Monthly Archives: ינואר 2011

ספינת החלל סופה – סליחה, ספה – והבריחה מקטמנדו

אני אוהב לקרוא מדע בדיוני.
מאוד.
יותר מכל סוג ספרות אחר.
הרבה יותר משאני אוהב סרטי מד"ב, או סדרות טלויזיה (למרות שבבילון-5 היתה נהדרת וגם ננס אדום התחילה ממש טוב) , שבד"כ מציגות "מערבונים בחלל" עם חלליות במקום סוסים וכרכרות ו"אקדחי לייזר" במקום הקולט-45).

מדע בדיוני הוא סוג של ספרות שאם תוציא ממנו את המדע, הסיפור  יהיה חסר הגיון,, או יהיה בלתי מובן. להסביר? מלחמת הכוכבים מבוסס על סרטו של אקירה קורוסאוה המבצר הנסתר (ראו גם כאן); זה סרט סמוראים. אין שום קושי לעבד את מלחמת הכוכבים לסיפור על מרד באימפריה הרומית, או הבריטית, או הנאצית. המאטריקס (הסרט הראשון), להבדיל אלפי הבדלות, לא יכול להתקיים בשום מקום וזמן שאינו "עתיד", ובלי להבין מה זה מחשב, מה זו מציאות וירטואלית ומה זה בטריה, אין אפשרות להבין מה בכלל קורה בסרט. וזה המקום להזכיר גם את גאטאקה, סרט המד"ב הכי טוב שראיתי אי-פעם – בלי פיצוצים וחלליות, בלי אפילו רובוט אחד לרפואה, אבל לא רק סיפור, משחק ותסריט מעולים אלא גם נגיעה ממשית לעולם-שעוד-שניה-נחיה-בו, ובלי שיהיה לך אפילו מושג בסיסי על גנטיקה לא תבין מה קורה שם. וכמה שזה נכון לסרטים (שכמו שאמרתי אני אוהב הרבה פחות), כך זה נכון לספרים ולסיפורים: בלי מדע, אין מדע בדיוני.

ואין סופר שמציג מדע כמו קים סטנלי רובינסון. ואני לא מתכוון ל"מסביר מדע" – אסימוב עשה את זה נהדר (לא לחינם הוא היה פרופסור לביוכימיה), וכמוהו גם קלארק והיינליין וגם רבים מהסופרים המודרניים. לא, אני מתכוון לכך שרובינסון מציג לא רק מידע, אלא גם את המדע עצמו כאחד הגיבורים בסיפור; טרילוגיית מאדים שלו, וגם אנטארטיקה, מציגים לא רק דמויות בקונפליקט פוליטי, כלכלי, חברתי ואישי, אלא גם תפיסות על מדע ועל מחקר, על השיטה המדעית ועל פגמים ביישומה ועוד – לא כהרצאה דידקטית אלא כחלק מהגורמים המניעים בסיפור, דברים שלא רק שאינם פוגמים בסיפור אלא מוסיפים לו, לטעמי, לא רק אמינות אלא ערך מוסף – סליחה על הבומבסטיות – חינוכי, שהולך והופך נחוץ יותר ויותר בעידן בו החינוך המדעי בבתי הספר הולך ופושט את הרגל.

וזה מביא אותי אל "הבריחה מקטמנדו", סיפור של רובינסון הנ"ל, שמובא ב-starshipsofa בשלושה חלקים (אחד, שתים, שלוש). זה סיפור על נסיון להציל את היטי, אבל זה  תיאור פשטני עד כדי עלבון, כי הסיפור הוא לא "להציל את וילי" המלוקק; רובינסון מכניס לסיפור שלו לא רק ביקורת על החברה המודרנית, על שיטות מחקר ועל פרקטיקות מדעיות, אלא גם תיאור מפורט מאוד של העיר קטמנדו (מי שביקר שם אולי יוכל להעיד אם תיאוריו אמינים, לי לא היה העונג), לעג לשירות החשאי האמריקאי (בלי ספוילר, הסצינה בה הנשיא-לשעבר ג'ימי קארטר פוגש את היטי היא אחת הגרסאות המצחיקות ביותר שקראתי ל"Take me to your learder") וסצינת אקשן מדהימה – מדהימה לא כי רובינסון יודע לכתוב אקשן, אלא כי רק מעטים יודעים לכתוב אקשן שיהיה גם מותח וגם מצחיק.

