Monthly Archives: יולי 2004

אמנות לחימה נגד אלימות נוער

בכיתה ז' הייתי מרביץ לכל מה שזז, ואם זה לא זז הייתי מרביץ לו כדי שיזוז, ואז בגלל שזז.
הייתי בריון מהסוג הפחדן: נערים גדולים ממני הרביצו לי, אז אני הרבצתי לחלשים ממני.
 
כשהייתי בן 12 הביאו לקיבוץ שלי מורה לקראטה.
כל השכבה שלי הלכה לנסות, ואני איתם.
קראטה אמור ללמד ריכוז, שליטה עצמית ועוד – אבל הדבר הראשון שאני זוכר שלמדנו בשיעור הראשון, היה צעד קדימה ואגרוף. בשיעור השני הוספנו גם בעיטה. אז מצאתי שק, מילאתי אותו בגרעיני כותנה, תליתי על עץ ליד הבית, והתאמנתי עליו.
בעיה: שק לא מעניין. לא מחזיר ולא מנסה לברוח. משעמם.
חזרתי "להתאמן" על החלשים ממני.
ברור שאמרו לנו ש"קראטה זה רק להגנה עצמית!" – אבל לי תמיד היה ברור ש"הם התחילו!"
 
אחרי קצת פחות משנה, חוג הקראטה הופסק.מעט יותר מאוחר הגיע לקיבוץ שכן בחור שלימד קונג-פו. הייתי רוכב על אופניים חמישה ק"מ כדי להגיע לשיעור, ועוד חמישה לחזור. אצלו למדתי לשחק עם נונצ'אקו, ושיפרתי את יכולתי להרביץ לחלשים ממני. אחרי כחצי שנה הוא עזב את קיבוצו והקשר איתו נותק.
 
ממישהו שמעתי על אייקידו, אמנות לחימה שבה "לא נותנים מכות, אבל אף-אחד לא יכול לפגוע בך".
חיפשתי ומצאתי, בתל-אביב.
הגעתי לרחוב נחמני, לפתיחת הדוג'ו החדש (אז) של איתן בן-מאיר, אז דאן-2.
ביקשתי לנסות.
גיליתי שבאייקידו יש מכות, אבל כל פעם שנתתי מכה – גמרתי על הרצפה, וזה כאב.
כל פעם שנתנו לי מכה, הראו לי איך לצאת ממנה "חכם", בלי להשתמש בכוח.
גיליתי שכשאני תוקף אנשים, זו הזדמנות נהדרת בשבילם לנצל את הכוח שלי ולגרום לי כאב עז; גיליתי שכשאנשים תוקפים אותי, זו הזדמנות נהדרת בשבילי לנצל את הכוח שלהם.

בסוף השיעור, אנשים שהתאמנו אתי, אפילו אם רק דקה או שתים, באו להגיד לי "תודה".
אלה היו אותם האנשים שהפילו אותי והכאיבו לי, ושאני היפלתי אותם והכאבתי להם.
היה לי ברור שאייקידו זה מה שאני צריך לעשות, זה מה שאני צריך ללמוד.
 
תוך חודשיים הפסקתי להרביץ ולא חזרתי לזה עד היום.

 

מה היה באייקידו שלא היה בקראטה ובקונג-פו, שגרם לי להפסיק?
שני דברים עיקריים:
 
הראשון טכני לגמרי: באייקידו לומדים לנצל את תנועת התוקף כדי להפיל אותו ולרתק אותו על הרצפה.
ההפלה והריתוק כואבים, בעוד שהמפיל והמרתק כמעט שלא מפעיל כוח. כשזה מבוצע נכון, ההרגשה של התוקף היא שהוא הפיל את עצמו.
אף-אחד לא רוצה להפיל את עצמו. בהתניה כמעט פאבלובית, למדתי שלהתקיף = לסבול.
 
