Monthly Archives: אוקטובר 2007

ערב אורחות לוחמים

אומנויות הלחימה ושלמות האישיות במבט היהדות.

סרטון

מפגש א' – בשעה: 20:00 יום רביעי י"ט חשוון 31.10.07.
מפגש ב' – בשעה: 20:00 יום רביעי י"א כסלו 21.11.07.

בלי שום קשר לערבי אורחות לוחמים, כל מי שיכול לעזור למנוע את סגירת האתר, יבורך!

פרטים 1
פרטים 2

מרצים ממיטב אומני הלחימה בארץ:
* ניר מלחי, מאסטר בקונג פו וטאי צ'י;
* שמעון ישראל, מורה בכיר באייקי ג'ו-וצו, קנג'וצו;
* ארם צבר, לוחמה פיליפינית, ווינג-צ'ון, נינג'יצו.

הכניסה חופשית

טלפון לבירורים: 03-5226601/3
כתובת:
גורדון 15, פינת בן יהודה 87, תל אביב.
חנייה ברחוב מאפו, כמו כן יש חניה בתשלום גם בבן יהודה.

קבוצת הטאי-צ'י בבאר שבע מחליפה מדריך

יהודה בן שימול, היישי (מדריך בכיר) ותיק, מדריך מעולה וחבר טוב, קיבל לידיו את קבוצת באר-שבע אחרי הפסקה בפעילות מאז הקיץ. יהודה ביקש ממני להעביר את המסר הבא:

שלום וברכה לכולם,
בשעה טובה ובמזל טוב מצאתי מקום בו ניתן להתאמן, ומכאן אפשר כבר להכריז רשמית גם על פתיחת קבוצת לווין חדשה של המרכז הישראלי לטאי-צ'י בבאר שבע.

קבוצת באר-שאבע של המרכז הישראלי לטאי-צ'י עוברת בזאת לידיו של יהודה בן-שימול. כל שאלה ובקשה בנושא יש להפנות אליו, לא אלי.

מיקום – בית מפעל הפיס לגיל הזהב ברחוב לאה גולדברג 24 (צמוד לרחוב שמעוני – נכנסים לרחוב ביאליק, פונים לשמעוני, אח"כ פניה שניה ימינה לרחוב קטן שהוא רחוב לאה גולדברג. לייד הפניה הזו יש עמוד מודעות עגול בצורת גליל).

זמן – בימי שלישי בשעה 20:00 עד השעה 21:30.

אנא התייחסו להנחיות הבאות:
1. כל הבריאים אשר אינם סובלים ממגבלות פיסיות כלשהן מוזמנים להצטרף ללא יצירת קשר מוקדם איתי.

2. כל הסובלים מבעיה גופנית כלשהי מתבקשים ליצור איתי קשר בטלפון מספר 052-2882409 (או דרך דואר אלקטרוני אם אני לא זמין, yehudataichi@gmail.com ) בכדי שאוכל להחליט על ההתאמה של שילובם בקבוצה מסוג זה תחת הדרכתי ועל אישורים רפואיים אשר ידרשו במקרה הצורך. אבקש לא להגיע לאימון לפני קיום שיחה כזו.

להתראות
ובהצלחה לכולנו,
יהודה

קבוצת הטאי-צ'י בבאר שבע מחליפה מדריך

יהודה בן שימול, היישי (מדריך בכיר) ותיק, מדריך מעולה וחבר טוב, קיבל לידיו את קבוצת באר-שבע אחרי הפסקה בפעילות מאז הקיץ. יהודה ביקש ממני להעביר את המסר הבא:

שלום וברכה לכולם,
בשעה טובה ובמזל טוב מצאתי מקום בו ניתן להתאמן, ומכאן אפשר כבר להכריז רשמית גם על פתיחת קבוצת לווין חדשה של המרכז הישראלי לטאי-צ'י בבאר שבע.

קבוצת באר-שאבע של המרכז הישראלי לטאי-צ'י עוברת בזאת לידיו של יהודה בן-שימול. כל שאלה ובקשה בנושא יש להפנות אליו, לא אלי.

