Monthly Archives: מרץ 2004

על מחטים ועצבים

"עבור אלה המתקשים לקבל את האפשרות שלאקופונקטורה יש השפעה אמיתית על גוף האדם, מציע הפיסיקאי זאנג-הי צ'ו ראיות מפתיעות, העושות שימוש בטכנולוגיה מתקדמת.

לפני חמש שנים, בעת ביקור במולדתו קוריאה, הסתיים טיול טבע של הפיסיקאי זאנג-הי צ'ו בנפילה במורד גבעה. "יצאנו לערוך פיקניק בהרים והנעליים שלי לא היו בסדר", נזכר הפרופסור בן ה-62 מאוניברסיטת קליפורניה באירווין. "כהרגלי, הייתי עסוק בחשיבה, ונפלתי. הרגשתי כמו קפיצה גדולה במורד ההר. למחרת, לאחר 12 שעות טיסה, שבתי לקליפורניה ולא הצלחתי לעמוד על רגליי. הסתבכתי כהוגן, אמרתי לעצמי".
צ'ו דידה מן המטוס ועשה את דרכו לביתו, ומאוחר יותר החל לחפש מזור לכאבים בגבו. קרובי משפחה הציעו לו לנסות אקופונקטורה (דיקור סיני). למרות שבתחילה דחה את הרעיון בבוז – כאדם משכיל, כך אמר, הוא לא מאמין באקופונקטורה, אך לבסוף החליט לנסות. להפתעתו הרבה, זה עבד. "לאחר כעשר דקות הרגשתי את הכאב נמס לאיטו."
מאמר מתורגם לעברית מאת קתרין דולד, באתר סטארמד.

המחקר המתואר כאן די ישן – כבר כמה שנים – אבל בכל-שאת מעיד על מה שטענתי בעבר: הכלים הקיימים היום ברפואה המערבית, עדין לא מתאימים לבדוק איך עובדת הרפואה הסינית, בדיוק כמו שבימי קולומבוס לא היו כלים מתאימים לבדוק איך עובד מצפן.
צריך להמשיך לחקור, ולקוות…

מודעות פרסומת

גשקו. 300 ישראלים במקום אחד, זזים בשקט…

בשבילי הגשקו התחיל ברביעי בערב, אחרי שיעור, בהעברת ציוד מהמרכז הישראלי לטאי-צ'י לביתן 13 בגני התערוכה. כנראה שמי שאמר של"היישי" נתנו חולצות כחולות כדי שיבלטו בשטח, טעה – אלה פשוט בגדי-עבודה לסבלים…  עציצים, שולחנות, חרבות, מקלות, חניתות, מתקנים לשתיה קרה וחמה – סוחבים לאוטו של אייל ופורקים בגני התערוכה – אחרי שמחפשים מפתח במשך כ-20 דקות.
ישראל, לא?

ביום ה' אני מגיע מעט מאוחר, והולך ללמד מתחילים. כ-300 איש באולם, גברים בשמאל ונשים בימין, מתאמנים בשתיקה – כל-כך בשקט שאפשר לשמוע את הנעליים על הרצפה…

300 ישראלים במקום אחד, ושקט…

עושים קאטה, ומי שלא יודע את כולה יוצא מהקהל וניגש אל המדריכים שמלמדים מאחור, ואני ביניהם.
אין מספיק מקום בפנים, ומזג-האויר יפה, אז שולחים אותנו החוצה…


חווה מימין, שושנה משמאל, גלי באמצע, מלמדות קאטה

אחרי הקאטה עושים צאן-צ'ואן, ארוך מהרגיל; בד"כ עושים חמש תנועות, דקה כל תנועה, ואח"כ מעט תוספות; הפעם זה שתים או שלוש דקות לכל תנועה. כל גשקו מדגישים ענין כלשהו, והפעם זה צאן-צ'ואן.
לא קל, גם למי שרגיל.

גאל ודוד מובילים צאן-צ'ואן

אחרי הצאן-צ'ואן הפסקה לשתיה, וזמן להגיד שלום להמון חברים שלא ראיתי מאז הגשקו האחרון – א' חזר מטיול לניו-זילנד, ע' הגיע מאורים, ר' מבית-שאן… אני מספיק לחבר את ע', גרפיקאית שעושה כרטיסי ביקור, עם ר', נטורופטית שצריכה כרטיסי-ביקור; שומע על מצב תפוחי-האדמה באורים; משחרר את הגב לכמה חברים שתפוס להם; "שלום" לזה, "מה נשמע" לההוא – כל-כך הרבה אנשים להגיד להם שלום, שעד שאני מגיע למים כבר מתחילים את הקאטה הבאה…


"מעבר מכשול"

הפעם אני משאיר לאחרים את הכבוד ללמד, ומתאמן עם כולם.
מנסה לנקות את הראש, להתרכז בנשימה, בתנועה, ביציבה, בזרימה…
לא ממש מצליח, אבל ככל שהקאטה מתקדמת המחשבות נרגעות.
שקט מסביב, שקט בראש…

אחרי הקאטה שוב צאן-צ'ואן. הרגליים שלי במצב הרבה יותר טוב ממה שהיו כשהתחלתי להתאמן, אבל השחיקה מהצבא עדין מורגשת; כדי לשחרר לחץ מכפות הרגליים והכתפיים, אני מרים מדי-פעם את אחת הרגליים ל-15-20 שניות, כמו חסידה או עגור. נשמע מוזר, אבל עובד…

שוב הפסקה, שוב מדבר עם הרבה אנשים ולא מספיק להגיע לשתות, ושוב הולך ללמד בזמן שאחרים מתאמנים.
אני מכיר את הרגליים שלי, ולא מעמיס עליהן יותר מדי; קאטה-כן-קאטה-לא, זה בסדר. בקאטות שלא, אני מלמד, ומנצל הזדמנויות לצלם.


"צעדים אחורה"

עוד קאטה, עוד צאן-צ'ואן, עוד קאטה, עוד צאן-צ'ואן…
הגוף מתרגל לרעיון שככה זה יימשך, עובר מהילוך של "ספרינט" להילוך של "מרתון", הראש עוזב את העולם מחוץ לגשקו שידאג לעצמו.
בצהריים הפסקה לארוחה ומנוחה, שבה (שוב) אני מדבר עם אנשים שלא ראיתי מזמן, וגם מנצל את עזרת ברונו והחייכן להסביר על פוש-הנדס.
אחרי ההפסקה עבודה בזוגות, ויש לי העונג להיות פעמיים המודגם של רון; לא צילמתי, אבל מרשים איך שאיש נמוך וקל ממני מנפנף אותי בלי שום בעיות, פשוט בזכות זה שהוא עובד נכון. לתלמידים שלי מבאר-שבע, שרגילים לראות איך אני מדגים בשיעורים עליהם, חשוב לראות איך מדגימים עלי; זה ממחיש להם שהקבוצה שלנו, ב"דרום הרחוק", היא רק חלק ממשהו גדול יותר, ושאני – המדריך שלהם – עדין לומד, ושיש לי ממי ללמוד – לא רק המורה שלי, אלא גם שאר ההיישי.

