Monthly Archives: פברואר 2011

גבר, שינו את הכללים ולא סיפרו לך?

"הממזרים שינו את הכללים ולא סיפרו לי!" – מיוחס לספירו אגניו ((ספירו תאודור אגניו (Spiro Agnew), או בשמו המקורי, ספירוס אנגנוסטופולוס (9 בנובמבר 1918 – 17 בספטמבר 1996) – סגן נשיא ארצות הברית בתקופת כהונתו של הנשיא ריצ'רד ניקסון בין השנים 1969-1973. לאחר קריירה מטאורית ומצליחה, הוא נאלץ להתפטר מתפקידו ולפרוש מהחיים הפוליטיים עקב אישומים בהעלמת מס ולקיחת שוחד.)).

רמון והנשיקה, קצב ומעשי האונס, אייל בן-ארי והסטודנטיות – כל מיני דברים שפעם היו… לא מותרים, ממש לא מותרים, לפחות לא רשמית, אבל… העלימו מהם עין כל עוד אפשר היה – היום כבר לא. הדיונים שהתפתחו לאחרונה על שילוב נשים באמנויות לחימה, בתפוז (123), כאן אצלי ובבלוג של אל הלב), היו, מסתבר, רק קצהו הנגלה של הקרחון; מסרים ומיילים שקיבלתי מאחורי הקלעים הראו לי שיש הרבה נשים עם בטן מלאה על מורים שונים (גברים) ויחסם לנשים. הערה שכתבתי בסוף הודעה באחד הדיונים (("סיפרה לי מישהי במייל על מורה, מוערך ובעל שם, שנהג להעיר הערות שוביניסטיות ולספר בדיחות סקסיסטיות לפני ואחרי שיעורים. לא בזמן השיעור, אז היה קורקטי לגמרי, אבל התנהגותו לפני ואחרי יצרה אווירה מסויימת בקבוצות אותן לימד. "במפתיע", הרבה תלמידות לא נשארו אצלו…" )), הקפיצה תלמידות של שלושה מורים שונים לנזוף בי על שסיפרתי על המורה שלהן – הן היו בטוחות ש"עכשיו הוא יידע שדיברתי אתך" וחששו מתגובתו. האמת היא שהתכוונתי דווקא למורה רביעי, עליו שמעתי מתלמיד גבר – אבל נראה שהכובע הזה בוער על יותר מראש אחד… בדיון הראשון, השתתפתי; בשני בעיקר קראתי (למרות שהתחלתי אותו), בשלישי, אולי החשוב יותר, לא השתתפתי עד עכשיו, אבל חיכיתי לניצוצות. והם הגיעו.

השאלה של "העגום" לגיטימית – מה אני יכול כבר ללמוד מעבודה עם אישה? הוא קיבל תשובות שונות, לגיטימיות גם הן. ואז הגיעה התגובה הזאת, של אחד הכותבים האינטליגנטיים והמוערכים בפורום, והדיון שאחריה הראה שבעצם יש מי שנמאס לו מהענין הזה של נשים ואמנויות לחימה וכל השאר – תנו לעבוד כמו שצריך לעבוד, ותשתלבו בעבודה הרגילה כמו גברים או שתפסיקו להציק (למען הסר ספק, זו הפרשנות שלי – אבל ההודעות כתובות בפורום וכל אחד יכול לקרוא). ואני בטוח לגמרי שהוא לא לבד בתחושה הזו.

כי שינו את הכללים, הממזרים. הרי תמיד סיפרו בדיחות סקסיסטיות על בלונדיניות ומזכ(ק)ירות ופקידות פלוגתיות ונשים שלא יודעות לנהוג; ותמיד היו סרטים וסרטונים של פורנו-לייט על כל דבר וענין ((יש טענה שאומרת שאם דבר כלשהו קיים, יהיה איפשהו באינטרנט פורנו על הנושא)), אז מה קרה? פתאום אסור לצחוק קצת? אסור להתבדח? למה אתמול כן ועכשיו פתאום לא?

אז זהו, ששינו את הכללים. זה לא שאסור להתבדח, וכמו שכתבה בייבי יי גם לבדיחות סקסיסטיות יש מקום וזמן שהן מתאימות ומצחיקות, אבל לא בכל מקום, לא בכל זמן ולא – ממש לא – בלי שום הקשר ברור, בדיון על שילוב נשים באמנויות לחימה. ושוב, אני לא מדבר על אדם מסוים אחד, כי מאחורי הקלעים אני שומע כל פעם על עוד מורה שמתחיל עם תלמידות ((לא רק עם שלו, ולא רק מעל גיל 18)), על עוד מורה שלוחץ יד (של אישה) ואז מלטף קצת, על עוד מורה שבשיעור עם תלמידות יפות אומר ש"מותר להוריד את החלק העליון של הגי ((בגד אימון יפני))"…

שינו את הכללים כי נמאס. שינו את הכללים כי אפשר. כי אם קודם אישה שהתלוננה זכתה לבוז, לטענות שהיא "מופקרת" ו"שונאת גברים", עכשיו ((למרות שהיא עדין זוכה לטענות האלה)) גם מקשיבים לה, ותובעים, ומרשיעים. שינו את הכללים כי יש נשים שחושבות ש"זכות האדם לכבוד" כוללת בתוכה גם את זכות האישה לא להיות אובייקט מיני כל הזמן לכל גבר, ובעיקר, בעיקר, כי אפשר. כי זכויות לוקחים ((לוקחות)), בכוח אם צריך, אחרת לא מקבלים אותן. גברים לא היו חושבים שיש דבר כזה "הטרדה מינית" – ושזה לא בסדר שיש דבר כזה – אילו נשים לא היו צועקות; גם אם המטריד עצמו מזועזע (למה?) כשזה קורה לאמו, אשתו, אחותו או ביתו, זה לא מפריע לו לעשות זאת לאמו-אשתו-אחותו-ביתו של אחר. אבל בעיקר, שינו את הכללים בשבילנו. לא בשבילנו הגברים, בשבילנו האנשים. בשביל שנהיה בני אדם. ואפילו אם זה רק בשביל שאימנו, אחותנו, אשתנו וביתנו לא יעברו את הזבל הזה בעצמן – זה שווה את המאמץ.