הדבר השני היה האווירה בדוג'ו.
בקראטה ובקונג-פו הייתי עם ילדים בני גילי, שהכרתי, שהתחילו ללמוד אתי; הם היו אלה שלהם הרבצתי, לפני ואחרי השיעור. נתתי קידה כי המורה אמר, לא כי היה בכך אלמנט של נתינת כבוד לחבר לאימונים.
באייקידו, נכנסתי לדוג'ו שכבר עבד מספר שנים לפני שהגעתי.
בקבוצה בה התאמנתי היו ותיקים, איתם עבדתי בהתחלת כל שיעור, שהדהימו אותי ביכולת שלהם – בכוח התפיסה, בזרימה, בזריזות, בריכוז ובצורה בה לימדו אותי, מצד אחד, וברצינות וההערכה שלהם אל המורה, הנושא הנלמד, והתלמידים האחרים, מצד שני.
 
רציתי להיות כמוהם.
הם, ואיתן בן-מאיר, המורה, היו המודל שלי לחיקוי; וההתנהגות בדוג'ו הפכה להיות המסגרת שמולה מדדתי כל דבר אחר. 

בתקופה שעבדתי עם נוער אלים, שמעתי על "שַבוע הישרדות" שהעבירו (ואולי עדין מעבירים) לכיתות י'-יא' מדריכים-חיילים לקרב-מגע צה"לי, בעקבות תקיפות של סכינאים בבתי-ספר, בזמן האינתיפאדה הראשונה.

כל מי שסיפר לי על זה, גם הורים, גם אנשי חינוך וגם תלמידים, סיפר שרמת האלימות של התלמידים עולה אחרי "שבוע הישרדות" כזה.
לדעתי, זה קורה בגלל שיטת-הדרכה המלמדת טכניקות לחימה, ללא מסר ערכי.

מדריך קרב-מגע צה"לי לומד להכין חיילים לקרב, לא להוריד אלימות אצל נערים. הוא אינו מודל לחיקוי אלא נער, רק מעט מבוגר מהחניכים שלו, שעבר קורס של כמה חודשים; הוא לא מסוגל, ולא אמור, להעביר ערכים.

ממילא, שבוע הוא זמן קצר מדי לתהליך שאמור להביא לשינוי התנהגות משמעותי.

 

לא כל אחד יכול להעביר מסר כזה. לא כל אחד צריך לנסות. ולא כל מסגרת לימודית מתאימה לזה.

 

בחברה בה "מורה" הוא אדם שההורים בזים לו, קשה מאוד להיות מודל לחיקוי עבור תלמידים.

למדתי אייקידו תקופה לא ארוכה; שני מחזורים של 5-6 חודשים, בהפרש של כחצי-שנה ביניהם.
הייתי נוסע בטרמפים ואוטובוסים לתל-אביב וחזרה פעמיים בשבוע, חישוב קלוש של כשעתיים לפחות לכל כיוון (אז). התקופה הקצרה הזו עיצבה אותי כאדם, יותר מכל חוויה אחרת שעברתי בגיל ההתבגרות.
אחר-כך התגייסתי, נשחקתי ברגליים ובגב, ומצאתי את הטאי-צ'י שהעמיד אותי מחדש על הרגליים.
יותר מאוחר גיליתי את עזיז סובאח ואת הקשת.
 
כשהתחלתי ללמד טאי-צ'י, הגיעה אלי פניה לנסות להרגיע נערים אלימים.
קיבלתי את אלה שאף-אחד לא הצליח לטפל בהם; לא המחנך, לא היועצת, לא הפסיכולוג. אלה ש"אם אתה לא תצליח איתם, ירחיקו אותם מבית-הספר".בעבודה עם הנערים האלימים השתמשתי בכל מה שידעתי, מטאי-צ'י דרך קשתוּת ועד ג'אגלינג וסיפורי-זן. עבדתי בבית-ספר, אחד-על-אחד עם נערים שחלקם היו גדולים ממני בראש ושלושים קילו, וכל שיעור היה קרב של 45 דקות, הפסקה של דקה או שתים לשתות ולנשום וקדימה – לקרב הבא.

 

לא לימדתי אותם אמנות לחימה; השתמשתי בכלים של אמנות לחימה, כדי ליצור שינוי התנהגות.

 
ניסיתי לתת להם שני דברים: מסגרת ומטרה.
המסגרת היתה כללי-התנהגות מצד אחד, ומבנה קבוע לשיעור מצד שני.
המטרה היתה רגיעה תחת לחץ.
 
