Monthly Archives: נובמבר 2008

דוגמא אישית

שאלו אותי איך זה ללמוד אצל ניר מלחי; הרשימה הזו היא תשובה חלקית.

"אני חולה, לא אוכל להגיע לשיעור היום", הודעתי למורה שלי.

"תהיה בריא", הוא ענה.
ואני, עם חום, כאב גרון, כאב ראש, חולשה, אנטיביוטיקה, שני ילדים מלאי מרץ בבית ואישה שחולה יותר ממני, חשבתי על זה שהוא דוקא כן מגיע לשיעור, לא ללמוד אלא ללמד, לא עם סטרפטוקוקוס אלא עם סרטן במוח. והוא עושה את זה כבר שנים, עם כאבים וחולשה וסבל שאני לא רוצה לדמיין, והוא מפסיד שיעור רק כאשר הוא בטיפולים. אחרי ראש השנה האחרון, יום השיעור שלנו יצא ביום של צום גדליה – והוא, אחרי יום של צום, הגיע ללמד.

ואני, עם סתם סטרפטוקוקוס, נשאר בבית.
"עשו מה שאני אומר, לא מה שאני עושה", הוא תמיד אומר לנו; והוא אומר לשמור על הבריאות, לנוח מספיק, להקפיד על שעות שינה, לא לקחת יותר מדי עומס על עצמנו… והוא מגיע ללמד גם כשהוא בקושי הולך. ראיתי אותו כמה פעמים מתרסק בשיעור, נשכב על הרצפה כי לא עומד לו כוחו לעמוד או אפילו לשבת, ואחרי כמה דקות מתאושש, קם לישיבה, קם לעמידה וחוזר ללמד – ולא ללמד בישיבה מהצד, אלא בהדגמה פעילה של טאי-צ'י, שינג-אי, פה-קואה ועבודה בזוגות.

כשגילו אצלו את הסרטן במוח, אמר לו הרופא שבמצבו בדרך-כלל אנשים חיים עוד 80 יום, פלוס-מינוס. זה היה ב-2002. הוא עדין חי, עדין מלמד ולומד, עדין מתקדם בחומר. בתחרות ידידותית של השיטה שנערכה בספטמבר האחרון בטאיוואן, כמה מהניושיצו – תלמידיו הבכירים – לקחו מדליות זהב בכמה קטגוריות.

זה לא שהוא "ניצח את הסרטן" – הגידול עדין שם, עדין גדל. עדין משפיע על תפקודי הגוף והמוח. אבל הוא חי איתו, כמו שחיים עם שכן מציק בבית משותף, וממשיך לעשות כל מה שאפשר, בלי לרחם על עצמו.

ואני, כשכואב לי הראש, מוותר על אימון.

אני חושב שאולי חלק מהתלמידים שעזבו את המרכז, עזבו בגלל הדוגמא האישית הבלתי-אפשרית הזו, זו שמציבה אותך כל הזמן מול סטנדרט שנראה לא-אנושי. (אולי אני טועה; אולי רק אני חושב על זה כך)

אני מזכיר לעצמי שזה הסטנדרט שלו, לא שלי.

ח. צ. סיפר לי איך ראה את ניר לומד קאטה של מקל ארוך ממאסטר וונג פו-לאי: הם עשו יחד חצי מהקאטה, פעם אחת; אחר-כך ניר חזר על החצי הזה לבד, כשמאסטר וונג מסתכל; אחר-כך הם עשו את החצי השני יחד; אחר-כך ניר חזר עליו לבד כשמאסטר וונג מסתכל; אחר-כך הוא חזר על הקאטה השלמה לבד,  כשמאסטר וונג מסתכל; ואז מאסטר וונג הלך ללמד מישהו אחר, משהו אחר, וניר פשוט חזר על הקאטה הזו, שוב ושוב. זו קאטה של 10 דקות. הוא למד את כולה במשהו כמו חצי שעה.

לי לקח חודשים ללמוד קאטות הרבה יותר פשוטות.

"אם הרחקתי לראות, הרי זה מפני שעמדתי על כתפיהם של ענקים", אמר ניוטון – ואני לא מכיר ענק יותר מניר. הדוגמא האישית שלו כמורה עומדת מולי כל פעם שאני צריך לחשוב אם משימה כלשהי "גדולה עלי". הוא אומר שכדי להגיע לרמה שלו צריך פשוט להתאמן כמו שהוא אומר להתאמן. אני מנסה, למרות הקשיים, אבל לא משלה את עצמי. הוא יחיד במינו, והסיכוי שלי להגיע לרמתו – קלוש.