אחרי העבודה בזוגות חוזרים לעוד צאן-צ'ואן ועוד קאטה, ועוד, ועוד, ועוד…
המטרה בגשקו היא להגיע לשלב בו כבר לא רוצים יותר להתאמן, ובכל-זאת להמשיך.
זה לא בריא בתור תרגול יומי, אבל אחת לכמה חודשים זה מהווה "קפיצת-דרך" בהתקדמות. ה"מפסק" בראש, שמאפשר להתגבר על העייפות ולהמשיך להתאמן, הוא אותו מפסק שמאפשר להתמיד בעבודה קשה, להישאר ער כשעייפים, לשלוט בעצמך כשאתה כועס או מפחד.

באמנות הלחימה שלנו, האוייב האמיתי הוא חלק מאיתנו – הוא החולשות שלנו.
הוא הנטיה שלנו לוותר לעצמנו כשקשה.
הוא זה שאותו צריך לנצח בשביל לעשות עוד פעם 20 דקות צ'אן-צ'ואן, בסוף יום ארוך של אימונים.

צאן-צ'ואן: פי-פא

בסוף הגשקו נפרדים מהחברים, נכנסים לאוטו, מתחברים לסלולרי ומקבלים הודעות – חוזרים לעולם.
אבל השקט הזה, של 300 איש שמתאמנים בלי קול, השקט הזה הולך איתי, הביתה.

דיאלוג 26-Mar-2004 – א'ב', שם חסוי

בעקבות המאמר והדיאלוג על גברים ונשים באמנויות לחימה, החלפתי מסרים עם אישה, שהעדיפה לא להזדהות בשם, מטעמים שמוסברים בהמשך; אני מכנה אותה כאן א'ב'.
 
==========================================
הודעה מ: א'ב'
אל: דוד כפרי
תאריך: 23/03/2004, שעה: 10:23:02
 
דוד שלום
שמחתי לקרוא את הדיאלוג בנושא גברים ונשים באומנויות לחימה
לצערי, אני נתקלתי בצד השני של המטבע.
עסקתי בטאקוונדו במשך 4 חודשים בת"א, ולצערי לא התאפשר לי מבחינת שעות/ימים להמשיך באותו מקום.
נודע לי דרך ההתאחדות/אתרים/שמועות שיש טאקוונדו בר"ג, עיר מגורי. לכאורה, בשורה טובה, אלא שהם לא מקבלים בנות להתאמן, מאחר ומדובר בקבוצה הומוגנית של גברים מסורתיים. כנ"ל גם ב(שם היישוב הושמט, ד.כ.)!
מאז אני לא מוצאת מקום שבו אני אוכל להתאמן באומנות הלחימה שאני כל כך אוהבת (בעיקר את עבודת הרגליים)
אני חושבת שהעובדה שאני צריכה לנסוע עד רעננה לג´סיקה או להחליף אומנות לחימה אינה הוגנת והגיונית ונוגדת את רוח הרצינות והשיוויוניות שהוזכרה כאן קודם.
 
אני לא רוצה שישתמע מהמייל שלי אליך כאילו אני כועסת, בכלל לא. אלא אני מצטערת וכואבת על כך שלא ניתנה לי הזדמנות שווה כמו כולם לעסוק במשהו מהנה כל כך. לדעתי, אומנות לחימה אינה צריכה להיות מועדון סגור לגברים בלבד, ושמחתי בכנות לקרוא על המאמצים שאתם עושים לשלב אותנו הנשים בענפי הספורט בכללם ואומנויות הלחימה בפרט.
 
דרך אגב…
 
היום אני מתאמנת רק בחדר כושר.
אין לי את הכוח/מוטיבציה ללכת שוב לשיעורי ניסיון באומנויות אחרות, ואכן חבל כי בסה"כ זה הפסד שלי.
 
א'ב'
 

==========================================
הודעה מ: דוד כפרי
אל: א'ב'
תאריך: 23/03/2004, שעה: 10:35:24
 
א'ב',
ראשית תודה על המייל
שנית, מדוע לא תכתבי את כל זה בפורום?
http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/forumpage.asp?forum=148
 
שלישית, האם אני יכול לצטט אותך ב"דיאלוג"?
 
ורביעית, אני לא יכול לענות על שיטות אחרות ומורים אחרים.
אני יכול לענות רק על עצמי, וקצת על השיטה שלי. המורה שלי, חרדי, מלמד נשים. בבית-הספר שלנו מלמדים נשים, ואין בכך בעיה.
 
אני חושב שלא יהיה מוצדק מצידי לתת ביקורת על אנשים ושיטות שאני לא מכיר.
אולי בפורום יוכלו לענות אנשים שמכירים את המצב שם יותר טוב.
 
דוד
 
==========================================
 
==========================================
הודעה מ: א'ב'
אל: דוד כפרי
תאריך: 23/03/2004, שעה: 11:36:12
 
דוד שלום
קודם כל תודה על תשובתך המהירה, לא ציפיתי לכך.

1.בהתחלה חששתי כי לא רציתי "להתלכלך" בפורום, בסה"כ מדובר באנשים ולא רציתי  לפגוע באף אחד.

2.עכשיו, כשאני חושבת על כך שוב, אני חושבת שטעיתי ואשמח אם תצטט אותי "בדיאלוג".

3.אני שמחה לדעת שאצלכם למרות העובדה שמדובר באדם חרדי, הוא מלמד גם נשים, הלוואי שכולם ינהגו כך.

4. קטונתי מלהעביר ביקורת על התנהלות כזו או אחרת של מורה, רציתי רק לשתף קצת מניסיוני האישי.

 
נ.ב.
עוד נק´ למחשבה/לאיזכור כללי:

1. ענף הטאקוונדו הוא די קטן ומצומצם, המורים והתלמידים מכירים אחד את השני, ואני לא רוצה ליצור לעצמי בעיות במידה וארצה לחזור ולהתאמן. (אני רוצה לאכול ענבים, לא לריב עם השומר) ולכן אני מעדיפה שלא להזדהות בשמי המלא.
 
2.אני משחזרת את תגובות התלמידים ששאלתי דרך האתר (באמצעות מסרים) לגבי איפה הם לומדים טאקוונדו. כולם ענו לי כשחתמתי (הושמט), אבל כאשר חתמתי בשמי הנשי בקושי קיבלתי תגובות. 

