Monthly Archives: יוני 2013

פטיש האל

הסופר ארתור צ'ארלס קלארק היה אחד מ"שלושת הגדולים", יחד עם אייזק אסימוב ורוברט היינליין – שלושה סופרי מדע בדיוני שריתקו דורות של קוראים. מה שג'יי קיי רולינג עשתה לכישוף עם הארי פוטר, עשו שלושת אלה למדע הבדיוני – וגם למדע. אי-אז בחטיבת הביניים, כשהתחלנו ללמוד מה זה אטום, אלקטרון, מולקולה, השתעממתי – הכל היה בספרים שקראתי, מובלע בתוך סיפור מרתק, הרבה יותר מעניין מהמורה לכימיה. סדרת "לאקי סטאר" של אסימוב – פרופסור לביוכימיה – הכילה כל כך הרבה מידע על מערכת השמש, מובלע בתוך סיפור על גיבור בחללית מיוחדת שמציל את מערכת השמש מרשעים דמויי-נאצים, שגם היום הרוב – חוץ מהפרק על האוקיאנוסים של נוגה – עדיין עדכני, אם כי מידע נוסף התגלה מאז. המון מידע נוסף. אילו רצה מישהו ללמד היום על מערכת השמש, הדרך הטובה ביותר היתה לייצר סדרת מד"ב על פי הסדרה ההיא של אסימוב, עם מעט עידכונים. וטוב, בלי הפרק על האוקיאנוסים של נוגה – אסימוב היה מעודכן לזמנו. את התופת שעל נוגה גילו רק כמה שנים אחרי שהספר התפרסם. אסימוב אולי זכור במיוחד בגלל סדרת "המוסד" ושלושת חוקי הרובוטיקה, אבל אני זוכר איך לא היה לי שום קושי להבדיל בין הבדיון למדע בסדרת לאקי סטאר, ואיך – עד היום – כשעולה איזו שאלה על אסטרואידים או על הטבעות של שבתאי, רוב מה שאני יודע בא משם, ועדיין מדוייק. אם רק אמצע את הספרים האלה, לתת לילדים שלי כשיגיעו לגיל 12…

היינליין, שידע לא פחות מדע מאסימוב, היה כנראה המספר הטוב מכולם. בענף שבתחילתו התמחה ברעיונות, הרבה פעמים על חשבון הסיפור, היינליין ידע ליצור מתח והזדהות עם הגיבור שלו. והוא ידע להציג, לצד רעיונות מדעיים מרתקים, גם רעיונות חברתיים שהיו אז חדשניים לחלוטין: אם אצל אסימוב ערכי הפוריטניות של שנות החמישים בארה"ב נמשכו עוד מאות ואלפי שנים קדימה, אצל היינליין ב"שליטי הבובות" החברה האנושית נאצלה להסתגל לעירום מלא כדי להתמודד עם חייזרים,  ב"עריצה היא הלבנה" הוא חזה משפחות מרובות בעלים ורעיות וב"גר בארץ נכריה" דיבר על חברה נטולת עכבות מיניות. ואולי זרע בי את מה שצמח לחשדנות בריאה כלפי המשטר. כל משטר.

וקלארק. ארתור צ'ארלס קלארק, אנגלי, שהיה בין מפתחי הרדאר באנגליה במלחמת העולם השניה, שהמציא את לוויין התקשורת, שחזה עוד בשנות השישים את האינטרנט ואת מחשב כף היד, שהשקיף על כולנו מלמעלה וראה את החולשות וסלח, שהספרים והסיפורים שלו סיפרו על העתיד והעבר וההווה, שהכילו כל הרבה רעיונות חדשניים לצד עיגון עמוק במדע האמיתי, שכל ספר שלו היה אתגר לא רק להבנת הסיפור אלא להבנת המדע שבלעדיו אין לסיפור כל היגיון, שטרח בסוף כל ספר וקובץ סיפורים לכלול תודות ואזכורים למי שהעלו אצלו את הרעיונות לסיפורים… קלארק, שיחד עם קיובריק כתב את התסריט ל-2001 אודיסיאה בחלל (ואת הספר. הספר יותר טוב), שחזה את משמר החלל (שקיבל את שמו מתוך הוקרה לקלארק), שאולי השפיע על העולם האמיתי יותר מכל סופר מד"ב אחר – קלארק הוא שכתב את "פטיש האל", שסיימתי היום.

אני קורא ושומע המון מד"ב, אבל הרוב דברים שפורסמו בשנים האחרונות, וכמעט שכחתי את הטעם המיוחד של קלארק. הסיפור שלו, שמטיל קבוצת אנשים בפיקוד קפטן רוברט סינג למאבק על חיי מליארדים של בני אדם, מאבק בו יסכנו את חייהם כדי להציל את כוכב הלכת – הסיפור שלו מכיל כל כך הרבה מדע שמוגש בצורה כל כך קריאה, שגם בן 12 יוכל להבינו.  ממרתון על הירח (בחליפות חלל) דרך טיול בפארק דיסני על מאדים ועד לנחיתה על אסטרואיד ומציאת פרח שלא יכול להיות שם, ממאמינים פנאטיים בדת חדשה למאבק נגד היקום המנסה להשמיד – שוב – את החיים על פני כדור הארץ, קלארק לא מנסה להחזיק אותנו על קצה הכיסא. אם נשווה לסופרי מתח וריגול, קלארק דומה לג'ון לה-קארה יותר מלרוברט לודלום – הוא צופה מרחוק ומתבונן בפרטים הקטנים ובתמונה הגדולה, נותן לקורא להבין ולא מתרכז ב"אקשן".

ומאחורי הכל, המדע. והאהבה שלו למדע. כשהוא כותב על המרתון הירחי הראשון הוא מתאר גם את מאמציו של הרץ אבל גם את הירח, הנוף, הגרוויטציה והטמפרטורה והריק, והשפעתם על הריצה, על הרץ, על האדם. כשהוא כותב על מאדים, על פארק דיסני, על המצגות של מאדים כפי שחלמו אותו בורואוז ובראדבורי ועל מטפסי ההרים שהתאכזבו מהטיפוס על ההר הגבוה ביותר על מערכת השמש. כשהוא כותב על האסטרואידים, על מה שאסטרואיד יכול לעשות לנו, על איך מוצאים אותם ואיך מסיטים אותם ממסלולם. בכל אלה הוא לא רק מראה את אהבתו למדע, הוא מצליח להדביק בכך אותי, הקורא, כל פעם מחדש.

הוא היה סופר מדהים, רחב-יריעה בצורה בלתי רגילה, ואני אסיר תודה על כל מה שכתב.

אבל הספר המסויים הזה, פטיש האל, הוא ספר חשוב במיוחד – כי הנחת המוצא שלו אמיתית לגמרי. מתישהו, אסטרואיד כלשהו יטוס ישר אלינו, שוב. וההבדל הכי חשוב בינינו לבין הדינוזאורים (שאסטרואיד השמיד), הוא שאנחנו היום, בפעם הראשונה בהיסטוריה של כדור הארץ, אולי יכולים לעשות משהו בעניין.

אם נראה אותו בזמן (ובזכות קלארק, הסיכוי לכך גדול הרבה יותר מבעבר), ואם יהיו תקציבים לפיתוח כלי-רכב ומנועים שיזיזו אותו הצידה בזמן.

אחרת, נלך כמו הדינוזאורים.

http://www.haaretz.co.il/news/science/1.2034718

מודעות פרסומת