ואת כל זה אפשר למצוא בשלושה חלקים, בספינת החלל ספה חללית הספה ספת החללית סטארשיפּסוֹפה. וגם על זה צריך להגיד כמה מלים.

טוני סֶיי סמית (לא, אני לא יכול לכתוב "טוני סי. (C) סמית". תקשיבו לפודקאסט ותבינו למה) מוציא כבר כמה שנים, כמעט מדי שבוע, פודקאסט באורך של כארבע שעות, שמוקדש למדע בדיוני. מגזין-חובבים לפי השם (כי הכל נעשה בהתנדבות – הוא לא משלם לכותבים או לקריינים/מגישים) אבל מקצועי לגמרי ברמה, הוא זכה בפרס הוגו על מגזין-החובבים הטוב ביותר. יחד עם שלושת חלקי סיפורו של רובינסון אליהם הפניתי למעלה, תוכלו לשמוע שם גם סיפורים מאת Ron Goulart, Genevieve Valentine, Mary Rosenblum ועוד; מאמרים על מדע, סרטים, היסטוריה של הז'אנר ועוד; ראיונות עם John Joseph Adams ו-Jack McDevitt, ועוד. לחובבי מד"ב שיש להם זמן להקשיב ל"תכנית רדיו", (בדרך לעבודה או בכל זמן פנוי אחר) זה פשוט תענוג.

סמית מתגורר בצפון אנגליה ((טרחתי לאתר את מקום מגוריו, העיר Whitburn, במפה, כדי להבין מאיפה המבטא שלו)) אבל המבטא שלו מובן ולא מפריע להנאה (בשבילי רק מוסיף). חלק גדול ממגישי המאמרים והקריינים הם אמריקאים, אנגלים מאזורים אחרים, אוסטרלים, ניו-זילנדים – סמית הצליח לאסוף סביבו חבורה של נלהבים-לתחום מהשורה הראשונה בתחומם, העוזרים לו להגיש מדי שבוע לא רק סיפור חדש (אחד או יותר), אלא גם מאמרים על נושאים רלוונטיים – החל מחדשות המדע, דרך סקירות על סרטים וספרים חדשים, דרך סדרת המאמרים של איימי ה. סטרג'ס על ההיסטוריה של המד"ב ועד לסקירות על קומיקס מד"בי ואפילו מוסיקת מד"ב.

שוב, לחובבי מד"ב, זה תענוג טהור.

מה, עוד לא רצתם להוריד?

אה, כן. פודקאסט לא קוראים, פודקאסט שומעים. נכון, זה לא אותו הדבר – אבל כשאין תמונות זזות ואין פיצוצים ויפהפיות בלבוש מינימלי, אין דחף למפיק לדחוף פירוטכניקה על חשבון הסיפור והמד"ב. ואפשר לשמוע גם בזמן שעושים משהו אחר, כמו לשטוף כלים או רצפה, שזה מה שאני הולך לעשות כשאסיים לכתוב את הרשימה הזו…

ועוד אה, למה דוקא מדע בדיוני?

כי באף סוג אחר של ספרות לא נתקלתי ב-Sence of Wonder (המשך הקישור גם רלוונטי) כמו במדע הבדיוני. היחיד שהתקרב לגרום לי לתחושה כזו היה ג'ק לונדון בסיפורי ההרפתקאות שלו, שהכניסו אותי (ילד חובב כלבים שגדל על סף המדבר) לאלסקה בתקופת הבהלה לזהב, ולמוחם של כלבים על סף הזאביות (מצטער, אין לי דרך אחרת לתאר את זה); רב החובל זאב הים ומרטין עדן שלו, התקרבו ליצור סנסוואנדה מהסוג שמד"ב מייצר (אני מדבר על תחושה אישית, רגשית, שאני זוכר כתוצאה מהקריאה; לא על הבנה אינטלקטואלית אלא על תחושה שפתאום נפתח מולי עולם מחשבה שלם, שקודם לא היה לי מושג שהיה קיים. משהו כמו לפתוח ארון ולגלות שם עולם שלם, שונה לגמרי ממה שאנחנו מכירים כאן. עזבו את נרניה, גברים בשחור 2 עשה את זה הרבה יותר טוב.

