Monthly Archives: יולי 2013

סבלנות

עשיתי בגן של הילדים שלי סדנת חץ וקשת.
לילדים אין הרבה סבלנות, רוצים לירות הרבה, מהר, "אני כבר יודע!"…
הקשת לא נותנת.
קשת חייבת להיות יציבה, אחרת החץ נופל הצידה, או שסתם לא תפגע במה שאתה רוצה לפגוע.
אחד הדברים הקשים בלימוד קשת הוא להתרגל למתוח בלי רעידות וקפיצות, ולעמוד בסבלנות במתיחה מלאה עד שיגיע הזמן לירות.
כל ילד מתח (בעזרתי…) את הקשת, יחד ספרנו עד חמש (שהגננת תספיק לצלם…) ואז: "אש!"
הזכיר לי שכאשר עבדתי עם נוער בסיכון, אחד התרגילים החשובים שעשיתי איתם היה התחרות "מי יורה אחרון". עומדים במתיחה מלאה (קשה בזרועות, כואב באצבעות), מכוונים למטרה, ולא יורים. ולא יורים. ולא יורים, עד שלא מסוגלים להחזיק יותר והחץ "נופל" מהיד המושכת במיתר, אל המטרה.
התחילו כשהחזיקו עשר שניות, עלו עד לארבע דקות ויותר, בשיעור אחד.
בסוף, נשארו שניים; חיכו, חיכו, חיכו, בסוף אחד שחרר את החץ. שניה וחצי אחריו שחרר האחרון, שחשב שהוא המנצח בתחרות.
"ניצחת בזמן", אמרתי לו, "אבל לא באמת. כי שחררת את החץ שניה אחריו, ובעצם יכולת להחזיק עוד שניה, אבל לא היה לך צורך כי "ניצחת". אבל הוא נתן כל מה שהיה לו, ואתה לא."
נתתי להם קצת לשחרר אצבעות, ואז לירות שוב, רגיל.
השיפור ביריות, מלפני ה"מי יורה אחרון" לאחרי, היה גדול מאוד. כזה שהנערים העידו עליו בעצמם.
סבלנות משתלמת.
עכשיו, לתרגל אותה עם בני 4-5…

יאיר לפיד, שר החוץ. הבא.

הוא באמת רצה להיות שר חוץ, זוכרים? אז, בימים הספורים שאחרי הבחירות ולפני שהכריחו אותו, הוא באמת התכוון לבקש את משרד החוץ, והיה בטוח שיקבל. כמו דוד לוי בשעתו, שהציג את עצמו כנציג "ישראל השניה" ובשמה דרש (וקיבל) את משרד החוץ, לפיד ביסס את מסע הבחירות שלו על בעיות מעמד הביניים, הכלכלה והחרדים, ואז דרש את המשרד הכי רחוק מהם שרק אפשר. אם זה לא מוכיח שלא היתה לו שום כוונה באמת לעשות משהו בעניינים עליהם דיבר לפני הבחירות, אני לא יודע מה כן. הוא לא היה חייב לבקש את משרד האוצר; גם משרדי הפנים, החינוך או הבינוי היו נותנים לו הרבה מאוד השפעה – אבל הוא לא ביקש השפעה. הוא ביקש את משרד החוץ, והיה בטוח שיקבל, ומאוד הופתע – וכנראה לא היה היחיד – כשהתברר שהבוחרים דורשים ממנו שיעמוד בהבטחותיו.

אבל הוא עוד יהיה שר החוץ. כי מגיע לו. הוא עבד קשה בשביל זה, וממשיך לעבוד.

זוכרים מתי לפיד נכנס לפוליטיקה? בדיוק כשנראה היה שהמחאה החברתית הופכת לתנועה פוליטית משל עצמה, קרו שלושה דברים מעניינים: דפני ליף, המנהיגה חסרת הכתר של המאבק, נעצרה באלימות וידה נשברה, והיא הועמדה לדין על תקיפת שוטרים והפרת הסדר הציבורי; שמולי ושפיר, הבולטים אחריה בהנהגת המחאה, הצטרפו למפלגת העבודה; ולפיד הקים את "יש עתיד".

לאור ההחלטה על הקדמת הבחירות, היתה אפשרות שמתנועת המחאה החברתית תקום מפלגה פוליטית עם תמיכה ציבורית משמעותית וללא נאמנות למוסדות הפוליטיים הקיימים – לא ימין ולא שמאל, לא דתית ולא חילונית, לא יהודית ולא ערבית. משהו חדש, בלתי-צפוי, שעלול לזעזע את המוסדות הפוליטיים, הכלכליים והדתיים הקיימים במדינה. ההפגנה בה ליף נעצרה תוך שבירת ידה, ובה נעצרו עוד פעילים ובה דווח על אלימות רבה מצד שוטרים נגד מפגינים, אחרי תקופה ארוכה של סובלנות – יש אומרים אפילו אהדה – מצד המשטרה, סימנה מפנה ביחס השלטון לתנועת המחאה. אחריה, הרבה פחות מפגינים העזו להביא את ילדיהם לארועי המחאה, דבר שהיה נפוץ מאוד לפניה. קשה להבין את המשפט המתנהל נגד ליף, בלי להבין את הרקע הזה.