התחלתי ללמוד שיאצו אחרי שלוש שנים בטאי-צ'י, ומאז הם בשבילי אחד; ואחד הדברים עליהם שמו דגש בלימודי השיאצו בתמורות, היה נושא הגבולות בטיפול והרגישות לנושא של הטרדה מינית. לפעמים אני שוכח שלא כל מי שעוסק באמנויות לחימה הוא גם מטפל, או לפחות למד לטפל, אבל זה תחום שחייבים להזכיר אותו, להעלות אותו ולדון בו: יש דברים שלמורה/מאמן/מדריך אסור לעשות, ויש שלא כדאי לו לעשות, ויש דברים, שגם אם אינם פליליים, הם פשוט טמטום.

מה אסור?

אסור לאנוס, אסור לבצע מעשה מגונה ((לגעת נגד רצונה)), אסור להטריד מיניתאסור להעלים עין כשאחרים עושים זאת בנוכחותך או בידיעתך.

מה לא כדאי?

לא כדאי לפלרטט. לא כדאי להתחיל עם כל אישה שנותנת לך כבוד כי אתה מורה מוערך ((במיוחד אם אתה נשוי)), כשאישה לוחצת לך יד כדאי לשחרר את היד בזמן ולא ללטף אותה, כדאי לשמור בדיחות סקסיסטיות למתי שהן מתאימות (או לפחות למתי שאין נשים בסביבה), לא כדאי ליצור בקבוצה אווירה של "מילואימניקים חרמנים", וממש, ממשממש לא כדאי לבגוד באשתך –  ובמיוחד לא עם נשים נשואות.

למה זה לא כדאי?

  • כי זה מרחיק ממך תלמידות ((כלומר (גם) הכנסה));
  • כי זה גורם לך להיראות שוביניסט פרימיטיבי;
  • כי תמיד עלולה לבוא מישהי שתבין אותך "לא נכון" ותחשוב שאתה אנס ותתבע אותך;
  • כי אם אשתך תדע זה עלול לעלות לך בגט;
  • כי הרשת זוכרת המון, המון זמן, ואם אתמול היו עוטפים את הדגים בחדשות על קלונך, מחר תגלה שבפורום או בפייסבוק או בבלוגים זוכרים הכל ולא נותנים לשכוח, וכל מי שיכניס את שמך לגוגל יגלה את כל הטענות נגדך. גם אם הכל היה שקר, גם אם כבר שילמת את חובך לחברה, גם אם זה היה מזמן ויש התיישנות.

וגם כי מנהגים כאלה מבטיחים שדווקא אלה שהכי צריכות הגנה עצמית, לא יישארו אצלך מספיק זמן כדי להרוויח משהו מהידע שלך. לא חבל?

מה סתם מטומטם?

לא להבין ששינו את הכללים.

כי שינו אותם, ספירו, שינו אותם. ואם לא סיפרו לך קודם, כדאי שתדע: מה שאתמול עבר בשתיקה, מחר עלול לשלוח אותך לכלא, או לקומם עליך את כל העולם (ואשתך), או סתם לגרום לך להיראות כשוביניסט גס-רוח. אפילו אם אתה ממש לא כזה.

 

עדכון, 25.02.2011, 00:50:

כדי למנוע אי-הבנות, אני מאמץ (עם התאמות כהבנתי) את גישתו לתגובות של יואב קרני:

תגובות יתקבלו ברצון, אך אם לא יהיו ענייניות, יימנעו מהתקפות אישיות וינוסחו בשפה מנומסת, הן יימחקו.
המגיבים מתבקשים להזדהות, ולהשאיר כתובת דואל אמתית.
הכתובת לא תיראה בעמוד, היא נועדה לאימות בלבד.
תודה.

 

עדכון, 25.02.2011, 23:10:

למען הסר ספק:
ההיכרות שלי עם יעקב דסקאלו (daskaliano) היא רק דרך מה שכתב בפורום. אף אחד מהמיילים שקיבלתי על התנהגות לא נאותה של מורים, לא דיבר עליו. לא כתבתי בשום מקום שהוא מתייחס רע לנשים, מעבר לציון הודעה שכתב בפורום לעיני כל. כתבתי את הפרשנות שלי להודעה האמורה, וכתבתי ברור שזו הפרשנות שלי:

"ואז הגיעה התגובה הזאת, של אחד הכותבים האינטליגנטיים והמוערכים בפורום, והדיון שאחריה הראה שבעצם יש מי שנמאס לו מהענין הזה של נשים ואמנויות לחימה וכל השאר – תנו לעבוד כמו שצריך לעבוד, ותשתלבו בעבודה הרגילה כמו גברים או שתפסיקו להציק (למען הסר ספק, זו הפרשנות שלי – אבל ההודעות כתובות בפורום וכל אחד יכול לקרוא). ואני בטוח לגמרי שהוא לא לבד בתחושה הזו.
…..
ושוב, אני לא מדבר על אדם מסוים אחד, כי מאחורי הקלעים אני שומע כל פעם על עוד מורה ש…, על עוד מורה ש…, על עוד מורה ש…"
עד כאן מתוך הרשימה.

ושוב, למען הסר ספק: ב"עוד מורה ש…", אין הכוונה לדסקאלו.
אני לא מכיר את דסקאלו ואין לי מושג איך הוא מתייחס לנשים, בתור מאמן או בתור אדם.
אני יודע רק מה הוא כתב בפורום (למשל כאן), ואת זה כל אחד יכול לקרוא בעצמו ולשפוט לפי הבנתו.