מיקום – בית מפעל הפיס לגיל הזהב ברחוב לאה גולדברג 24 (צמוד לרחוב שמעוני – נכנסים לרחוב ביאליק, פונים לשמעוני, אח"כ פניה שניה ימינה לרחוב קטן שהוא רחוב לאה גולדברג. לייד הפניה הזו יש עמוד מודעות עגול בצורת גליל).

זמן – בימי שלישי בשעה 20:00 עד השעה 21:30.

אנא התייחסו להנחיות הבאות:
1. כל הבריאים אשר אינם סובלים ממגבלות פיסיות כלשהן מוזמנים להצטרף ללא יצירת קשר מוקדם איתי.

2. כל הסובלים מבעיה גופנית כלשהי מתבקשים ליצור איתי קשר בטלפון מספר 052-2882409 (או דרך דואר אלקטרוני אם אני לא זמין, yehudataichi@gmail.com ) בכדי שאוכל להחליט על ההתאמה של שילובם בקבוצה מסוג זה תחת הדרכתי ועל אישורים רפואיים אשר ידרשו במקרה הצורך. אבקש לא להגיע לאימון לפני קיום שיחה כזו.

להתראות
ובהצלחה לכולנו,
יהודה

נחישות התינוקות

בכתבה כלשהי על הרזיה (סליחה, "שמירת משקל") נתקלתי באבחנה הבאה: כדי לרדת במשקל לא מספיק רצון, צריך נחישות. אני מסתכל על בתי שלומדת ללכת, מסתכל על תלמידים (מתחילים ומתקדמים) בכל תחום ורואה את ההבדל בין רצון לנחישות בצורה מאוד בולטת. תינוק לא יודע שיש בכלל אפשרות לוותר, לסגת; תינוק ינסה שוב ושוב ושוב, גם אם ייפול, גם אם יתעייף, גם אם ייקחו אותו למקום אחר. הוא יגיע לרהיט עליו ניסה לטפס, לארון אותו ניסה לפתוח, לתקע החשמל ממנו ניסו להרחיקו, ויעשה שם מה שרצה לעשות – אם לא היום מחר, אם לא מחר בעוד שבועיים אבל הוא יגיע לשם ויצליח. מבוגרים ינסו פעם, פעמיים, אולי שלוש. ואז יפסיקו. זה קשה מדי, מסובך מדי, לא מתאים לי, יש לי דברים יותר חשובים לעשות…

תינוקות לא מפחדים להיכשל. אולי הם לא רואים בזה כישלון, כי זה פשוט חלק מהמשחק, מהחיים. תינוק בן שנה נופל עשרות – אם לא מאות – פעמים ביום, וקם וממשיך בענייניו. גם אם יקבל מכה ויבכה, הוא לא יפסיק לקום ולנסות שוב. ואצל מבוגרים? "שבע ייפול צדיק וקם", אומרים אצלנו. כלומר, מי שאינו צדיק יפסיק לנסות אחרי פחות משבע פעמים… תינוק שיגיד "אני לא יכול יותר" יגדל להיות מבוגר שלא למד ללכת, כי הוא "לא יכול יותר" עם הנפילות…

כנראה שזה נכון לא רק בנפילות פיזיות; תינוק חולה ימשיך לחיות עד שימות. הוא לא יוותר על הרצון לחיות; זה דבר ששמור למבוגרים, שלא תמיד מסוגלים לעמוד בקושי. תינוקות סובלים מאוד מגדילת השיניים, כאב שקרוב לזה של לידה אבל קורה בתוך הפה; הם עוברים את הכאבים בפה, באזניים, בגרון, עוברים את השלשולים וההקאות, ולא מוותרים על הרצון לחיות; הם לא יודעים שאפשר בכלל לוותר עליו.

מבוגרים, אומרים "אני לא יכול יותר"; תינוק, יילחם "עד החייל האחרון". גם אם ימות, לא יפסיק לחיות עד הרגע האחרון.

איפה אנחנו מאבדים את נחישות התינוק להמשיך, להתקדם, ללמוד, לגדול, לטפס, להגיע…?

ואולי יותר חשוב, מה צריך לעשות כדי למצוא את הנחישות הזאת בתוכנו, כמבוגרים, לנקות ממנה את האבק ולהפוך אותה מחדש להרגל?