יצחק שמולי וסתיו שפיר נכנסו למפלגת העבודה כדי "להשפיע מבפנים". אלדד יניב הסביר מה קורה למי שמנסה להשפיע מבפנים ועל שמולי טענו רבים שמכר את המאבק לטייקונים, אבל שניהם היו חלק מהפנים החדשות והצעירות שהציגה שלי יחימוביץ'  ברשימת המפלגה, ושניהם משכו אליה קולות. יתכן שאילו נשארו שמולי ושפיר מחוץ לממסד והמשיכו לתמוך בליף, היתה המחאה החברתית הופכת בסתיו 2012 למפלגה פוליטית; יתכן שלא. ברור שברגע שהשניים נכנסו לממסד, הסיכוי שזה יקרה קטן בהרבה.

ולפיד הקים את "יש עתיד". רשימת התורמים לו מעידה למי היה עניין שייכנס לפוליטיקה, דווקא ברשימה עצמאית ולא בתוך מפלגה קיימת. הרבה מהקולות שבלעדיו היו הולכים אל מפלגות השמאל, מהעבודה ומרץ דרך "ארץ חדשה" של אלדד יניב ועד חד"ש ודע"מ, הלכו אליו ובשם הפוליטיקה החדשה הקימו ממשלה עם הממסד הישן. ואז הוא ביקש את משרד החוץ, וקיבל את משרד האוצר. הוא עלה על הגל של המחאה החברתית וניסה לרדת ממנו; זה לא הצליח. "הבטחת? תקיים", אמרו לו. והוא קיבל את משרד האוצר, למרות שטען שאינו מתאים לתפקיד, ושם הוא ממשיך ומרחיב את המדיניות הכלכלית של נתניהו, נגדה יצא לפני הבחירות. אבל הוא עושה שם עוד משהו: הוא ניצב שם לבד.

בניגוד לכל היגיון פוליטי, הוא לוקח אחריות בלעדית על שורה של צעדים כלכליים שנואים. הוא מבודד את נתניהו מהריקושטים של המדיניות הכלכלית שהוא, נתניהו, היה נושא-הדגל שלה עד הבחירות. ההפגנות נגד מדיניות הממשלה בענייני הגז, האלכוהול, התקציב ועוד, נערכות מול ביתו של לפיד – לא מול בית ראש הממשלה. והוא לא מוחה על זה. במקום לומר "למה אתם באים בטענות רק אלי?", כי כל פוליטיקאי יודע לחלק את האחריות לצעדים לא פופולאריים, הוא מסביר שהמגאפון של המפגינים לא מגיע לישיבות הממשלה.

ובתור ראש מפלגה, הוא עושה עוד משהו: בניגוד לכל ההבטחות מלפני הבחירות, הוא שומר על הסטטוס-קוו בכל תחום אפשרי. חברי הכנסת של "יש עתיד" קיבלו הוראות להימנע מלהשתתף בפעילויות למען עובדי הקבלן שמעסיקה המדינה, צינזרו את הצעת החוק להקטנת הריכוזיות, הונחו להימנע מלהביך את הממשלה בנושאים שונים הקשורים להבטחות שחילק לפיד לפני הבחירות. תקציבי רשתות החינוך של ש"ס ויהדות התורה לא יקוצצו. חוק השיוויון בנטל על גיוס חרדים ייכנס לתוקפו רק בימי הכנסת הבאה וחבר הכנסת פרי העביר לרב עובדיה מסר שהסעיף לגבי סנקציות פליליות למעשה לא יופעל. החרדים, שכאשר רצו ידעו להוציא לרחובות עשרות אלפי מפגינים, לא טרחו לעשות יותר מהצגות בכנסת. יש עתיד מתנגדת לחוק לאיסור העסקת עובדי קבלן על ידי משרדי הממשלה. והדוגמאות רק הולכות ומצטברות.

זו לא הפעם הראשונה שתנועת מחאה מוצאת מנהיג המבטיח שינוי ואז שומר על הסטטוס קוו בארץ. ליאיר לפיד קדמו אביו, טומי לפיד, שעלה לראשות "שינוי" על גל המחאה נגד הכפיה הדתית, ואביגדור ליברמן, שאסף אליו את קולות העלייה הרוסית סביב הסיסמא "ש"ס קונטרול? נייט! נאש קונטרול!", הדרישה להקלה בגיור ובנישואין. משניהם ציפו לשינוי הסטטוס קוו בנושאי דת ומדינה, שניהם שמרו עליו היטב. נכון לעכשיו, לפיד הבן הולך באותה הדרך.

בכך הוא מגן על ראש הממשלה, בנימין נתניהו, גם מהמחאה החברתית נגד מדיניותו הכלכלית וגם מהכעס בציבור החילוני סביב גיוס החרדים והתקציבים לרשתות החינוך של ש"ס ויהדות התורה. אבל למה?

