Monthly Archives: פברואר 2008

לא היו צריכים לבטל את הלימודים במכללת ספיר!

האמבולנסים עקפו אותי ביללות-סירנה ממש בכניסה למכללה, והבנתי שקרה משהו; אילו היה מישהו מקבל התקף לב או משהו דומה, היה מגיע רק אמבולנס אחד. בזמן שחניתי ראיתי סטודנטים בורחים – אין לי מילה אחרת לזה – למכוניותיהם. ואני נכנס פנימה. בשער שאלתי מה קרה, ואמרו לי שהיתה נפילה בתוך שטח המכללה, ויש פצועים ו/או הרוגים. מיד טלפנתי הביתה להודיע שאני בסדר; בזמן שדיברתי עם אשתי היתה שוב אזעקת "צבע אדום" ויחד עם המאבטח – שעוד לא הספיק לפתוח את התיק שלי – רצנו למיגונית. אחרי 20 שניות לא שמענו פיצוץ, ומאנשים מסביב שמעתי שאולי מבטלים את הלימודים להיום. הלכתי למזכירות בית הספר להנדסאים, שם השמועה אושרה.

סוגרים את המכללה, שולחים את כל הסטודנטים והמרצים הביתה, תקבלו הודעה ב-SMS לגבי הביטול (עד עכשיו לא קיבלתי SMS על הביטול) ולגבי המשך הלימודים.

לא התווכחתי; המזכירה היא לא זו שמקבלת החלטות ולא ראיתי טעם להלחיץ אותה יותר. בדרך החוצה פגשתי עוד שנים מהכיתה שלי, סיפרתי להם ויחד כעסנו.

מדוע ביטלו את הלימודים? הגענו מרחוק כדי ללמוד. שילמנו לא מעט כסף בשביל ללמוד. ידענו לאן אנחנו מגיעים, היו לנו כבר לא מעט הקפצות בזמן שיעורים (וגם בזמן מבחנים), ולא הפסקנו לבוא. מדוע ביטלו את הלימודים?

תנחומי למשפחת ההרוג; באנוכיותי, אני מקווה שלא הכרתי אותו, אבל לו כבר לא ניתן לעזור. הפצועים – גם הפצועים פיזית וגם נפגעי החרדה – קיבלו, אני מניח, את הטיפול הטוב ביותר שניתן היה לתת. את הנזקים הפיזיים יתקנו אלה שזה תפקידם (לא ראיתי את מקום הפיצוץ אבל אמרו שזה היה מגרש חניה, כך שהנזק הפיזי כנראה לא גדול – אבל זה לא משנה. מתקנים). והמכללה צריכה להמשיך לעבוד, ללמד. זו התגובה הראויה ביותר למה שקרה.

בזמן הבליץ באנגליה, הבריטים פינו את הילדים והחולים מלונדון אבל המשיכו לחיות בה. לא רק לחיות פיזית – אם היו אזעקות בזמן הצגות תיאטרון, השחקנים היו מודיעים שמי שרוצה יכול לצאת, אבל אנחנו ממשיכים בהצגה. השחקנים המשיכו להציג, ורוב הקהל נשאר. זו היתה התרסה כנגד האויב: לא תפחיד אותנו, לא תגרום לנו להפסיק להיות בני תרבות.

מדוע ביטלו את הלימודים בספיר היום?

אני מניח שלראשי המכללה היו גם שיקולים שאני לא יודע; אולי היו הנחיות מפיקוד העורף או משהו אחר (למרות שברדיו, עשר דקות אחרי, אמר ראש משטרת מרחב לכיש שאין בעיה להמשיך ללמוד במכללה). בתור סטודנט שהיה צריך להתחיל ללמוד ב-16:45 ונשלח הביתה, זה מרגיז אותי.

לדעתי, כסטודנט במכללה, היו צריכים להודיע לסטודנטים שמי שרוצה ללכת הביתה שילך, שמי שרוצה סיוע פסיכולוגי יכול לפנות לכתובת המתאימה (וראוי שתהיה כתובת כזו במכללה) והלימודים ממשיכים.

זה מה שהמכללה עושה – ללמד; זה מה שהאויב רוצה שהמכללה תפסיק לעשות. למה לשחק לידי האויב? דוקא כשמנסים להפחיד אותי, לזרוק אותי ממקומי, נראה לי שצריך – אפילו אם רק בתור "דוקא" – להישאר במקום ולהמשיך ללמד וללמוד.

זה מה שהייתי מצפה לשמוע מראשי המכללה.

מודעות פרסומת

בשבחי האכזריות

"טוב שברופאים לגהינום" – חז"ל

מורי הראשון – והגדול מכולם – לשיאצו, בני דותן, פירש אמרה זו, שרופא שטוּב-ליבו לא מאפשר לו להכאיב למטופליו כשצריך, פוגע בהם בדיוק כאילו טיפל בהם בגסות והתעלם מכאבם. בעת ניתוח – נאמר, להסרת תוספתן מודלק – החולה מורעל (אחד מחומרי ההרדמה המשמשים בניתוחים זהה כימית לקורארי), מופשט, מותקף בסכין חדה בעודו חסר ישע ואחד מחלקי גופו מוסר; בכל הקשר אחר זו תקיפה חבלנית, בחדר ניתוח זה מציל חיים. מה יעשה מנתח שאין בו העוז לחתוך בבשר החי כדי להציל חולה?