"לחץ" זה כשמישהו מכה אותך;
"לחץ" זה כשמישהו מקלל אותך;
"לחץ" זה כשמישהו לועג לך;
"לחץ" זה בוחן במתמטיקה;
"לחץ" זה טסט בנהיגה, גיבוש לקורס-טייס, דייט;
לחץ זה מצב בו קשה לך להירגע.

בשיעורים הכנסתי אותם למצבי לחץ פיזיים, וניסיתי ללמד אותם להירגע.
הכלי הבסיסי היה נשימה; הכלי המשני היה טכניקות לחימה אותן הם תרגלו עלי, ואני עליהם; והדובדבן בקצפת היה ירי בקשת.
 
קשת היא דבר ממכר מהניסיון הראשון.
אני לא מכיר אדם שירה בקשת פעם אחת, ולא רצה לירות שוב.
 
אבל הקשת היא כלי לא-אינטואיטיבי.
מקל אפשר לתפוס ולחבוט איתו, סכין אפשר לקחת ולדקור, לא צריך ללמוד הרבה.
קשת צריך ללמוד, והיא "מורה קשה"; אם אתה לא מחזיק את הקשת נכון, המיתר יחבוט בידך בעת שחרור החץ, וזה כואב; וחוץ מזה, לא תפגע במטרה.
כדי לירות בקשת, צריך להתאמן. צריך לעבוד. צריך להשקיע.
 
הם למדו שיש תוצאות למאמץ.
הם גם למדו שאני לא צריך אותם.
השיעורים שלי היו רשות ולא חובה.
הם יכלו לצאת מתי שרצו – אבל לא לחזור.
90% נשארו.
80% הורידו את רמת האלימות שלהם באופן משמעותי.
רובם שיפרו ציונים בלימודים.
אחד, שלפני שהתחלתי איתו היה מועמד לסילוק מבית-הספר אחרי שזרק כיסא על מורה ודחף את סגן-המנהלת, שקיבל "נכשל" בכל המקצועות, סיים את השנה עם ממוצע ציונים 95.

שבעה קילומטרים לאור ירח

כביש גל-און -> בית-גוברין, לילה, ירח.

משהו זז על הכביש -> ברקס בכל הכוח -> דורבן באמצע הדרך, מביט בי מעבר לכתפו כמו בובן-פירסון, מניפת מחטיו כמו פלנקס יווני; האינסטינקטים שלו לא יודעים שמכונית זה לא יפחיד. אני עוקף אותו בזהירות, ממשיך ליסוע.

כמה מאות מטרים -> משהו זז על הכביש -> ברקס בכל הכוח -> צפע חוצה את הדרך, גופו נע בפיתולים על האספלט.

כמה מאות מטרים נוספים, צבי חוצה בריצה את הכביש; אני עוצר, מסובב את האוטו, מאיר אחריו לשדה, מביט בו רץ בחן שקשה לתאר במלים. כמה שניות והוא נעלם, מחוץ לטווח הפנסים.

בין אלה לאלה, עפו מול הפנסים תנשמת וכמה עטלפים, וממש ליד הקיבוץ ארנבת הספיקה לעצור לפני שרצה לי מתחת לגלגלים. בלילות אחרים ראיתי תנים, שועלים, גירית, נמיות, חתולים שאינני יודע אם היו חתולי בר או חתולי-בית שהתפראו, ופעמיים צבוע.

את כולם ראיתי לשניה או עשר, לא יותר.

בגן-החיות התנ"כי בירושליים אפשר לראות חיות בר בתנאים הרבה יותר נוחים.
איתמר, בנו של אחי, קרא בהתרגשות "פיל, פיל!" כשראה את החיה הענקית הזו בפעם הראשונה בחייו, במציאות.
החיות מוצגות לראווה ב"תנאים של חמישה כוכבים", יחסית לגני החיות של פעם.
בכלובים יש עצים, דשא, סלעים, תפאורה "טבעית" לחיות שבטבע הן בסכנת הכחדה.

עצוב לראות את הצ'יטה פוסעת הלוך-ושוב בכלוב שאין בו מקום בשבילה לרוץ.
חיה שמסוגלת ל-110 קמ"ש, לא צריכה להיות סגורה במתחם שאורכו פחות מחמישים מטרים, שאינה יכולה לרוץ בו.
אבל בטבע הן הולכות ונעלמות.