 
3. אני חושבת שכאישה חשוב שאדע להגן על עצמי. (לפחות במינימום, למרות שאני אעדיף לברוח  )

 
והכי חשוב אני חושבת שצריך לעשות משהו כדי לנסות לשנות ולשפר את המצב. להגביר את המודעות והפתיחות של מורים בענף אומנויות הלחימה.
ולכן אודה לך מאוד אם תביא את הודעתי לפרסום.

 
אני חושבת שאתה ביחד עם שאר מנהלי הפורום עושים עבודה טובה, ומגיע לכם תודה על הפורום האיכותי והמעניין שיש בתפוז.
שיהיה לך כל טוב
א'ב'
 

==========================================
 
 
==========================================
הודעה מ: דוד כפרי
אל: א'ב'
תאריך: 23/03/2004, שעה: 23:51:26
 
א'ב' שלום,
שוב תודה על כל מה שכתבת, אני אצרף את זה ל"דיאלוג" הבא (אם אספיק מחר, אם לא – רק בסוף השבוע), בלי שמך כמובן.
 
אני מסכים עם מה שכתבת על הגנה עצמית, רק צריך לציין שאנחנו (= המרכז הישראלי לטאי-צ´י) לא מתיימרים ללמד זאת.
 
אני מסכים גם לגבי הצורך בפתיחות, אבל מחוץ לארגון שאני חלק ממנו, כל מה שאני יכול לעשות הוא רק לכתוב – ואת זה אני עושה
 
על כל השאר, ברשותך, אגיב ב"דיאלוג".
 
לילה טוב,
דוד
 
==========================================

דיאלוג 26-Mar-2004 – א'ב', שם חסוי

בעקבות המאמר והדיאלוג על גברים ונשים באמנויות לחימה, החלפתי מסרים עם אישה, שהעדיפה לא להזדהות בשם, מטעמים שמוסברים בהמשך; אני מכנה אותה כאן א'ב'.
 
==========================================
הודעה מ: א'ב'
אל: דוד כפרי
תאריך: 23/03/2004, שעה: 10:23:02
 
דוד שלום
שמחתי לקרוא את הדיאלוג בנושא גברים ונשים באומנויות לחימה
לצערי, אני נתקלתי בצד השני של המטבע.
עסקתי בטאקוונדו במשך 4 חודשים בת"א, ולצערי לא התאפשר לי מבחינת שעות/ימים להמשיך באותו מקום.
נודע לי דרך ההתאחדות/אתרים/שמועות שיש טאקוונדו בר"ג, עיר מגורי. לכאורה, בשורה טובה, אלא שהם לא מקבלים בנות להתאמן, מאחר ומדובר בקבוצה הומוגנית של גברים מסורתיים. כנ"ל גם ב(שם היישוב הושמט, ד.כ.)!
מאז אני לא מוצאת מקום שבו אני אוכל להתאמן באומנות הלחימה שאני כל כך אוהבת (בעיקר את עבודת הרגליים)
אני חושבת שהעובדה שאני צריכה לנסוע עד רעננה לג´סיקה או להחליף אומנות לחימה אינה הוגנת והגיונית ונוגדת את רוח הרצינות והשיוויוניות שהוזכרה כאן קודם.
 
אני לא רוצה שישתמע מהמייל שלי אליך כאילו אני כועסת, בכלל לא. אלא אני מצטערת וכואבת על כך שלא ניתנה לי הזדמנות שווה כמו כולם לעסוק במשהו מהנה כל כך. לדעתי, אומנות לחימה אינה צריכה להיות מועדון סגור לגברים בלבד, ושמחתי בכנות לקרוא על המאמצים שאתם עושים לשלב אותנו הנשים בענפי הספורט בכללם ואומנויות הלחימה בפרט.
 
דרך אגב…
 
היום אני מתאמנת רק בחדר כושר.
אין לי את הכוח/מוטיבציה ללכת שוב לשיעורי ניסיון באומנויות אחרות, ואכן חבל כי בסה"כ זה הפסד שלי.
 
א'ב'
 

==========================================
הודעה מ: דוד כפרי
אל: א'ב'
תאריך: 23/03/2004, שעה: 10:35:24
 
א'ב',
ראשית תודה על המייל
שנית, מדוע לא תכתבי את כל זה בפורום?
http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/forumpage.asp?forum=148
 
שלישית, האם אני יכול לצטט אותך ב"דיאלוג"?
 
ורביעית, אני לא יכול לענות על שיטות אחרות ומורים אחרים.
אני יכול לענות רק על עצמי, וקצת על השיטה שלי. המורה שלי, חרדי, מלמד נשים. בבית-הספר שלנו מלמדים נשים, ואין בכך בעיה.
 
אני חושב שלא יהיה מוצדק מצידי לתת ביקורת על אנשים ושיטות שאני לא מכיר.
אולי בפורום יוכלו לענות אנשים שמכירים את המצב שם יותר טוב.
 
דוד
 
==========================================
 
==========================================
הודעה מ: א'ב'
אל: דוד כפרי
תאריך: 23/03/2004, שעה: 11:36:12
 
דוד שלום
קודם כל תודה על תשובתך המהירה, לא ציפיתי לכך.

1.בהתחלה חששתי כי לא רציתי "להתלכלך" בפורום, בסה"כ מדובר באנשים ולא רציתי  לפגוע באף אחד.

2.עכשיו, כשאני חושבת על כך שוב, אני חושבת שטעיתי ואשמח אם תצטט אותי "בדיאלוג".

3.אני שמחה לדעת שאצלכם למרות העובדה שמדובר באדם חרדי, הוא מלמד גם נשים, הלוואי שכולם ינהגו כך.

4. קטונתי מלהעביר ביקורת על התנהלות כזו או אחרת של מורה, רציתי רק לשתף קצת מניסיוני האישי.

 
נ.ב.
עוד נק´ למחשבה/לאיזכור כללי:

1. ענף הטאקוונדו הוא די קטן ומצומצם, המורים והתלמידים מכירים אחד את השני, ואני לא רוצה ליצור לעצמי בעיות במידה וארצה לחזור ולהתאמן. (אני רוצה לאכול ענבים, לא לריב עם השומר) ולכן אני מעדיפה שלא להזדהות בשמי המלא.
 
2.אני משחזרת את תגובות התלמידים ששאלתי דרך האתר (באמצעות מסרים) לגבי איפה הם לומדים טאקוונדו. כולם ענו לי כשחתמתי (הושמט), אבל כאשר חתמתי בשמי הנשי בקושי קיבלתי תגובות. 

 
3. אני חושבת שכאישה חשוב שאדע להגן על עצמי. (לפחות במינימום, למרות שאני אעדיף לברוח  )

 
והכי חשוב אני חושבת שצריך לעשות משהו כדי לנסות לשנות ולשפר את המצב. להגביר את המודעות והפתיחות של מורים בענף אומנויות הלחימה.
ולכן אודה לך מאוד אם תביא את הודעתי לפרסום.