 

מה נשים חושבות על הגנה עצמית לנשים?

ברשימה האחרונה הפניתי לדיון בפורום אמנויות לחימה בתפוז, שהתחיל בהודעה של אישה שבקשה להתייעץ מה כדאי לה ללמוד כדי להתגונן; עלו דעות שונות והשרשור הפך לדיון על הדרישות מלימוד הגנה עצמית לנשים; כולם הסכימו שיש יחסית מעט מאוד נשים בתחום (בהשוואה לגברים), כולם הסכימו שככל שכמות ה"מגע המלא" באימון גדולה יותר כך אחוז הנשים קטן יותר, וכולם הסכימו שיש קבוצות בהם אחוז הנשים גבוה בהרבה מהממוצע, למרות שאחוז המגע המלא גבוה. חילוקי הדעות  נגעו להבדלים בין גברים לנשים ולשאלה עד כמה אפשר "ללכת לקראת" הנשים בלי לאבד לגמרי את המטרה (יכולת התגוננות אמיתית מול תוקף אגרסיבי) – או לחילופין, חלק טענו (כמוני) שבגלל החינוך שנשים מקבלות ויחס החברה לנשים "חזקות", אין ברירה אלא לאפשר לנשים להתחיל את הדרך בסביבה מוגנת ומעצימה הרבה יותר ממה שנחוץ לרוב הגברים.

ובכל הדיון הזה, קולן של הנשים כמעט שלא נשמע, וכאשר נשמע – כמעט שלא זכה להתייחסות. לבושתי, גם לא ממני.

וזה חבל מאוד, כי עם כל הידע המלומד והנסיון בהדרכה, אף גבר לא יודע איך אישה מרגישה כשהיא נכנסת בפעם הראשונה למקום בו מלמדים אמנות לחימה: מה יגרום לה להישאר? מה יבריח אותה? מה יקשה עליה להתמיד? מה יעזור לה להתמיד למרות הקושי?  ("הבן של קנגה", מורה (גבר) לקראטה קיוקושין, עלה על כמה נקודות חשובות. מן הסתם יש עוד)

אז החלטתי לרכז כאן את תגובות הנשים שהיו מפוזרות בשרשור על פני הודעות שונות בתגובה להודעות שונות; שתים מהמגיבות גם מלמדות אמנות לחימה והגנה עצמית לנשים.

לפני שאתן לתגובות הנשים לדבר בעד עצמן, אוסיף רק שחבל לי שבפורום אמנויות לחימה בתפוז, במיוחד בדיונים כאלה, קולן של הנשים הרבות העוסקות בהדרכת אמנויות לחימה לנשים בארץ מזה שנים, כמעט אינו נשמע. כל מדריכה שאי פעם פתחה קבוצה יודעת הרבה יותר על מה יגרום לנשים להמשיך להתאמן – ומה יגרום להן להפסיק – מהמנוסה שבמאמנים הגברים, ואם קולן יישמע ברמה הוא עשוי להביא לשינוי. נשים הן 50% מהשוק בארץ, וכל מדריך שיבין איך להכניס לקבוצתו עוד תלמידות יזכה, לכל הפחות, בתוספת הכנסה – שלא לדבר על מצווה.

=================

תגובה ראשונה, דוקא לא ממגיבה בפורום אלא מסר שקיבלתי מ"קוראת סמויה" שהעדיפה להישאר בעילום שם; המסר מובא כאן באישורה:

נשלח על ידי: **************
אל: דוד כפרי
נושא: שילוב נשים בא"ל
אמרת שזה לא רק עניין של גרעין קשה של נשים, אבל זה הרבה כן.
ככל שיש יותר בנות, יותר נעים לי. דבר ראשון, זה מנטרל את המחשבות בסיגנון "אם אני הבחורה היחידה בחדר כנראה שעשיתי משהו לא בסדר". דבר שני, זה מעלה את אחוז האנשים שאני יכולה לעשות איתם ספארינג בלי לפחד (יצא לי לעשות ספארינג עם בנות מפחידות, אבל פחות…)
ברור שצריך גם שהמאמן יהיה קשוב, אבל חלק מהסוד הוא פשוט % בנות גבוה מלכתחילה. ואם יש גם בנות ברמה גבוהה – אז בכלל נהדר.
בהקשר הזה, אני יכולה להגיד בתור אישה, שמה שאני צריכה מהמאמן זה שיוודא שלא יפוצצו אותי, שלא ילחץ עלי לעשות קרקע ושיימנע מהערות שובניסטיות. אבל בעצם את זה כל אחד צריך מכל מאמן.
דיון מעניין!

