Monthly Archives: נובמבר 2013

על הזכות לא להיאנס

כל עוד מי שנתן לך יכול לקחת חזרה, זה לא שלך. לכן, זכויות שלא נלחמת עליהן אינן באמת שלך.
למרות שלכאורה זכויות האדם מוקנות לאדם מעצם היותו אדם, בחיים האמיתיים יש כאלה עם יותר זכויות ויש שעם פחות. שאלו את העבדים של ג'פרסון, אבל שאלו גם כל עובד שאינו רשאי לפטר את הבוס וכל סטודנט שאינו יכול לתת למרצה ציון "נכשל". המאבק על זכויות עובדים לתנאי עבודה ושכר נאותים, ועל זכויות סטודנטים לערער על ציון ולדעת את הנימוקים להחלטות המרצים הם בדיוק כשמם: מאבקים. לדרוש ולקבל דבר שלא ניתן מרצון.

על זכויות צריך להילחם.
אם נתנו לך זכות, בלי שדרשת אותה ונלחמת עליה ולקחת אותה לעצמך, היא לא שלך אלא של מי שנתנו לך, כמו דמי הכיס שקיבלת מההורים – יחד עם המיטה, הבגדים, הצעצועים וכל מה שקיבלת מהם. שלהם, לא שלך.

כשמפסיקים לבקש זכויות ומתחילים לדרוש אותן, כלומר מתחילים לפגוע חזרה במי שפוגע, מפסיקים להיות נחמדים ומתחילים להיות מרגיזים, ואז מפחידים ((גולדה הבינה את זה, ודאגה לפעולות נגד))..

ואז אתה יודע שמתחילים – רק מתחילים – לקחת אותך ברצינות.
לכן, ססמאות כמו "אל תלמדו את בנותיכם לא להיאנס, למדו את בניכם לא לאנוס", למרות ערכן החינוכי (החלק השני בלי ספק דרוש!), משאירות את הכוח לאנוס בידי גברים – ירצו יאנסו, לא ירצו אז לא.

כדי שלנשים תהיה זכות אמיתית לא להיאנס, עליהן לתבוע את הזכות הזו מידי הגברים ולהילחם למענה – בתקשורת, בפוליטיקה, בבתי המשפט וגם, לבד, פנים-אל-פנים מול אנס. לכן, במקביל ((בשום אופן לא במקום!)) לחינוך ילדים, נערים ובוגרים שאסור לאנוס, על נשים ללמד ילדות, נערות ונשים להתגונן. גם על ידי דיווח לרשויות, גם על ידי דרישה מהרשויות שיעשו את תפקידן, גם על ידי שימוש בתקשורת בכלים כמו שיימינג ועוד, וגם על ידי לחימה פיזית.

על נאמנויות

צ'ארלי סטרוס כתב על הקושי של ארגוני ביון מודרניים להשיג עובדים ש"אפשר לסמוך עליהם" בעידן שבו "עבודה קבועה" זה דבר שצריך לחפש בשבילו הסבר בויקיפדיה((בעברית לא מצאתי…)). זה לא שהיום אין דבר כזה, כבר לפני עשרים שנה לא היה דבר כזה, רק שאז עוד היו מי  שחשבו שיש. וזה עבר להם, כל-כך עבר שבוגרי תיכון של היום לא חושבים במונחים של "משרה יציבה לטווח ארוך" כי ברור להם שאין דבר כזה. לא משנה אם אתה מהנדס או עוזר-חשמלאי, אם מישהו יציע לך חוזה יותר טוב אתה קם ודואג למספר אחד, כי זה מה שבדור שלנו עושים – ולסוכנויות ביון זו בעיה, כי ארגונים כמו המוסד, ה-NSA, ה-MI6 ו-8200, צריכים לדעת – לדעת! – שאפשר לסמוך עליך, לא רק היום. שאם מפקידים בידיך סוד, אז הסוד הזה יישמר לא רק כל עוד אתה עובד בשבילנו, אלא לתמיד. שלא תבגוד, כמו מאנינג וענת קם וסנודן. וזו בעיה, כשאתה מעסיק אנשים שבשבילם מובן מאליו שבעוד שלוש-שש שנים הם מחליפים מקום מגורים, מקום עבודה, אולי גם משפחה.