 
אני חושבת שאתה ביחד עם שאר מנהלי הפורום עושים עבודה טובה, ומגיע לכם תודה על הפורום האיכותי והמעניין שיש בתפוז.
שיהיה לך כל טוב
א'ב'
 

==========================================
 
 
==========================================
הודעה מ: דוד כפרי
אל: א'ב'
תאריך: 23/03/2004, שעה: 23:51:26
 
א'ב' שלום,
שוב תודה על כל מה שכתבת, אני אצרף את זה ל"דיאלוג" הבא (אם אספיק מחר, אם לא – רק בסוף השבוע), בלי שמך כמובן.
 
אני מסכים עם מה שכתבת על הגנה עצמית, רק צריך לציין שאנחנו (= המרכז הישראלי לטאי-צ´י) לא מתיימרים ללמד זאת.
 
אני מסכים גם לגבי הצורך בפתיחות, אבל מחוץ לארגון שאני חלק ממנו, כל מה שאני יכול לעשות הוא רק לכתוב – ואת זה אני עושה
 
על כל השאר, ברשותך, אגיב ב"דיאלוג".
 
לילה טוב,
דוד
 
==========================================

דיאלוג 26-Mar-2004 – מעין

בעקבות המאמר על גברים ונשים באמנויות לחימה, מעין שלחה אלי מייל עליו הגבתי ב"דיאלוג 21.03.2004".
בהמשך היתה בינינו החלפת מיילים שלא הספקתי להעלות לכאן עד עכשיו – אז הנה היא, בהשמטות הנחוצות.
דוד
אתה שואל, ובצדק, למה יש רק שתי נשים בקבוצה של הקוק-סול-וואן, התשובה היא ששיטת האימון במועדון שלנו היא שיטה של עבודה במגע מלא, יש קרבות, הטלות, נעילות, תרגול נפילות וכן הלאה. כל אלה הם אלמנטים שכל אחד יכול ללמוד, אך כמו הרבה דברים באומנויות לחימה הוא מצריך נכונות להתמודד עם כאב. ולהתמודד עם מגע.
אצל נשים יש הרבה פעמים איזשהו חשש ממגע, וחשש מכאב או פגיעה, ולכן המוכנות מלכתחילה להיכנס לאימון מסוג זה היא נמוכה יותר.
בטאי-קוון-דו אחוז הנשים הוא גבוה יותר, גם מכיוון שאומנות לחימה זו היא אומנות לחימה פופולרית ותחרותית יותר, ונגישה יותר, ומותאמת הרבה יותר לילדים ולכן תופסת החל מגילאים צעירים מאוד (חמש זה הגיל הצעיר ביותר שנתקלתי בו במסגרת אימונים וחוגים). כאשר ילדות מתחילות מגיל צעיר להתאמן, ללמוד, ולעבוד במסגרת המשלבת בנים ובנות, זה הופך למשהו טבעי מבחינתן ומאפשר להן להתאמן במסגרות משולבות גם הלאה.
הקוק-סול-וואן נכנס לקטגוריה של אומנויות לחימה מסורתיות ו"כבדות" יותר, המורכבות של התנועות גם ברמה הבסיסית שלהן, אינה מתאימה ללימוד ילדים.
החל מגיל צעיר נשים רגילות לחשוב על עצמן כחלשות, לא מסוגלות למאמץ פיסי, לא מסוגלות לעבוד יחד עם גברים, מאויימות מנוכחות גברית באימונים או בכלל, ובעיקר לומדות להסוות כל סממן ל"אגרסיביות" ואני מכוונה מכניסה את המונח הזה למרכאות כיוון שאני בפירוש לא חושבת שאומנויות לחימה מפתחות אגרסיביות, לא במובן השלילי
והכוחני של המילה אלא יותר במובן ה"עוצמתי" של המילה. אחרי שנים שנשים לומדות מהחברה לראות עצמן ככאלה, קשה להביא אותן ללימוד אומנויות לחימה, דרוש סוג מסויים של אומץ בשביל אישה, לא נערה, ולא ילדה, אלא אישה, להתחיל ללמוד אומנות לחימה.
ומניסיון די צורם, מסתבר שנשים לא רק חושבות שהן עצמן אינן מסוגלות או מתאימות ללמוד אומנות לחימה, הן גם חושבות שזה מוזר, ומבלבל את הילדים, כשאישה מלמדת אומנויות לחימה (מסיבה זו לא התאפשר לי לאמן קבוצה של ילדים בגילאי 5-6, בגלל תלונה של האימהות, עוד לפני שאימון אחד התקיים, שטענו שזה יבלבל את הבנים שלהן).
בקוריאה, למשל, לימוד אומנויות הלחימה הוא חלק מתוכנית הלימודים, כמו שיעורי ספורט כאן, ההבנה לעומק של הגוף, של אנרגיה, של מגע וכן הלאה, נלמד מגיל צעיר מאוד, ומתקבל בטבעיות רבה.
אני מבינה את מה שאתה אומר לגבי האימונים שלכם ולגבי תרגילים מסויימים, ומניחה שמדובר במכשול. בתרגילי סטיקי-הנדס ותרגילי דחיפה באימונים אצלנו לא נתקלתי בבעיה כזו, יתכן שזה כיוון שכל חברי הקבוצה הם אנשי אומנויות לחימה מנוסים.
בטאי-קוון-דו עצמו בעיות כאלה הן פחות נוכחות כיוון שרוב הקרבות הם של טכניקות התקפה והגנה של ידיים, ובעיקר בעיטות, סוג שונה של מגע. יתכן שהפיתרון הוא לקיים פעם בשבוע, בנוסף לאימונים המופרדים, אימון משותף, כך
שניתן להנות מכל העולמות.
אני בכל אופן עדיין מאמינה גדולה מאוד באימונים משותפים, בכל סוגי אומנויות הלחימה, ומאמינה שבכוחו של מאמן ליצור את האווירה הנכונה במועדון שלו, ולהפוך את הדו'וגו לניטרלי ונינוח ומאפשר סוגים שונים של אימון עם סוגי פרטנרים  שונים.
מעין

