Monthly Archives: יולי 2006

אלימות, חתולים ועוד קצרים

זאב ארליך העלה שאלה על אלימות בין ילדים, שהזכירה לי משהו שכתבתי כאן פעם. נראה שהרשימה ההיא עדין מושכת אש, כל פעם שמישהו מגגל "שולמית בלנק", ואני ממשיך למחוק משם הודעות השמצה מכותבים שמסרבים להזדהות. אני לא בטוח שזה הפיתרון הטוב ביותר, אבל במצב מערכת החינוך הנוכחי, בה למורים יש 100% אחריות בלי שום סמכות, הרחקת ילד לחדר הרגעה נראית לי הרע במיעוטו. זאב לקח את הרעיון הזה צעד אחד קדימה, ובכך יצר שינוי מרשים אצל הילד האלים; ברור שזה לא תמיד יעבוד כל-כך יפה, אבל עדין זה יותר טוב ממה שמורה בבית-ספר תיכון יכול לעשות עכשיו לתלמיד אלים: כלום.

בענין אחר, זאב גם העלה מחשבות על בודו, הקשורות לקשתוּת, ובשרשור הקצר שנוצר הובא קישור לסרטון שמדגים צורת ירי שלא ראיתי מעולם. בקרוב תהיה שוב סדנת קשתות, אבל דברים כאלה אני לא אלמד שם…

אה, ואל תנסו את זה בבית.

חתולים – לאחרונה יוצא לי להתאמן בשעות הערב, על דשא ליד הבית; חתולים שצופים בי, כנראה בענין רב, גורמים לי לחשוב שוב על מהם רכות-תנועה, שחרור, ריכוז ונחישות. אני לא מאוהבי החתולים המושבעים, אבל למי שעוסק באמנויות לחימה קשה לא להתרשם מהיכולת התנועתית של הטורפים הקטנים האלה. אם מישהו רק היה יכול להסביר לי מה כל-כך מענין אותם להסתכל עלי מתאמן כל ערב…?

קבוצת השיאצו היתה אמורה להיפגש במהלך הקיץ, פגישות שנדחו קודם בגלל בעיות טכניות ואחר-כך בגלל החוסרפתן. בקרוב נחזור להיפגש, ותוך כשבוע אפרסם פרטים על הקורס הבא.

 

סדנת קשתוּת תתקיים ב-1.08.06, פרטים כאן.

סדנת ירי בחץ וקשת

סדנת ירי בחץ וקשת כמדיטציה בתנועה

לתמונות נוספות לחוויות מהסדנא האחרונה

""שחרור החץ חייב להיעשות ללא מאמץ, מתוך הרפיה מלאה"
(זן באמנות הקשת)

ביפן, "דרך הקשת" היא העתיקה והמכובדת שבאמנויות הלחימה.

גם בעולם המודרני, בו אין סיבה ללמוד לירות בקשת ללחימה או ציד, נשארה הקשתוּת מסורת חיה ללימוד דיוק, ריכוז, שליטה עצמית, רגיעה תחת לחץ, יציבה, נשימה נכונה, וחשוב לא פחות – הנאה.

הסדנא תיערך ביום ג', 22.8.06, ב"יער המלאכים" סמוך לקרית-גת
כינוס: 15:30-16:00, מתחילים 16:00, סיום (משוער): 19:00
אין צורך בידע קודם או ציוד

חובה להביא שתיה, כדאי גם נשנושים.
מספר המשתתפים מוגבל.
קיום הסדנא תלוי במספר הנרשמים.
הסדנא מתאימה גם לבני-נוער (מעל גיל 12), בליווי מבוגר.

מחיר: 100 ₪
(20% הנחה לתלמידי המרכז הישראלי לטאי-צ'י ולתלמידיו של זאב ארליך)

לפרטים והרשמה:
דוד כפרי 050-2024596

חוֹסרפתן

פתאום באמצע החיים מתחילה לכאוב הבטן, ואתה חושב שזה סתם עצירות או משהו, רק שהכאב לא מפסיק להתגבר. כשסוף-סוף אתה מסכים ללכת לרופא (כי הרי "זה סתם קלקול-קיבה, זה יעבור"), אתה כבר בקושי מסוגל ללכת, בטח שלא לנהוג. אשתך נוהגת למוקד רפואה דחופה, שם הרופאה רק מסתכלת עליך ואומרת "אשפוז, ואל תעצרו לשום דבר בדרך!"

