Monthly Archives: אוגוסט 2007

פוסט לא-אופייני על שיר מעצבן

אני מסוג האנשים שלא מסוגל לשמוע שיר בלי לנסות להבין את המלים. אולי זה בגלל שאני לא שומע טוב (מזכרת מתרגיל חטיבתי בגולן, בסדיר, לפני… הרבה זמן), אולי בגלל ששמעתי יותר מדי פעמים את המשפט ,למה התכוון המשורר?", אולי בגלל שאני סתם אחד האנשים המעצבנים (?) האלה, אבל אבטיח לא יראה הצעות ממני, כי אני מאלה שהולכים לחפש את המלים, בדיוק כדי לא להמציא מלים משלי.

אני לא שומע הרבה שירים, לא בגלל שאני לא אוהב – להיפך – אלא בגלל שאין הזדמנות; בעבודה אין אפשרות, בבית עסוק בדברים אחרים. בנסיעות בין לבין, יש זמן לשמוע אבל לא תמיד אפשר ממש להקשיב, בנוסף לבעיה שנדיר לשמוע שיר בלי הפרעה מהתחלה עד הסוף. זו הסיבה העיקרית לכך שכאשר שיר נתפס לי באוזן, אני הולך לחפש את המלים ברשת.

לפני זמן מה, שמעתי ברדיו את הפזמון הזה, מנותק משאר השיר:

I don't wanna do this anymore
I don't wanna be the reason why
Everytime I walk out the door
I see him die a little more inside
I don't wanna hurt him anymore
I don't wanna take away his life
I don't wanna be…
A murderer

מסקרן, לא? לא זיהיתי את הזמרת, לא הצלחתי לשמוע את שאר השיר, ורציתי לדעת על מה מדובר. הבעיה בחיפוש בגוגל היא שהמלים יכולות להופיע בכל-כך הרבה דפים אחרים, שהחיפוש הניב יותר מדי תוצאות לא-רלוונטיות.

עבר זמן ושמעתי את השיר שוב, עם עוד קטעים, מסקרנים יותר ויותר, אבל לא הצלחתי לשמוע את כולו ולהבין על מה מדובר, עד שלפני כמה ימים עמדתי ברמזור והצלחתי לשמוע הכל, ואז הגעתי למלים של השיר המלא. ואז התרגזתי.

כי הזמרת (הטובה מאוד, אגב) מדברת על כך שהיא חיה עם אדם שאוהב אותה בלי שהיא אוהבת אותה, והיא בוגדת בו בידיעתו – ורוצה להפסיק לפגוע בו; על זה הפזמון החוזר שהבאתי למעלה. התעצבנתי כי ממילות השיר אפשר היה לחשוב שמדובר על כוח עליון, דבר בלתי-נמנע, שאין בחירה לגביו, בזמן שבסך-הכל מדובר על מעשה שאפשר לעשותו, או לא.

כי מי מפריע ל(זמרת? כותב/ת השיר?) להפסיק לגור עם האיש שאינה אוהבת, או להפסיק לבגוד בו? האם באמת מדובר על כוח עליון? אם היא כל כך לא רוצה לפגוע בו, למה היא לא מפסיקה?

אז זה עצבן אותי, והחלטתי לשתף.

לא אופייני לי, אני יודע.

אז מה?

שיהיה לכם שבת שלום 🙂

יצירתיות ויצירה באמנויות לחימה

שמעתי פעם סיפור על מוצארט, וולפגאנג אמדיאוס, שהגיע אליו מוסיקאי צעיר להתייעץ עם המאסטרו הגדול. אני בן 25, שח המתייעץ, למדתי מוסיקה בקונסרבטוריון זה וזה, אני מנגן בקלאויר, כינור וחליל, כתבתי מספר יצירות קצרות וכמה ואריאציות על יצירות ארוכות… מתי, לדעת המאסטרו הגדול, יהיה מוכן לכתוב סימפוניה? מוצארט, אולי הגאון המוסיקלי הגדול ביותר במוסיקה המערבית, הסתכל על הצעיר ואמר: חכה קצת. הצעיר, מאוכזב, חשב רגע על מוצארט ושאל: סלח לי, מאסטרו, אבל בן כמה היית אתה כשכתבת את הסימפוניה הראשונה שלך?

