Monthly Archives: מרץ 2011

סמוך על אלתרמן שיגרום לקנאה להישמע טוב

לזכרונות ילדות יש נטיה להפתיע, לתפוס אותך כשאתה לא מוכן – וגם לגרום לך להבין פתאום דברים שלא הבנת פעם, כשמה ש"ידעת" אז אבל לא חשבת עליו מזמן, מתנגש חזיתית עם מה שאתה יודע היום.

ישבנו בארוחת בוקר, בעבודה, ומישהו התחיל לדבר על סוגים של משקאות אלכוהוליים; הזכירו ויסקי, בירה, עוד משהו, ומוסא שישב מולי אמר: "חוֹק". אמרתי "מה?", והוא חזר, הפעם בלי המבטא: "הוֹק". אמרתי: "הוק?" והוא אמר, זה סוג של יין חמוץ.

ומנבכי הזיכרון של פעם, בלי שהספקתי לחשוב, יצא לי מהפה:

"היא ניקתה גביעי ג'ין, כוסות ויסקי והוֹק
את עצמה לא ניקתה מעולם…"

וראיתי את החיוך של מוסא, כמו תינוק שזרקו לו סוכריה, שענה לי מייד:

"אבל יש לשער
עוללי המתוק
שהיתה נקיה מכולן"

והמשכנו להחליף בינינו שורות מהשיר, הכל-כך עצוב וכל-כך יפה הזה, שאלתרמן תרגם מברכט ואריק לביא ספק-שר-ספק-מדקלם מספר, עד שהגיע הזמן לחזור לעבודה; אבל אנקש לא יצאה לי מהראש כל היום, כל הזמן שמעתי בראשי, מהזיכרון, את אריק לביא מספר על… לא על מה שזכרתי. כי אני שמעתי ואהבתי את השיר כילד, ושום דבר בחיים של ילד קיבוצניק לא נתן לי את הרקע להבין מה המשמעות של "ג'נטלמנים קיבלוה בזול", או "כואב, אין דבר הוא אוהב אותי כך / הוא יאהב אולי עוד יותר". למרות שזכרתי את כל המלים בעל-פה, שנים לא חשבתי על השיר הזה, ועכשיו פתאום הוא נשמע  אחר.

בערב חיפשתי אותו ברשת. מצאתי את המלים, אבל לא מצאתי קובץ אודיו או וידיאו. חיפשתי בעברית, חיפשתי באנגלית, חיפשתי תחת "אריק לביא", ופתאום ראיתי את "הזר מקנא לחן רעייתו". עוד שיר שלא שמעתי לפחות עשרים שנה.

כשהייתי ילד, לא ידעתי שמה שאני אוהב זה "שירים עבריים"; זה היה פשוט מה שאהבתי, לא נתתי  לזה שם. ואת אריק לביא אהבתי בגלל הקול, ההגשה; הוא לא היה שר, אלא מספר בשיר. רק יוסי בנאי דמה לו בכישרון, אבל בנאי היה יותר שחקן וקריין ולביא היה יותר זמר. שניהם ענקים שאיבדנו… ב"הזר" אהבתי את השירה, הלחן, הרבה לפני שהבנתי את המלים. כי זה אלתרמן, וגם אם העברית שפת אמך, בלי לחשוב על כל מילה לא תבין, וכילד פשוט לא חשבתי; רק כבוגר, כשבשיחה מקרית על אלתרמן מורה לספרות אמרה לי ש"הזר" הוא המת, המקנא לאשתו החיה מקברו, הבנתי מה בעצם השיר אומר, וקיבלתי צמרמורת.

הקשיבו לשיר, קראו את המלים, וחשבו עליהן. ואז חשבו שוב, ואז עוד פעם.

http://www.youtube.com/watch?v=C1N9tquG4XQ

וואו, איך שהוא ידע לכתוב, ואיך שהוא ידע לשיר

אני חושב על הקנאה המטורפת הזו, שאינה ענין של אהבה אלא של בעלות, של חוסר הפרדה מוחלט בין "אני" לבין "היא".