שלום מעין
ראשית תודה (על המיילים), יתכן שארצה לצטט אותם ב"דיאלוג" הבא – מותר?
שנית, האם יש אפשרות לבוא לבקר אצלכם, ולראות שיעור קוק-סול-וואן?
מעולם לא ראיתי, ואני סקרן…
ושלישית, למייל השני – אני מסכים איתך לגמרי לגבי הסיבות הגורמות לנשים לא ללמוד אמנויות לחימה. (זו אחת הסיבות שארצה לצטט אותך…)
אז אנחנו מסכימים על הקשיים שיש לנשים עם מגע, כאב, ואגרסיביות פיזית באופן  כללי; מה שנשאר לנו לבדוק, הוא הם צריך ללמד נשים להתגבר על הקשיים האלה, ואם כן – איך, והאם זה מתאים לכולן.
לדעתי האישית, לרוב הנשים בישראל 2004, קשה מאוד להתמודד עם אלימות פיזית על כל צורותיה, גם העדינות ביותר. אני מאוד מעריך את העובדה שאת מצליחה לעשות זאת, אבל מהתבוננות פשוטה בתלמידות שלי אני יכול להגיד שבשבילן, הדרך עד שיגיעו למקום בו נמצא תלמיד (גבר) ממוצע  בשיעור הראשון שלו, מבחינת הנכונות להתמודדות כזאת, ארוכה מאוד.
כל-כך ארוכה, שללמד אותם יחד זה בערך כמו ללמד יחד כיתה א' עם כיתה ח' את אותו הנושא.
שוב אני נאלץ לחזור על הנקודה הזאת – הנשים שהגיעו ללמוד אצלי, כנראה היו בורחות מהשיעורים שלך…

גם ההיפך נכון – נשים נהנות ללמוד תנועה איטית, רגועה וזורמת, הרבה יותר מאשר גברים; בתחום הזה יש להן יתרון עצום על הגבר הישראלי הממוצע. הן באו כדי ללמוד תנועה, ומוכנות "לסבול" את העבודה בזוגות כרע הכרחי, בעוד שהם באו "ללכת מכות", ומבינים שהתנועה זה חלק מהענין.
ניתן לומר שאת המסע לראש ההר, הן מתחילות מצפון והם – מדרום.
ומה שנותר לי, המדריך, לעשות, הוא להחליט אם חציי יהיה בדרום וחציי בצפון בכל שיעור, או שאהיה כולי במקום בו נמצאים תלמידי, להראות להם איך לעשות צעד אחד נוסף בדרך.
הרעיון של אימון משותף פעם בשבוע הוא מענין, אבל אצלנו בד"כ אנשים מגיעים לשיעור פעם בשבוע, ובפעם הזאת מקבלים "שיעורי בית" לשאר הימים; אילו היתה לי אפשרות לתת
עוד שיעור בשבוע (כמו שנעשה במרכז שלנו), הייתי מעדיף שיתאמנו וילמדו בצורה שאני חושב שהיא הכי מתאימה.
אילו הייתי צריך להכין את תלמידי לקרב או מלחמה, כנראה שהייתי מלמד אחרת.
שוב מודה על התגובות!
שבוע טוב,
דוד

דוד,
א. קבל את אישורי לצטט, אשמח, וגם אשמח לשמוע עוד דעות לגבי הנושא. אולי תעלה  את זה גם בפורום של תפוז (אם זה לא עלה כבר…) (עלה, והפך לדיון ארוך ומענין -ד.כ.)
ב. אתה מוזמן מאוד לבוא לראות אימון. אנחנו מתאמנים בימי שני וחמישי בין השעות 1930-2100 פלוס מינוס. ימי שני בדרך כלל עם ג'יי וימי חמישי עם אלי לוי.
לגבי נשים, אני כן מאמינה שיש בהחלט צורך ומקום לנפץ את בועת הפחד ממגע אגרסיביות וכאב אצל נשים. השקפה פמיניסטית לכל דבר, שאומרת שפחד ממגע מוביל להרבה פחדים אחרים, ופחד מכאב יוצר מחסומים לא קיימים, וכך גם פחד מאגרסיביות, בכל תחום בחיים. בשבילי בכל אופן הרבה מהלימוד שלי בחיי היום יום, מגיע מתוך הבנה דרך הגוף, בכל הנוגע למחוסמים, למשל. היכולת ללמוד ריכוז, שלווה, שלמות עם הגוף, שימוש באנרגיה הטבעית שלו ועוד הם דברים שניתן ללמוד היטב מתוך אומנויות הלחימה השונות, וחבל שנשים לא יוכלו ללמוד את הדברים האלו בגלל הפחדים האלו שאינם פחדים טבעיים אלא פחדים שמושרשים אצל נשים מגיל צעיר מאוד.
יש סוג של שיחרור, אני חושבת, כשאישה מבינה שיש לה עוצמה בגוף. שלא לדבר על המתנה המאוד גדולה שאישה מקבלת כשהיא מצליחה ללכת ברחוב חשוך ולהיות פחות מבוהלת ממה שיכול לקרות לה, כשהיא יודעת שיש לה את היכולת, אפילו המינימלית, להגן על עצמה.
אז כן, אני מאמינה ששבירת המחסומים האלה, ולימוד של אגרסיביות, צ'י, תנועה, וכן הלאה, הם מטרה חשובה.
באופן טבעי ההתעניינות באומנויות לחימה היא נמוכה יותר אצל נשים, ומבחינתן נגישה פחות, ולכן קשה יותר למצוא אותן באימונים למבוגרים. יתכן שהדרך להגיע לקהל הזה ולעורר את העניין הוא דרך מוכני כושר ומתנס"ים. ובכל אופן, אני מאמינה שתלמידות שלך, אם היו מגיעות מלכתחילה לאימון קוק-סול-וואן או טאי-קוון-דו היו נשארות ונהנות, כתלות במאמן/ת. מאמן שמצליח ליצור בדוג'ו שלו אווירה לא מלחיצה, שכוללת לימוד, הנאה, והרבה הבנה, ומציג את הנושא של אגרסיביות כאב ומגע כמכשולים שיהיה מעניין ללמוד לעבור, ועוד יותר, מציף את הנושאים האלה, ומדבר עליהם, מציג את ההשקפה שלו, יסחוף אחריו את התלמידים, נשים וגברים, ויאפשר לתלמידים שלו לבדוק את הנושאים האלה אצלהם.
מבחינתי, כמאמנת, אני מוכנה לוותר על המהירות בה אני אגיע עם התלמידים לפסגת ההר, אבל, בזכות הנוכחות הנשים והגברית באימונים, להגיע לשם עם איזון של ה"דרום" ו"הצפון" כמו שהצגת אותם. באימוני הקאטה שאני מעבירה אני רואה את זה באופן מאוד בולט, העבודה יחד מאפשרת לתלמידים שלי מצד אחד לבנות אגרסיביות, כוח
ואנרגטיות גבוהה בכל תנועה, ובמקביל לימוד של הרפיית השריר ברגע הנכון, החיבור בין תנועות, שילוב של רך וקשה באופן מאוזן בתוך התנועה. אני מוכנה להקריב את המהירות וקצב ההתקדמות כדי להגיע להבנה שלמה יותר. אני לא עובדת נגד אף חלק מהקבוצה, אלא מאפשרת להם ללמוד אחד מהשני.
איפה אתה מאמן? אשמח לשמוע קצת יותר על אומנות הלחימה שלך, אותה אני לא ממש מכירה.
יום טוב
מעין