קשה לשבח תכונה כאכזריות, אבל היא מידה ככל המידות – דבר שצריך להשתמש בו, במידה; לא יותר מדי ולא פחות. "חוסך שבטו שונא את בנו" אינו המלצה להכות ילדים במקל חובלים ללא אבחנה, אלא הוא בא להזהיר שמי שיחסוך משמעת מבנו יגרום לו, בעתיד, לנזק גדול יותר מאשר אם ירביץ בו – תרתי משמע – תורה ודרך ארץ, בזמן. האם זה לגמרי מופרך? במועצה לשלום הילד ודאי יגידו שאסור להרביץ בשום אופן, אבל יש מקרים בהם, אולי "סטירה חינוכית" בתזמון הנכון היתה יכולה למנוע את מה שהיום נראה שכבר מאוחר מדי לתקן.

בת שנה וארבע, בקושי מדברת, בתי שולחת ידיים לכל מקום שאפשר, כולל לשקעים חשמליים; היא מסתכלת עלינו, אומרת "אסור" עם תנועת-יד האומרת "לא", צוחקת ושולחת יד לשטקר. אין מה להסביר על חשמל והתחשמלות, אין איך לבקש יפה – היא מסתכלת עלינו, צוחקת בעודה עושה מה שהיא יודעת ש"אסור", ושולחת ידיים אל הסכנה. מהי האכזריות האמיתית? להניח לה להסתכן, או לתת לה פליק כואב על היד, לראותה בוכה בגלל מה שעשו לה הוריה – אלה האמורים להגן עליה מכל רע – ולהרגיש את הלב נקרע בידיעה שעשיתי רע הכרחי?

חז"ל אמרו ש"מי שמרחם על אכזרים, סופו שמתאכזר לרחמנים" – כלומר, האיש הרע עליו אני מרחם היום, יפגע ביקרים לי מחר.  אין כוונת חז"ל דוקא להתאכזר לאכזרים, אלא לטפל בהם במידה הראויה להם; אין אדם צריך להפוך לאכזר בעצמו, כדי למנוע נזק מהקרובים לו. הקושי לקיים מצווה זו – שלא להתאכזר לאכזרים – הוא אחת הסיבות העיקריות למה שנקרא בעדינות "שימוש בכוח מופרז" במשטרה ובצבא; אני לא מדבר כאן על אכזריות שלא לצורך, דבר בלתי נמנע כאשר לצד אחד כוח ללא אחריות (איך אומרים בעברית accountability?). אני מדבר על שימוש בכוח מופרז, כאשר יש צורך להשתמש בכוח – אבל יש נטיה לחרוג מהמידה הראויה.

מהי המידה הראויה? כשהתחילה האינתיפאדה הראשונה, בנובמבר 1987, צה"ל נמנע בתחילה משימוש באש חיה עד כמה שהיה ניתן; אנחנו זוכרים את הויכוחים על הוראות הפתיחה באש ואת ה"לשבור ידיים ורגליים" של רבין ז"ל. באותם שבועות ראשונים, כשבצה"ל התלבטו איך להגיב ורשימת הפצועים וההרוגים הלכה והתארכה בצורה מבהילה, היה שלב בו המהומות כמעט התפשטו למצרים ולירדן; התסיסה הפלסטינית הגיעה גם לשם, ולפלסטינים חשבון ארוך עם שתי המדינות. אבל כאשר התחילה הפגנת תמיכה באינתיפאדה בישראל בעמאן, בירת ירדן, המשטרה הירדנית פתחה באש; היו 20 הרוגים וזו היתה ההפגנה האחרונה שם. בקהיר גם היתה הפגנת תמיכה באינתיפאדה הפלסטינית נגד ישראל, גם שם המשטרה פתחה באש, היו כ-40 הרוגים וגם שם זו היתה ההפגנה האחרונה. בישראל התווכחו הרבה על איך להגיב, החליפו את האלות ביותר חזקות, המציאו כדורי גומי, חצציות (מישהו זוכר? הם זורקים אבנים עלינו, אנחנו נזרוק בחזרה…), רימוני גז מדמיע… לפי בצל"מ, נהרגו כמעט 1,600 פלסטינים באינתיפאדה הראשונה בלבד. מי היה אכזרי יותר?

ברור שאסור לתת לילדים לגעת בשקע חשמלי, ברור שרופא חייב לפעמים להכאיב למטופליו; יש מקרים פחות ברורים. האם היה נכון להתאכזר אל תושבי ימית ולפנותם? האם נכון יהיה לרחם על תושבי חברון ולפנות משם את המתנחלים? האם נכון לרחם על תושבי שדרות ולהכנס למבצע קרקעי בעזה?