אני אוהב מד"ב.

מודעות פרסומת

הכי קשה בטאי-צ'י

סיפרו לי פעם על מורה מפורסם ליוגה, שנשאל מהי התנוחה (אסאנה) הכי קשה ביוגה?
"לפרוס את השטיח עליו מתאמנים", ענה המורה.
בגרסאות אחרות ששמעתי זה מזרון, או מרבד.

אחרי ששמעתי, הבנתי שהתנועה הכי קשה בטאי-צ'י, היא הסואי-סו הראשון. התנועה הראשונה של האימון, הדבר הראשון שמראים לתלמידים חדשים, הדבר הכי פשוט, הכי קל והכי אינטואיטיבי. זה ש"הפוך בו והפוך בו, כי (כמעט) הכל בו". התנועה הראשונה באימון, היא הכי קשה. כי הכי קשה, זה להתחיל. ברגע שהתחלת, הכל כבר זורם.

אמצע השבוע, אמצע הלילה, סוף משמרת, יוצא מהאוטו לחזור הביתה; ינואר אבל איכשהו לא נורא קר. אם היינו בקיץ היינו קוראים לזה חמסין… אבל זה חורף, אז לא קוראים לזה. זה פשוט כאן: לילה לא נורא קר. מישהו ביקש ממני ללמד טאי-צ'י. אי אפשר ללמד משהו שלא מתאמנים עליו. כבר קרוב לארבע שנים שאני לא מתאמן. לא מגיע לשיעורים וכמעט שלא מתאמן בבית. איך אפשר ללמד כשלא מתאמנים? לפני הכניסה לבית אני עוצר, שם בצד כמה דברים שסחבתי הביתה מהאוטו, מוריד את השעון מהיד ומתחיל את הסואי-סו הראשון.

ומשם הכל זורם, כאילו רק אתמול התאמנתי כרגיל: סואי-סו, טאן-רן, הצ'י-דאנקין, קטה, צאן-צ'ואן. הרגליים רועדות מהמאמץ בסוף והגם והכתפיים מרגישים נוקשים, אבל הכל שם, כאילו לא הפסקתי מעולם להתאמן.

"הפוך בו והפוך בו, כי (כמעט) הכל בו"
הסואי-סו הראשון הוא סוג של קסם. תן לאנשי טאי-צ'י לעמוד יותר מחמש דקות, וחלק מהם יתחילו לעשות אותו בלי לשים לב. כמעט כל מי שמחזיק תינוק בידיים, עושה את הסואי-סו הראשון עם הגוף והרגליים, בלי לשים לב. קח קבוצה של אנשים שבאו לשיעור נסיון, לא מכירים לא אחד את השני ולא את המדריך, והוא לא צריך כמעט להגיד כלום – נעמד עם הגב לקיר הכי רחוק מהדלת, פנים אל הקבוצה, אומר "שלום לכולם, אנחנו רוצים להתחיל" ומתחיל סואי-סו. כולם יעשו כמוהו, בלי שיגיד כלום. זה תרגיל כל כך "פשוט", כל כך "בסיסי". עומדים עם פיסוק ברוחב הכתפיים, כפות רגליים מקבילות, ברכיים כפופות, ידיים שמוטות. ומסובבים את הבטן ימינה ושמאלה; ימינה מכניסים אויר, שמאלה מוציאים. את הידיים משאירים שמוטות, יקרה להן מה שיקרה. אם מסובבים את הגוף והידיים משוחררות, הן יתנפנפו באויר, יחד עם תנועת הגוף. ימינה, שמאלה. ימינה שמאלה. את כל ההסברים על מה עושים בשיעור, על מה זה בכלל טאי-צ'י, אפשר לתת בזמן שעושים את התרגיל הזה. בלי להגיד כלום, מראים לתלמידים את אחד התרגילים הכי חשובים שיש, עד כדי כך שאפשר לקרוא לו "סוד" מרוב שהכל נמצא בו – ואף אחד לא יבין, עד שלא יחזור על התרגיל הזה כמה אלפי פעמים. ואז כבר לא יצטרך שיגלו לו שום סוד, כי הכל כבר יהיה גלוי לפניו, פשוט כי התאמן. כי הכל שם: שחרור, תנועה מהמרכז, נשימה, מדיטציה בתנועה, יציבה, שיווי-משקל…

