Monthly Archives: אוגוסט 2008

מעט ורעים היו ימי שני חייה

הרבה אכזריות ידענו במאות האחרונות. פרעות, פוגרומים, השואה הארמנית, מלחמת העולם הראשונה, המרד הערבי של 1936-39, מלחמת העולם השניה. השואה. הפצצה. רצח העם בקמבודיה. המשטר בצפון קוריאה, רצח העם ברואנדה. המשטר בבורמה. מלחמת האזרחים ביוגוסלביה. טיהור אתני, שם יפה לאונס המוני.

ראינו כבר אכזריות שלא תאומן, שוב ושוב. עד שאין ברירה אלא להאמין.

יכולנו לאמר, לפחות זה לא בתוך המשפחה.

לפני מאות – אולי אפילו רק עשרות – שנים, איש לא היה שומע על מקרים כאלה; אבל היום, עם התקשורת בכל חור, אי-אפשר יותר להעמיד פנים; האכזריות האנושית אינה יודעת גבולות.

שמעתי על ילד, בפנימיה לילדים ונוער בסיכון גבוה, שהורחק מביתו בצו בית משפט לאחר שאימו כוותה את ידו בסכין מלובן, זאת אחרי שנתנה לו מכות רצח; הוא המשיך לבכות, אז היא לקחה סכין, חיממה אותו על הגז בכיריים, והצמידה אותה לכף-ידו של ילד בן ארבע. במחשבה תחילה. לוקח זמן עד שסכין מתחמם על אש. יש זמן לחשוב, למה עושים, מה עושים. למה זה טוב. יש זמן להתחרט. היא לא התחרטה. כשהילד הגיע עם הכויה לגן, הגננת דיווחה למשטרה.

בפנימיה בה היה הילד הזה, זה היה סיפור ממוצע. לא המזעזע ביותר.

המקרים הקיצוניים, המזעזעים, הם קצה הקרחון של ההתעללות בילדים שמכיר כל מי שעוסק בתחום – הרחוק מאוד מאור הזרקורים, בדרך-כלל – הנקרא "ילדים ונוער בסיכון". עשרות אלפי ילדים מוכים יש בארץ,  מליונים בעולם, ועל רובם – אלוהים לא מרחם על ילדי הגן – לא שומעים, לא רואים, לא מספרים.

אבל להם אין תמונה לעיתון עם עיניים כל כך  עצובות.

"מעט ורעים היו ימי שני חייה", כתב עגנון בסיפור "בדמי ימיה". קשה לי לחשוב על מישהי שהתיאור הזה יותר מתאים לה מרוז פיזאם, ילדה קטנה שכנראה לא ידעה יום מאושר או אהבה בחייה. אנשים מזדעזעים מהאכזריות, מהסבל שעברה, מהמבט העצוב בעיניים. שואלים "איך זה יתכן" ו"איך אפשר". מי שלא מתמצא בתחום, יכול לחשוב שאין מקרים כאלה, שאין דבר כזה  שיש ילדים שאיש לא רוצה אותם, שמתעללים בהם יום יום, שאין להם אף פינה בטוחה. בשום מקום בעולם.

המציאות, למרבה הצער, אחרת. כל מי שעובד עם ילדים יודע לזהות את הסימנים.

ועדין, התמונה של הילדה הקטנה הזו, עם העיניים העצובות, פוגעת בבטן במקום שהסטטיסטיקות היבשות לא מגיעות אליו… ויותר מכל, מחרידה אותי התמונה (שלא פורסמה, כנראה לא תתפרסם לעולם – וטוב שכך) של אותה ילדה קטנה, עצובת-עיניים, לכודה בתוך מזוודה השוקעת לאיטה בחולירע המכונה "מי הירקון", בלי שום סיכוי לצאת, להינצל.

אני רק מתפלל שאלוהים – שלא ריחם עליה מיום היוולדה עד יום מותה – היה רחום מספיק בשביל לתת לה למות לפני שהוכנסה למזוודה הזו.

שש שנים

כש-א' (אחי) ו-א' (אשתו) ילדו את ביתם הראשונה, נסענו לבקר אותם בבית החולים; אני זוכר איך אמי ראתה את הקטנה, הסתכלה על אחי ואמרה לו: "מה נשמע, אבא?"

ראיתי את ההפתעה והאושר על פניו, כשפתאום הבין – פתאום באמת הבין – שהוא מהיום אבא; והוא ענה, זריז כתמיד, "נפלא, סבתא!" – וראיתי את אותה ההפתעה, ואותו האושר, על פניה, כשהבינה – פתאום באמת הבינה – שהיא מהיום סבתא.

היא היתה סבתא נפלאה. הנכדים הסבו לה אושר עצום והיא ידעה לטפח אותם בצורה מדהימה. ה' ספרה איך סבתא תמיד היתה מביאה לה חוברת צביעה או עבודה או תשבצים, בכל חופשה חוברת יותר מתקדמת, יותר מאתגרת, יותר מטפחת.

בשבעה שמעתי את נ' (ביתו של אחי, נכדתה הראשונה של אמי, מהסיפור למעלה) אומרת לחבר בן גילה (3, אז): "בובת החרסינה הזו מאוד אהובה עלי" – וזו היתה העברית שאמא לימדה, שתמיד הקפידה על דקדוק נכון.

היא נהרגה בתאונת דרכים, שלושה חודשים לפני שנולד א', בנו הראשון של אחי השני.

הוא, ואחיו י', ובתי, והתאומות של א', ובני, לא הכירו אותה. גם לא יכירו.

עשינו סדר בבית ומצאנו שרשרת שאמא אהבה; בתי ראתה ורצתה אותה, ונתנו לה, וסיפרנו לה שזו היתה שרשרת של "סבתא רותי" – אבל בשבילה "סבתא רותי" היא רק תמונה על הקיר. המון אהבה וטיפוח הילדים שלי מקבלים מכל המשפחה, שלי ושל אשתי, אבל את האהבה המיוחדת של סבתא רותי הם לא יכירו.

שש שנים, והיא כל כך, כל כך חסרה לנו…

ואיפה ישב הקופיף?

"ככה צריך לעשות לפלסטינים", אמר לי מישהו שצפה בחדשות על מה שהרוסים עושים לגרוזיה.

"אתה יודע איפה יושבת גורילה ששוקלת 350 קילו?" שאלתי אותו.
"איפה?"
"איפה שבא לה. אבל יש לי שאלה יותר חשובה: איפה יושב קופיף ששוקל 20 קילו?"
"נו, איפה?"
"איפה שמרשים לו."

והמבין יבין.
אבל אותי מפחידים אלה שמתעקשים לא.