שלום מעין
ושוב תודה על התגובות והשיחה
ה"דיאלוג" הבא יעלה כנראה רק מחר, ויכלול גם את התגובה שלך.
תודה על ההזמנה לבקר; אעשה מאמץ להגיע.
אני מלמד בבאר-שבע ולומד בתל-אביב. האתר של השיטה שלי:
http://www.taichi-chuan.com/heb/open/open.html
לענין תשובתך, שוב – אני מסכים עם הכל, חוץ מהטענה שהתלמידות שלי היו נשארות אצל מורה ממוצע לשיטה "אגרסיבית" (אותך אני לא מכיר, אולי אצלך כן היו נשארות) יותר משיעור אחד.
בן טל שחר כתב פעם שכל אחד יכול להגיע לפסגת האוורסט, אם רק יתנו לו גרם-מדרגות עם מדרגות קטנות מספיק; אני חושב שמדרגת הכניסה לשיטות כמו קראטה, אייקידו, ג'ודו ועוד, פשוט גבוהה מדי לאישה ישאלית ממוצעת.
אני גם חושב שכל אישה שהגיעה לדרגת-דאן בשיטה כלשהי, היא כל-כך רחוקה מהאישה הישראלית הממוצעת, שהיא פשוט לא מבינה את הקושי הזה – ואני מתנצל מראש אם זה פוגע בך, אבל נסי רגע לדמיין את אימך וחברותיה בשיעור אצלך, ולחשוב ברצינות אם זה ריאלי לצפות מהן להישאר.
שוב תודה,
דוד

גברים ונשים באמנויות לחימה – פּוּש-הנדס

בעקבות המאמרים והתגובות, ברור לי שנושא אחד נשאר לא מובן להרבה אנשים, והוא – סוג המגע בשיעורי הטאי-צ'י, בשיטה שאני לומד, שלדעתי שונה מאוד מהמגע המקובל בשיטות כמו אייקידו, קראטה, ג'ודו ועוד.
 
ברור שהתמונות כאן יתנו רק מושג כללי על מה מדובר, ואין דרך להעביר בתמונה את ההרגשה בזמן ביצוע התרגיל, אבל אני מקווה שזה יעזור להבין.
תודה לחייכן שהסכים להצטלם, ולברונו פלקסר שצילם.

שלושת התמונות הראשונות מדגימות (בצורה גרועה, אבל זה מה יש) טכניקה אחת (מתוך כמה מאות) מצורה אחת של תרגול הנקרא "פּוּש הנדס", או "פּוּשינג הנדס" – ידיים דוחפות, או דחיפות ידיים. יש הרבה צורות לתרגל את הנושא הזה, אני מציג כאן רק שתיים מהבסיסיות ביותר, שאותן צריך לתרגל הכי הרבה.
כבר שם התרגיל אינו נכון, כי הוא בא לתרגל תנועה נכונה עם הגוף כולו ולא עם הידיים אבל – מילא, זה לא הזמן לדיון על תרגומים מסינית לעברית…
 
בתמונה הראשונה, ידידי החייכן (שביקש שלא אראה את פניו) מניח ידיו עלי ומתכונן לדחוף.
אני, בזמן הזה, מתכונן להידחף.
שנינו בודקים שהיציבה שלנו נכונה, שהבאלאנס בסדר, שהמרחק בינינו נכון, ועוד דברים; השלב הזה יכול להימשך כ-10 שניות.
שימו לב איפה מונחות הידיים.

 
בתמונה השנייה, ידידי החייכן דחף אותי, ואני התחמקתי ע"י הטיית גופי הצידה (שימו לב לידו הימנית, שלמעשה אינה נוגעת בי), ואני מתכונן לדחוף בחזרה. שימו לב למיקום הידיים, וכן לכך ששנינו שומרים על יציבה "מלאה" – לא אמור להיות כאן שימוש בכוח. קשה לראות זאת בצילום, בהדגמה חיה זה מאוד ברור.  

 

בתמונה השלישית, אני דוחף בחזרה; שימו לב שרגלו השמאלית (הקדמית) אינה נוגעת בקרקע.
שימו גם לב (שוב) למיקום הידיים.
  
 
זו דוגמא לטכניקה אחת מתוך מאות, המתורגלות בצורה הזו; על זה חוזרים שוב ושוב, תוך החלפת תפקידים.
בגלל שמדובר בטכניקה מאוד פשוטה ובסיסית, היא גם הראשונה שלומדים, ומתרגלים אותה הרבה מאוד.
התרגול לא בא ללמד "מה לעשות אם דוחפים אותי ברחוב", אלא דברים כמו יציבה, שחרור, רגישות ליריב והוצאת כוח מהבטן – כמו שאמרתי, בסיס.
 
בתמונה הרביעית, החייכן ואני ב"עמידת המוצא" של תרגיל קצת יותר מתקדם, בו שנינו מנסים להוציא אחד את השני משיווי-המשקל באותו זמן (בניגוד לתרגיל הקודם, שבו לכל אחד היה תפקיד מוגדר – דוחף או נדחף). תרגיל זה הוא בסיסי לשיטה שאנחנו לומדים, ומתרגלים אותו המון.
השלב בו אנו נמצאים בתמונה נראה סטאטי, אבל במציאות אנו אמורים להיות בתנועה – מנסים לחוש איפה השני מתנגד, או לא מרוכז, ושם אפשר לדחוף.
שוב, שימו לב למיקום הידיים.

בתמונה החמישית, החייכן דחף אותי, ואני הטיתי את גופי הצידה כדי לחמוק מהדחיפה; אני מתכונן לנעילה ובריח על מרפק יד שמאל שלו, לפני שהוא יספיק להכניס את יד ימין לפעולה.
שימו לב למיקום כף-יד שמאל שלו.

בתמונה השישית, אני דחפתי את החייכן, שהטה את גופו הצידה כדי לחמוק מהדחיפה, והוא מתכונן לבצע נעילה ובריח על מרפק ימין שלי, לפני שאפעיל את יד שמאל.
שוב, שימו לב למיקום הידיים.
 
 
אני מקווה שהתמונות וההסברים כאן יעזרו להבין את הבעייתיות שבתרגול של גברים עם נשים בצורה זו.
יש עוד (הרבה) סיבות לבעייתיות של אימון משותף של גברים עם נשים, אבל עליהן כבר דיברנו בהרחבה.

 

תגובות, כרגיל, אפשר לשלוח אלי; אפשר גם להגיב, ולקרוא תגובות של אחרים, בפורום אמנויות לחימה בתפוז.