היתה תקופה, כשעוד הייתי רווק, שהייתי מתאמן בלילות, בחושך, בלי שעון; מתחיל סביבות 21:00, מסיים מתי שמסיים והולך לישון. מתישהו שמתי לב שאני חוזר הביתה מאוחר. ממש מאוחר.  כשהגעתי הביתה פעם ב-23:30 החלטתי לבדוק מה לוקח לי באימון כל כך הרבה זמן – עשיתי אז רק טאי-צ'י, עוד לא התחלתי עם שינג-אי וכל האימון היה סואי-סו, טאן-רן, הצ'י-דאנקין, קאטה וצאן 'ואן. הכל יחד אמור לתת אימון ש שעה, או קצת פחות. כשלקחתי אתי שעון לאימון ומדדתי כמה זמן לוקח כל דבר, גיליתי שאת הסואי-סו הראשון הייתי עושה במשך כמעט שעה, בלי לשים בכלל לב.

הכי קשה בטאי-צ'י

סיפרו לי פעם על מורה מפורסם ליוגה, שנשאל מהי התנוחה (אסאנה) הכי קשה ביוגה?
"לפרוס את השטיח עליו מתאמנים", ענה המורה.
בגרסאות אחרות ששמעתי זה מזרון, או מרבד.

אחרי ששמעתי, הבנתי שהתנועה הכי קשה בטאי-צ'י, היא הסואי-סו הראשון. התנועה הראשונה של האימון, הדבר הראשון שמראים לתלמידים חדשים, הדבר הכי פשוט, הכי קל והכי אינטואיטיבי. זה ש"הפוך בו והפוך בו, כי (כמעט) הכל בו". התנועה הראשונה באימון, היא הכי קשה. כי הכי קשה, זה להתחיל. ברגע שהתחלת, הכל כבר זורם.

אמצע השבוע, אמצע הלילה, סוף משמרת, יוצא מהאוטו לחזור הביתה; ינואר אבל איכשהו לא נורא קר. אם היינו בקיץ היינו קוראים לזה חמסין… אבל זה חורף, אז לא קוראים לזה. זה פשוט כאן: לילה לא נורא קר. מישהו ביקש ממני ללמד טאי-צ'י. אי אפשר ללמד משהו שלא מתאמנים עליו. כבר קרוב לארבע שנים שאני לא מתאמן. לא מגיע לשיעורים וכמעט שלא מתאמן בבית. איך אפשר ללמד כשלא מתאמנים? לפני הכניסה לבית אני עוצר, שם בצד כמה דברים שסחבתי הביתה מהאוטו, מוריד את השעון מהיד ומתחיל את הסואי-סו הראשון.

ומשם הכל זורם, כאילו רק אתמול התאמנתי כרגיל: סואי-סו, טאן-רן, הצ'י-דאנקין, קטה, צאן-צ'ואן. הרגליים רועדות מהמאמץ בסוף והגם והכתפיים מרגישים נוקשים, אבל הכל שם, כאילו לא הפסקתי מעולם להתאמן.

"הפוך בו והפוך בו, כי (כמעט) הכל בו"
הסואי-סו הראשון הוא סוג של קסם. תן לאנשי טאי-צ'י לעמוד יותר מחמש דקות, וחלק מהם יתחילו לעשות אותו בלי לשים לב. כמעט כל מי שמחזיק תינוק בידיים, עושה את הסואי-סו הראשון עם הגוף והרגליים, בלי לשים לב. קח קבוצה של אנשים שבאו לשיעור נסיון, לא מכירים לא אחד את השני ולא את המדריך, והוא לא צריך כמעט להגיד כלום – נעמד עם הגב לקיר הכי רחוק מהדלת, פנים אל הקבוצה, אומר "שלום לכולם, אנחנו רוצים להתחיל" ומתחיל סואי-סו. כולם יעשו כמוהו, בלי שיגיד כלום. זה תרגיל כל כך "פשוט", כל כך "בסיסי". עומדים עם פיסוק ברוחב הכתפיים, כפות רגליים מקבילות, ברכיים כפופות, ידיים שמוטות. ומסובבים את הבטן ימינה ושמאלה; ימינה מכניסים אויר, שמאלה מוציאים. את הידיים משאירים שמוטות, יקרה להן מה שיקרה. אם מסובבים את הגוף והידיים משוחררות, הן יתנפנפו באויר, יחד עם תנועת הגוף. ימינה, שמאלה. ימינה שמאלה. את כל ההסברים על מה עושים בשיעור, על מה זה בכלל טאי-צ'י, אפשר לתת בזמן שעושים את התרגיל הזה. בלי להגיד כלום, מראים לתלמידים את אחד התרגילים הכי חשובים שיש, עד כדי כך שאפשר לקרוא לו "סוד" מרוב שהכל נמצא בו – ואף אחד לא יבין, עד שלא יחזור על התרגיל הזה כמה אלפי פעמים. ואז כבר לא יצטרך שיגלו לו שום סוד, כי הכל כבר יהיה גלוי לפניו, פשוט כי התאמן. כי הכל שם: שחרור, תנועה מהמרכז, נשימה, מדיטציה בתנועה, יציבה, שיווי-משקל…