אני חושב על השיר המדהים הזה, על ההבדל העצום שבין שלושת הבתים הראשונים לשורה האחרונה.
אני חושב על כותרות בעיתונים, שמספרות על אנשים שבשבילם הטירוף הזה היה מציאות.
אני חושב על זה שאם לאלתרמן היה פסיכולוג הוא היה מורה אולי לאשפז אותו.
אני חושב על זה שאם היה כותב זאת היום, סביר שלא היה מולחן, ודאי שלא היה מושר, ובטוח שלא היה מושמע ברדיו או בטלויזיה.
לא רק שלא פוליטיקלי  קורקט, אולי אפילו מסית לרצח…

ואני חושב על השפה המדהימה שלו.
על היכולת לומר כל כך הרבה בכל כך מעט מלים.
על היכולת לטעון מלים במשמעות שלא היית חושב עליה בשום הקשר אחר.
על היכולת לגרום לי, הקורא ושומע, לאהוב את השיר למרות מה שהוא אומר.

כילד, שמעתי פעם את "ניגון עתיק" ואמרתי לאבא "איזה שיר יפה".
"זה שיר נורא", אמר לי אבא.
ואני, שהייתי רק ילד מקיבוץ שלא שמע על נשים שנרצחו ע"י בעליהן, עניתי לו, "אבל בכל זאת זה שיר נהדר".

והיום, כמבוגר, אני שומע, וקורא, ומבין, ומקבל צמרמורת…

ועדין זה שיר נהדר.
סמוך על אלתרמן שיגרום לקנאה להישמע טוב.

ואז את מנצחת

אמי, אחותי, אשתי או בתי

יש הגדרות חוקיות ברורות למה נחשב להטרדה מינית, אבל בכל הקשר שאינו משפטי אפשר בשקט לשים אותן בצד ולהתמקד בהגדרה ברורה, שכל אחד יבין: הטרדה מינית היא כל מה שהיה שלא הייתי מוכן שיעשו לאמי, אחותי, אשתי או בתי. ההגדרות המשפטיות חשובות למקרים שרוצים לתבוע מישהו; ההגדרה הפשוטה הזו מספיקה כשמנסים להבהיר לאדם מהרחוב על מה בעצם מדובר.

בכל מקום בו יש גברים בעמדת כוח ונשים בעמדת נחיתות, יש אפשרות שאותם גברים ינצלו את מעמדם להטריד מינית את הכפופות להם. בצבא, באקדמיה, בעבודה (PDF), בכל מקום.למרות החקיקה המתקדמת והפרשיות המתגלות בעיתונות, יש מי שחושב שזה “בסדר” להעיר לאשה על המראה שלה תוך התייחסות מינית ((לא “שמלה יפה לבשת היום”, זה בסדר, אלא “השמלה היפה הזו מבליטה לך את החזה”)), או להעיר הערות עם אופי מיני בהקשר לאישה ((“שבי פה, ישבן כמו שלך צריך כיסא נוח”)), או להעיר על היכולת של אישה בהקשרים מיניים ((“החזה לא מפריע לך להגיע להגה?”)).

זה יכול לקרות – וקורה – בכל מקום; אבל אני עוסק באמנויות לחימה, עולם אמנויות הלחימה חשוב לי, ואני רוצה למנוע הטרדות דוקא בעולם הזה. וזה לא קל. ארבעה דיונים על נשים באמנויות לחימה היו בשבוע האחרון בפורום אמנויות לחימה בתפוז, (123, 4); האחרון, שהתחיל בעקבות הרשימה שלי, “גבר, שינו את הכללים ולא סיפרו לך?”, הראה כמה הנושא נפיץ: במקום לדון על אתיקה של מורים ביחס לתלמידות בעולם אמנויות הלחימה, הדיון נמשך הצידה לפסים אישיים.

אבל הנושא הזה חשוב מכדי שנעזוב אותו. אין שום סיבה שנשים ייתקלו בהטרדות מיניות כשהן רוצות ללמוד אמנות לחימה. בצבא יש בכל יחידה קצין שתפקידו לטפל בנושא ההטרדות המיניות; בכל משרד ממשלתי, בכל בית חולים יש שלטים המורים למי לפנות במקרה של הטרדה; בכל מוסד אקדמי יש כללי אתיקה ברורים לנושא הזה ((הם לא תמיד מטופלים כראוי, וראו מה שכתבה אורית קמיר: http://2nd-ops.com/orit/?p=65678 – אבל לפני עשר שנים הם לא היו מטופלים בכלל. אמנם דברים זזים לאט, אבל יש התקדמות)).

 

ובעולם אמנויות הלחימה?