עצוב לראות את הנמר קצוץ-הזנב מטפס בקושי על המסלעה המעוצבת שבכלובו, זקנתו ניכרת ורגליו כואבות.
אבל בטבע כבר היה מת, מחוסר יכולת לצוד.

עצוב לראות ציפורים שתחום-מחייתם בטבע עשרות או מאות קילומטרים, כלואות בכלוב שגובה תקרתו פחות מעשרים מטרים.

ועצוב מכל לדעת שאין לחיות האלה מקום בטבע, שאם לא נחזיק את הראם והקרנף במקום מוגן הם ייצודו עד להכחדה, שאם ננסה להחזיר את הנשר לטבע אולי לא יישארו נשרים בכלל, שהחיים בכלוב הם כנראה החיים היחידים שאפשר לתת לחיות האלה, שבטבע עוד מעט ואינן.

שנתים

עלינו לקבר.
קראתי קדיש יתום.
נראה כאילו אתמול, אבל כל-כך הרבה קרה מאז.
פצע פעור בנשמה, ולמדתי לא לגעת בו, שלא יכאב.
אבל הוא שם כל הזמן.
לפני שנתים ראש פגש במשאית, ומאז אנחנו בלעדיה.
המחשבה על הסדר הנכון עוזרת, רק כל עוד לא נגעתי בפצע.

אבי ביקש לכתוב על קברה:
כשחיים קיימים בנו
כוחות אדירים,
וברגע הנורא
קיומנו כה שברירי…

יהי זכרך ברוך,
אמא.

אהבת חינם ושנאת חינם

דיון שהתחיל אולי במקרה, בעקבות הערה/שאלה על לימוד תורה בתשעה באב, הפך לרב-שיח מרתק על רוע, שנאה ואהבה.

ארוך, אבל שווה לקרוא הכל; וסביר להניח שבשעה זו הדיון עוד לא נגמר, ויהיו לו המשכים ביום-יומיים הקרובים.

 

חוויות מטיפול: גיא אריאלי

גיא למד אייקידו שנתים לפני שעבר לטאי-צ'י, ויחד איתו התחלתי ללמוד שיאצו.
כשאני המשכתי בשיאצו, הוא עבר לרפלקסולוגיה, למד כמה שנים אצל שמוליק זיידל והורשה ללמד בשמו.
במהלך הזמן הוא עבר לטפל אחרת ממה שלמד, בתחילה תוך שימוש בכלי-עזר לרפלקסולוגיה (מכשירים שעזרו לו להגיע לנקודות שקשה להגיע אליהן עם האצבעות), ויותר מאוחר תוך התייחסות לכל הגוף במקום רק לרגליים.
היום כנראה שצריך לקרוא לשיטה שלו "השיטה של גיא אריאלי".

יצא לי להרגיש את ידיהם של לא מעט מטפלים במגע בארץ; גיא, לדעתי, בין שלושת הטובים ביותר ששמו עלי ידים.

הגעתי אליו לפני כמה ימים עם צוואר תפוס.
הוא פרס שמיכה עבה על הרצפה, ואמר לי לשכב על הבטן.
חלק מהטיפול הוא רק הניח עלי יד, כמעט ללא מגע.
חלק מהטיפול היה מסאג' כלשהו לכפות הרגליים.
בחלק מהטיפול הרגשתי כאילו יש לו שלוש ידיים…
בחלק מהטיפול הוא לא נגע בי.
אחרי זמן לא-ברור התעוררתי, חיפשתי אותו, וגיליתי שהוא עומד לידי.
לקח לי זמן לקום; הייתי קצת אפוף.
כשקמתי חיכתה לי כוס מים על השולחן.

הצוואר הרבה יותר משוחרר, ההרגשה הכללית הרבה יותר טובה, הרבה יותר מרץ משהיה לי קודם.
אין לי מושג מה הוא עשה, אבל טוב שהוא עשה את זה 🙂

בקרוב הוא יתחיל ללמד רפלקסולוגיה מדיטטיבית, במושב קדרון.