לא תמיד ברור מתי מרחמים על הרחמנים ומתי על האכזרים…

להפריט את האוצר, ומשהו על אולמרט

ועכשיו רוצה משרד האוצר לקצץ בהטבות ליישובי קו העימות בצפון. אחרי שהתעלל בניצולי השואה, אחרי שסירב (ועדין מסרב) לכל נסיון לעשות צדק לעובדי חברות הקבלן (שהממשלה היא המעסיקה הגדולה ביותר שלהן) ובעודו מנסה להפריט כל מה שנשאר מחברת הרווחה שיישראל של פעם ניסתה להיות, האוצר שב לפגוע בחלשים ביותר.

זה לא מתוך רשעות סתם, זה מתוך אידיאולוגיה – זה מה שמלמדים בחוג לכלכלה, שאם הממשלה לא תתערב בשוק הוא יסדיר את עצמו. רק שההסדר הזה לא לוקח בחשבון אינטרסים לאומיים שמקלקלים את יישום התיאוריה, כמו שמדינות קפיטליסטיות כצרפת וארה"ב מסייעות לחקלאים שלהן בסובסידיות בעודן קוראות למדינות אחרות לבטל בדיוק את אותן הסובסיסידיות, בשם השוק החופשי. לפי תיאוריית השוק החופשי, אין שום בעיה לייבא פועלי חקלאות ובנין מתאילנד ורומניה, או מהנדסים מהודו, או חיילים מדרום לבנון (או מדינות חבר העמים, בריה"מ לשעבר); אבל את ההגיון הזה אפשר להפעיל גם מול האוצר עצמו.

למשרד האוצר יש כמה תפקידים עיקריים:
ייעוץ לממשלה לגבי מדיניות כלכלית
יש המון חברות גדולות ומכובדות שנותנות ייעוץ פיננסי. אם זה טוב לארגונים כמו מיקרוסופט ו-IBM, למה לא לממשלת ישראל?

גביית מסים
נו, באמת. חסרות חברות לגביית חובות?

שמירה על הוצאת כמה שפחות כספי ממשלה
נו, ברגע שנפריט את משרד האוצר יהיו פחות פקידים לשלם להם, לא?

אולי באמת הגיע הזמן להציע לאוצר את התרופה שהוא מציע לאחרים?

ומשהו (קטן) על אולמרט, ושדרות:
 כשוייצמן היה נשיא והיו קטיושות בצפון, הוא הגיע לקרית שמונה עם אשתו לשבת במקלט עירוני רגיל עם התושבים. איפה אולמרט? בברלין…

לו היה אולמרט ("אין לראש ממשלה צורך באג'נדה") באמת מנהיג, היה מודיע שהוא מעביר את משרד ראש הממשלה לשדרות, שכל ישיבות הממשלה יתקיימו בשדרות, ושכל שגריר ומנהיג אורח המעוניין להיפגש איתו מוזמן בחום לעשות זאת – בשדרות.

חץ וקשת כמדיטציה בתנועה

ירי בחץ וקשת כמדיטציה בתנועה

"שחרור החץ חייב להיעשות ללא מאמץ, מתוך הרפיה מלאה"
(זן באמנות הקשת)

ביפן, "דרך הקשת" היא העתיקה והמכובדת שבאמנויות הלחימה.
גם בעולם המודרני, בו "אין סיבה" לירות בקשת, נשארה הקשתוּת מסורת חיה ללימוד דיוק, ריכוז, שליטה עצמית, רגיעה תחת לחץ, יציבה, נשימה נכונה, וחשוב לא פחות – הנאה. 
ביום ו', 22.2.08, נתכנס לארבע שעות של קשתוּת כמדיטציה בתנועה, לשכוח מטרדות היומיום כדי להתנסות באמנות עתיקה, המוכיחה כל פעם מחדש כמה היא רלוונטית לימינו.

בתוכנית:
10:00: פתיחה, תרגול בלי ירי
10:45: כללי בטיחות ותחילת ירי
12:00: הפסקה 10 דקות
12:10: ירי רגיל, ירי בעיניים עצומות,  ועוד…
13:40: סיכום, שיחה, שתיה חמה/קרה, נשנושים…
14:00: הביתה 

מחיר: 150 ₪
(לתלמידי המרכז הישראלי לטאי-צ'י 120 ש"ח)

איפה ומתי:
יום ו', 22.2.08, ביער המלאכים ליד קרית-גת

חובה להביא שתיה, כדאי גם אוכל קל; לבוש ליער, לפי תנאי מזג האויר.
מספר המשתתפים מוגבל, חובה לתאם מראש.
קיום הסדנא תלוי במספר הנרשמים.
הסדנא מתאימה גם לבני-נוער, מעל גיל 12, רק בליווי הורה.

לפרטים והרשמה:
דוד כפרי 050-2024596

כתובות אינטרנט נילוות:
תמונות
לחוויות מסדנא קודמת