אם אישה רוצה ללמוד, ומדריך מטריד אותה, אל מי היא יכולה לפנות? לארגונים הגדולים (ג’ודו, טאיקוונדו, קראטה…) יש מוסדות ארגוניים, אבל מי שהתלמידה רואה בפועל – מי שמייצג את ההיררכיה הארגונית – זה המורה/מדריך/מאמן הישיר. הוא ותיק בארגון הרבה יותר ממנה, סביר שהוא מכיר היטב את בעלי התפקידים במוסדות, לפעמים הם מורים לשעבר שלו או תלמידים שלו. מידת השפעתו עליהם גדולה בהרבה מזו של תלמידיו. הוא זה שמלמד טכניקה חדשה (או לא), הוא זה שמקדם או מונע קידום, הוא זה שמחליט מי תצא לתחרויות ומי תישאר בבית; הוא קובע מי תופנה לקורס מדריכים, מי תתחיל לעזור בהדרכה בפועל, מי תקבל קבוצה להדריך בעצמה, ועוד ועוד. בדרך כלל הוא המדריך היחיד בטווח נסיעה סביר בשיטה אותה הוא מלמד; אם היא תרצה לעבור למורה/מאמן/מדריך אחר, היא עלולה לגלות שהמדריך המטריד מכיר את המדריך החדש וסיפר לו עליה דברים שיימנעו מהמאמן החדש לקבל אותה. יש מאמנים שמסרבים לבקשת תלמידים לעבור אליהם ממאמן אחר, כדי לא להסתכסך איתו. בספורט התחרותי יש גם ענין של חברוּת במועדונים, כאשר ספורטאים החתומים במועדון מסויים יידרשו לשלם קנס גבוהה אם ירצו לעבור למועדון אחר, אם בכלל זה יתאפשר להם.

בשיטות שבהן אין ארגון גדול ומסודר (יתכן שהמורה המטריד הוא המייסד והסמכות העליונה, או הנציג היחיד בארץ של ארגון שבסיסו בחו"ל, או שהוא פשוט לא קשור לאף ארגון), המצב קשה עוד יותר; למעשה, אין לאן לפנות מחוץ לקבוצה.

אישה שרוצה ללמוד אמנות לחימה ומגלה אחרי זמן שהמורה מטריד אותה, נמצאת בבעיה גדולה מאוד; לפעמים הדרך היחידה להפסיק את ההטרדה היא לעזוב את המורה, כלומר להפסיק להתאמן. עבור מישהי שמצאה את האומץ להישאר אצל מורה מטריד לאורך זמן, עזיבת הלימודים משמעה לוותר על כל מה שהשיגה בעמל רב: דרגה, הכרה מקצועית, אפשרות קידום ועוד. לפעמים זה כרוך גם בהפצת שמועות על המוטרדת, שיכולות לכלול הכל – החל מהאשמות בהתנהגות מופקרת (("היא הביאה את זה על עצמה בהתנהגות שלה")) וכלה בהאשמות בחוסר-נאמנות לארגון, לקבוצה, למורה, ואפילו האשמות פליליות.

חשוב גם לזכור שלא רק מורים מטרידים; בקבוצה אחת אותה לימדתי, לפני מספר שנים, היה מקרה שתלמיד הטריד תלמידה. לצערי היא לא ספרה לי בזמן המקרה, אלא רק חצי שנה אחרי שהתלמיד המטריד עזב (מסיבותיו; הוא לא סיפר לי למה). לשמחתי, היא נפנפה אותו מעליה בלי שום בעיה והוא לא היה עקשן או אלים. אבל אם תלמיד שלי יכול היה להטריד תלמידה שלי, בקבוצה שלי, זה יכול לקרות גם בקבוצה שלכם.

איך למנוע את זה?

ראשית, כדאי שבכל ארגון תהיה כתובת ברורה לטיפול בנושאים האלה, ושלאנשים הנושאים בתפקיד יהיו גם שיניים מעוגנות בתקנון הארגון. גם בארגונים קטנים (אפילו קבוצה אחת של מורה אחד), שלט ברור בנוסח "הוטרדת מינית בקבוצה? פני אל XYZ " יהיה מספיק בשביל לשדר לכל התלמידים בקבוצה מסר ברור ולחסוך הרבה אי-נעימויות.