=================

תגובה ראשונה בפורום עצמו, מאת "בייבי יי, "
בייבי יי עוסקת בארניס – אומנויות לחימה פיליפיניות   http://www.arnis.co.il , ומדריכה להגנה עצמית לנשים
שאלה מצויינת יש לציין…
יש כאן אין ספור התייחסויות, ואני אתן כאן את דעתי האישית בלבד.
אני קוראת כאן הרבה על נשים בא"ל, ומה היחס של הנשים (קטן מין הסתם) אבל הבעיה היא, שאנו רואים את העולם שלנו, התחום שלנו, הדוג'ו שלנו, ושוכחים, שנערה ממוצעת, ואשה ממוצעת, פשוט אין לה שום נגיעה או רצון להתקרב לתחום, עקב כל הסיבות שציינת, שהן נכונות.
כן, אני מודעת לכך שיש נשים בא"ל, גם א"ל פחות רכות, וגם ב-bjj אגרוף וכו…אבל מעט, והן לא מייצגות.
בעמוד הקודם היה לנו דיון על חוגי בנים בנות, ונאמרו שם דברים מאד נכונים. ולכן אני חושבת שמגיל צעיר יש ללמד נשים ונערות שזה מותר, זה בסדר, וזה אחלה כייף שבעולם ! שלא מנחילים ערכים אלו, מגיל צעיר, ככה זה מקשה על נערה/אשה ממוצעת, לרצות אפילו, להתקרב לתחום הנ"ל, שהיא מתבגרת. נתנו כאן בעבר אין ספור דוגמאות, איך החברה מחנכת בנות צעירות, וכמה זה יוצר פער בעתיד. אין צורך להרחיב על כך.
שתי התייחסויות אחרות:
1. האם נכון להתחיל בקבוצה מעורבת ? דעתי האישית, במידה והבחורה אינה דתיה, או עברה ארוע טראומטי, אני כן ממליצה על קבוצה מעורבת, לא רואה בכך שום פסול. אבל כמובן שזה תלוי בכל אשה ורצונה.
2. לגבי נשים ועבודת קרקע. זה נכון שיש נשים בתחום (שאפו על כך ! ) אבל, לבחורה שעוסקת בא"ל, שלא שמה דגש רק על קרקע קשה להתאמן עם גברים, זה מביך, ולוקח לא מעט זמן להתרגל. זה אפשרי, אבל הרבה יותר קשה. אז קל וחומר לבחורה שלעולם לא עסקה בא"ל…זר (גבר) לא יבין זאת, שבחורה מגיעה ורוב המשפטים יתחילו במשפט: עכשיו את שוכבת על הגב ומפסקת רגליים.(התחלת תרגיל בסיסי)..מה לעשות.
=================
תגובה שניה, גם מאת בייבי יי:
שלום רון בייבי יי
אתה בעצם מאשש את דברי, נשים, שעסקו בג'ודו, במיוחד אלו שהתחילו בגיל צעיר יחסית, רגילות יותר לעניין של המגע, ואז הכל מצויין, וההבדלים הם מינוריים.
אולם, השאלה שלנו היא – כיצד אפשר להכניס נשים, שלא עסקו לעולם, בסוג א"ל כלשהיא, כן לתחום. אלו הן כמעט הכלל לצערי.
ולהן יש יותר בעיה של מגע וכו וכו…
למעט בחורות שעוסקות ב-bjj באופן קבוע במשך תקופה ארוכה, האמן לי, שאין לך מושג מה עובר להן בראש בכל התנוחות הבסיסיות, אני מסכימה שבמהלך אימון, שהכל זורם ורץ להגדרתך, זה לא נעלם, ומתפוגג, אך הופך למשני…אבל, כמה בחורות כאלו יש ? כמה בחורות שלא התחילו בגיל מאד צעיר ניגשות דבר ראשון לא"ל בקרקע ? מעטות…
השאלה יכולה להיות אפילו פשוטה יותר : נסה לעשות סקר בקרב בחורות שכן עוסקות בא"ל, ולא עוסקות בא"ל עם קרקע באופן קבוע , האם תהיה להן בעיה, ואם הן יענו בחיוב, מדוע תהיה להן בעיה ?
=================
תוגבה שלישית, מאת לי לביא רמירז, מורה לאייקידו החיה ומלמדת בארה"ב:
דוגמא אחת לסקר ‬    לי לביא רמירז
התאמנתי בג'ודו במשך מספר שנים בשנות העשרה שלי, ואז לא היתה לי שום בעיה עם עבודת קרקע.
בשנה האחרונה התנסתי פעמיים ב- BJJ ואכן לא הרגשתי נח (במיוחד בהתחלה).
לא יכולה להסביר למה. התגברתי אמנם אחרי כרבע שעה, אבל בכל זאת לא הרגשתי לגמרי נח.
אז הנה כמה הכללות שקשה להמנע מהן:
נשים שגדלו רוב חייהן על "תהיי יפה, עדינה ואלגנטית" יעדיפו פעילויות כמו בלט, יוגה, טאי צ'י.
ילדות ניזונות מהרבה סיפורים שיבוא הנסיך ויציל אותן. כמעט ואין סיפורים בהן הן מצילות את עצמן.
החיצוניות (יפה, מטופחת, מושכת) מודגשת חזק ע"י הסביבה, בין אם זו שכונת יוקרה ובין אם שכונת עוני.
דברים אלה היו נכונים לאורך ימי ההיסטוריה, ואינני יודעת אם זו התנייה חברתית או משהו גנטי.
בכל מקרה, בדוג'ו שלי יש פחות מ-30% נשים, שזה יחסית אחוז גבוה מהממוצע, ואני חושבת שזה לאור העובדה שאני מורה-אישה וכן בגלל שאייקידו נחשבת לא"ל לא מעמתת, לא אגרסיבית ולא תחרותית.
לא נראה לי שאפשר לשנות את המצב אם החברה תמשיך להלעיט נשים במסרים כמו: להיות יפה חשוב יותר מלהיות חזקה, להיות מושכת עדיף מאשר להיות עצמאית, קוסמטיקה עדיפה על זיעה.
אז, הנה, שוב אנחנו חוזרים לחינוך וערכים…
=================
תגובה רביעית, מאת "גמדים קטנים":
את חושבת שיש קשר? גמדים קטנים
אני לא מבינה מה הקשר בין הרתיעה של נשים מאומנות לחימה (משהו שאני מאמינה שהתגברתי עליו) לבין הרתיעה מעבודת קרקע עם בנים (משהו שלא התגברתי עליו, למרות שניסיתי כמה פעמים).
אני גם תוהה האם גם בנים מרגישים את חוסר הנוחות שאני מרגישה בעבודת קרקע, כשהם עובדים איתי.
=================
תגובה חמישית, לי לביא רמירז:
אולי כן. לי לביא רמירז
אני חושבת שעבודת קרקע יש בה את הקושי הרב ביותר להסתגלות בא"ל. קשיים אחרים להסתגלות: מכות, סימנים כחולים, אגרסיביות, גבריות, פציעות ועוד.
ועוד לגבי אחוזים מהדוג'ו שלנו, אחוז הנושרות קטן בהרבה מהנושרים, כך שאחוז המתאמנות אצלנו הולך וגדל משנה לשנה.
איך להביא עוד נשים לא"ל? כמו שרובנו הסכמנו פה בשרשור – נושא לא פשוט.
אני מתחילה ללמד כיתת הגנה עצמית לנשים, שמתרכזת בעיקר בהיבטים הפסיכולוגיים והחברתיים.
אחד מתלמידיי, שהוא שוטר, ייתן חומר רקע על תקיפות, סיפורי הצלחה, סיפורים של תקיפות שלא נהדפו ותוצאותיהן, דיווח למשטרה ולגורמים אחרים וכו'.
אדבר על הבחירה בין להכנע ולהלחם, ועל המחירים שמשלמים על בחירה זו או אחרת.
ארחיב על ההתניות החברתיות עליהן חונכנו, ואיך לשבור דרכן במצב של סכנה, ניצול מיני, והטרדות למינהן.
אמליץ על בחינה פנימית מראש של "מה אני מוכנה לעשות אם…", ולקבלת ה-aftermath שנובע מהבחירה.
אתן מספר קטן ופשוט של כלים (שימוש בקול, תרגולות יד ריקה, ניצול הפלינצ', המלצה על כלי נשק והרתעה וכו').
אולי נשים אילו לא יגיעו להיות מתאמנות מן השורה (ואולי כן), אבל אני מקווה שלאחר הכיתה תראנה את הנושא מזוית שונה.
=================
תגובה שישית, של NAT:
שעניין המגע לא נעלם,אלא הופך למשני. תמיד יש ונשארים מצבים מסוימים שגם מישהי מנוסה תרגיש אולי קצת מוזר.
מניסיוני,כשרק התחלתי להתאמן בbjj, אני דווקא תמיד חשבתי שלשני בנים חלק מה"תנוחות" (כמו גארד) אמורות להיות יותר מביכות 🙂
מה שיכול לעזור בהתחלה לבחורה חדשה שכן רוצה ללמוד קרקע  – זה לעבוד עם בחורות אחרות בפעמים הראשונות ולאט לאט להתחיל להתרגל לעבוד עם בנים ,עם כאלה שיותר מנוסים ורגועים.
ככה או ככה, צריך לבוא עם ראש פתוח מלכתחילה ורצון ללמוד,ואז אחרי ההתחלה הקשה יחסית ואולי מביכה קצת,ברגע שמתחילים להכיר את המתאמנים האחרים ולהרגיש בנוח,המבוכה תייעלם והאימון יהפוך למהנה ומקצועי.
=================
באותו הדיון אבל במקום אחר, תגובה של "גמדים קטנים" להודעה הזו,  שכתב Boogieman :
אתה צודק, וכיף לקרוא‬    גמדים קטנים
לדעת שיש גם גברים שמקבלים את זה שהם לא מבינים…
אני לא מתאמנת בשביל הגנה עצמית, ואני לא אוהבת להתאמן בקרקע עם בנים. זה פשוט לא נעים לי, לא כי עברתי איזה חוויה קשה אלא כי אני לא אוהבת שנוגעים בי בנים (בהקשרים שאינם אינטימיים).
יצא לי לדבר על זה עם בנים, ורובם טוענים שלא היה מפריע להם לעשות תרגיל קרקע עם הומו מוצהר. יכול להיות – אבל גם להם היה הרבה פחות נעים לעשות תרגיל קרקע בקבוצה שבה כולם הומואים. איכשהו זה משנה.
(ההדגשה שלי, דוד כפרי)
=================
עד כאן "קול הנשים" בדיון ההוא. היו עוד הודעות שכתבו נשים אבל הן עסקו בדברים אחרים; אם החמצתי משהו, אפשר להשתמש בתגובות או במייל כדי לספר. אני מקווה שעוד נשים העוסקות בתחום יביעו את דעתן על הנושא ברשת (לא בהכרח בתפוז; הכל היום במרחק קליק אחד…). קולן יישמע, אם רק ישמיעו קול…