אבל זו לא רשימה על סוכנויות ביון, זו רשימה על נאמנות.

החברה האנושית – כל חברה אנושית – מורכבת מנאמנויות: למשפחה המצומצמת, המורחבת, לחמולה, לכפר, לחברים, לשבט, לשכנים, לעיר, למעביד, לעם, למדינה. זו חייבת להיות נאמנות דו-צדדית: אם אתה לא מקיים את התחייבויותיך כלפי המשפחה שלך, הקרובים שלך לא יעזרו לך כשתהיה בצרה.  אדם לא יכול לשרוד לבד במדבר או בג'ונגל; בדואי או בושמן, מי שחי בסביבה קיצונית חייב נאמנות לשבט כי בלי השבט הוא ימות. גם עובד אדמה לא יכול לחיות לבד: אדם בודד לא יכול גם לחרוש שדה וגם לבנות בית וגם לבנות מחרשה וגם וגם וגם וגם. העונש הקשה ביותר שאפשר היה להטיל על אנשים בעולם העתיק לא היה כלא, אלא חרם. נאמנות לקבוצה היא דבר שהטביעו בנו מליוני שנות קיום של יונקים חברתיים, וזה נשאר נכון גם כשהקבוצה השתנתה, כשלא מדובר רק בחבורה של לקטים-ציידים אלא בשבט, בעם.

קשה לשמור על נאמנות למי שאתה לא מכיר. למה שיהודי מאלכסנדריה ייתן מכספו לפדות שבויים יהודים מאנדלוסיה? למה שיהודי מאמריקה יתגייס לצבא הישראלי? אנחנו, הומו סאפיינס, חיינו במשך יותר ממאה-אלף שנים בקבוצות קטנות של לקטים-ציידים, שרובן לא כללו יותר ממאה איש; קבוצות שגדלו מעל למאה וחמישים, התפצלו. אדם יכול להחזיק בראש יחסים אישיים עם מאה אנשים, מעל מאה זה מתחיל להיות מסובך וחברה שבה כל פעם ששני זכרים נפגשים הם צריכים להתחיל להתמודד זה מול זה על "מי הבוס" לא מחזיקה מעמד לאורך זמן ((יובל הררי מרחיב על זה ב"קיצור תולדות האנושות", ובסדרת ההרצאות באייקאסט וביוטיוב)). כדי להקים ארגונים – כלומר נאמנויות – כמו ערים, ממלכות וצבאות,  גילדות, דתות ומועדוני מעריצים, צריך משהו יותר מהכרות עם האנשים שלהם אתה נאמן; צריך יכולת לדמיין שהיהודים באנדלוסיה, באלכסנריה, בבבל ובירושלים, הם כמוך, והם חלק מהקהילה שלך. זו קהילה מדומיינת, כי לא רק שאתה לא מכיר 99% ממנה אלא אין שום דרך שתכיר אותם, אבל בזכות הדימיון הזה קמו אימפריות. ואז הקפיטליזם בא ומפרק אותן.

לא את האימפריות, את הקהילות והנאמנויות. המהפכה התעשייתית גרמה לאנשים לעזוב את הכפר – הקהילה – ולעבור לעבוד במפעל בעיר; הכפר, המשפחה המורחבת, החמולה, הוחלפו במשפחה הגרעינית ובחובה להגיע לעבודה בזמן,  ו"אנשים" הוחלפו ב"עובדים". עובדים קל להחליף, אבל עובד טוב ומקצועי הוא בכל זאת נכס; תעבוד טוב ונדאג לך, ולילדים שלך אם יקרה לך משהו.

