוזר לאתר עם הקישור לפודקאסט
6. נכנס להגדרות של הדפדפן, עובר לגרסת דסקטופ
7. חוזר לקישור לפודקאסט
8. נכנס לגרסת דסקטופ של האתר, מחפש קישור להורדת הקובץ
9. אין קישור להורדת הקובץ
10. מעתיק את כתובת הדף
11. פותח דף חדש בדפדפן
12. מחפש סאונדקלאוד דאונלואדר או משהו דומה
13. מכניס את כתובת הדף, מחכה שיוציא כתובת להורדה
14. מוריד קובץ מפ3
15. לחילופין :
16. מחפש קישור רסס, פותח
17. מחפש ברסס את השורה בה מופיעה הכתובת המלאה של הקובץ
18. מעתיק אותה
19. פותח דף חדש בדפדפן, מכניס את הכתובת
20. מוריד קובץ מפ3
21. לחילופין:
22. אומר פאק איט
23. לא מוריד כלום
24. יש המון פודקאסטים באינטרנט

Suffer Not The King

Kipling speaks of "the old king", referring to King John, who was forced to sign the Magna Carta. What we call "Human Rights" was slowly and painfully wrenched from the hands of monarchs and tyrants. It was not easily gained and must not be easily returned.

The Old Issue
https://lionslair.com/Lyrics/The_Old_Issue.html

משחקי הכס מדגימה למה צריך דמוקרטיה

משחקי הכס מדגימה, בצורה מאוד גרפית, מה קורה בעולם שבו החזק עושה מה שבא לו: לא משנה כמה החזק התורן טוב וחכם וצודק, מתישהו יבוא אחד שהוא לא זה ולא זה ולא זה, וכולם יסבלו. עד שהחזק הרע ימות (מזיקנה או מרצח), ואז הכל מתחיל מחדש כי לך תדע מי יחליף אותו.
אז דמוקרטיה היא שיטה גרועה למשול, אבל תסתכלו שוב על משחקי הכס ותבינו מה האלטרנטיבה.
לפני 800 שנה, הברונים של המלך ג'ון הסבירו לו, בסדרת קרבות, שהם לא רוצים להחליף אותו, אבל לא מוכנים לתת לו לקחת כמה מס שירצה, ולצאת למלחמות מתי ואיפה שירצה; הם הכריחו אותו לחתום על מגילת הזכויות הגדולה, המגנה כרטא, שהגדירה בכתב את זכויותיהם וחובותיהם של הברונים כלפי המלך, והיתה הבסיס לדמוקרטיה המערבית המוכרת לנו היום. חלק מההסכם היה הקמת מועצה של 25 ברונים, שתפקידה לוודא שהמלך עומד בהסכם.
בשנים הבאות, ג'ון עצמו ויורשיו אחריו ניסו כמה פעמים להתנער מהמגנה כרטא, והמגילה עצמה נוסחה מחדש כמה פעמים, כל פעם לרעת המלוכה ולטובת… לא, לא "מתנגדיה". הברונים לא היו *נגד* המלך, הם לא ניסו לרצוח ולהחליף אותו. הם רצו להגביל את הכוח האבסולוטי שהיה לו. והם הצליחו, למרות עליות וירידות רבות לאורך השנים: מועצת הברונים הפכה לבית הלורדים, במשך השנים נוסף לה הפרלמנט ובריטניה הפכה ממונרכיה למונרכיה חוקתית, בה המלך מוגבל גם ע"י החוק ובתי המשפט וגם ע"י הפרלמנט, השולט בחקיקה ובתקציב.
מדינות אחרות עשו במשך השנים דברים דומים, וכולן מקפידות על הבסיס, האומר שאסור לתת לשליט לרכז בידיו יותר מדי סמכויות. גם אם מותר לו להורות לזרועות הממשלה מה לעשות, אסור לו לחוקק חוקים ואין לו שליטה על מערכת המשפט, והוא עצמו אינו מעל לחוק. עקרון הפרדת הסמכויות הוא הדרך למנוע משליט מודרני מלהפוך ליוליוס קיסר, לג'ון (המלך ההיסטורי, לא ג'ון שלג), או ללואי ה-14, או לסטאלין.

זוכר, 2019

בשנה שעברה לא הצלחתי להתאפק, וכתבתי משפט אחד של פוליטיקה בפוסט של יום הזיכרון. היום אני חייב לכתוב יותר. יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, יומיים אחרי סוף סבב נוסף בעזה. ארבעה הרוגים. ארבע לוויות. אף לא נציג אחד של הממשלה, באף אחת מהן.

זה פשוט מייצג את גישת הממשלה לנגב המערבי בכלל ולעוטף עזה בפרט בעשור האחרון: קשה לכם? תסתדרו. זה לא נורא אם יורים על אשקלון (רגב), כשיורים על אשקלון ועל תל אביב זה לא אותו דבר (הנגבי, בושה לשמו).

זה גורם לי להתבייש בממשלה הזו, שרואה את אזרחיה חוטפים וחוטפים וחוטפים, ומזניחה.

וביום הזיכרון הזה אני חושב, שוב:

אני לא יודע אם הם מתו בשביל המדינה שממשלת ישראל הנוכחית מובילה אליה.

יובל הולצמן

אורן מלצר

יוסי גוילי

יהודה (רוני) קורקוס

יובל וינשטיין

אלי שריקי

גל גרוסמן

אמיר זוהר

צחי בנטוב

יהי זכרם ברוך.

שאלה לאלוהים

לא באמת מבין בזה, אבל שמעתי שכאשר יהודי מת, הוא מגיע לפני כסא הכבוד, ושם נשאל על חייו לפני שיוחלט אם ילך לגן-עדן או לגיהנום. שתי שאלות שואלים אותו: האם קבעת זמנים לתורה, והאם נשאת ונתת באמונה? – ולשקר לא יוכל, ועל פי תשובתו יוחלט גורלו.

לא יודע איך החליטו שזה מה שקורה, ועל סמך מה, אבל אם כבר אני מול כסא הכבוד, גם לי יש שאלה… (טוב, שאלות, אבל חוץ מהברורות כמו איך יכולת לתת להם להפסיק את פיירפלי ומה בעצם קורה בסוף של 2001 אודיסיאה בחלל(*) ) – וזו שאלה שאני באמת לא מצליח להוציא מהראש, במיוחד בימים כאלה:

אלוהים שבשמים, או בכסא הכבוד, או לא משנה –

מצות?!

בשם עצמך, מצות?!

למה?!

הבנט דה ג'ואיש פיפל סאפרד אינאף?!

(*) חשוב להגיד את השם המלא, אחרת תשובה תהיה "מתחילה 2002, מה אתה לא אוהב בדיחות קרש?"