"לא יודעת מה קרה" – על הגנה עצמית מציאותית לנשים

הרבה נשים מחפשות משהו שיעזור להן להתגונן – לא רק מול תוקפים, גם מול מטרידים. בין השאר הן מחפשות שיטות ואמנויות לחימה, כדרך ללמוד הגנה עצמית. הבעיה היא שבתחום יש רוב גדול של גברים, ולמעשה ככל שהקבוצה יותר מכוונת להגנה עצמית "אמיתית" כך יותר סביר שיהיו בה פחות נשים. ולנשים קשה להתחיל, ועוד יותר קשה להתמיד, בקבוצות בהן יש גם תרגול מעשי ו"צפוף" של מגע פיזי צמוד בינן לבין מתאמנים (גברים) אחרים, ולא פחות מזה (כי מדובר בישראל) בקבוצות בהן האווירה היא "גברית סחבקית מילואימניקית", שמראש משאירה לנשים את מקום הפקידה המגישה תה וקפה, ולא מתאמנת שוות-ערך לכל האחרים.

בפורום אמנויות לחימה של תפוז עלה דיון על הנושא, שעדין מתנהל; סיסטמתי הסביר את ההבדלים בין שתי גישות לנושא, ושווה לקרוא גם את שאר השרשור; הוא מציג דעות מגוונות מאוד.

אני מעתיק לכאן הודעה שפרסמה גלי שגיא, מדריכה בכירה במרכז הישראלי לטאי-צ'י ומדריכת הגנה עצמית ב"אל הלב", בפייסבוק. גלי מעבירה קורס הגנה עצמית בסיסי לנשים ולאנשים עם מוגבלויות, ומדי פעם מספרת על חוויותיה; הייתי מפנה ישירות לפייסבוק, אבל לא לכולם יש שם חשבון ונראה לי שמשהו כזה צריך להיות פתוח לרשת כולה.