בן חמש, ענה מוצארט.

אז איך אתה אומר לי, עשרים שנה יותר מבוגר, לחכות?

אני לא ביקשתי רשות, ענה מוצארט…

רבים משתמשים בסיפור כדי להצדיק "יצירתיות" ופריצת מסגרות, כאומרים: אם מוצארט יכול, למה אני לא? אבל יש נטיה לשכוח שני דברים, לכאורה שוליים אבל למעשה מאוד חשובים. הראשון, הוא שמוצארט אמנם כתב את הסימפוניה הראשונה שלו כילד, אבל מוצארט הבן היה בנו ותלמידו של מוצארט האב – מוסיקאי גדול בפני עצמו, שהקדיש עצמו לטיפוחם המוסיקלי של ילדיו. וולפגאנג אמאדיאוס לא קם בוקר אחד וכתב סימפוניה, לפניה הוא כתב יצירות קטנות יותר, לפניהן כתב תרגילים ולפניהם למד מוסיקה – גם נגינה וגם תיאוריה. הוא הרחיק ראות מפני שעמד על כתפי ענקים.

דבר שני שנוטים לשכוח, הוא שאיש אינו זוכר היום את הסימפוניות הראשונות שלו; מוצארט או לא מוצארט, היום מנגנים ולומדים את היצירות המאוחרות שלו. הראשונות הן, עם כל הכבוד לכך שנכתבו ע"י ילד, פשוט לא טובות מספיק בשביל שיופיעו איתן בקונצרטים או יקליטו אותן.

גם פאבלו פיקאסו, פורץ מסגרות וגאון בפני עצמו, לא הופיע "Out of the blue": גם הוא היה בן של צייר ומורה לאמנות שזיהה וטיפח את הכישרון הענק של בנו שהאפיל עליו. הרבה לפני שפאבלו פיקאסו הצעיר התחיל לפתח סגנונות אמנותיים חדשים, הוא שלט היטב בכל הסגנונות שהיו קיימים במערב בתקופתו. רישומים ריאליסטיים שלו קיימים עדין, ולמרות שאינם "אמנותיים" מספיק היום (כלומר הם ריאליסטיים מדי…), הם מראים שפיקאסו שלט היטב בטכניקה של רישום וציור ריאליסטי לפני שהמציא דברים חדשים.

באמנויות לחימה רואים הרבה פורצי מסגרת – למעשה ניתן לטעון שרוב מייסדי השיטות הנחשבות היום "מסורתיות" היו, בזמנם, פורצי מסגרת, בכך שעזבו את השיטה והמורה מהם למדו ופתחו דרך חדשה, שונה במעט או שונה מאוד. האם כל אדם שהתחיל שיטה משלו, דומה למוצארט או פיקאסו?

לא.

כי יש מעט מאוד גאונים ברמה שלהם, ולא רק במוסיקה אלא בכל תחום; איינשטיין, מוצארט, מיכלאנג'לו ודומיהם מופיעים במקרה הטוב פעם בדור. אילו היה איינשטיין גדל למשפחת כורי פחם שלא היתה להם ההשכלה והנטיה לכוון אותו ללימודים אקדמיים, ההיסטוריה של המאה העשרים היתה יכולה להיות שונה מאוד.

לא לכל אדם שלמד אמנויות לחימה יש כישרון כמו לאו-סנסאי, התמדה ונחישות כמו לפונאקושי, יכולת אנאליטית כמו לוואנג שיאנג-ג'אי או יכולת ללמד ולהביא אחרים לרמה גבוהה כמו לוואנג שו-צ'ין או ג'יגורו קאנו. כל אלה עמדו בפני חובת הוכחה מול אמני לחימה מנוסים שקראו עליהם תיגר בקרב, מול עיניהם של אמני לחימה אחרים; כולם הוכיחו את יכולתם, "על אמת", לעיני אנשים שלחימה אמנותם.