היתה תקופה, כשעוד הייתי רווק, שהייתי מתאמן בלילות, בחושך, בלי שעון; מתחיל סביבות 21:00, מסיים מתי שמסיים והולך לישון. מתישהו שמתי לב שאני חוזר הביתה מאוחר. ממש מאוחר.  כשהגעתי הביתה פעם ב-23:30 החלטתי לבדוק מה לוקח לי באימון כל כך הרבה זמן – עשיתי אז רק טאי-צ'י, עוד לא התחלתי עם שינג-אי וכל האימון היה סואי-סו, טאן-רן, הצ'י-דאנקין, קאטה וצאן 'ואן. הכל יחד אמור לתת אימון ש שעה, או קצת פחות. כשלקחתי אתי שעון לאימון ומדדתי כמה זמן לוקח כל דבר, גיליתי שאת הסואי-סו הראשון הייתי עושה במשך כמעט שעה, בלי לשים בכלל לב.

האם ביילין רוצה את קצב בכלא?

ליוסי ביילין, לשעבר ראש מרץ והאיש שהזיק למפלגה זו יותר מכל אדם אחר, יש סוג מיוחד של כריזמה שלילית: כל מטרה שהוא מנסה לקדם, מתקבלת על ידי שומעיו כראויה לחיסול ממוקד, ויפה שעה אחת קודם. טענתו, ש"לא מגיע לנו" שנשיא המדינה יהיה בכלא, היא בדיוק מסוג הטיעונים שנראים כאילו ניסה בכל כוחו לחשוב איך להרגיז את שומעיו ולגרום להם להתנגד לדעותיו.

ולפחות במקרה הזה, טוב שכך.

אם קצב יערער ויצא זכאי, ניחא. אם ייגזר עליו עונש וערעורו יידחה, הוא ראוי לשאת בעונש ככל אזרח השווה, בעיני החוק, לכל אזרח אחר.

ביילין היה שר משפטים. הוא אמור לדעת שעקרון השוויון בפני החוק הוא האחרון ששר משפטים – גם לשעבר – אמור לקדם את מחיקתו. אם מחר יחונו את האנס קצב, למה שלא יחונו מחרתים רוצח? או "סתם" פוליטיקאי מושחת?

אני לא אוהב תיאוריות קונספירציה, אבל למה שביילין – מכל האנשים, דווקא ביילין – יציע לחון את הנשיא האנס עוד לפני שנגזר דינו?

אולי בגלל שהבין שיש לו כריזמה שלילית, ושעצם העלאת הצעתו היא דרך כמעט בטוחה לוודא שלא תצא לפועל?

יכול להיות?

"ילדים, מחר יהיה ליקוי חמה"

ואחרי חצי שעה שאני מסביר להם, ומדגים עם כדורים ופנס ואומר שלא צריך לפחד כי לא באמת מגיעה מפלצת לאכול את השמש – עננים מסתירים הכל, וזה נראה סתם יום מעונן.
מתי הבא בתור?

"ילדים, מחר יהיה ליקוי חמה"

ואחרי חצי שעה שאני מסביר להם, ומדגים עם כדורים ופנס ואומר שלא צריך לפחד כי לא באמת מגיעה מפלצת לאכול את השמש – עננים מסתירים הכל, וזה נראה סתם יום מעונן.
מתי הבא בתור?