תהליך דומה עבר על צבאות: אם בימי הביניים צבא אירופי ממוצע היה מורכב מכמה אבירים מקצועיים ולצידם שכירי חרב ואיכרים מגוייסים לחודש בשנה, שנאמנותם לאביר שגייס אותם ושילם להם,  בצבא מודרני הנאמנות הנדרשת היא למדינה – והמדינה היא לא מישהו שאפשר לשבת איתו לכוס קפה. המדינה, כמו חברה מסחרית, כמו קיבוץ, כמו קבוצת כדורגל, היא משהו שקיים רק בגלל שהמון אנשים חושבים שהוא קיים ומתנהגים בהתאם. הדימיון יוצר מציאות.אבל מדינה קשה לדמיין. עם כל כוחו של הרעיון הפטריוטי, הלאומני, נאמנות לאנשים שאתה חי בצמוד אליהם כמעט תמיד תהיה כוח מניע חזק יותר. אחד הדברים הכי חשובים שעושים בטירונות הוא לבנות רוח-צוות; לא סתם כולם מכירים משהו כמו "מי תמיד צועד בראש, מחלקה מספר שלוש" (או חרוזים דומים למספרים האחרים), ולא לחינם יש כומתה לכל חטיבה וחייל. גם החטיבה היא קהילה מדומיינת, אבל היא הרבה יותר קטנה והרבה יותר צמודה לחייל הבודד – והוא תלוי בה הרבה יותר – מאשר המדינה. לא לחינם החוק מכל מדינה נותן הטבות למשפחות של חיילים שנפלו במילוי תפקידם; אתה תתן לנו שירות נאמנות, אנחנו נדאג לך ולמשפחתך. וכך גם בחברות מסחריות: עובד באינטל או מיקרוסופט, או חברת החשמל, יודע על החברה אבל מכיר מקרוב את הצוות שבו הוא עובד, ואם יבקשו ממנו לעשות שעות נוספות הוא יסכים לא בגלל שזה לטובת "החברה" אלא כי הבוס ביקש ממנו. ואפילו אם הבוס הוא חרא, היחסים של העובד הם לא עם "החברה" – מעטים מאלפי העובדים של אינטל (סתם דוגמא) נמצאים בקשר ישיר עם המנכ"ל – לא, היחסים של העובד הם עם הצמודים אליו. הבוס, העמיתים, הכפיפים. ואיתם קיימת מערכת הנאמנויות החזקה, לא עם החברה.

החברה מנסה לשמור על נאמנות באמצעות חוזים, משכורת, הטבות, "מגע אישי" של מחלקת כוח אדם משאבי אנוש, אבל לעובד אין מגע יומיומי עם כל אלה והוא יודע שזה מלאכותי, שזה לא קשר אנושי אמיתי, ונאמנות אמיתית מושגת ע"י קשר אנושי אמיתי; רק שאין שום דרך למנכ"ל להיות בקשר אנושי אמיתי עם כל העובדים שלו, כשהמשרדים שלו בארה"ב והמפעלים שלו בקרית-גת ואירלנד וסין ועוד. אז מנסים לגרום לעובד לדמיין את החברה, בכל מיני דרכים שלומדים המתמחים בייעוץ ארגוני ומשאבי אנוש, למיין את החברה כ"משפחה", כי רק אם מדמיינים את החברה כמשפחה אפשר להיות נאמנים לה. הדימיון יוצר מציאות. והקפיטליזם מפרק אותה.

כי כשמגיע משבר וצריך להתייעל, לקצץ בהוצאות, פתאום הארגון שהיית נאמן לו זורק אותך, ומסביר לך על "היד הנעלמה של השוק", זו שבזכותה מי שמפוטר מפה ימצא עבודה שם, גם אם זה אומר לעבור מעיר לעיר וממדינה למדינה. גם אם זה אומר לוותר על הנאמנות שהיתה לך למקום שבו חיית, עבדת, לחברים מהעבודה, לבוס, לחברה, ולאמץ נאמנות חדשה. חברות רבות עושות לכל העובדים הערכות תקופתיות ומי שלא עומד בתקן – מפוטר. מי שנשאר בפנים מקבל תנאים טובים – עד ההערכה התקופתית הבאה. ודור ה-Y, כמו שכולם יודעים, שמע כבר מכיתה א' שהוא יחליף מקומות עבודה כמו שמחליפים גרביים.