זה הסטנדרט שלו, לא שלי.

פעם זה הפריע לי. היום כבר לא. אני לא לומד כדי להיות כמוהו, אני לומד כדי להיות יותר מעצמי – אבל ברור לי שככל שההר עליו אני מטפס יותר גבוה, כך אוכל אני לטפס יותר גבוה – גם אם לא אגיע לפסגה.

ועדין, עם כל ההבנה שהסטנדרט שלו אינו הסטנדרט שלי, קשה היה לי להגיד לו "אני חולה, לא אגיע לשיעור".

הראיתי לו את הרשימה הזו לפני פרסומה, שהרי היא עוסקת בו ומגיעה לו זכות התגובה; הוא ענה ש"מעריכים אותי יותר מדי. ואל תשכח להתאמן!"

מודעות פרסומת

עיני כלב, עיני זאב

הרשימה הזו פורסמה בטעות לפני השלמתה. אתכם הסליחה, הנה הגרסא השלמה.

לפני יותר מעשרים שנה, באיזו תורנות חמ"ל בשלוש בבוקר בגבעתי, שמעתי קולות יללה של זאב עולות מהטרנזיסטור, במקום מוסיקה.

מי ששמע פעם זאב בלילה, יודע שזה לא צליל שמגיבים אליו בצורה הגיונית; השערות עומדות על העורף אם תרצה או לא תרצה, גם אם אתה באמצע הבסיס עם נשק מאחורי דלת סגורה. גם אם היללה באה מהרדיו.

אחרי כמה שניות הצטרף אל הזאב סקסופון (או אולי קלירנט?), ואת המוסיקה שנוצרה לא יכולתי להוציא מהראש שבועות אחרי-כן; היה בה בעיני ביטוי של בדידות שקשה לי – סליחה, אני פשוט לא מסוגל – לבטא במילים.

הקריינית אמרה שזה היה "עיני זאב" של פול וינטר, שמצרף הקלטות של חיות בר וקולות מהטבע לכלי-נגינה ויוצר מוסיקה מדהימה. שנים אחר-כך, הזכרתי את הרגע הזה כשכתבתי את "התנים בוכים בלילה".

כשהשתחררתי, זכיתי באיזו הגרלה במכשיר קומפקט-דיסק, כנראה אחד הראשונים בקיבוץ; אחד הדיסקים הראשונים שקניתי היה של פול וינטר. הכנסתי את אותו למכשיר, חיפשתי את הקטע והשמעתי אותו. זה היה אחר-הצהרים, עדין אור יום מלא, אבל ברגע בו עלתה מהרמקולים – הפעם לא הרמקול העלוב של טרנזיסטור קטן שתלוי על הקיר בחמ"ל, אלא סטריאו עם 600W! – ברגע בו עלתה היללה ההיא, היה דומה שכל העולם עוצר לרגע את נשימתו; ובשניה שהקטע נגמר (ביללות של מקהלת זאבים שלמה), דומה היה שאף יצור חי לא זז בקיבוץ.

שניה אחרי-כן, דומה היה שכל הכלבים בקיבוץ, כולם בשניה אחת, פרצו ביללות ונביחות. אז הבנתי שהשקט ששמעתי קודם, היה היעדרן של נביחות הכלבים הרגילות; ולמרות שיתכן שהכלבים נבחו על משהו אחר לגמרי (לא ביררתי איתם), נראה היה שהם עונים לזאבים של וינטר.

אם היתה לי צמרמורת קודם…

משהו בזאבים, קרוביהם הקרובים ביותר של ידידו הטוב ביותר של האדם, מעורר בנו משיכה ודחיה בו-זמנית. כילד קראתי את "פנג הלבן" ו"קול קדומים" (Voice of the Wild) של ג'ק לונדון (הראשון מספר על חצי-זאב העובר ביות, השני על כלב היוצא לפרא), ושמעתי סיפורים של אבי על זאבים שהיו צדים טלאים מעדר הכבשים של הקיבוץ, כשהוא היה רועה; בגללם היו יוצאים למרעה עם רובים. בילדותי  תמיד היו לנו כלבים בבית, וגדלתי להבין את התנועות והקולות שלהם ממש כמו את אלה של בני האדם; היכרתי כל כלב בקיבוץ בשם, ידעתי עם איזה כלב אפשר לשחק בכיף ומאיזה רצוי להתרחק.

