Monthly Archives: מרץ 2013

שבת בבוקר. שינג-אי.

שבת בבוקר, קפה, עוגיות של פסח, שינג-אי. הגוף רוצה פי-צ'ואן.
רוצה, יקבל, למה לא?
בלי רקיעות בינתיים – הרגליים עוד לא מאמינות שחזרתי להתאמן (גם אני לא), צריך להתייחס בעדינות.
צעד, נשימות, צעד, עוד כמה נשימות. אני לא אוהב מוסיקה עם טאי-צ'י – מוציא אותי מהקצב של הנשימה והדופק למשהו חיצוני – אבל שינג-אי תמיד מזכיר לי פלמנקו, עם העצירות שלו והרקיעות.
לא סופר צעדים, פשוט זז ועוצר, זז ועוצר, עם קלרה מונטס ששרה לי סביליאנאס:

בסוף עשיתי את חמשת האלמנטים, והקאטה הראשונה.

אולי מחר את הקאטות הבאות?

נראה מה הגוף ירצה…

אין חופשי כעבד?

<!–
בטירונות קיבלנו הוראה להוריד את הדיסקית מהצוואר ולהצמיד אותה לפק"להכיסים, מאיזו סיבה שאינני זוכר. זו היתה הוראה של המ"מ שמילאנו בשמחה, גם כי אף אחד לא אהב להסתובב עם הדסקית על הצוואר וגם כי זה היה קל: עשית פעם אחת ושכחת מזה. עד שבוקר יום ראשון אחד תפסו אותי מםצדיקים ושאלו איפה הדיסקית. הראיתי להם. שאלו למה לא על הצוואר? אמרתי שהמ"מ אמר. אמרו לי,"הרמטכ"ל שלך אמר אחרת". עניתי, "הרמטכ"ל לא עושה לי מסדרים ולא דופק לי שבתות".

עזבו אותי.

אומרים שבני ישראל יצאו ממצריים "לקבל עול מלכות שמים" במדבר, אבל זה כנראה מה שאמרו לפרעה; העם, כנראה, פשוט שמח על ההזדמנות לברוח מהעבדות. הרבה תלונות היו להם בדרך, ובסוף אכף עליהם הר כגיגית להכריחם לקבל את התורה, ועוד מספרים לנו שזה "חג החירות". בני ישראל לא החליפו מ"מ ברמטכ"ל היושב בקריה אלוהים של יציאת מצרים לא ישב בקריה בזמן שהטירונים תיזזו, כי הרי "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים".

עשרת המכות, חציית ים סוף, בליעת קורח ועדתו ע"י האדמה, עמוד ענן ביום ועמוד אשר בלילה, מופעי אורקולי ענק על הר סיני אלוהים לא ישב במפקדה בזמן יציאת מצריים, הוא הוביל ממש משדה הקרב – ועדין צריך היה לוותר להם על חטא העגל (אם אפשר לקרוא לשחיטת 3000 איש ויתור), ועוד לאכוף עליהם הר כגיגית שיקבלו את עול התורה.

ועדיין – למרות שאלוהים כפה על בני ישראל לקבל עול תורה, ולקבל אותו כאלוהים יחיד, עדיין קוראים לזה חג החירות, ועדיין אומרים שבכל דור ודור חייב כל אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.

כי כולנו טוב, מחמת הספק רובנו עבדים. עבדים לעצלנות, להרגלים, לפחדים, להנאות, לדעות הקדומות, לפרות הקדושות… בבודהיזם ובזן קוראים לזה "היקשרות", ומלמדים שצריך לוותר על הקשר הזה, במקומו להיות נוכח באמת בכל רגע, בכל צומת החלטה, ולהחליט באמת בעצמך. ביהדות, אם אני מבין נכון, הם נחשבים לסוג של עבודה זרה. עבודה לכל הדברים שמחליטים בשבילנו, לא רק מה לעשות אלא מה לחשוב.

עבודה שכולנו, כדאי שנודה בזה, די נהנים ממנה.

כי נוח להיות עבד.

לא לקחת אחריות, לא להתלבט לבד, לא להשוות ולהקשיב לביקורות ולשאול שאלות ובאמת לחפש תשובות…

נוח.

לעבד, לא למרות אלא בגלל שהוא עבד, נוח כי הוא לא צריך לדאוג לכל אלה. הוא עושה מה שאומרים לו. אפילו אם מי שאומר לו נמצא בתוך הראש, אפילו אם זה בעצם חלק לאמודע ממנו. נוח. זה חוסך התלבטויות ומחשבות.

אבל גם אומרים ש"אין חופשי כעבד השם".