אז איך אפשר לצפות מדור ה-Y לנאמנות לסוכנות להגנה לאומית? למוסד? לצה"ל? למדינה? או למשפחה? קשה לגדל ילדים בלי סביבה תומכת; כשסבא וסבתא גרים רחוק, וכנראה שבעצמם עובדים, והדודים והדודות גם גרים בעיר אחרת וגם בעצמם עובדים, קשה לזוג לטפל לבד בילדים. הקפיטליזם – היד הנעלמה של הביקוש וההיצע – דואג להציע קייטנות ופעוטונים ובייביסיטרים וכולם עולים כסף וכולם מכריחים את ההורים לעבוד יותר, ולראות את הילדים פחות, ולתת להם פחות דוגמא אישית לנאמנות משפחתית. או למשפחה בכלל.

אין טעם לשאול איך הימין הקפיטליסטי, שבמשך עשרות שנים פירק כל התארגנות שהפריעה ל"יעילות המשק", דורש נאמנות למדינה ושלמות למשפחה; הוא עושה זאת בשם הלאומנות, שפתאום מתנגשת במשנתו הכלכלית-חברתית. אבל יש טעם להצביע על הקשר בין הקפיטליזם להגירה ולפירוק השיטתי של קהילות ונאמנויות – כלכליות, משפחתיות, לאומיות. כדי שיהיה קל לנייד עובדים לפי צרכי החברה, צריך שיהיו להם כמה שפחות נאמנויות סותרות. אבל כשהעובד מבין שהנאמנות היא חד-סטרית, שהוא נדרש לנאמנות לחברה אבל לחברה אין שום נאמנות כלפיו, שהכל עניין של חוזים, ושאין בעצם נאמנות אלא רק חוזים, יש נטיה חזקה לבעוט. אתה לא נאמן אלי, למה שאהיה נאמן כלפיך? בגלל זה יש חוזים. וכאשר יש רק חוזים, צריך משהו חזק שישאיר את העובד נאמן למקום העבודה. משהו כמו איום בקריסה כלכלית למי שאין לו עבודה. משהו כמו להיזרק לבד במדבר, או בג'ונגל. כי רשת הביטחון שהמדינה סיפקה פעם, הופרטה. בשם הקפיטליזם.

אני לא מדבר על מזימות וקונספירציות, אלא על ניצול מצב שנוצר כשמפעילים את השיטה הקפיטליסטית קצת יותר מדי זמן ועם קצת מעט מדי חסמים. אני לא חושב שחברות ענק יצרו בכוונה משבר כלכלי כדי שהעובדים יפחדו לדרוש זכויות, אבל אם כבר יש – אז למה להחמיץ הזדמנות?

אז יש הזדמנות, ויש אפשרות, ואם אי אפשר להשיג מהעובדים נאמנות בטוב אז נשיג ברע, למה לא?

וגדעון סער ושי פירון, והם ממש לא הראשונים, ניצלו את השואה לאותו צורך ((וגם לפיד, רק שכבר אף אחד לא מאמין לו)), כשהם מנסים ליצור נאמנות למדינה שבוגדת שוב ושוב באזרחיה. וכדאי לשים לב מי מרוויח מהמדינה ומי מפסיד, מי "נאמן" למדינה ומי פחות, ומי נאמן כי אין לו ברירה ומי יכול לברוח ונשאר. מי שפירק נאמנויות בכל תחום אחר, שלא יופתע אם גם הפטריוטיזם – אחת הנאמנויות החזקות של העידן המודרני, שאיש לא ידע עליה לפני 300 שנה כי לא היו בכלל מדינות לאום – ייפול.

כי צריך לדאוג למספר אחד, לא?