Monthly Archives: דצמבר 2009

חינוך, סמכות וכדורגל

איש הייטק שניסה ללמד מתמטיקה בתיכון, רצה "לרסס את התלמידים בתת מקלע". פרופסור למתמטיקה מהטכניון, שלימד כיתה ז' בהתנדבות, ראה ש"הכיתה הפכה לגן חיות".

אהרוני מספר כי פעם אחת, כאשר ישב בחדר המורים ו"קיטר לכל מי שהיה בסביבה", אמרה לו אחת המורות כי הנחות המוצא שלו ושל התלמידים הן הפוכות: "אני באתי ללמד והם באו להילחם. המורה צריך להניח שזו המציאות, ואז ההתמודדות היא אחרת לגמרי. יש מורים שמצליחים בכך, בעיקר הוותיקים, כאלה שלא מרשים שום קשקוש בכיתה כבר מהרגע הראשון בשיעור. לי, מבחינת מבנה האישיות שלי, זה לא התאים. … "

שניהם ללא תעודת הוראה וללא נסיון בהוראה לילדים בכיתה רגילה בבית ספר. הראשון עשה "שיעור לדוגמא" אחריו התקבל לעבודה, השני – נו, מי לא יסכים שילמד אצלו פרופסור למתמטיקה, ועוד בהתנדבות? שניהם פשוט רצו ללמד מתמטיקה. שניהם לא היו מוכנים – נראה שבכלל לא היו מודעים – לכך שהתלמידים בבית ספר ישראלי ממוצע לא רוצים ללמוד.

התלמידים – להבנתי האישית – לא באו להילחם. הם פשוט ילדים, וילדים – הפתעה! – אינם "מבוגרים קטנים", אלא משהו אחר. ומי שלא מוכן למשהו האחר הזה, עדיף שלא יעבוד עם ילדים – כי אז באמת תהיה מלחמה.

"בגן העדן של ילדות
אשר היה פורח
הייתי חלק מהנוף
היום אני אורח"
שלמה ארצי

ילד אינו "מבוגר קטן". ילד מספיק להשתעמם מדבר חדש בזמן שמבוגר עוד לא הבין שזה חדש; אם זה לא מענין אותו, קשה לו מאוד להתרכז בזה; יש לו מרץ לפעילות גופנית שרוב המבוגרים שכחו שאי-פעם היה להם; בגיל ההתבגרות גוף הילד מוצף הורמונים, שגורמים לו לתגובות רגשיות ומצבי-רוח קיצוניים ללא סיבה; הוא עסוק בעולם שלו, של בנות/בנים, ספורט, מוסיקה/טלביזיה/אינטרנט, שהמבוגר אינו מסוגל לעקוב אחריו; ויש לו מלחמה משלו על המעמד החברתי שלו, בכיתה, שברוב המקרים חשוב בעיניו הרבה יותר מהישגיו הלימודיים. המגמה הזו מתמתנת קצת ככל שעולים בגיל; עם תלמידי י'א-י'ב כבר אפשר כמעט לדבר "בגובה העיניים". כמעט.

אבל הדבר הכי חשוב, הוא לא הענין הפסיכו-פיזיולוגי, אלא העדר. קבוצת ילדים אינה אוסף של פרטים אלא חיה בפני עצמה, עם התנהלות שונה שצריך להבין כדי לנהל.  דבר כזה לא היה קורה בשום מצב של "אחד על אחד", אבל העובדה שזה אחד מול רבים נותנת לרבים כוח ותעוזה שלבודד אין. מי שחושב שהסרטון הזה מזעזע, שיסתכל בקישורים באותו עמוד מצד ימין: קפיצה מהחלון באמצע שיעור, רימוני עשן בכיתה, כיסא לראש באמצא שיעור, ועוד היד נטויה. שימו לב שאלה לא מעשים "נגד המורה", אלא בין התלמידים לבין עצמם – ענין של מעמד חברתי ויריבויות פנימיות שאין קשר בינן לבין המורה, שרק במקרה נמצא שם באותו זמן וחייב להיות "ראש הלהקה".