דיאלוג 26-Mar-2004 – מיניות בטיפול

בעקבות המאמר על גברים ונשים ברפואה משלימה, ודיון מקביל על חיבוקים ומגע בפורום רפואה משלימה בתפוז (עם התייחסויות הדדיות למאמר ולדיון), עלה באותו פורום דיון נוסף, על מיניות בטיפול.
ההודעה הראשונה בדיון הזה מתייחסת למאמר שלי; התגובה שלי להודעה ההיא, כאן.

הדיון שם רק התחיל, אני מניח שיהיה מענין…

דיאלוג 24.03.04

כנראה שבימים הקרובים לא אצליח להכנס לכאן הרבה, בגלל מחוייבויות חוץ-אינטרנטיות.
בינתיים הדיון על גברים ונשים באמנויות לחימה נמשך בעוז בפורום, וגם בבלוג של זאב; ובפורום רפואה משלימה התחילו מהודעה על חיבוקים, שהזכרתי כאן, והמשיכו אותה גם לכיוונים אחרים.
מענין, כי אלה שני דיונים על אותו דבר – מכיוונים הפוכים לגמרי.

תודה לכל מי ששלח מיילים, אני אתייחס אליהם בדיאלוג הבא – פשוט אין לי זמן, מצטער.

דיאלוג 21.03.2004, תוספת…

בעקבות ההרשימות של זאב והתגובות שלי, והדיאלוג על התגובות, התבקשתי להעלות את הנושא לפורום אמנויות לחימה בתפוז.
שם, הדיאלוג הפך לרב-שיח.
אנסה להספיק לכתוב עוד בנושא, מחר.

גברים ונשים באמנויות ריפוי

זאב ארליך ביקש ממני להגיב על שתי רשימות שלו (ראשונה, שניה), בנושא גברים ונשים באמנויות לחימה; הוא ביקש שאתייחס גם לנושא אמנויות הריפוי. כתבתי מאמר על נושא, ובעקבות מיילים שקיבלתי הוספתי לו דיאלוג; אם יהיו עוד תגובות, אולי אוסיף עוד דיאלוג.

אני מטפל בשיאצו מזה כ-12 שנים, ומכיר מעט שיטות נוספות; קיבלתי טיפולים בדיקור, טוינא, רפלקסולוגיה, קינסיולוגיה, מסאג' עם שמנים, כירופרקטיקה והילינג. כל מה שאכתוב כאן מבוסס על ההכרות הזאת, ולמען הסר ספק – אני לא מוסמך לטפל (היום) באף שיטה מלבד שיאצו וטאי-צ'י; את האחרות שציינתי כאן אני מכיר כמטופל וכ"אחד מהתחום".
ברשימה הזאת אתייחס לשני תחומים קשורים אך נפרדים – לימוד וטיפול.
 

גברים ונשים בלימוד רפואה משלימה

מכללות לרפואה משלימה יש בארץ הרבה, והתחומים הנלמדים רחבים ושונים מאוד זה מזה; בשיאצו, לדוגמא, מקובל ללמוד ולטפל בלבוש מלא, אבל מי שמשלבת בלימודים גם טכניקות מסאג' עם שמנים, סביר שיבקש מתלמידיו להתפשט (לפחות חלקית) בשלב כלשהו. הבעיה הגדולה היא ששיטות הלימוד אינן אחידות, חומר הלימוד (הקוריקולום) אינו אחיד, ולתלמיד מתחיל קשה מאוד לדעת מה שייך לתחום שהוא אמור ללמוד ומה לא. לדוגמה, אם סטודנט לרפואה מערבית תתבקש להתחבק עם אחד המורים שלו, "כחלק מהלימוד", סביר שזה ידליק פעמוני אזהרה ענקיים; אם תלמיד מסאג' יתבקש לעשות זאת, לא בטוח – הרי "צריך להיות פתוח למגע", צריך "ללמוד לזרום עם התחושות שלך", צריך "לדעת לקבל מגע כדי לתת מגע"… ועוד.
אמירות כאלה הן לגיטימיות אם הן באמת חלק מהלימוד; אם הן נאמרות בזמן שיעור ומכוונות אל כלל התלמידים; ואם המורה מיישמת את הנאמר עם כלל התלמידות במידה שווה. אם לא – אם זה נעשה בהסתר, עם תלמידה בודד, ולא כחלק אינטרגלי ממערך הלימוד באותה מכללה – יש כאן חשד להטרדה מינית, ואם התלמידה מביע חוסר הסכמה בצורה כלשהי – אפילו בכך שפשוט אינו משתפת פעולה – הרי שיש כאן חשד לתקיפה מיניתלתקיפה מינית, ולא משנה כמה המורה מפורסמת או בכיר במכללה.
 
(חוסר-ההתאמה בכינויי הגוף הזכריים והנשיים מכוון – כדי להדגיש כמה אנחנו "מתוכנתים" ע"י החברה בה אנו חיים, ואפילו ע"י השפה שאנחנו מדברים, להבדיל בין גברים לנשים. זה לא רעיון מקורי שלי, אחת המרצות למשפטים בארץ נוהגת לעשות זאת בהרצאותיה – אבל אני לא מצליח להיזכר מי היא.)
 
רפואה עוסקת בגוף האדם; תלמיד רפואה חייב ללמוד להכיר את הגוף. שיעורי אנטומיה, פיזיולוגיה ופתולוגיה הם חלק בלתי-נפרד מלימודי הרפואה, משלימה או "רגילה". בהרבה בתי-ספר לרפואה  משלימה הלימוד הוא "חווייתי", ע"י נגיעה בגוף של תלמידים אחרים בכיתה.
זה לגיטימי כל עוד נשמרים גבולות ברורים –  מוסבר מראש מה עומד להתרחש בשיעור ואיך זה קשור לנושא הלימודים, אין מגע או דרישה לחשיפה של איברים אינטימיים בגוף, מעבר לנחוץ לצורך הלימוד, ואין לחץ על מי שלא מתאים לה, לגעת באחרים, או לאפשר שאחרים יגעו בו. יתכן מצב בו יומלץ לאישה כזה לבחור ללמוד מקצוע אחר – אבל אסור ללחוץ עליו להשתתף בפעולות שאינה מרגיש איתן בנוח.
 
קו דק מאוד מפריד בין "מצב בו יומלץ לאישה כזה לבחור ללמוד מקצוע אחר", לבין "אם אתה לא יכולה להתמודד עם זה, את לא יכול ללמוד פה"; איזכור העובדה שלא מחזירים את שכר הלימוד למי שמפסיק באמצע השנה, יכול להפוך "מסירת מידע" ל"לחץ"; וראו שוב את הקישור על הטרדה מינית.
 
בשלב כזה, יכול להיות שיוצע לתלמיד להתנסות במגע בפרטיות, ולא במסגרת כיתתית, כי "אולי יהיה לך יותר נוח". גם זה יכול להיות הצעה לגיטימית או פתיחת פתח לדברים שאינם כשרים.
 