שנית, לדעת שזה לא בסדר שקורים דברים כאלה. לקוות שזה לא קורה בארגון / קבוצה שאת חלק מהם, שהמורה שלך לא כזה, אבל אם את רואה סימנים לזה, לא לשתוק! להעיר, לשאול אם "נראה לכם שזה בסדר?"; אם התגובה תהיה השתקה וביטול, זה סימן די ברור שמובילי הקבוצה/הארגון לא חושבים שהנושא ראוי להתייחסות. או שהם מטרידים בעצמם, או שלא אכפת להם שאחרים מטרידים לידם, או שאין להם מושג בכלל מה היא הטרדה מינית. אם אפשר לדבר איתם, כדאי לנסות – אבל לא מול כל הקבוצה (אין צורך להכניס אף אחד לפינה), וגם לא לבד. שיחות על הנושא הזה צריכות עדים ותיעוד (("יומני היקר, היום קיימתי שיחה עם X ו-Y על היחס לנשים בקבוצה…")). יש להסביר למובילי הקבוצה/ארגון כמה התנהגותם פוגעת בנשים, אינה אתית וראויה למורה וגם פוגעת בהם כלכלית כי היא מרחיקה תלמידות, שהן, אם לא שום דבר אחר, לפחות מקור הכנסה. צריך גם להסביר ששום דבר אינו סוד – אם המורה מנסה להשכיב תלמידות, כל התלמידות יודעות על זה. כל אחת מהן יכולה לדבר, ושמו הטוב של המורה ייפגע.

אם אין תוצאות, ונראה שמובילי הקבוצה מסרבים להבין שהגיעה המאה ה-21, צריך להסביר להם בצורה ברורה את הסיבות לעזיבה, ופשוט ללכת משם. אין טעם להישאר בקבוצה של מורה מטריד.

אבל גם אין סיבה שכל המורים המטרידים ימשיכו להנות מעוד ועוד תלמידות ומשם טוב ונקי. ארועים של הטרדה מינית אפשר וצריך לתעד, ולספר עליהם. במקרה שאפשר, צריך לתבוע לדין, וגם לדרוש פיצויי כספי על עגמת נפש.

זה קשה, זה אומר לעמוד בחקירה פלילית ומשפטית, ואני – הגבר שממליץ על זה – לא יכול לדעת כמה זה משפיל. אבל אם לא נצעק זה יימשך. לכל אישה יש זכות לחיים בכבוד, וחלק מהכבוד הוא שלא יתייחסו אלייך כאל אובייקט מיני; אבל בעולם שלנו זכויות לא נותנים, צריך לקחת אותן. אני בטוח, שאחרי כמה מקרים שתלמידות ייתבעו מורים מטרידים, נתחיל לראות שינוי בגישה גם אצל מורים שלא נתבעו.

כך היה בצבא, כך היה בממשלה, כך באקדמיה: צריך כמה מקרים ראשונים שיעשו רעש ויגרמו לאנשים לחשוב, אם מה שהם עושים עלול לסבך אותם. ואז מתחילים לראות את השינוי.

איך אמר גאנדי?

"בהתחלה מתעלמים ממך,
אחר-כך לועגים לך,
אחר-כך נלחמים בך,
ואז את מנצחת."


מה תשיר לשופט?

It Aint Over Till The Fat Lady Sings

זה לא נגמר עד שהגברת השמנה שרה, אומרים על אופרות; עד שהאריה האחרונה תיגמר, הכל עוד יכול להשתנות. וזה נכון גם בחיים, במקרים שנאלצת להילחם על חייך: אחרי הקרב עצמו, שיכול להימשך בין 5 שניות ((מכה או שתים ואחד נופל)) עד למרתון של דקה וחצי ((זמן ארוך מאוד לקרב רחוב, לפי כל העדויות ששמעתי)), צריך לתת עדות במשטרה, שתפתח בחקירה, שעלולה להסתיים במשפט בו אתה – שהגנת על חייך – מוצא עצמך כנאשם. זה קורה יותר ויותר, כי לעבריינים בדרך כלל יש הרבה יותר נסיון באלימות מאשר ל"איש טוב" הרגיל, והם יודעים שאם יגישו נגדם תלונה על אלימות – עדיף שהם בעצמם יגישו תלונה קודם. ובדרך-כלל לא תהיה להם בעיה לשקר לשוטר החוקר או לשופט כדי להציג את מהלך האירועים כאילו אתה זה שהתחיל הכל, אתה זה שתקף בלי סיבה ואתה זה שצריך לשבת בכלא. לכן הקרב לא ייגמר עד ש"תשיר" לשופט, וכדאי שתדע לשיר טוב.

וזה קשה.