בלימודי הוראה לומדים לעמוד מול כיתה ומתנסים בזה בפועל בסטאז', תחת פיקוח וייעוץ של מורה מנוסה; מי שלא ניסה לא יבין כמה זה יכול להיות טראומטי, במיוחד למי ש"רק בא ללמד".

התגובה הנשלפת מייד היא להגביר את המשמעת, לחזק את סמכויות המורה וכו'. לא שכל זה לא נכון, אבל זה לא יפתור את הבעיה, שילדים הם ילדים. נראה לי הרבה יותר יעיל דווקא להוסיף שיעור ספורט כל יום – כן, כל יום! – לתעל אליו את האנרגיות המטורפות האלה. ילדים הם ילדים, יש להם אנרגיות של ילדים וצריך לתת להן לצאת, איפשהו. אם האנרגיות האלה לא יצאו על מגרש הכדורגל/כדורסל, הן יצאו בכיתה.

ואם זה מנחם מישהו, יש תלונות על החינוך גם במקומות אחרים

מודעות פרסומת

אתר ישן, כתובת חדשה

אחרי קצת התלבטויות והתייעצויות, כאן ובמייל, החלטתי לעבור דירה (כשיגיע הזמן) לאתר עצמאי.
תודה לכל מי שהציעו לי דירה אצלם; באמת חימם את הלב, אבל החלטתי להיות תלוי רק בעצמי.
קניתי דומיין, קניתי שטח אחסון, ויש אתר: http://notes.good-hands.org/, שיענה גם לקישור הישיר לדומיין: http://www.good-hands.org/ . כרגע יש שם רק נסיונות, אני לומד את המערכת. מישהו יודע איך ליישר לימין כך שגם הנקודות בסוף המשפט יופיעו משמאל? ואיך מייצרים אפשרות להירשם לעדכונים באי-מייל?
עכשיו אני מחכה לצעד הבא של שלושת אבירי רשימות, וכשיגיע – תופיע הודעה כאן.
וגם שם.

כבוד לנלחמת באנס

הרבה כבוד מגיע לצעירה שניצלה מאונס בליל שישי האחרון, גם בלי קשר לשאלה מי ניסה לאנוס.

היא נלחמה, היא צעקה, היא עשתה כל מה שיכולה אישה לא-מאומנת בלחימה לעשות נגד תוקף שהיה גדול ממנה וחזק ממנה, אכזרי וברוטלי. והיא הצליחה. לא "לנצח" אותו – ניצחון זה מושג שקיים בספורט תחרותי. היא הצליחה לעכב אותו ולהזעיק את עזרת עוברים ושבים שסייעו לה. הרבה נשים היו קופאות במקום ולא מצליחות להגיב; אולי על זה בנה החולירע שניסה לאנוס. האישה הזו הצליחה להגיב ולהילחם, ועל זה מגיע לה הרבה כבוד.

הצלחתה למנוע את אינוסה צריכה לשמש דוגמא לנשים אחרות.

עכשיו יקפצו המתנגדים ויגידו ש"הוא היה עלול לרצוח אותה" – וזה נכון, אבל גם אם היתה קופאת ושותקת היתה עלולה להירצח, מצד אחד; מצד שני, בכך שנלחמה שמרה לא רק על כבודה, אלא גם גרמה לכך ששער, עור, סיבי בגדים ועוד מן התוקף, נצמדו לגופה ולבגדיה. את הדברים האלה יכולה המשטרה לאתר והם שייצרו זיהוי וודאי של התוקף.

והכי חשוב: כל המחקרים על שיקום אחרי אונס או נסיון לאונס מראים שאלה שנלחמו והתנגדו השתקמו יותר מהר ויותר בקלות מאלה שלא התנגדו. יותר קל לחזור לחיים תקינים מתוך ידיעה שלא וויתרת על כבודך, חרותך, שליטתך על גופך. לא שמי שלא התנגדה לא יכולה להשתקם, אבל זה יותר קשה.

אז כל הכבוד לה.

וכן, רלוונטי להזכיר כאן את "אל הלב", ארגון של נשים המלמדות נשים להתגונן:

http://www.elhalev.org/