איך עבד השם חופשי, והרי גם הוא עבד?

כי "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי". כי כדי להיות עבד ה', צריך אדם להפסיק להיות עבד לאחרים: "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם ולא עבדים לעבדים". להפסיק להיות עבד לעצלנות, לתשוקות, לטעמים, להרגלים, לפחדים, לדעות הקדומות לקבל עליו אדון אחד בלבד, שהוא מעל ומחוץ לכל האדונים האחרים.

ועל ידי כך, להיות חופשי.

מהם.

ועדיין, יהיה עבד אבל עבד למי שמכריח אותו להחליט.

לקום מוקדם בבוקר להניח תפילין, או לישון עוד קצת? עבד ה' צריך להחליט. לשמור שבת או לא, ואיך בדיוק? עבד ה' צריך להחליט. לקבל גיור לחומרא או להקל? אישה רוצה לשבת לידו באוטובוס, לקום או לא? להדיר נשים מהציבור או לא? לחלל שבת כדי להציל חיי גוי? יש שאומרים כך, ויש שאומרים אחרת, ועבד ה' חייב להחליט להחליט אם הוא עבד לאומרים כך או אחרת, או שהוא לוקח אחריות על החלטותיו כלפי אדונו, ובודק ושואל ושוקל ומחליט, בעצמו.

כי שבעים פנים לה, ורק מי ששואל, שבודק, שמתלבט מה באמת רוצה ממנו אדוניו שהוא מעל ומחוץ לכל האדונים האחרים, חיצוניים ופנימיים רק הוא, באמת, עבד ה'. ורק אז, הוא באמת חופשי.

בבודהיזם, בזן, בטאואיזם, מלמדים דרכים אחרות להגיע לחופש – אחרות, כוונתי, מעבדות לאלוהי היהודים.

אבל זו הדרך היהודית – ולהבנתי, רק בודדים מנסים באמת ללכת בה.

כי למרות שאלוהים של יציאת מצריים היה נוכח מאוד, אלוהים של היום רחוק יותר מהרמטכ"ל בקריה לטירון – הוא רחוק מהעין, ולכן קל ללב להתרחק ממנו. לכן גם קל לאלה המדברים בשמו, אם באמונה אמיתית ואם בציניות תועלתנית. כשאלוהים רחוק מהעין והלב, קשה לשאול כל הזמן שאלות – זה מציק לסביבה ומזמין ריקושטים.

קשה להיות נאמן להחלטתך גם נגד סביבה שאולי חושבת אחרת.

קשה לעמוד על שלך מול בעלי סמכות.

קשה.

אבל אולי כדאי, אם הפרס הוא חופש.

חג חירות שמח.

במקום Blood & Chrome

אז במקום לעשות סדרת מד"ב כמו שצריך, הם הלכו ועשו "20 שנה לפני" לבטלסטאר גלאקטיקה, על אדאמה הצעיר, וקראו לזה Battlestar Galactica: Blood & Chrome, ושיחררו את זה באינטרנט במקום בטלוויזיה, בפרקים של 7 עד 18 דקות. ולמכירה ב-DVD, למי שרוצה לראות ברצף. וזה עשוי טוב, לא פחות טוב מהסדרה שהולידה את זה.

ואני, אחרי שסוף סוף שרדתי את המבחן במימון (ומחזיק אצבעות לציון), אחרי שהילדים והאישה ישנים, מתחיל לראות את פרק 7 שבו עצרתי….

ועוצר שוב, וקם, והולך לזרוק את הפח ולעשות קטה.

בחוץ קריר, בריזה, מריחים אביב (אפצ'י. הרבה, וגם נזלת. לא יודע אם הצטננות או אלרגיה).

איפשהו כּוֹס קוראת, צפצופים כמו שפותחים מכונית מרחוק, עם השלט. צפצוף ל-10 שניות בערך, כמו מטרונום אבל ממש לאט.

מתאים לטאי-צ'י.

אולי מחר אחק את הילדים לטיול לילה, להראות להם את הצפצפה הזו.

בתנועה השלישית בקאטה, פעם ראשונה, יש הפרדה: בין ימין לשמאל, בין קדימה לאחורה, בין אקטיבי לפסיבי.

בין יין ליאנג.

הרבה זמן הייתי יין מדי, לא התאמנתי.

אולי באמת עליתי על גל.

מיים זה בד"כ יין, אבל גלים זה יאנג.

נראה. שבוע הבא משמרת לילה ארוכה, נראה מה יקרה עם הגל.

בינתיים פשוט כיף לעשות קאטה.

עכשיו, נחזור לפרק 7…

99 תנועות

23:29. התחלה.