זה קשה כי לאדם רגיל, שהלך מכות פעם אחרונה בגיל 14-15 בתיכון והוא עכשיו בן 30+ ולא מורגל בדברים כאלה, אלימות היא מצב שחורג לגמרי מכל מה שהוא מכיר. נניח שלילה, אזור בילוי, אתה מחכה  לאוטובוס או מונית, ומתקרבים אליך שלושה צעירים, מדברים וצוחקים. אתה לא רוצה לדבר אתם אבל הם מתקרבים אליך. האם הם איום? האם אתה צריך לקום ולברוח? מתי? כמה זמן יש לך לחשוב על זה? הם מתקרבים, הכביש מצד אחד והם סוגרים עליך משלושת הכיוונים האחרים; לברוח? לאן? הרי הם סוגרים עליך, ולכביש אי-אפשר. עכשיו, כדי לברוח תצטרך לעבור דרכם. ואולי הם רק רוצים לשאול מה השעה, או אם האוטובוס לתחנה המרכזית בצד הזה של הרחוב? ואולי הם רוצים להכות אותך, כי בא להם? יש לך שניות להתכונן, עשיריות-שניה להחליט, ואת ההחלטה תצטרך להסביר לשופט שיושב בכיסא, במשרד נוח, מואר וממוזג, רחוק מאוד מהאדרנלין, היובש בפה, הלמות-הלב באזניים והמידע החסר שמאפיינים היתקלות אלימה.

זה נכון במיוחד לאנשים שמקצועם עלול לערב אותם באלימות: שוטרים, מאבטחים (במיוחד במקומות מרובי-אלכוהול), חיילי יחידות מסתערבים, חיילי הקומנדו הימי… אבל גם אזרח מן השורה עלול להיתקל במצב הזה, ומי שמלמד הגנה עצמית כדאי מאוד שיחשוב איך ללמד את זה. לא מספיק לדבר על זה בשיעורים, צריך לתרגל את זה בצורה מעשית, קרובה עד כמה שניתן למציאות: לעשות "משחק תפקידים" בו התלמיד מוצא את עצמו במצב בו הוא מאוים, בעמדת נחיתות וצריך להחליט אם לברוח או להילחם, לאן לברוח ואיך להילחם – ואחרי התרגיל עליו להסביר את החלטותיו בפני קהל.

בשתי רשימות מרתקות בבלוג שלו, רורי מילר מביא דוגמא לתרגיל כזה, לקושי של התלמיד להסביר במלים החלטות טקטיות שנעשו תחת לחץ, איום באלימות, מידע חלקי (ולפעמים שגוי) ועומס של גירויים – בדיוק מה שייתרחש במציאות. גם כשההחלטה המבצעית באותו הרגע נכונה, הלחץ ((STRSS)) ועומס הגירויים שהביאו לה עלולים לגרום לכך שהאדם שהחליט – אתה – יתקשה מאוד להסביר, לא רק מה קרה, אלא – ובעיקר – למה החליט לפעול כמו שהחליט, ולמה זו היתה ההחלטה הנכונה באותו הרגע.

הציטוט הזה בא מהפוסט השני דוקא, אבל הוא תמצית הענין:
 

"You will make these decisions in a fraction of a second on partial information. Some of these decisions will leave widows and orphans. You will make these decisions to fast for conscious thought and then you will be required to explain them as if they were the result of deliberate, conscious, rational judgement.

"You are good people, and if you are good people you will make a moral decision even subconsciously. If you have a will to survive, you will make a survival decision. If you are both, you will make a good decision.

The skill comes in explaining that good decision. Trust your ethics. Trust your will to survive. Trust your intuition. But practice explaining them."

כי כמו בקרב הישראלי-פלסטיני על דעת הקהל העולמית, הנראטיב הוא הכל; גם כאשר אין מחלוקת על העובדות ((וזה נדיר מאוד שאין מחלוקת על העובדות)), יש מחלוקת על למה, והאם זה היה מוצדק. דוגמא? שי דרומי; דומגא נוספת? פעולת חיילי השייטת בהשתלטות על המרמרה.

מומלץ מאוד לכל מי שמתענין בהגנה עצמית בפרט, ובחיים בכלל:

Articulation Wars 

Articulation Wars Part II

ותמיד צריך לקחת בחשבון גם את האפשרות שלפעמים, לפעמים, אנשים שמתקרבים אליך באמצע הלילה באמת רק רוצים לדעת איפה האוטובוס לתחנה המרכזית…

===============

עדכון, 10:46

בעקבות תגובתו של Tonjin:

http://www.youtube.com/watch?v=t-tLoXTaojo