כבר ראינו פוליטיקאים מתכחשים להבטחותיהם, זה לא חדש; אבל פוליטיקאי הלוקח אחריות בלעדית על צעדים השנואים על הציבור, זה חדש מאוד. נטען שלפיד הוא טירון פוליטי, אבל לא מתקבל על הדעת שעיתונאי, שאביו היה עיתונאי ופוליטיקאי, והמוקף ביועצים פוליטיים, אינו מבין שצעדיו הם התאבדות פוליטית. אם לא הבין בעצמו ולא הסבירו לו מקורביו, הרי שההפגנות ליד ביתו היו צריכות לאותת לו משהו. אבל לפיד, שתקף את המדיניות הכלכלית של נתניהו לפני הבחירות, לא רק נושא את דגלה היום אלא מניח לנתניהו עצמו לחמוק מהביקורת על הגזירות, המסים, הגז, הערק, אי-גיוס החרדים… לפני הבחירות הוא אסף את הקיטור הרותח של המחאה החברתית ואותו הפנה, בניגוד מוחלט להבטחותיו, להקמת מפלגה השומרת על האינטרסים של בעלי ההון וידידי השלטון הישן. מאז הבחירות הוא מגן על ראש הממשלה מפני זעם המוחים הרואים בו בוגד.

למה? מה יוצא לו מזה?

אין לי מושג  אם מישהו הבטיח לו משהו, או שזה "פשוט יסתדר" ככה, אבל לדעתי, הוא יהיה שר החוץ הבא.

אז נמצא סיבה לעצור ולתבוע אותך

את אל קאפונה, מאפיונר ידוע, הצליחו להכניס לבית הסוהר רק על עבירות מס – לא על רצח, סחיטה, הברחת משקאות ועוד. העיקר שהצליחו להכניס אותו.
היה מאוד עוזר לרשויות החוק אילו היה אפשר למצוא סיבה להכניס לכלא כל פושע.
זה קשה; רוב הפושעים הגדולים מכירים את החוק מספיק טוב בשביל לדאוג שאחרים יעשו את העבודה המלוכלכת בשבילם וקשה מאוד להוכיח שהם אלה שנתנו את ההוראה. אילו היה אפשר למצוא איזו עבירת-מס על כל אחד מהם, היו חיי המשטרה הרבה יותר קלים.

1986, והמחוקק האמריקני מתמודד עם פשעי מחשב ואינטרנט, ומוציא תיקון לחוק Computer Fraud and Abuse Act, והנה – אולי בלי כוונה – יש חוק שמאפשר להכניס לכלא, בעצם, את כולם. במקום לקבוע רשימה של פעולות שייחשבו לפשע, דבר לא מעשי בעולם המתפתח-במהירות של המחשבים והאינטרנט, הגדיר המחוקק האמריקאי שבכל פעם שאתה מתחבר למחשב שאינו שלך (כלומר, גולש באינטרנט), כל פעולה שלא הורשית לעשות – היא פשע. מה כן הורשית לעשות? מה שכתוב ב"כללי השימוש באתר", זה שעליו הקלקת "אני מסכים" כשנרשמת לאתר, או כשהתחלת להשתמש בו. שלא קראת, כמובן. כי אף אחד לא קורא מסמך של עשרות עמודים בשביל לחפש "בר רפאלי" בגוגל, ואף אחד לא בודק על מה הוא חותם בשביל לראות מה החברים שלו עושים בפייסבוק. כי מה יכול לקרות, יסגרו לי את החשבון? אז אני אפתח חדש, עם כתובת אי-מייל אחרת, וגם שם אני אקליק "אני מסכים" בלי לקרוא.

בלי לשים לב לכך שעבירה על "כללי השימוש באתר" עלולה להיות עבירה פדרלית.

כזו עליה אפשר לשבת עשרות שנים בכלא. כמו שאיימו על אהרון שוורץ, מה שכנראה הוביל אותו להתאבד.

וכמובן, כדי להגן על הציבור, מנסים עכשיו להרחיב את סוג הפעולות שעלולות להביא אותנו לכלא; אם קודם גישה אסורה למחשב היתה פשע, הרי שהצעה אחת לתיקון לחוק קובעת שגם אם הגעת למידע שמותר לך להגיע אליו, אפשר להכניס אותך לבית סוהר אם השתמשת בו בצורה שמישהו החליט שאינה ראויה.

המשמעות היא שאם, למשל, אתה מארגן הפגנות נגד מדיניות ממשלה (למשל בנושאי מחירי דיור, או יוקר מחיה), אפשר להכניס אותך לכלא על עבירות מחשב – כי אין אדם שלא יפר את תנאי השימוש של איזהשהו אתר מתישהו. כי אם יש חוק שאפשר לתפוס בעזרתו את כולם, למה לחפש עבירות אחרות?

לחקיקה בענייני מחשבים יש תדמית של "משהו שמעניין רק גיקים, וגם משפיע רק על גיקים".  כדאי לחשוב על זה שוב.