גיא אריאלי:
052-4777875

מקום מפתיע, הפורומים של תפוז…

בפורום אמנויות לחימה, שאלה על איגרוף ועל מייק טייסון יצרה דיון ארוך על איזה אנשים ראויים שנלמד מהם, החל מטייסון – אלוף-עולם באגרוף שהורשע באונס ותקיפה, עבוד דרך שמעיה אנג'ל, ועד למוסאשי וסאן-צה.

בתחום אחר לגמרי, שאלה על "טאי-צ'י יישומי" הולידה את "הבלדה על araya והלוחמים" לאוהד סמט, שבעבר חיבר את "פעצ´ל וברוניה מחפשים אמנות לחימה" (בשרשור יש קישורים להורדה כקובץ doc או rtf, למעוניינים).

בפורום רפואה משלימה, לעומת זאת, שאלה על "עוצמת הרכות" הביאה את טאו לשחזר חוויות מהעבר ולהצטער על דברים שלא עשה; בדיון אחר לגמרי, לאחר שהודיע על כוונותיו, נאלצתי להסביר לו מהי אמנות הלחימה האולטימטיבית (), מה שגרם לו לשמוע ויואלדי במקומות לא צפויים.

מקום מפתיע, הפורומים של תפוז…

🙂

סדר בחיים, סדר במוות

זאב ארליך, מורה לאייקידו ולאייאיידו ואדם מקסים, מרבה להשאיר פנינים בבלוג שלו.
לפני מספר שבועות דיברתי עם ידידה שסבתא-רבה שלה נפטרה, וסיפרתי לה את הסיפור הזה בגרסא מעט שונה.
בחיים צריך סדר.
מוות הוא חלק מהחיים.

חברותא

בהמשך לערב לרפואת מאסטר יחיאל-ניר מלחי, שהיה לפני כחצי שנה, מוצעת כאן תוכנית המשך. הדבר נעשה ביוזמת ועל ידי "מילים יכולות לרפא".

תוכנית לימוד בחברותות בטלפון עשרים דקות שבועיות.

שמירת הגוף והנפש , התנהגות בין שכנים
כיבוד הורים , יחסים בין אדם לחברו
מערכת היחסים בין בני הזוג על פי התורה
כוחן של מילים טובות , חינוך ילדים
מיסטיקה יהודית , חיים לאחר המות
פתרון חלומות , גלגול נשמות
חכמת נשים בנתה ביתה לנשים

ועוד מבחר נושאים.
בחר את הנושא המעורר את סקרנותך, התקשר למוקד "מילים יכולות לרפא" וישתדלו למצוא חברותא מתאימה ללימוד משותף.

התוכנית לרפואת יחיאל ניר בן מרים, המורה שלי.

התוכנית אינה כרוכה בתשלום.

פרטים להתקשרות: טל. 02-5811911 פקס. 02-5400771 ת.ד. 5232 ירושלים 95301
email: myahadut@inter.net.il

מורה-תלמיד

בפורום אמנויות לחימה של "תפוז" עוסקים הרבה ביחסים בין תלמיד למורה באמנויות לחימה, יחסים שאינם דומים למה שהישראלי הממוצע רגיל לחשוב עליו מתוך הכרות עם בית-הספר הממוצע.

fa jing העלה קישורים לחוויות שעבר עם המורה שלו.
brunoflexe שאל, Zeev Foux ענהfa jing ענה גםcrane העיר, והדיון השלם נותן תמונה מענינת על יחסי מורה-תלמיד באמנויות הלחימה הסיניות – וגם משהו על התרבות הסינית בכלל. ויש שם גם תזכורת שהעניינים לא כל-כך יציבים אצלנו…

קריאה שניה של הדיון הזה יכולה להסביר גם מדוע כל-כך קשה לקיים יחסים כאלה בארץ – לא בגלל מה שיש בדיון הזה, אלא בגלל מה שאין בו.

ערב אורחות לוחמים – רשמים

אני מעתיק לכאן הודעה שכתבתי בפורום אמנויות לחימה של תפוז.