במוצ"ש, באמצע הלילה, אומרים לכם שזה כנראה תוספתן מודלק, ושצריך לנתח.

וזו רק התחלת השבוע…

ביום ראשון בבוקר, אתה עם תחבושת על הבטן ועירוי ביד, היא אחרי לילה בלי שינה, מחפשים מי יכול למלא את מקומך בשיעורי טאי-צ'י; אחד במדגסקר (???-!) (ראו *), שני יכול להחליף בבאר-שבע אבל אין לו מפתחות. מסדרים הסעה למפתחות, אבל אין מחליף לשיעור בקייטנה ברחובות. האחיות אומרות לך שאתה חייב לקום מהמיטה, לפחות לשבת, כדי שלא ייווצרו בצקת בריאות וקרישים ברגליים. בעשר בבוקר, כשעוזרים לך לקום לישיבה בכורסא שליד המיטה, כל החדר מסתובב מסביבך, וכשאתה מרגיש שאתה הולך להתעלף בכיסא אין מי שיעזור לך לחזור למיטה. בערב אתה כבר קם לבד, ומצליח קצת ללכת. אסור לתת לגוף לסטות מ-90 מעלות; ברגע שאתה מתכופף קדימה, הכאבים מכפילים את עצמם. כל זמן שהכתפיים מעל האגן והראש מעל הכתפיים, הכאב נסבל. הבעיה היעיקרית היא במעבר משכיבה לישיבה, מישיבה לעמידה. שם הכי קשה ליישם את הטאי-צ'י. מישיבה צריך לפתוח את הברכיים הכי רחוק שאפשר, ולא להתכופף קדימה כדי להעביר משקל לרגליים אלא לדחוף את הרגליים למטה; בהליכה, זה טאי-צ'י, בלי שום הבדלים: לזוז לאט, בלי זעזועים, לשמור על גב ישר וברכיים כפופות, לא לחשוב בכלל על תנועות מהירות. הקושי הכי גדול הוא שהחתך בבטן התחתונה לא מאפשר לנשום לשם; צריך ללמוד מחדש לנשום עם הצלעות במקום עם הסרעפת. מעייף…

מתחילים להגיע מבקרים וטלפונים מודאגים (עד שאתה מצליח להירדם, טלפון…), מברכים אותך בהחלמה מהירה ושואלים אם אפשר לבוא לבקר, ואתה מגלה שלאיש במיטה לידך יש סרטן ולזה במיטה הבאה הידבקויות במעיים, ומבין שגם כשנורא כואב להשתעל צריך פרופורציות – יש צרות הרבה יותר גדולות מאפנדיציט, במיוחד שתפסו אותו בזמן.

ביום שני בבוקר בא רופא, שמוריד לך את התחבושת ומשאיר אותך עם "פירסינג" בצורת סיכות לרוחב הבטן התחתונה מימין, ואומר שצריך לסבן את זה כשאתה מתקלח; אתה מנסה לחשוב איך בדיוק תצליח להתקלח כשבקושי אתה מסוגל ללכת עד השירותים, אבל את האחיות זה לא מרשים, והמקלחת באמת עושה לך טוב. כשמישהו נכנס באמצע ושואל "למה אתה לא נועל?", לך תסביר לו שאתה פוחד שתיפול ולא יצליחו להיכנס לעזור לך, ואתה נזכר שהלשונית של הנעילה בשירותים בחדר שבורה מצד אחד – כנראה שזה כבר קרה. טוב שקרה למישהו אחר. בצהרים נותנים לך לאכול, ארוחה ראשונה מאז ערב שבת, ואתה מגלה שאתה לא ממש רעב.

בשתים בצהרים מודיעים לכם שאתם יכולים ללכת הביתה, ואשתך מנסה להסביר שהחניה הכי קרובה היתה במרחק עשרים דקות הליכה מהירה, ושאין סיכוי שהיא תצליח לסחוב אותך עד לשם, ושאתה לא מסוגל ללכת יותר מכמה מטרים, ואיך משחררים ככה חולה?! אחרי כחצי שעה של נסיונות שכנוע, סניטר מתנדב להסיע אותך במיטה עד לכניסה לביה"ח. מה עושה מי שאין סניטר נחמד בסביבה כשהוא משתחרר? בבית אתה נשכב, פעם ראשונה מאז מוצ"ש, על מיטה שטוחה, ומרגיש – באמת! – כמה טוב להיות עם האישה בבית. דקה אחרי זה מגיעים אורחים לברך "כמה טוב שבאת הביתה", וצריך לקום…

בערב אתה נכנס לאינטרנט, מגלה את הברכות ושואל מה אפשר לעשות כדי להקל על ההחלמה, ואשתך שואלת מה היה יותר קשה – הניתוח, או הניתוק מהרשת לשלושה ימים? המודם נעלב מהשאלה ומתקלקל. למה צריך לשאול שאלות כאלה ליד הילדים?