וכל אחד מהם היה אמן מוכר בשיטה הקודמת שלמד, לפני שיצא לדרכו החדשה.

ריבוי השיטות המוכרות היום – סגנונות רבים של קראטה, סגנונות רבים של אייקידו, אלפי שיטות שונות בקונג-פו ועוד – משכיח מאיתנו את העובדה שרק לפני מאה שנה, אדם שהמציא שיטה חדשה היה נאלץ להגן על לגיטימיות שיטתו בקרבות אמיתיים מול קוראי-תיגר משיטות אחרות.

המנהג לקרוא תיגר פיזי על "ממציא שיטה חדשה", נראה שפס מן העולם; מחוץ לעולם קרבות הזירה, אין אדם שיסתכן הקריאת תיגר על אמן לחימה אחר, בקרב שעלול לעלות לו בעצמות שבורות או אף בחייו, ואין אדם שיסתכן במאסר לשנים רבות בגלל שניצח בקרב כזה.

מצב זה, בו אין מי שיבדוק את מפתחי השיטות החדשות בקרב אמת, מאפשר לרבים להמציא "שיטות" על סמך ידע חלקי או חסר באמנות לחימה, ולהציג את עצמם כפורצי דרך שווים לאימי ליכטנפלד. פשוט, אין מי שיבדוק אותם… וזה חבל, כי היעדר קוראי תיגר על "מפתחי שיטות" גורם, בין השאר, להופעת כל מיני "אורי גלרים" של אמנויות לחימה, המלמדים פנטזיות ומציגים אותן כדרך מעשית להגנה עצמית; מורים כאלה מולכים את תלמידיהם שולל.

כל עוד נאלצו מפתחי שיטות לעמוד לביקורת-עמיתים מהסוג המחמיר ביותר, היה עליהם לבסס את שיטתם על ידע אמיתי, שתמיד הגיע ממורים בעלי נסיון שעמדו בעצמם באותו מבחן; היום, יש לא מעט מורים שמתיימרים ללמד את "השיטה האולטימטיבית" (בניסוח כזה או אחר), שבעצם למדו מעט פה ומעט שם, חיברו תפוחים לאגסים והמציאו דבר שאין דרך מעשית לבדוק.

הפתרון היחיד לתלמיד, המחפש "מציאות" בשוק אמנויות הלחימה, הוא לשמור על עיניים פקוחות וזהירות, לבקר במספר מקומות לפני שיתחייב למקום אחד, ולא להתבייש לשאול שאלות , גם מביכות.

למורים המפתחים, לעומת זאת, כדאי לחשוב היטב לפני שהם יוצאים לדרך חדשה; האחריות על כתפיהם רבה מאוד. כדאי לשקול היטב, לבחון היטב אם המורה החדש באמת מבין לעומק מדוע נעשים דברים בצורה המסויימת אותה למד בשיטה בה הוא מתאמן, לפני שימציא גישה אחרת ללמד אותם דברים, או דברים חדשים.

חמש שנים

חשבתי שהפצע… לא הגליד באמת, אבל לפחות מוכר וידוע ותחום, והגישה אליו מסומנת. שלא יהיו הפתעות, שאוכל לדבר על אמא ולחשוב עליה בלי שהכאב יציף שוב, חזק כמו אז.

וכשסידרתי מגרה ומצאתי את התמונות, הכל הציף שוב. כואב כמו היה זה אתמול.

חמש שנים.

את בתי לא זכית להחזיק בידיים, את אשתי לא פגשת מעולם, כל מה שקרה לנו בחמש השנים האחרונות לא קיים מבחינתך… בזיכרון את שם, שלמה לגמרי, אבל שם – לפני חמש שנים.

מתי אספר לבתי על סבתה שאיננה?