לא יודעת מה קרה?!

לא יודעת מה קרה ?!"

מאת Gali Sagi‏ בתאריך יום שלישי 15 פברואר 2011‏ בשעה 10:38‏‏

הגנה עצמית – קורס בסיסי

(נשים גברים + צרכים מיוחדים)

שיעור שני.

א' מספרת לקבוצה:

"אני מחלקת עיתונים במכללה ויש מישהו שתמיד טופח לי על הזרוע ומבקש עוד עיתון לאשתו. שבוע שעבר, יום אחרי השיעור שלנו, הוא אפילו אמר לי שחלם עליי . יש לו אישה. היא לפעמים איתו ברכב.

מה היא חושבת?!

אני לא יודעת מה לעשות.

אני רוצה להיות מנומסת.

לא רוצה שיתקשרו לשירות לקוחות ותהיה תלונה עלי או שיפטרו אותי.

אפילו לבעלי לא סיפרתי כי אני מפחדת. פעם אחת הייתי עם בתי בת הקטנה וגם לה הוא טפח על הזרוע!"

"מה את רוצה שיקרה?"

"שלא יגע בי"

"יש לכם הצעות?"

י' מציעה: "להיות עם היד על הדופק ואם הוא ממשיך אז לראות מה לעשות, אולי הוא סתם נחמד…"

" האם הוא סתם נחמד? אם הוא היה אומר לך שחלם עליך בלילה, זה נראה לך בסדר? יש מה לחכות? יש מה לבדוק?בנים מה אתם אומרים? ג' מה אתה אומר? אם הייתי נוגעת בך ואומרת לך שחלמתי עליך בלילה מה היית חושב? "

ג' עונה:"שאת מתחילה איתי"

אז מה לעשות?

ל': "אני הייתי אומרת לו תפסיק , זה לא נעים לי"

עושים סימולציה עם ל' :

-נוגעת בה

-מתרחקת ממני ואומרת: די!

-למה? מה יש לך?

-זה לא נעים לי , אל תיגע בי.

-תפסיקי אנחנו כבר מכירים

-אני לא מכירה אותך בכלל ואני לא רוצה להכיר אותך

-די אל תהיי קשוחה

-אתה לא חבר שלי  תעזוב אותי….

לומדים לקצר- לא לפתוח בשיחה. לא להיות יצירתיים במשפט חדש כל פעם אלא לחזור על אותו דבר: אל תיגע בי. זה לא נעים לי. שוב ושוב

מתאמנים על המשפטים כולם יחד : אל תיגע בי!

מתאמנים על הבעת הפנים- על הכוונה- על טון האמירה- על העמידה.

"א' את חושבת שתוכלי לומר לו?"

"לא בטוח. אני חוששת שיפטרו אותי אם לא אהיה נחמדה ללקוחות"

"אני מציעה שתספרי לאחראי שלך בעבודה על המקרה, תגידי שאת לא יודעת מה לעשות.

אז לא תצטרכי לפחד שהלקוח יספר עליך, כי את כבר סיפרת.

עכשיו בואי נשחק משחק תפקידים"

אנחנו בודקות את העמידה שלה,

אם יש לה לאן לזוז כדי שלא יגע בה( יש גדר מאחוריה), מתאמנות קצת…

"תנסי להגיד לו משהו"

"תפסיק לגעת בי, זה לא מתאים."

"יופי את לא צריכה להגיד לו כבר מחר, אבל תחשבי על זה ותתאמני על זקיפות קומה. את כבר נראית יותר נחושה."

בשיעור הבא כולם מחכים לה אבל היא לא מגיעה.

בשיעור שאחריו א' מגיעה וכולם מתעניינים

"רוצים לשמוע מה קורה איתך"

א' : " קודם כל סיפרתי לבוס שלי"

מחיאות כפיים סוערות

"אז עכשיו את לא פוחדת שיפטרו אותך…"

"כן, וגם אני לא יודעת מה קרה, אבל הוא כבר לא מציק לי.

לא אמרתי כלום, לא עשיתי כלום ופתאום הוא כבר לא נוגע,

אני מושיטה לו את העיתון (מראה לנו: מושיטה בשתי ידיים רחוק ממנה) והוא רק לוקח את העיתון והולך.

הטקסט הזה חשוב כי הוא מסביר את המרחק שחלק גדול מהנשים צריכות לעבור בין המקום בו הן נמצאות היום, ועד למקום בו יוכלו להגן על עצמן פיזית בלי לקפוא. וזה המקום להזכיר את הוידיאו הזה, שמראה טיפה מהפעילות של "אל הלב" – וגם מראה את המרחק בין הבסיס (שהטקסט למעלה מתאר) לבין היכולת של מי שעברה את המרחק הזה, וכן יכולה להתמודד פיזית גם מול גברים.

הפתרון לבעיה הזו הוא לא לזרוק את הנשים למים, אלא לפתוח מסגרות שיאפשרו לנשים לגשר על הפער בין המצוי לרצוי. קורס אימפאקט של אל הלב הוא דוגמא טובה לזה.

"לא יודעת מה קרה" – על הגנה עצמית מציאותית לנשים

הרבה נשים מחפשות משהו שיעזור להן להתגונן – לא רק מול תוקפים, גם מול מטרידים. בין השאר הן מחפשות שיטות ואמנויות לחימה, כדרך ללמוד הגנה עצמית. הבעיה היא שבתחום יש רוב גדול של גברים, ולמעשה ככל שהקבוצה יותר מכוונת להגנה עצמית "אמיתית" כך יותר סביר שיהיו בה פחות נשים. ולנשים קשה להתחיל, ועוד יותר קשה להתמיד, בקבוצות בהן יש גם תרגול מעשי ו"צפוף" של מגע פיזי צמוד בינן לבין מתאמנים (גברים) אחרים, ולא פחות מזה (כי מדובר בישראל) בקבוצות בהן האווירה היא "גברית סחבקית מילואימניקית", שמראש משאירה לנשים את מקום הפקידה המגישה תה וקפה, ולא מתאמנת שוות-ערך לכל האחרים.