התנועה הראשונה בטאי-צ'י, בכל השיטות שראיתי, כמעט זהה; בתנועה השניה כבר יש הבדלים גדולים. אצלנו, אם בתנועה הראשונה תנועת הגוף אנכית לגמרי, למעלה-למטה, בתנועה השניה היא סיבובית לגמרי – גם-כן על ציר האורך של הגוף אבל סביבו, לא לאורכו. והיא תמיד היתה לי סוג של חידה, כי אם בתנועה הראשונה למעלה מכניסים אויר ולמטה מוציאים, איך מחלקים את הנשימה כאן?

בשנים הראשונות, המורה תמיד אמר: בתנועה הראשונה למעלה מכניסים למטה מוציאים, אחר-כך תעזוב את זה. אל תתייחס.  לא יודע מה זה עשה לאחרים, לי זה היה כמו להגיד "אל תחשוב על סוס לבן" – אין סיכוי שאחשוב עכשיו על משהו אחר. לקח לי הרבה זמן להניח, ועוד זמן לתפוס שבעצם הוא אמר שם עוד משהו, שלא שמעתי כי הייתי עסוק ב"אל תתייחס" – הוא אמר גם "לנשום טבעי".

לקח לי עוד זמן, הרבה זמן, להבין מה זה אומר, ושה"טבעי" הרבה יותר חשוב מה"אל תתייחס".

לנשום טבעי. ברמה הכי ראשונית ופשוטה – עוד לפני שמתחילים לדבר על נשימת סרעפת או בטן ואם ההוצאה אקטיבית או פאסיבית – זה אומר קודם כל לא לעצור את הנשימה. 99 תנועות, לא משנה מתי אתה מכניס ומתי מוציא, רק לא לעצור את הנשימה. לתת לה לזרום בלי עצירה. זה אמור להיות פשוט…

23:29. התחלה.

אם לתנועה הראשונה יש איזשהו וו להיתלות עליו, לדעת שאם את זה אני עושה נכון אז כל השאר ילך בסדר (כתבתי על זה אתמול), בשניה אין לי. זה מסתדר או שלא, יותר טוב או פחות, ומה שבא ברוך הבא. אחריה כבר יש הפרדה לצדדים ולקדימה ואחורה וכל השאר, אבל כאן עוד הכל סביב המרכז, ימינה למעלה, מרכז למטה, שמאלה למעלה, מרכז למעלה, וממשיכים.

אני מגיע לסוף החצי הראשון ושם לב שאני לא זוכר איך הגעתי אליו. מתחיל לשחזר את התנועות בקאטה כדי להיזכר אם עשיתי או דילגתי, ומגיע למסקנה שכנראה שעשיתי, אבל חשבתי על משהו אחר. אז ממשיך לחצי השני, ולקראת הסוף זה שוב קורה – דילגתי על תנועות? אני לא זוכר שעשיתי קטע של כמה דקות… אז אולי לא עשיתי אותו? אני ממשיך עם הקאטה, מזכיר לעצמי להסתכל על השעון בסוף. זמן טוב לקאטה הוא חצי שעה. בדרך כלל הייתי עושה קצת יותר מהר. כמה שהנשימה יותר זורמת, יותר איטית,כך אפשר להאיט גם את תנועת הגוף. בסוף הקאטה אני אסתכל בשעון, לבדוק כמה זמן (=תנועות) חסר לי.

23:59. סיום.

כנראה שלא החסרתי, אבל הראש טייל במקום אחר מזה שבוא היו השאריות.

לטיפול בהמשך…

תנועה ראשונה "נכון"

התנועה הראשונה בטאי-צ'י, בכל הקאטות של כל הסגנונות שראיתי, כמעט אותה תנועה: הגוף עולה עם הידיים ויורד עם הידיים. הכי בסיס, הכי פשוט שיכול להיות… והכי מסובך והכי קשה.

ואם את התנועה הראשונה הזאת עושים "נכון", כל המשך הקאטה מרגיש פשוט… נהדר. "נכון", בשבילי, זה משהו שקצת קשה להסביר במילים: הצבה נכונה של מרכז הכובד, טיפה לפני העקבים, כך שמרגישים את הקו שמחבר את העקבים, המרכז והקודקוד, ושמירה על הקו הזה לאורך כל התנועה. כשזה מצליח, זה מרגיש פשוט נהדר.