במלחמת המפרץ הראשונה, 1991, המון משפחות שברחו מגוש דן ולא מצאו פתרון לכלביהן נטשו אותם ליד קיבוצים ומושבים בדרך; חלקם נאספו ע"י הקיבוצניקים והמושבניקים, אבל אחרי זמן מה, כשהתופעה נמשכה, הכלבים לא מצאו להם בית ונאלצו לשרוד בטבע. הקטנים, אני משער, מתו – מרעב או מטריפה, אין לדעת. חלק מהגדולים שרדו, וחיו בין הקיבוצים והמושבים כלהקות זאבים לכל דבר; כלב, הרי, הוא בסך הכל זאב מבוית. כלב וזאב יכולים להעמיד צאצאים פוריים; להבדיל מהתן, השועל והצבוע, השנים אפילו אינם מין נפרד.

ההבדל היחיד בין זאבים "אמיתיים" לבין הכלבים הללו, היה שכלבי-הפרא האלה לא פחדו מאנשים. יום אחד, כשהייתי צריך לצאת אחרון מהפרדס של גל-און, ראיתי מרחוק – אולי 500 מטר – להקה כזו. השער כבר היה נעול; הייתי צריך להתקרב אליו עם הטרקטור, לעצור, לרדת מהטרקטור, לפתוח את השער, לחזור אל הטרקטור, לעבור איתו את השער, לעצור שוב, לרדת, לנעול את השער, לחזור לטרקטור וליסוע הביתה. אבל ברגע שהכלבים האלה ראו אותי הם פתחו בריצה מטורפת אלי. בהתחלה הייתי בטוח שהם יעצרו בדרך, יפנו לאנשהו, אולי זיהו ארנבת ופתחו בציד – אבל לא, היה שם שביל ישר לאורך יותר מחצי קילומטר והם רצו לאורכו ישר אלי, בלי ששום מטרה נראית לעין לריצתם תהיה בינם וביני.  פתחתי את השער במהירות הגדולה ביותר שיכולתי, העברתי את הטרקטור דרכו וחזרתי בריצה לנעול את השער, והכלבים עדין רצו לכיווני, עם נביחות קולניות שלא נשמעו משמחות במיוחד. בריצה חזרתי לטרקטור, עליתי עליו בקפיצה והתרחקתי משם מהר ככל שג'ון-דיר ישן מסוגל לסחוב – אולי חמישים קמ"ש. לא הרבה בשביל כלב, אבל אולי גם השער עיכב אותם וגם העובדה שיצאתי משדה-הראיה שלהם השפיעה. המשכתי לשמוע את הנביחות שלהם אחרי, אבל אחרי כמה מאות מטרים הם כבר לא היו שם.

אני לא יודע מה היו עושים לי אילו הגיעו אלי, ולא מעונין לדעת. הם לא היו מחוסנים נגד כלבת וצרות אחרות, הם היו קופצים בקלות על הטרקטור אילו היו מגיעים אליו (לטרקטור של מטעים אין תא-נהג) וטוב שהספקתי להתרחק משם. מאנשים אחרים שעבדו בסביבה שמעתי סיפורים דומים, בואריאציות שונות. אחרי תקופה של תלונות כאלה, צדו אותם פקחים של המועצה האזורית.

ראיתי כלבים שקפצו משמחה כשראו את בעליהםהקודמים  אחרי עשר שנים ויותר שלא ראו אותם. ראיתי כלב שבמשך חודש חיכה במגרש החניה לבעליו שהלך למילואים, והיה חוזר הביתה רק לקבל אוכל מאשתו. כמעט בכל התרבויות, יש סיפורים על נאמנותם של כלבים לאדוניהם; על זאבים, יש כמעט רק סיפורים שליליים. הפולקלור העולמי מפריד הפרד היטב בין הכלב לזאב. המהירות בה ידידו הטוב ביותר של האדם חוזר להיות חיית פרא, מפחידה.

אבל למה שתפחיד, בעצם? ההיסטוריה מראה לנו שהאדם חוזר להיות חיית פרא מהר לא פחות, בתנאים המתאימים…