כל מה שאני יכול לייעץ לתלמיד המוצאת עצמו במצב כזה, הוא לא להגיע ל"פגישה לימודית" כזה לבד – אף פעם.
 
הקו הדק המפריד בין "לגיטימי" ל"אסור" בלימוד רפואה משלימה מחייב מורות ותלמידים לזהירות רבה – אסור שהקו הזה ייחצה, משום צד.
 
אבל הקו הזה דק הרבה יותר בתחומים בהם מגע צמוד, הדוק ואינטימי הוא חלק עקרוני מהחומר הנלמד, ו"שחרור מעכבות" הוא המטרה המוצהרת; כל מה שאני יכול לייעץ למי שבחר להיכנס לתחומים אלה הוא: אל תוותרו לעולם על הזכות להגיד "זה לא מתאים לי עכשיו". מי שלא מכבד את זכותכם לומר זאת, ראוי לתלונה במשטרה.
 
נקודה נוספת: בהרבה מכללות לרפואה משלימה יש אוירה "חיבוקית" מאוד בין התלמידים, לפעמים גם בין התלמידים למורים.
יש לשים לב מתי המחובק הפסיק לחבק, מתי הוא רוצה להשתחרר מהחיבוק. יש גם לשים לב מתי את, כמחבק, מסרבת לשחרר את מי ש"נגמר לו" החיבוק.
יש גם לזכור, שלמרות שזה "חלק מהאוירה", זה לא חלק מתכנית הלימודים – אפשר לא לחבק ועדין ללמוד.
 
נקודה אחרונה: לאחרונה נפתחו מספר מכללות לרפואה משלימה לאוכלוסיה החרדית, בהן הלימודים מופרדים – כיתות נפרדות לגברים ולנשים. למי שמגע עם המין השני מהווה לו בעיה, זה יכול להיות פיתרון טוב למקום לימודים.
 
בדף הבא, על גברים ונשים בטיפול ברפואה משלימה.

[X=nextPage=X]

המשך:

גברים ונשים בטיפול ברפואה משלימה

 

חובה לקרוא!

 

רופא-שיניים המניח יד על חזה של מטופל, יוצא בצורה ברורה מתחום הטיפול שלו – חזה זה לא שיניים.
ברפואה משלימה הגבולות הרבה פחות ברורים.
בהרבה שיטות ברפואה משלימה, מטפלים בחלק-גוף אחד כדי להשפיע על חלק אחר.
איך יכול מטופלת לדעת אם המטפלת עובד על החזה כדי "לפתוח את הנשימה", דבר לגיטימי ונחוץ במקרים כמו אסטמה, ליחה ובעיות-נשימה אחרות, או שמתבצעת כאן תקיפה מינית, בתירוץ של טיפול?
 
האמת היא שהמטופל לא יכול לדעת – אבל זה לא משנה, כי הכלל היחיד שבאמת תופס הוא זה: אם לא נוח לך עם זה – עצור את הטיפול ולך משם!
גם אם הטיפול באמת טוב ובאמת עוזר, אין שום סיבה לקבל טיפול שלא נוח לך איתו.
 
זה נכון גם לגבי הקשר עם המטפל: אם אתה מרגישה לא נוח עם המטפל, מומחית עולמי ככל שיהיה, עדיף למצוא מישהו אחרת לקבל ממנו טיפולים. 
 

המגע בין מטפל למטופל

בטיפול, ובמיוחד בטיפול במגע, עובר משהו בין המטפל למטופל.
אם המטפל מרוכז בטיפול, המטופל ירגיש זאת, אפילו אם רק בצורה תת-הכרתית.
בדיוק באותה צורה, מטופל יכול להרגיש אם המטפל אינו מרוכז, או מרוכז בדברים שאינם קשורים לטיפול.
במלים אחרות – לדעתי, אם המטפל חושב על סקס, המטופל ירגיש את זה, לפחות בתת-ההכרה.
מטפלת חייב להתרכז בעבודתה בלבד. מחשבות על סקס בזמן טיפול בכאבי-גב (רק כדוגמא) יגרמו לטיפול גרוע.
אבל יותר מזה: אם המטפל חושב על סקס, המטופל גם יגיב לזה, אפילו אם רק תת-הכרתית. התגובה יכולה להיות היענות או היסגרות – ושתיהן אינן שייכות לטיפול, לא צריכות להיות קיימות בטיפול, מפריעות לטיפול, ואוי לו למטפל שאינו מודע למחשבותיו בזמן טיפול, ולמה שהן גורמות.
 
שליטה במחשבות בזמן טיפול צריכה להיות חלק מהלימודים בכל מסלולי הרפואה המשלימה, אבל – לצערי – כנראה שהנושא לא מטופל מספיק, אם בכלל.
 
למטפלים אני יכול לייעץ רק דבר אחד: אם המחשבות "גולשות", התרכזו בטיפול. היזכרו מדוע המטופל הזה הגיע אליכם, מה כואב לו, ומה התפקיד האמיתי שלכם כאן.
 
 
למטופלים: אם לא נוח לך עם זה – עצור את הטיפול ולך משם!
 
הערה: גם אם המטפל חושב בזמן הטיפול על הבנק, הילדים או המילואים, הטיפול יהיה "פחות מאופטימלי" (בהמעטה!). ההבדל הוא שחשיבה על סקס בזמן הטיפול מכוונת אל המטופל, ומכוונת אליו דברים שלא בא לקבל. במקום לעזור לו, מנצלים אותו. אסור שזה יקרה!
 
דבר נוסף שיש לשים לב אליו הוא המקום בו מתרחש הטיפול; חדר-טיפולים צריך לשדר אוירה של חדר טיפולים, לא שום דבר אחר.
אני לעולם לא נועל דלת כשאני מטפל, ואני דואג שהחדר יהיה מואר מספיק כדי שאם מישהו במקרה מציץ פנימה הוא יראה מה קורה בפנים.
כמטפל בשיאצו, לעולם לא אבקש ממטופל/ת להתפשט; בטלפון, לפני הפגישה הראשונה, אסביר למטופל איזה לבוש מתאים לטיפול; אם מגיעה אלי מטופלת בלבוש חשוף, אני פורס עליה סדין ומטפל דרכו. זה לא מפריע לטיפול, ומגדיר היטב את הגבולות; ואני תמיד מבקש לבוא לטיפול הבא בלבוש מתאים.
ברור שמטפלות בשמנים (מסאג' מסוגים שונים) אינן יכולים לעשות זאת, אבל עדין יש דרכים לשמור על גבולות ברורים בין מטפל למטופל – לדוגמא, בזמן טיפול בבטן אין סיבה שהחזה יהיה חשוף.
 
 
תגובות, לצערי, רק במייל.