בפורום אמנויות לחימה של תפוז עלה דיון על הנושא, שעדין מתנהל; סיסטמתי הסביר את ההבדלים בין שתי גישות לנושא, ושווה לקרוא גם את שאר השרשור; הוא מציג דעות מגוונות מאוד.

אני מעתיק לכאן הודעה שפרסמה גלי שגיא, מדריכה בכירה במרכז הישראלי לטאי-צ'י ומדריכת הגנה עצמית ב"אל הלב", בפייסבוק. גלי מעבירה קורס הגנה עצמית בסיסי לנשים ולאנשים עם מוגבלויות, ומדי פעם מספרת על חוויותיה; הייתי מפנה ישירות לפייסבוק, אבל לא לכולם יש שם חשבון ונראה לי שמשהו כזה צריך להיות פתוח לרשת כולה.

לא יודעת מה קרה?!

לא יודעת מה קרה ?!"

מאת Gali Sagi‏ בתאריך יום שלישי 15 פברואר 2011‏ בשעה 10:38‏‏

הגנה עצמית – קורס בסיסי

(נשים גברים + צרכים מיוחדים)

שיעור שני.

א' מספרת לקבוצה:

"אני מחלקת עיתונים במכללה ויש מישהו שתמיד טופח לי על הזרוע ומבקש עוד עיתון לאשתו. שבוע שעבר, יום אחרי השיעור שלנו, הוא אפילו אמר לי שחלם עליי . יש לו אישה. היא לפעמים איתו ברכב.

מה היא חושבת?!

אני לא יודעת מה לעשות.

אני רוצה להיות מנומסת.

לא רוצה שיתקשרו לשירות לקוחות ותהיה תלונה עלי או שיפטרו אותי.

אפילו לבעלי לא סיפרתי כי אני מפחדת. פעם אחת הייתי עם בתי בת הקטנה וגם לה הוא טפח על הזרוע!"

"מה את רוצה שיקרה?"

"שלא יגע בי"

"יש לכם הצעות?"

י' מציעה: "להיות עם היד על הדופק ואם הוא ממשיך אז לראות מה לעשות, אולי הוא סתם נחמד…"

" האם הוא סתם נחמד? אם הוא היה אומר לך שחלם עליך בלילה, זה נראה לך בסדר? יש מה לחכות? יש מה לבדוק?בנים מה אתם אומרים? ג' מה אתה אומר? אם הייתי נוגעת בך ואומרת לך שחלמתי עליך בלילה מה היית חושב? "

ג' עונה:"שאת מתחילה איתי"

אז מה לעשות?

ל': "אני הייתי אומרת לו תפסיק , זה לא נעים לי"

עושים סימולציה עם ל' :

-נוגעת בה

-מתרחקת ממני ואומרת: די!

-למה? מה יש לך?

-זה לא נעים לי , אל תיגע בי.

-תפסיקי אנחנו כבר מכירים

-אני לא מכירה אותך בכלל ואני לא רוצה להכיר אותך

-די אל תהיי קשוחה

-אתה לא חבר שלי  תעזוב אותי….

לומדים לקצר- לא לפתוח בשיחה. לא להיות יצירתיים במשפט חדש כל פעם אלא לחזור על אותו דבר: אל תיגע בי. זה לא נעים לי. שוב ושוב

מתאמנים על המשפטים כולם יחד : אל תיגע בי!

מתאמנים על הבעת הפנים- על הכוונה- על טון האמירה- על העמידה.

"א' את חושבת שתוכלי לומר לו?"

"לא בטוח. אני חוששת שיפטרו אותי אם לא אהיה נחמדה ללקוחות"

"אני מציעה שתספרי לאחראי שלך בעבודה על המקרה, תגידי שאת לא יודעת מה לעשות.

אז לא תצטרכי לפחד שהלקוח יספר עליך, כי את כבר סיפרת.

עכשיו בואי נשחק משחק תפקידים"

אנחנו בודקות את העמידה שלה,

אם יש לה לאן לזוז כדי שלא יגע בה( יש גדר מאחוריה), מתאמנות קצת…

"תנסי להגיד לו משהו"

"תפסיק לגעת בי, זה לא מתאים."

"יופי את לא צריכה להגיד לו כבר מחר, אבל תחשבי על זה ותתאמני על זקיפות קומה. את כבר נראית יותר נחושה."

בשיעור הבא כולם מחכים לה אבל היא לא מגיעה.

בשיעור שאחריו א' מגיעה וכולם מתעניינים

"רוצים לשמוע מה קורה איתך"

א' : " קודם כל סיפרתי לבוס שלי"

מחיאות כפיים סוערות

"אז עכשיו את לא פוחדת שיפטרו אותך…"

"כן, וגם אני לא יודעת מה קרה, אבל הוא כבר לא מציק לי.

לא אמרתי כלום, לא עשיתי כלום ופתאום הוא כבר לא נוגע,

אני מושיטה לו את העיתון (מראה לנו: מושיטה בשתי ידיים רחוק ממנה) והוא רק לוקח את העיתון והולך.

הטקסט הזה חשוב כי הוא מסביר את המרחק שחלק גדול מהנשים צריכות לעבור בין המקום בו הן נמצאות היום, ועד למקום בו יוכלו להגן על עצמן פיזית בלי לקפוא. וזה המקום להזכיר את הוידיאו הזה, שמראה טיפה מהפעילות של "אל הלב" – וגם מראה את המרחק בין הבסיס (שהטקסט למעלה מתאר) לבין היכולת של מי שעברה את המרחק הזה, וכן יכולה להתמודד פיזית גם מול גברים.