חצי קאטה 🙂

"אסור לך לעשות את זה"

ב-2001 אודיסיאה בחלל, ארתור סי קלארק סיפר על חללית – דיסקאברי – שהמחשב השולט בה מחליט להיפטר מהאסטרונאוטים, שלדעתו מפריעים לו במילוי משימתו (בספר, וגם בסרט, יש הרבה יותר מזה – אבל זה אחד השיאים בדרך). אחד האסטרונאוטים נשלח לבצע תיקון מחוץ לחללית ונרצח שם; השני יוצא להחזיר אותו וננעל בחוץ. המשפט "I'm sorry Dave, I'm afraid I can't do that", נהפך מאז לקלישאה על מכשיר שאמור לשרת אותנו, אבל לא. אני לא מכיר משתמש מחשבים שלא נתקל אי-פעם בהודעה "אסור" כשניסה לעשות משהו עם המחשב שלו. http://www.youtube.com/watch?v=ARJ8cAGm6JE

קורי דוקטורו, עורך האתר בוינג-בוינג http://boingboing.net/ , עיתונאי, בלוגר, http://craphound.com/ סופר מדע בדיוני ופעיל למען חופש באינטרנט, מספר בשיחה לרגל צאת ספרו החדש Homeland, על כמה אנחנו מתקרבים לחזון הזה, ולמה. איכות הסאונד לא מדהימה אבל אפשר להבין (כמעט) הכל:http://www.youtube.com/watch?v=-e_f0QGtG5E

בקיצור נמרץ מאוד: חברות כמו מיקרוסופט, אפל, סוני, דיסני, אמאזון ואחרות – מפיצות תוכנה, סרטים, מוזיקה, משחקי מחשב, ספרים דיגיטליים ועוד – רוצות לשמור על זכויות היוצרים שלהן, ולצורך זה מתקינות על המחשבים שלנו תוכנות לניהול זכויות דיגיטליות – DRM. התוכנות האלה אמורות רק לוודא שאנחנו לא מפעילים על המחשב קבצים פרוצים, אבל הדרך היחידה לבדוק את זה היא לבדוק כל קובץ שאנחנו מנסים להפעיל – אם זה תמונה שצילמנו או מכתב שכתבנו, או סרט שהורדנו או פרוייקט-גמר עליו טרחנו. ואם התוכנה חושבת שאין לנו זכות דיגיטלית להפעיל את הקובץ, היא מודיעה לנו ש""I'm sorry Dave, I'm afraid I can't do that".

אבל זה לא נגמר שם. ברור שכל מי שיש לו קצת ראש למחשבים ימחק מייד את התוכנה שלא מאפשרת לו לצפות בסרט שהוריד (או להתקין על האייפון שלו עברית), ולכן הלכו עם זה שני צעדים קדימה: הסתירו את התוכנות המרגלות אחרינו מפנינו, והעבירו חוקים שלא רק אוסרים לפרוץ את התוכנות האלה, אלא אוסרים לבדוק את המחשב כדי לראות אם הן שם, ואוסרים לדווח לאחרים איך לעשות את זה. העונש על העבירות האלה בארה"ב (ולא רק שם) הוא לא רק קנס אלא מאסר עד חמש שנים.

אבל גם שם זה לא נגמר, כי ברגע שיש במחשב תוכנה שאסור לנו לראות ושיכולה לרגל אחרינו, אפשר להשתמש בתכונה הזו כדי לרגל לא רק על הקבצים שאנחנו מנסים להפעיל, אלא על כל מה שאנחנו עושים – ולא רק על המחשב. בתי ספר במחוז עשיר בפילדלפיה חילקו מחשבים ניידים לתלמידים, אבל מחשש שחלק מהמחשבים יאבדו או ייגנבו התקינו עליהם תוכנות ריגול שאיפשרו להפעיל מרחוק את המצלמה בלי שהמשתמש במחשב יידע. מה שאמור היה לאפשר איתור גנבים, שימש בפועל למעקב אחרי תלמידים – קטינים – בבית הספר, בבית ובכל מקום בו הופעל המחשב, כולל בחדרי השינה. http://www.huffingtonpost.com/2010/10/11/lower-merion-school-distr_n_758882.html

דוקטורו מביא דוגמאות נוספות לשימוש בתוכנות ריגול נגד משתמשים תמימים, אבל ממשיך שזה לא נגמר בריגול, זה עניין של חיים ומוות: קוצבי לב ניתנים לתכנות מרחוק (כדי שלא יהיה צורך בניתוח כל פעם שרוצים לקבל מהם מידע או לשנות להם פראמטרים). באוקטובר האחרון התפרסם שבדרך זו ניתן לתכנת קוצבי לב להרוג. לא רק זה, אלא שאפשר להחדיר לקוצבי לב וירוס שיפיץ את עצמו לקוצבי לב אחרים, שיפיצו הלאה – ואם כל זה לא מספיק גרוע, אפשר להשתמש בקוצב כדי לפרוץ לשרתי החברה המייצרת, ולהפיץ את הוירוס דרכם. וזה לא מדע בדיוני, זה קיים עכשיו: http://www.techhive.com/article/2012779/pacemaker-hack-can-kill-via-laptop.html