לשיעור הראשון, של שמעון, איחרתי וחבל. הספקתי לראות רק שימוש בנקודות לחיצה בלחימה, וראיתי שהנקודות בהן הוא השתמש היו, אחת-לאחת, באותן האיזורים בהם אני מחפש נקודות בזמן טיפול. ואם אני חשבתי שהטיפולים שלי קצת כואבים, שמעון נתן לי מושג חדש על כאב…

צבר לימד סוג של "סטיקי-הנדס" פיליפיני-וינג-צ'ון-ני, התקפה-בלימה-הסטה-החלפת-ידים-מכת-נגד-בלימה-הסטה (וחוזר חלילה), והראה איך מתוך זה יוצאים לטכניקות.
הוא גם הראה איך מתאימים את התגובה לאיום – יש תגובות שמתאימות לעבודה בידים ריקות, שאינן מתאימות לעבודה עם סכין, ויש תגובות שמתאימות לעבודה עם סכין שאינן מתאימות לעבודה עם חרב.
היה יפה לראות, מענין, וכל-כך דומה לטאי-צ'י שהיה מתסכל לנסות ולגלות ש"אוף אני רגיל אחרת…"

בשיעור שהעביר המורה שלי, התנדבתי (כלומר יריתי מראש בכל המתחרים…) להיות המודגם, ואכן זכיתי לכמה רגעים של פאניקה. חשבתי שהוא ידגים בערך מה שהעביר בפעם הקודמת, אבל הוא התחיל מבעיטה אחורית לראש כתגובה לאגרוף. אתה נותן אגרוף, הוא הולך קדימה-הצידה ופתאום הרגל שלו מול הפרצוף שלך ג'סיקה היתה אוהבת את זה
בהמשך הוא דוקא הלך על טכניקות של שינג-אי ופה-קואה, והדגים שימוש בהיפוכי-כיוון וגזירות מצד אחד, לעומת שימוש בסיבוב סביב ציר הגוף למכה או כניסה להטלה (בודוקאן, את היית נהנית מהחלק הזה!), מצד שני.
היה כיף, ו לתלמיד של שמעון, שאת שמו שכחתי, שהתאמן איתי (ולא זכה לפגוש אותי ביום טוב במיוחד).

בסוף הערב יחיאל ניר סיפר על שני קרבות בהם השתתף "בועז".
בקרב הראשון, הכוח הסתבך בקרב, והמפקד הוביל את הכוח עמוד לתוך ההסתבכות; "בועז" הוריד את מפקד הכוח עם קת לראש, לקח פיקוד והציל את הכוח, עם המפקד.
על זה הוא קיבל צל"ש.

בקרב השני, הכוח התגלה וניתנה פקודה לסגת תוך השארת ציוד מסווג מאוד בשטח. "בועז" החליט לא לסגת, ירה לאן שמצא לנכון, ועצר את האויב למספיק זמן בשביל שאפשר יהיה לאסוף את הציוד המסווג ולחזור הביתה בשלום.
על זה הוא קיבל נזיפה חמורה והשעיה ממבצעים לשלושה חודשים (שהחזיקה מעמד שבוע…).

מדוע?
יחיאל ניר הסביר, שבמקרה הראשון, "בועז" פשוט ראה מה צריך לעשות ועשה; במקרה השני, הוא כבר ידע שיסלחו לו, בגלל המקרה הראשון…
במקרה הראשון, בתחקיר אחרי הביצוע, הוא עמד והסביר את המצב, מתוך ידיעה שלא היתה לו ברירה; במקרה השני, "בועז" לא יכול היה להצדיק את עצמו לפי המקרה הראשון, ולכן לא עמד בתחקיר עם אותו הביטחון העצמי ש"עשיתי מה שהיה צריך ולא היתה דרך אחרת".
המפקדים שלו, שראו שיש כאן אדם שמחליט על דעת עצמו מה לעשות ומה לא, ראו שצריך "לחנך" אותו.

המסקנה של יחיאל-ניר היתה, שאם אתה רואה מה צריך לעשות ועושה, שום דבר לא יעצור אותך. אם אתה לא לגמרי בטוח בצדקת דרכך, יהיה לך יותר קשה, גם לבצע וגם להסביר למה.

אחרי הסיפור הזה, התפזרנו לבתינו, חוץ מדלית, יגאל (איגור) זקשנסקי ועוד שנים שאני לא מכיר, שהמשיכו לדבר עד 2 בלילה, או קריאת שמע של שחרית, מה שיבוא קודם…