הפתרון לבעיה הזו הוא לא לזרוק את הנשים למים, אלא לפתוח מסגרות שיאפשרו לנשים לגשר על הפער בין המצוי לרצוי. קורס אימפאקט של אל הלב הוא דוגמא טובה לזה.

אלופת עולם ישראלית

הגר פיינר, ארבע פעמים רצופות אלופת העולם. את המועדון שלה רוצה העיריה לסגור כי הוא "לא מביא השגים". בארץ, חוץ מתחום די מצומצם של העוסקים בתחום, איש לא שמע עליה. בעולם, כל הפעילים ברמתה מתעסקים רק בהכנה לתחרויות; בארץ, היא נאלצת לעבוד לפרנסתה.

כי בישראל, מה שלא כדורגל או כדורסל לא מקבל כסף; ומה שהכי לא מקבל כסף, גם כשיש השגים, זה איגרוף.

ולא סתם איגרוף, אלא איגרוף נשים.

http://onlife.co.il/%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%93%D7%94/%D7%A7%D7%A8%D7%99%D7%99%D7%A8%D7%94/13629/%D7%A7%D7%A4%D7%94-%D7%A2%D7%9D-%D7%94%D7%92%D7%A8-%D7%A4%D7%99%D7%99%D7%A0%D7%A8

אמריקה צריכה אותנו?

אחרי שחזו בנפילת איראן לידי משמרות המהפכה ונפילת עזה לידי חמאס – שלא להזכיר את התמוטטות עיראק לאנרכיה וטרור – מיהרו ארה"ב ומדינות אירופה "לבקש מכל הצדדים" במצרים שלא ישתמשו בכוח, ולמעשה נטשו את מובארכ במערכה. לא שמישהו ציפה שיתערבו צבאית לטובתו, אבל סביר שמובארכ ציפה שלפחות לא יפריעו לו.

מובארכ היה במשך שנים גורם פרו-מערבי מתון באזור. היה לו תפקיד חשוב במיתון החמאס, בתיווך בין הפלסטינים (חמאס והרשות) לישראל, בשמירה על הקואליציה נגד סדאם חוסיין ועוד; הוא שירת אינטרסים מערביים חשובים. והמערב בגד בו.

בעיני המערב, נכון לעכשיו, זכויות האדם חשובות מאינטרסים גיאופוליטיים, צבאיים וכלכליים. ((כלומר, זכות העם המצרי להשליט על עצמו דיקטטורה אסלאמית אנטי-מערבית שתשלול זכויות אדם מכל מי שאינו מוסלמי ואינו גבר, גוברת על האינטרסים המערביים. יש בזה סוג של היגיון))

מה זה אומר על ישראל?

אירופה כבר מזמן לא תומכת בנו, בדיוק בגלל ענין זכויות האדם (הפלסטיני). להזכיר, חמש צוללות קיבל חיל הים מגרמניה; תמיכה אירופית אינה חסרת משמעות. לפלסטינים אירופה תורמת מליארדים, לנו? חרם אקדמי וכלכלי, צווי מעצר לקצינים בכירים ועוד היד נטויה.

אבל מה עם ארה"ב?

אובאמה נטש את מובארכ כמו שקארטר, בזמנו, נטש את השאה של איראן; אז מה אם הוא תומך בארה"ב ואז מה אם הוא פרו-מערבי והאלטרנטיבה ממש לא? הוא לא דמוקרט, הוא צריך ללכת. אם מישהו חושב שזה ענין של נשיא דמוקרט ולא רפובליקאי, כדאי להזכיר שהבחירות בעזה – בהן ניצח החמאס – נעשו בלחצו של הרפובליקאי שברפובליקאים, ג'. וו'. בוש. נראה שמישהו שם אומר משהו בסגנון: "ניתן להם לעשות דמוקרטיה, ואז ממילא הם יבינו שכדאי להם לשתף פעולה איתנו". לא נראה שהאמריקאים בודקים אם למי שיעלה לשלטון – ולא משנה אם בדרך דמוקרטית או לא – יש נטיות דמוקרטיות כלשהן, מצד אחד, ואם יש לו נטיה כלשהי לשיתוף פעולה עם המערב, מצד שני.

זה אומר שהטענה של חלק מהימין, שלא משנה מה נעשה כי "אמריקה צריכה אותנו", נופלת. לגמרי. ולא בגלל שאובאמה דמוקרט, אלא בגלל שהכיבוש הופך את מה שאנחנו עושים אותנו לבלתי-ראויים לתמיכה. כי מה שמפריע לאירופים ולאמריקאים אצלנו זה לא יחס המדינה לילדים, נשים, בהאים או נכים, אלא הכיבוש. אם ניתן לפלסטינים את זכות השיבה ונקים "מדינת כל אזרחיה" דמוקרטית לגמרי, סביר מאוד שנקבל תמיכה עצומה מאירופה וארה"ב, לפחות עד שתתחיל מחדש מלחמת האזרחים שהיתה כאן עד 1948.

האם זה אומר שצריך לוותר על הריבונות הישראלית? לא.
האם זה אומר שצריך לתת לפלסטינים את זכות השיבה? לא.
זה אפילו לא אומר שצריך לצאת מהגדה.

אבל זה כן אומר שצריך לקחת בחשבון שתמיכה אמריקאית כבר אינה מובנת מאליה, ושצריך לבדוק לעומק מה לעשות כשזו תילקח מאיתנו – ושמי שצריך לעשות את זה הוא בדיוק מי שעד עכשיו טען ש"אמריקה צריכה אותנו". כי היא אולי צריכה אותנו, אבל לא מספיק.

אה, וכן כדאי לצאת מהגדה. לא בשבילם, בשבילנו.