דוקטורו ממשיך להסביר מה אפשר לעשות כדי למנוע את השתלטות תוכנות הריגול על המחשבים שלנו – כלומר עלינו – אבל לי יש כאן הערה קטנה: אם יש לי תקלה באוטו, אני יכול להביא אותו למוסך, ואני יכול גם להרים מכסה מנוע ולבקש מחבר שמבין במכוניות לבדוק מה קורה. אני לא תלוי במוסך המורשה של היצרן, אני יכול לקנות לבד חלפים, שמן, נורות ומה-שלא-יהיה, ולהחליף או לתקן או לבקש ממישהו שמבין שיעשה את זה בשבילי. בתחום המחשבים, זה אפשרי – אבל לא חוקי. אמנם החקיקה בארץ לא הגיעה לרמות הדרקוניות של ארה"ב, אבל כל מי שרוכש מחשב עם חלונות או מחשב של אפל (או אייפון או אייפאד), מסכים ל"הסכם משתמש קצה" בו נאמר בפירוש שאסור להנדס-לאחור את התוכנה ואסור לפרוץ את ההגנות הבנויות בה. http://en.wikipedia.org/wiki/End-user_license_agreement המשמעות היא שבעוד שלעברייני מחשב אין שום בעיה לפרוץ את התוכנות כדי לחפש בהן פרצות לוירוסים, תולעים, רוגלות ושאר צרות, למשתמש התמים אסור "להרים מכסה מנוע" כדי לבדוק מה רץ על המחשב שלו.

הפתרון לכל הצרות האלה הוא שקיפות: מערכות הפעלה כמו אנדרואיד לסלולרים ולינוקס למחשבים, פתוחות לכל מי שיודע ורוצה להרים מכסה מנוע ולבדוק מה באמת המחשב עושה. אבל זה רק הפתרון הטכני, כי מאחורי מפיצי ה-DRM והרוגלות עומדים כסף גדול וממשלות שמעוניינות לרגל אחרי האזרחים. דוקטורו ממשיך לתאר מה אפשר ועושים בעולם בעניין, ומסתבר שדי הרבה, ואפילו ע"י ממשלת ארה"ב – קצת אירוני, כי את מה שהאמריקאים מנסים לעשות בעולם הלא-חופשי, הם (או המחוקקים שלהם, במימון חברות ענק) מנסים למנוע אצלם בבית. http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=780684

ארגונים כמו קרן החזית האלקטרונית  http://www.eff.org/  ו-Fight for the Future http://www.fightforthefuture.org/ מארגנים – עם עוד רבים – פעילות פוליטית ומשפטית נגד חקיקה הפוגעת בחופש הפרט בתחומי המחשוב והאינטרנט. אני אשמח לשמוע על ארגונים ישראליים שעוסקים בתחומים אלה.

בשנים מהספרים האחרונים שלו, "אח קטן" (תורגם גם לעברית) ו"מולדת" (עדין לא), דוקטורו מסביר מושגים בתחום אבטחת המידע ומאבק נגד חקיקה פוגעת; אלה ספרים עלילתיים אבל מלאי מידע אמיתי שאפשר ליישם בבית, ואת שניהם אפשר לקנות ואפשר גם להוריד חינם בפורמטים דיגיטליים שונים (באנגלית) מהאתר של דוקטורו. הוא אמנם סופר מקצועי המתפרנס מכתיבה, אבל גם מפרסם את הספרים שלו חינם ברשת ומסביר בעצמו היטב למה, ומה אפשר לעשות כדי לעזור לו להמשיך לכתוב (לא, לא תרומות אליו. אבל תקראו בעצמכם).

http://craphound.com/littlebrother/download/

http://craphound.com/homeland/download/

הערה: את הרשימה הזו התחלתי בפייסבוק, בתגובה לשאלה שנשאלתי אחרי שהעליתי לשם את השיחה עם דוקטורו בחנות הספרים גיבסון, בקישור למטה. אחרי כמה מאות מלים, מחקתי בטעות כל מה שכתבתי. כדי למנוע מפח נפש נוסף, פתחתי קובץ טקסט והתחלתי לשפוך אליו כל מה שיש למעלה.

כאמור, אני אשמח לדעת על ארגונים ישראלים העוסקים בתחומים אלה.