נו, טוף…

 

למזלי, מורידים את הסיכות בשבוע הבא, כי אני ממש לא בקטע. מישהו צריך תוספתן?

מה שלא מפסיק להפתיע אותי זה כמה הטאי-צ'י עוזר בשיקום מניתוח; אני מחפש איך לעשות דברים בצורה שתכאב הכי פחות, ושוב ושוב מגלה שזה טאי-צ'י, פשוטו כמשמעו. עוד מפתיע אותי כמה שהתרגול עוזר: כבר ביום של הניתוח, כשהרגשתי צורך לעשות משהו, אחרי יותר מ-24 שעות של חוסר תנועה, גיליתי שאני יכול לעמוד צאן-צ'ואן, וחמש הדקות האלה, למרות שהיו קשות, היו גם הקלה גדולה. האיש במיטה לידי חשב שאני עומד להתעלף בתנועה החמישית, וצדק חלקית – עמדתי, אבל לא להתעלף… מאז אני מתאמן קצת כל יום, מקפיד לא להכאיב לעצמי, ומגלה שלמרות כל הכאבים והכל – את הקאטה אני יכול לעשות כמעט בלי בעיה. שמעתי על דבר דומה מתלמיד בבאר-שבע, שנתפס לו הגב כך שלא היה מסוגלל אפילו לשבת – אבל היה מסוגל לעשות קאטה כמעט כרגיל.

אז יש לי שלושה שבועות חופשת מחלה, ועוד חודש לא להתאמץ; נראה שיעבור קצת זמן לפני שאחזור לשיעורי היוהו, אבל ביום ראשון כבר אעשה מאמץ להגיע לשיעור בב"ש, לפחות להעיר מהצד אם לא ממש להוביל שיעור. אני מקוה שגם התלמידים יגיעו, כי שמועה גונבה לאזני שביום רביעי לא היו הרבה… וגם עוד לא מצאנו מקום חדש, ועד ספטמבר אין לנו הרבה זמן. צריך להתחיל לחפש.

הכי חשוב:
1. אם כואבת לכם הבטן, אל תהיו גיבורים – אני הגעתי בדקה התשעים, ומהכניסה למיון עד לניתוח זה כבר היה על "זמן פציעות". אילו חיכיתי עוד שעה, היה יכול להיגמר רע מאוד. וזה המקום גם להזכיר שאם אשתכם אומרת לכם ללכת לרופא – תקשיבו לה!

2. אולי יותר חשוב – אם זה רק אפשרי, אל תגיעו לביה"ח לבד! אני הרגשתי רק שטיפלו בי הכי טוב שאפשר, אבל אשתי, שהיתה אתי, מספרת שהיא זו שהזיזה את המערכת – דאגה שדגימת השתן תגיע למעבדה, שתוצאות בדיקות הדם יגיעו לרופא, שינתח אותי מומחה ולא מתמחה (מה שהתברר כקריטי, כי המומחה שבסופו של דבר ניתח סיפר אחר-כך שכראה מה קורה, כמעט התקשר למנהל המחלקה שיבוא לטפל; מסתבר שהתוספתן הסתתר כך שכדי להגיע אליו היה צורך לעקוף הרבה מאיברי חלל הבטן, ולהיזהר שלא לפגוע בכליה, בכבד ובמעי), ועוד ועוד. אילו אשתי לא היתה שם, ולא היתה מזיזה עניינים ואנשים, הטיפול היה מתעכב בשעה או יותר, והתוצאה היתה כנראה תוספתן מפוצץ וזיהום בחלל הבטן. אני, בשלב הזה, הייתי מטושטש מכאבים וכמעט שלא תפקדתי. אילולא אשתי, יתכן מאוד שעדין הייתי מאושפז.

ותהיו בריאים.

 

 

* אה, שכחתי – זאת בדיחה, מבינים?

"הוא במדגסקר."

"מה???"

"-דגסקר!"

מבינים?

טוב, עזבו, לא חשוב…

 

(הזכויות על הביטוי "חוסרפתן", המתאר את מצבי הנוכחי, לגל מלחי)